ההתדמות לגויים וההתבוללות ביניהם, הן השעבוד הגדול ביותר,
המעכב את קץ הגאולה
ויחי יעקב בארץ מצרים וכו' (מז, כח).
פירש"י: למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם. דבר אחר, שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו.
ונלע"ד לפרש עפ"י מה שפירש בספר מעשי ה' את דברי בעל ההגדה: עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים.
עיין שם הרבה דקדוקים על דברי בעל ההגדה במאמר זה, ועיקר מה שיש לדקדק ולהקשות: מניין לו למגיד, שאילו לא הוציא וכו' משועבדים היינו לפרעה במצרים, והלא אפשר שברבות הימים יעמוד מלך כשר וישר במצרים, אשר יתן לנו חרות וישחרר אותנו, כמו שעשה כורש מלך פרס, אשר נתן רשות ליהודים לעלות מגלות בבל לארץ ישראל?
ועוד יש לדקדק, למה התחיל בלשון "עבדים היינו לפרעה במצרים", ואח"כ שינה הלשון ואמר: "משועבדים היינו לפרעה במצרים", ולמה לא אמר "עבדים" כבתחילת המאמר? וכן יש לדקדק במה שאמר רבן גמליאל (פסחים קטז. ובהגדש"פ): שהוציאנו מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה - ולכאורה הוא כפל הלשון, דמה הבדל בין עבדות לשעבוד?
ופירש בעל מעשי ה', שהעבד אשר אדונו מרצונו הטוב משחרר אותו, ונותן לו חירות שיצא לחופשי מעמו, הנה העבד ההוא, כל ימיו כפוף להחזיק טובה לאדון המשחררו, וכן בניו ובני בניו לדור ודור, מן הראוי להם להחזיק טובה ולהיות קשורים עולמית בכבלי הודאה, לאדון אשר נתן חירות לאבותיהם.
ולכן, אם אחד ממלכי מצרים - וידוע שכל מלך במצרים נקרא 'פרעה', ואין זה שם עצם פרטי, אבל הוא שם כללי לכל מלכי מצרים - כגון פרעה השלישי או העשירי, היה נותן חירות לאבותינו לשחרר אותם ללכת חופשי מארצו, אז אמנם לא היינו עוד עבדים לפרעה במצרים, לעבוד עבודת פרך בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, בכל זאת עדיין היינו, אנחנו ובנינו ובני בנינו, כפופים בשעבוד החזקת טובה ותשואת חן לו, וזה נקרא רק שעבוד ולא עבדות.
אבל הקב"ה, ברוב טובו, רצה שגם שעבוד החזקת טובה לא תהיה עלינו לפרעה, ולכן לא גאלנו באופן שיטה לב המלכות של מצרים על אבותינו לטובה, שהמלך יתן להם מרצונו הטוב חירות לצאת חופשי מארצו, אבל אדרבה, החזיק את לב פרעה להכביד על אבותינו ולמרר את חייהם בעבודה קשה, וכאשר באו משה ואהרן אל פרעה עוד הכביד עולם, שגם תבן לא יינתן להם. רק אחרי שהקב"ה הביא עליו עשר מכות בידו החזקה, היה מוכרח לשלחם חופשי שלא ברצונו, בעל כורחו שלא בטובתו. ועתה אין עלינו שום חיוב והשתעבדות להחזיק לו טובה ותשואת חן, כלל וכלל לא, כי לא מרצונו וטוב נפשו שילח אותנו חפשי, אבל בעל כורחו היה מוכרח לשלחנו, כי יד ה' החזקה היתה בו ובעמו ובארצו.
וזהו שאמר בעל ההגדה: עבדים היינו לפרעה במצרים - שהיינו עבדים ממש, עבד קנוי לבעליו לעבוד עבודת עבד, כמו עמי העבדים לאדוניהם המעבידים אותם - ויוציאנו ה' אלקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, לא שהיטה לב פרעה ועמו לטובה לשלח את אבותינו לחירות, לשחררם לחופשי מרצונם הטוב - לא כן! אבל ביד חזקה ובזרוע נטויה בעל כרחם שלא ברצונם הוציאנו הקב"ה משם.
ואם תאמר, למה זה ועל מה עשה ה' ככה, הלוא - לב מלכים ביד ה' אל כל אשר יחפוץ יטנו (משלי כא, א), ולמה לא היטה לב פרעה ועמו שברצונם ישלחו את ישראל לחופשי?
על זה אמר בעל ההגדה: ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים - אילו לא הקב"ה עצמו בידו החזקה ובזרועו הנטויה הוציאנו משם, אבל היה מטה את לב פרעה ועמו שישלחו מרצונם הטוב את ישראל לחירות, אז - הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים, אם גם לא היינו להם עבדים ממש לעבוד עבודת עבד, אבל בכל זאת היינו עכ"פ משועבדים להם להחזיק טובה להם, אנחנו ובנינו ובני בנינו.
אבל עתה, שהקב"ה ביד חזקה הוציא אותנו משם, עי"ז לא לבד אשר הוציאנו מעבדות לחירות, ר"ל מעבדות ממש, אבל הוציאנו גם משעבוד לגאולה, גם מכלל השעבוד, דהיינו חיוב החזקת טובה לפרעה ולמצרים, גם מזה נגאלנו והוציא אותנו ובנינו עמנו, עיי"ש.
והנה, שעבוד החזקת הטובה, איננו שעבוד הגוף לעבוד עבודת עבד, אבל הוא שעבוד בלב, כי הלב מרגיש בעצמו כפיפות שעבוד להחזיק טובה למי שעשה טובה לנו או לאבותינו, גם ידוע מה שאמרו חז"ל בירושלמי (מסכת ערלה פ"א ה"ג): דאכיל מן חבריה בהית מסתכל ביה, כי מי שנהנה מן אחרים ואוכל ממה שחברו נותן לו ומהנהו מנכסיו, הוא בוש מלהסתכל בו ולהרים עיניו לו.
ועתה נחזור למאמר שהתחלנו בו - כי כל זמן שיעקב אבינו היה חי במצרים, בזכותו פסק הרעב, אשר היה ראוי להיות עוד חמש שנים, וכשבא יעקב למצרים פסק הרעב מיד, ופרעה וכל מצרים ידעו הדבר הזה. לכן, הגם כי פרעה היטיב עם יעקב ועם בניו ובני ביתם לתת להם אחוזה בארץ גושן במיטב הארץ, בכל זאת לא היה זה להם נהמא דכיסופא ['לחם חסד'], ולא היו צריכים ליבוש מפניהם, כי הרי אדרבה, כל מצרים אכלו מזכותו של יעקב, שבשבילו פסק הרעב והשפיע הקב"ה שפע למצרים. אבל כשמת יעקב אבינו ופסק זכותו, הרגישו בני ישראל השתעבדות הלב, להחזיק טובה למצרים, על אשר נתנו להם אחוזה בארץ גושן, וגם המצרים התחילו להראות להם כי הם המטיבים עמהם וכי בני ישראל מאחוזת מצרים הם אוכלים, ומטובם נהנים. ולכן, הגם שלא העבידו בהם עבודת עבד, בכל זאת היו מרגישים בלב השתעבדות למצרים בשביל הטובה שעשו להם להושיבם במיטב הארץ וליתן להם אחוזה בארץ גושן, והיו ישראל בושים בעיניהם כמאן דאכיל מחבריה בהית לאסתכולי ביה - וזו צרה גדולה לישראל, כמו שאבאר להלן.
וזהו מה שפירש"י ז"ל על הפסוק שבראש פרשתנו, המחובר לפסוק שבסוף פרשת ויגש (מז, כז) ואין בין שני הפסוקים רק רווח אות אחת: וישב ישראל בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד, ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה, ופירש"י שפיר: למה פרשה זו סתומה - דמן סתימת הפרשה וחיבורה לפסוק שבסוף פרשה הקודמת, משמע דישיבת ישראל בארץ גושן ואחיזתם בה, יש לה חיבור אל הפסוקים שלאחריה, המדברים ממיתת יעקב אבינו ע"ה - על זה קאמר: לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו, נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם, כי אחר מיתת יעקב, התחילו המצרים לגרום שבני ישראל ירגישו - והם אכן התחילו להרגיש - השתעבדות של החזקת טובה למצרים, בעבור שנתנו להם אחוזה בארצם, וע"י השתעבדות זו נסתמו עיניהם, שלא יכלו להרים עיניהם למצרים, כאשר עד עתה, כי התחילו להרגיש שאוכלים מתנת חינם משל מצרים, ומאן דאכיל מחבריה בהית לאסתכולי ביה, ולבם, גם הוא נסתם מהרגשת השתעבדות החזקת טובה למטיביהם, ולא כמו שהיה עד עתה, שהיו עיניהם מביטות למעלה ויגבה לבם - כי הלא אביהם ואחיהם הציל את מצרים ממיתת רעב, ומה שנתנו להם אחוזה ואכלו ממיטב הארץ, לא היה נהמא דכיסופא להם - אבל עתה אחר מיתת יעקב, המצריים החלו לתת להם להרגיש - והם אכן הרגישו - שהם תלויים במצריים ועל כן עליהם להיכנע ולהיות משועבדים להם, וזהו: שעבוד שהתחילו לשעבדם, לא עבדות הגוף, אבל שעבוד הלב ובושת העין, כמו שכתבנו.
ובאמת, שעבוד זה היה צרה גדולה לישראל, כי עי"ז היו בני ישראל משתדלים להראות תודתם למצריים, והיו משתדלים להתדמות להם בנימוסיהם וללכת בחוקותיהם, והתחילו להפר ברית אבותם, כמו שאמרו חז"ל במדרש שמות רבה (א, ח): כשמת יוסף הפרו ברית מילה, אמרו נהיה כמצרים וכו'. ופירש הרד"ל: לפי שרצו להתחבר להם באהבה ולידבק בהם.
וכן אנו רואים בזמנינו - כי מעשה אבות סימן לבנים - כי גם במדינותינו, מעת אשר נתנו חופש וחירות ומשפט אחד ליהודים עם אזרחי הארץ ושמש האמנציפציה [שיווין הזכויות] זרחה עלינו, התחילו בני עמנו להשתדל להתדמות אל אומות העולם בנימוסיהם וחוקיהם(25*) - כי אמרו שצריך להראות להם אהבה ותודה בעבור שנתנו לנו משפט אחד עמהם לאחוזת ארץ בתוכם, ולעסוק בחכמה ומדע ולעלות במדרגת חורים ורוזנים כמוהם - והתחילו לפרוק עול תורה מעליהם, כי אמרו שצריך לקבל עול מלכות הארץ, וצריך להתחבר לאומה שנתנה לנו מושב ואחוזה בתוכם, וצריך להתדמות ולהידבק בה, ושלא להיפרד מהם ע"י דתינו השונות מכל עם.
וע"י אהבת המדינה במחזה כזב הלזו - פטריוטיות כוזבת - רבו אוכלי נבילות וטריפות האוכלים ושותים עם הגויים יחד, ורבו מחללי שבתות וי"ט החוגגים חגיהם של אומות העולם, ושמחים אל גיל העמים (עפ"י הושע ט, א), באומרם כי צריך להתערב עמהם להיות לעם אחד - התבוללות!
ובעוונותינו הרבים, ע"י זה נתארך קץ הגלות אשר כבר הגיע זמנו לבוא, לשום קץ לחשכת ליל הגלות, אבל חשכת לילה של עוונותינו הרבים מעכבים הגאולה מלבוא, כמו שאמר הכתוב בישעיה (כא, יא_יב): משא דומה אלי קורא משעיר שומר מה מלילה שומר מה מליל, אמר שומר אתא בוקר וגם לילה אם תבעיון בעיו שובו אתיו, ואיתא במדרש ילקוט שמעוני ישעיה (ומקורו בגמ' סנהדרין צד.) על פסוק זה: אמר רבי יוחנן, אותו מלאך הממונה על הרוחות דומה שמו. נתקבצו כל הרוחות אצל דומה, אמרו לו, שומר מה מלילה שומר מה מליל, אמר שומר אתא בקר וגם לילה וכו' -
הכוונה, כי כל הרוחות העוקרות שרשי דת יהודית וקיום מצוותיה, הן מקובצות ברוח ששמו דומה, רוח ההתדמות לאומות העולם ולנימוסיהם, רוח ההתבוללות - ההשתדלות להתערב בגויים וללמוד מעשיהם - אשר רוח זה הוא עוקר שרשי וענפי אמונתינו הקדושה וקיום מצוותיה וחוקותיה, וזה גורם לאריכות הגלות ועיכוב הגאולה.
והיינו דאמרו ליה לדומה: שומר מה מלילה, ר"ל, מתי יבוא קץ חשכת הגלות, שומר מה מליל - ליל היא לשון סמיכות, [רמז לנאמר על ליל הגאולה העתידה] כמו שנאמר: ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים (שמות יב, מב), ליל שמורים לגאולה העתידה לבוא (ר"ה יא:) - מתי יגיע ליל שמורים של גאולה העתידה לבוא?
אמר שומר אתא בוקר, כבר הגיע זמן הבוקר של הגאולה, אבל - וגם לילה - באה גם חשכת לילה של עוונותינו וחטאינו, המעכבים את הגאולה לבוא, עד כי ישובו בתשובה, וכמו שאמר הנביא בסוף הפסוק הזה: אם תבעיון בעיו שובו אתיו, אם תרצו שיבוא קץ חשכת ליל הגלות וקרבת הגאולה לבוא, תשובו בתשובה שלמה בתשובה תפילה וצדקה, ואל תפנו אל משאות שוא ומדוחים - משא דומה, רוח ההתדמות לאומות העולם - אז תשקוט מעליכם הפורענות, ויגיע קץ הגלות לבוא!
וכן היה ביעקב אבינו ע"ה, כאשר בני ישראל ישבו בארץ גושן ונאחזו בה, ויקרבו ימי ישראל למות, ונסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד כמו שביארנו - שהרגישו בלבם חיוב השתעבדות להחזיק טובה למצרים, להתחבר להם ולהיות כמותם - כל זה צפה יעקב אבינו ברוח קדשו, וזה גרם לו דבר אחר, שביקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו, דכיוון שצפה ברוח הקודש שעתידים בניו לחטוא, להתערב בגויים להשתדל להיות כמוהם ועי"ז יתארך קץ גלות ותתעכב הגאולה, לכן נסתם ממנו חזון הקץ ולא היה יכול לגלותו לבניו, כי לא ידע עד כמה יאריכו העוונות והחטאים - שסתמו עיניהם ולבם של ישראל - את קץ הגלות ומתי יגיע זמן הגאולה.
ומזה נלמד ונקח מוסר, שלא להשתדל להתדמות לאומות העולם, אבל נשוב בתשובה, ועי"ז נזכה לגאולה העתידה לבוא בב"א.
*
יוסף הצדיק נשא עיניו למרום, הן בעוניו והן בהצלחתו,
ועי"ז ניצל משני מיני עין הרע
בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור. וימררוהו ורובו וישטמוהו בעלי חצים ותשב באיתן קשתו ויפוזו זרועי ידיו מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל (מט, כב_כד).
ובגמרא מסכת ברכות (דף נה:) איתא: האי מאן דעייל למתא, ודחיל מעינא בישא, לנקוט זקפא דידא דימיניה בידא דשמאליה, וזקפא דידא דשמאליה בידא דימיניה, ולימא הכי: אנא פלוני בר פלוני מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא ביה עינא בישא, שנאמר בן פורת יוסף בן פרת עלי עין וגו' אל תקרי עלי עין אלא עולי עין, עכ"ל. [הנכנס לעיר, וחושש שלא תזיקו עין הרע – יאחז בוהן ימינו ביד שמאלו ובוהן שמאלו ביד ימינו, ויאמר: אני פב"פ בא מזרעו של יוסף, שלא שלטה בו עין הרע, שנאמר: בן פורת יוסף וכו' עולי עין – העולים ושולטים על העין ולא העין עולה עליהם].
והנה בביאורי לפרקי אבות(26*), פירשתי מה שאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו, צאו וראו איזהו דרך טובה שידבק בה האדם ואמר רבי אליעזר עין טובה, איזהו דרך רעה שיתרחק ממנה האדם ואמר ר"א עין רעה (אבות פ"ב, מ"י).
ואמרתי, כי עין טובה היא המידה הנקראת 'אופטימיות', שרואה הכל לטובה, וכמו שאמר רבי עקיבא: כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד (ברכות ס: עיי"ש), ונחום איש גם זו היה לו גם כן מידה טובה זו, לומר על כל מה שאירע לו: גם זו לטובה (כדאיתא במסכת תענית כא.). וכנגד זה, עין רעה היא המידה הנקראת 'פסימיות', שרואה הכל לרעה.
ועוד יש מין עין הרע - דהיינו רמות העין וגסות הרוח בעת כוחו והצלחתו, אם הוא מתגאה שכוחו ועוצם ידו גרמה הצלחתו, ומגביה עיניו בגאוותו.
אלו שני מיני עינא בישא אשר לא שלטו ביוסף הצדיק, כי עיניו תמיד אל ה' הביטו. הן בהצלחתו, כאשר תקפה ידו - תלה הכל בעזרת ה' וישועתו ולא רמה עיניו כי כוחו ועוצם ידו עשו חיל - הן בימי עוניו, כאשר מכרוהו לעבד, וכאשר נתנוהו בבית האסורים, לא כהתה עינו שתאבד תקוה, אבל ראה הכל בעין טובה [אופטימית], כי בודאי יהיה גם זו לטובה.
וזהו שאמר הכתוב: בן פורת יוסף - פורת לשון פרה וגדל גבוה [עיי' ראב"ע] - בן פורת עלי עין. כי יוסף הצדיק היה גדול בצדקו ושליט על עיניו, שלא ישלוט בו עין הרע של ב' מינים הנ"ל.
וזהו שדרשו: עלי עין, אל תקרי עלי עין, ר"ל כי לא רק ששלט על עיניו - שלא היה לו עין הרע, דהיינו רמות עין בהצלחתו, וזהו כפשוטו של מקרא, עלי עין ממש, שבצדקתו היה פורת ומגביה עצמו לשלוט על עיניו ובכלל זה גם שלא הלך אחרי עיניו לזנות, כי גם זה הוא 'עין הרע' - אלא עולי עין, שהיה לו גם מידה האחרת, שעינו היה תמיד עין טובה [אופטימית], להרים תמיד עינו להביט כלפי מעלה, שהקב"ה יעשה הכל לטובתו.
נמצא, כי העין הטוב משמש שני שימושים: בהצלחתו, או כאשר רוצים להסיתו לזנות - צריך שישלוט על העין, להשפילה שלא תהיה עין רמה, וזהו עלי עין. אבל בעת צרתו ודחקו - צריך לעשות ההיפוך, להרים עיניו, להביט בבטחון טוב למעלה, עולי עין.
ומבאר הכתוב, הן בעת אשר בנות צעדה עלי שור, דהיינו בשעה שהרכיבו אותו במרכבת המשנה אשר לפרעה, ויקראו לפניו אברך, ונתון אותו על ארץ מצרים (מא, מג), וכמו שדרשו חז"ל: אתה מוצא בשעה שיצא יוסף למלוך על ארץ מצרים היו בנות מלכים מציצות עליו דרך החרכין וכו' אעפ"כ לא הביט עליהן (ב"ר צח, יח), הן בעת צרתו, כאשר אחיו שנאוהו ומכרוהו לעבד - וימררוהו ורובו וישטמוהו בעלי חצים, כמו שפרש"י, דקאי על אחיו ועל פוטיפר שציווה לאוסרו בבית הסוהר - בכל עת ובכל זמן - ותשב באיתן קשתו ויפוזו זרועי ידיו, לא נטיו רגלו ולא איבד שברו ותקוותו, כי הביט תמיד בעין טובה בדיוקנו של אביו (עיי' רש"י בשם רבותינו דרשו; סוטה לו:) - מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל - פעם השפיל עיניו שלא להתגאות ופעם הגביה עיניו לראות הכל בעין טובה, שלא לאבד תקוותו. נמצא, כי לא שלטה בו שום אחת ממיני עין הרע.
וזה כוונת המאמר: האי מאן דעייל למתא ודחיל מעינא בישא [הנכנס לעיר וחושש מפגיעת עין הרע], לשון עייל למתא, יכול להיות כינוי לעולה למעלה בהצלחה, או להיפך, שהוא עייל לתוך המקום, למצוא שם מחסה ומסתור מצרותיו - ר"ל, שהוא מתיירא מאחת משני מיני עין הרע - לנקוט זקפא דידא דימיניה בידא דשמאליה [יאחז בוהן ימינו ביד שמאלו], ר"ל, אם תקפה ימינו לעשות חיל, ויהי איש מצליח בכל דרכיו, וזהו: זקפא דידא דימיניה - אז לנקטיה בידא דשמאליה, שיחשוב, כי הלא ידו כהה וחלושה, מה הוא ומה כוחו ורק השי"ת עזרו, עי"ז לא יתגאה וינצל מעין הרע של רמות עין.
וזקפא דידא דשמאליה בידא דימיניה [ובהן יד שמאלו ביד ימינו], ר"ל, דאם לא יצליח לו מאומה, וההצלחה פנה ממנו שמאלה - לנקטיה בידא דימיניה - יבטח שגם זאת תהיה לטובתו ולהצלחתו, ועי"ז ינצל ממין עין הרע של פסימיות.
ולימא הכי: אנא פלוני בן פלוני מזרעיה דיוסף קאתינא [ויאמר אני פב"פ מזרעו של יוסף באתי], ממנו אני למד להינצל מב' מיני עין הרע, שלא שלטא ביה עינא בישא, שנאמר בן פורת יוסף וכו', אל תקרי עלי עין אלא עולי עין.
והבן, כי דבר נאה ודבר בעתו הוא, נגד הפסימיסטים בעניין המלחמה [מלחמת העולם הראשונה].
*
לברית מילה
המחנך את בניו לתורה ועבודת שמים –
יצליח הקב"ה עסקיהם ופרנסתם למעלה מדרך הטבע
ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה (מח, כ).
איתא בתרגום יונתן על פסוק זה: בך יוסף ברי, יברכון בית ישראל ית ינוקא ביומא דמהולתא למימר, ישווינך ה' כאפרים וכמנשה, ובמנין שבטיא יתמני רבא דאפרים קדם רבא דמנשה.
וצריך להבין היאך שייך ברכה זו ליומא דמהולתא, מה עניינה לברית מילה?
ונלענ"ד לפרש על דרך מוסר - דהנה רבים מונעים בניהם מלהקדים לגדלם לחנכם ולחכמם בתורה, ולהרגילם ללמוד בהתמדה, תנ"ך, גפ"ת וספרי צדיקים, דעת קדושים. כי הם אומרים, אם יבלה ימי נעוריו ובחרותו על התורה ועל העבודה, אז כאשר יגיע התור לישא אשה ולהקים בית, לא יוצלח לכל מלאכה ולא יוכל להתפרנס ע"י עצמו, וכל שכן שלא יוכשר לפרנס אשתו ובניו, יען כי לא למד לא אומנות ולא ענייני מסחר ומשא ומתן או עבודת אדמה, ומהיכן ירק זה חי (עפ"י ב"מ קיח:)?! לכן הם מקדימים לחנכו ולחכמו בעסק משא ומתן או אומנות או עבודת אדמה או שאר מלאכות, לתת חוטרא לידא [משענת לידו (עפ"י יבמות סה:)], שיוכל למצוא פרנסתו - הגם שעי"ז יתבטל מלימוד תורה, גם יבוא לידי נסיון לחלל שבת ויו"ט או להיכשל בשאר עבירות ח"ו.
אמנם, הנסיון מעיד כי שקר בימינם - כי הלא עינינו רואות, כי כמה וכמה בחורים אשר קידשו ימי נעוריהם ובחרותם לתורה ולעבודה, ובכל זאת כאשר הגיע התור לישא אשה ולהקים בית בישראל, נעשו סוחרים מחוכמים ובעלי עבודות אדמה מופלגים, מוכשרים לכל עסק משא ומתן, וגם עשו פרי והצליחו בכל ענייניהם ועלו לגדולה ולעשירות בהון רב, ויברך ה' אותם לרגלם (עפ"י בראשית ל, ל). הרי כי השקידה בלימוד תורה ועבודת שמים בנעוריהם ובבחרותם, לא מנעה אותם להיות מוכשרים ומוצלחים, לכל עסק ומסחר ומלאכת עבודת האדמה, אדרבה - החכמה תעוז לחכם (עפ"י קהלת ז, יט) - חכמת התורה עמדה להם והאירה לפניהם המסילה העולה, להיות עתירי נכסין לקנות קניין ולצבור הון.
וכן הראה לנו יעקב אבינו ע"ה - אשר כל ימי נעוריו ובחרותו היה איש תם יושב אוהלים בבהמ"ד של שם ועבר - כאשר הגיע התור לישא אשה ולעשות לביתו, הצליח ועסק במקנה ובעבודה, ויהי לו שור וחמור וצאן ועבד ושפחה והון וקניין רב.
וכן מצינו באפרים ומנשה - שאפרים היה יושב ולומד אצל יעקב אבינו ע"ה, ועוסק בתורה ועבודת שמים, כמו שכתב רש"י ז"ל על הפסוק: ויאמר ליוסף הנה אביך חולה (מח, א), ומנשה היה עוסק בצרכי ביתו ושאר ענייני העולם אשר ליוסף ואחיו ובית אביו, ובכל זאת אפרים ושבטו היו מעולים גם בענייני העולם על מנשה ושבטו.
לכן, כאשר ברך יעקב את בניו של יוסף, שִׂכֵּל את ידיו, וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר, ודרשו רז"ל (בראשית רבה ו, ד): שהיה מצעיר את עסקיו, ר"ל מקטין את ענייני העולם, כי היה רגיל בתלמוד לפני יעקב, והיה אפשר לחשוב כי עי"ז לא יוכשר ולא יוצלח לעסקי העולם כמו מנשה, לכן אמר יעקב: ידעתי בני גם ידעתי - הגם כי מנשה הוא עוסק בענייני עולם ובקי בכל עסקי העולם - גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו, אע"פ שמקטין עסקיו בענייני העולם, בכל זאת יעלה ויצליח יותר מאחיו מנשה שהיה עוסק בענייני עולם, והיה שליט ומושל על כל בית יוסף, כמו שנאמר (מד, א): ויצו את אשר על ביתו - זה מנשה שכל תשמישי אביו נעשים על ידו ונעשה שליט על כל הבית (רש"י על ב"ר הנ"ל). לכן - כדי שלא נחשוב כי לימוד התורה מונע את ההצלחה בענייני העולם - שת ימינו על ראש אפרים, ובברכתו שם את אפרים לפני מנשה.
והנה באמת, על פי דרך הטבע, אי אפשר להיות כן - כי אכן בדרך הטבע, מי שעוסק בענייני העולם וצרכיו ועסקיו, הוא מוכשר יותר להצליח בעסקי העולם מן העוסק רק בתורה ועבודת שמים, והיאך אפשר כי בכל זאת אפרים הצליח יותר? וגם עינינו רואות, כי בחורים אשר קידשו ימי נעוריהם לתורה ולעבודה, בכל זאת הם מצליחים ועולים גם בעסקי העולם -
אמנם בזכות מצות מילה שאנו עושים נגד הטבע, כי טבע האב לרחם על בנו ולא להניח לשפוך דמו, ואנו כובשים את טבע הטבוע בלבנו ומקריבים בן הנולד לנו לדם המילה - לכן הקב"ה מודד לנו מידה כנגד מידה ומשדד לנו דרך הטבע, כמו שדרשו רז"ל על הפסוק (תהלים קלו, יג): לגוזר ים סוף לגזרים, בזכות המילה נקרע הים. אמר רבי לוי, בלשון ארמי קורין למהולים גזורים (ילקוט שמעוני בשלח רמא), הרי דבזכות המילה הקדוש ברוך הוא משדד לנו הטבע.
וכן בעניין הצלחת עוה"ז - בזכות שאנחנו מקדימים לגדל ולחנך בנינו לתורה ולעבודת שמים, הקב"ה משדד לנו דרך הטבע, שאעפ"כ יוכשרו ויוצלחו לעלות בעסקי עוה"ז. וזהו שאמר יעקב אבינו ע"ה: בך יברך ישראל וכו', וכמו שתרגם יונתן בן עוזיאל: בך יוסף ברי, יברכון בית ישראל ית ינוקא ביומא דמהולתא - יען כי המילה מורה לנו שידוד הטבע, בזכות שאנו עושים נגד הטבע, לכן שפיר מברכין ית ינוקא - ישווינך ה' כאפרים וכמנשה - להקדים חינוך הבן לתורה, כאפרים שהיה עוסק בתורה, ובכל זאת - רבא דאפרים קדם רבא דמנשה - גדל ועולה עליו גם בהצלחת עוה"ז.
וכן הבן הנולד למז"ט הילד הרך הנימול, יגדל בתורה כאפרים, ובכל זאת יצליח בעסקי עולם כמנשה, ואדרבה עוד יותר ממנו, כמו שנאמר: וישם את אפרים לפני מנשה, אמן וכן יהי רצון.
*
לנישואין
מידת ההסתפקות היא מקור האושר הנפשי,
אמנם לצורכי מצוה יש לתת בנדיבות ובהרחבה
מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך (מט, כ).
איתא במדרש תנחומא (אות יג): מאשר שמנה לחמו - שבנותיו נאות, שנאמר (לעיל ל, יג): באשרי כי אשרוני בנות, וכן הוא אומר (דברים לג, כד): ברוך מבנים אשר יהי רצוי אחיו, ע"י בנותיו. והוא יתן מעדני מלך - שבנותיו ראויות למלכות, וכן הוא אומר (שמואל ב' ח, כד): המלבישכן שני עם עדנים.
המאמר אומר דרשני, ונראה לפרש בהקדים ב' הנחות:
א. כי יש הפרש בין מילת "יפה" ומלת "נאה" בהוראתם, כמו שכתב בספר יריעות שלמה (ח"ב יריעה ו'): כי שם "יפה" הונח על היופי על צד העצמיות, דבר נחמד למראה וחביב על האדם מבלי התקשרות בשום דבר חיצוני, כגון "יפת מראה ויפת תואר" של אשה, או של שושנה אשר פרחה יפה ונחמד לעיניים.
אבל שם "נאה" הונח להוראת היופי על צד דמיון והרגשה רוחנית, [יופי מהותי], בהצטרפות מעלות דברים המקושרים בו בתכונות חיצוניות, אשר על ידם קנה לו ייחוס היופי, כמו שאמר הכתוב (שיר השירים א, ה): שחורה אני ונאוה, לא היה יכול לומר "שחורה אני ויפה", כי האדם השחור אין בו יופי עצמיות, אבל אפשר שיהיה נאה ומקובל, מצד התקשרות מעלותיו ומידותיו הנפשיות. וכן (תהלים לג, א): לישרים נאוה תהילה, דהיינו חיבור תהילה עם ישרים הוא דבר נאה. אבל - לא נאוה לכסיל כבוד (משלי כו, א), שאיננו נאה ויפה התחבר הכבוד עם הכסיל, וכן: מה נאוו על ההרים רגלי מבשר (ישעיה נב, ז), מורה על היופי הרוחני.
ומלה זו נגזרת מן פועל "יאת" שמשמעותו שייכות, כמו (לעיל לד, טו_כב): אך בזאת נאות לכם, יאותו לנו האנשים - שיחשבו שיהיה נאה להם מצד מעלת הנפש, ע"י המילה, לשבת יחדיו. וכן (ירמיה י, ז): מי לא יראך מלך הגויים וכו' כי לך יאתה - דהיינו היראה לירא ממך, לך ראויה ונאה ומשוייכת. וכן (שיר השירים ד, ג): ומדברך נאוה - יופי רוחני. וכן מצינו בדברי חז"ל (כתובות יז.): כלה נאה וחסודה - "נאה" במעלות ובמידות דומיא ד"חסודה", ולא יופי עצמי של הפנים והגוף.
ב. ההבדל בין "עושר" ובין "אושר" בהוראתם, הוא כמו שכתב המלבי"ם על מאמר לאה (לעיל ל, יג): באשרי כי אשרוני בנות - כי ה"אושר" הוא אושר הנפש, אושר עוה"ב, אבל הצלחת "עושר" הוא בענייני קנייני עוה"ז, כמו שכתוב (תהלים קיב, ג): הון ועושר בביתו.
ועל פי ב' הקדמות הללו נראה אור מוסר השכל בדברי המדרש הנ"ל -
דהנה מדת הסתפקות, היא אחת מן המעלות המעולות שבנפש, מקור האושר הנפשי. כי מי שאין לו מדת הסתפקות, אף אם יש לו עושר והון רב בכסף וזהב ובנכסים, בכל זאת אינו מאושר, כי כבר אמרו חז"ל: אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, יש לו מנה מבקש מאתים, מאתים מבקש אלף וכו' (קהלת רבה א, לד), עין אשר לא תשבע, תמיד תאמר הב הב (עפ"י משלי ל, טו). אבל מי שיש לו מידת הסתפקות, הוא אשר מאושר באמת! כי אם יש לו לחם לאכול מדי יום ביומו, הוא מסתפק במועט ומברך ה' יום יום. וכן יעקב אבינו ע"ה, לא ביקש מהקב"ה, רק לחם לאכול ובגד ללבוש.
וכן משבח הכתוב את אשר: מאשר שמנה לחמו, ר"ל, ממידותיו של אשר - כי אם יש לו רק לחם לאכול, ייחשב לו שמנה, ואינו מתאווה לאכול משמנים אחרים, כי יש לו מדת ההסתפקות במועט.
אבל אל תחשוב, כי הוא עני ואביון ואין לו רק לחם צר, או כי הוא מטבעו קמצן, ולכן אינו אוכל רק לחם. לכן הוסיף הכתוב לספר בשבחו - כי אם צריך ליתן להכנסת אורחים לאחרים, אז - והוא יתן מעדני מלך, כי יש לו וגם אינו קמצן, רק לעצמו הוא מסתפק במועט, אבל להכנסת אורחים ולפרנס עניים ולצדקה וגמ"ח, הוא פותח יד ומשביע ברווח ולא בצמצום.
כמו שמצינו בגמ' ירושלמי (שלהי פ"ד דפסחים) ובמדרש (אסתר רבה ב, ג): בעובדא דההוא גברא, דשמעין לבריה דאמר ליה, במה אנן אוכלין יומא דין - אמר ליה, בטרוקסימון. מן חד במנא או מן תרין במנא - אמר ליה, מן תרין במנא דאינון כמישין וזלילין וכו'. יהב להון מודיא דדינרא גדוש וכו', אמרון ליה, שמעינן דאמרת וכו' מן תרין במנא דאינן כמישין וזלזלין וכו' - אמר להון, בנפשי אנא רשיי, ברם במצוותה דבריי לית אנא יכיל ולא רשיי, עיי"ש.
פירוש: מעשה היה באדם, שכשהלכו חכמים לעסקי מגבית צדקה, שמעו שבנו שואלו, מה נאכל היום? אמר לו, בטרוקסימון - מין ירק. שאלו בנו, האם להביא מאלו שנמכרים אחד במנה, או מאותן שנמכרים שניים במנה? אמר לו, הבא מאותן שנמכרים שניים במנה, שהם כמושים וזולים יותר.
אמרו גבאי הצדקה, מה אנחנו הולכים אצל זה? נלך קודם לגבות בעיר, ואח"כ נחזור אליו. כשחזרו אליו, אמר להם, לכו אל האשה, והיא תתן לכם כלי מלא דינרים וכו'. שאל אותם, למה לא באתם אלי קודם? אמרו לו, חשבנו שאדם שיש לו כל כך הרבה ממון, ואוכל רק ירק זול, ודאי לא ייתן הרבה צדקה. אמר להם, לגבי עצמי מותר לי לקמץ, אבל בעניין מצוות בוראי איני רשאי - ר"ל, בצרכי גופי ונפשי, אני מתנהג כעני ורש, אך בצרכי שמים אני מתנהג כבעל יכולת ואיש עשיר, ולא כעני ורש.
והנה הנשים רגילות שלא להיות להם מדת הסתפקות בצרכיהם, כי הן רגילות להתאוות תכשיטין יקרים אצעדה וצמיד וצעיפים ובגדי משי, לכן, משבח המדרש את בנות אשר, שלאביהם היה מידת הסתפקות, כמו שאמר הכתוב: מאשר שמנה לחמו - שבנותיו נאות, לא אמרו שבנותיו "יפות" דהיינו יופי עצמי של הגוף והפנים, אבל אמר "נאות" דהיינו נאות במעלות הנפש כאביהם, שנאמר: באשרי כי אשרוני בנות, באושר נפשי, כמו שכתבנו למעלה. וכן הוא אומר: ברוך מבנים אשר יהי רצוי אחיו, הרי דאושר היינו אושר מעלות הנפש.
ואל תחשוב כי גם במילי דשמיא הן קמצניות, לכן אמר: והוא יתן מעדני מלך - שבנותיו ראויות למלכות, כי בנדיבות הלב במילי דשמיא, הן ראויות למלכות, והבן.
וכן החתן והכלה, בצרכי הגוף יהיו מצמצמים ומסתפקים במועט, אבל בצרכי שמים לדבר מצוה, לכשרות הבית ולצדקה וכיוצא בזה, יהיו פותח יד ומשביע ברווח ולא בצמצום - כאשר ראו כן מאבותיהם היקרים - "בנות אשר" נאות במעלות ובמידות הנפש, והשי"ת ימדוד במידתם, ויתן להם פרנסתם ברווח ולא בצמצום, בנחת ולא בצער, ויתברכו בכל הטוב, ויהי זיווגם עולה יפה, אמן.
*
להספד
הבנים הם המעידים אם אביהם הלך בדרך התורה,
בתמימות ואמת, אם לא
שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים (מז, כט).
איתא במדרש תנחומא (אות ג): וכי יש חסד של שקר, שהוא אומר חסד ואמת - משל הדיוט אומר, מת בריה דרחמך, טעון. מת רחמך, פרוק [מת בן אוהבך - טעון מיטתו, מת אוהבך - פרוק]. אמר ליה, אם תעשה עמדי חסד אחר מיתתי, הוא חסד של אמת.
נראה לפרש עפ"י מאמר שלמה המלך ע"ה (משלי כ, ז): מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו, הכוונה, כי אם הבנים גם כן הולכים בדרך הטוב והישר והצדק והחסד כאבותם, הרי זה עדות וראיה חזקה, כי צדקת אבותם היתה אמיתית בתום לבב - ולא מחמת איזה פניה או רק לפנים, להראות להעומדים בחוץ את צדקתו וחסדו - ולכן כל מה שלימדם וחינכם נכנס אל לב בניו, והכה שורש בתוכם, ועשה פרי קדש הילולים, כי דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב [ספר הישר המיוחס לר"ת שער יג; ועיי' בגמ' ברכות (ו:) כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין].
אבל אם האבות עושים הטוב והישר והצדק והחסד, רק מפני איזה פניה, להראות כן לפני העולם ולא בתום לבב ורוח נאמן, אז לא יוכלו להוריש לבניהם אחריהם את צדקתם וחסדם אשר אינו אמיתי, ולכן הבנים מהר יסורו מדרך אבותם. כי רק אם מתהלך בתומו צדיק, שהילוכו ודרכו בצדקות הוא בתמימות הלב, אז - אשרי בניו אחריו, אז יוכל להיות בטוח, כי גם בניו ילכו באורחותיו גם אחריו, כשיסתלק מן העולם.
וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיב, א): אשרי איש ירא את ה' במצוותיו חפץ מאד - באמת ובתמימות - גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך, אז גם זרעו ודורותיו הבאים אחריו יהיו גיבורים לעשות רצון קונם, וללכת בדרכי הישרים והטובים (אהל יעקב פרשת תולדות).
ולכן במתן תורה, כאשר אמר הקב"ה לישראל: תנו לי ערבים שתקיימוה, כשאמרו ישראל: אבותינו ערבים לנו, לא קיבלם הקב"ה. אבל כאשר אמרו: בנינו ערבים לנו - שגם הם ילכו בדרך הטוב והישר - אמר הקב"ה: הא ודאי ערבים טובים (ילקוט שמעוני ירמיה רסז, עיי"ש). כי אם גם הבנים הולכים בדרכי אבותם, זהו עדות שאבותיהם הלכו באמת ובתמים בדרכי התורה, והרי אלו ערבים טובים לאבותיהם.
נמצא לפי זה, אם הבנים הולכים בדרכי אבותיהם, הרי הם מעידים על אבותיהם שצדקתם וחסדם היתה אמיתית, אבל אם ח"ו יסורו מדרך אבותיהם לדרך רע ועקלקלות, אז שתים רעות הם עושים - לא לבד מה שהם חוטאים ועושים הרע בעיני ה', אלא שעושים גם בזיון וקלון לאבותיהם, כי עי"ז יאמרו, שגם צדקת אבותיהם לא היתה אמיתית בתום לבב.
וכמו דאיתא בזוהר הקדוש (ח"ג קטו:): בן יכבד אב (מלאכי א, ו), כמה דאת אמרת (שמות כ, יב): כבד את אביך ואת אמך, ואוקמוה במיכלא ומשתייא ובכולא - האי בחייוי דאתחייב ביה. בתר דמית, אי תימא הא פטור מיניה הוא - לאו הכי, דאף על גב דמית, אתחייב ביקריה יתיר, דכתיב (שמות כ, יב): כבד את אביך. דאי ההוא ברא אזיל באורח תקלא, ודאי מבזה לאבוי הוא, ודאי עביד ליה קלנא. ואי ההוא ברא אזיל באורח מישר ותקין עובדוי, ודאי דא אוקיר לאבוי, אוקיר ליה בהאי עלמא גבי בני נשא, אוקיר ליה בההוא עלמא גבי קוב"ה.
[פירוש 'הסולם': בן יכבד אב, כמו שאתה אומר: כבד את אביך ואת אמך, והעמידוהו (קידושין לא:), שיכבד פירושו במאכל ובמשתה ובכל - זהו שמחויב בחייו. אחר שמת, אם תאמר שפטור מכבוד - אינו כן, כי אע"פ שמת, הוא עוד מחוייב יותר, שכתוב: כבד את אביך, גם לאחר מותו. ואם אותו הבן הולך בדרך מעקשים, ודאי שמבזה את אביו, ודאי שעושה לו בזיון. ואם אותו הבן הולך בדרך הישר ומתקן מעשיו, ודאי שזה מכבד את אביו, מכבד אותו בעוה"ז בין אנשים, ומכבדו בעוה"ב אצל הקב"ה]. - היינו כמו שכתבתי, דהבנים הם המעידים אם אביהם הלך בתמימות ואמת בדרך התורה או לא, ועי"ז הם לאביהם או לכבוד או לקלון ח"ו.
והנה ידוע מה שאמרו חז"ל דכל המניח בן צדיק כמותו, הרי זה לא מת (עיי' ב"ב קטז. וע"ע ב"ר מט, ד ורש"י לעיל יח, יט), כי חי הוא בתולדותיו, הוא הולך ביניהם וכל הטוב והישר והצדק והחסד שהם עושים, נחשב כאילו הוא עושה כן - כי הנה, את מעשהו שלימדם וחינכם הם עושים, וכל מעשיהם הטובים - על ידו הם עושים וכאלו עמו הם עושים, עם כוחו ורוחו אשר השרה עליהם. וזהו: חסד שעושים עם המתים, עמהם בכוחם. גם ידוע כי לשון "יוצאי ירכו" פירושו, שיוצאים בדרכיו, באורח ירכותיו, ועל ידי כן כאילו הוא הולך עמהם(26*).
ובהקדמות אלו נוכל לפרש שיעור הכתובים כך:
שים נא ידך תחת ירכי, כי כל מעשי ידיך תשים ותכונן תמיד תחת ירכותי, שאהיה גם אני הולך עי"ז עמך, ועשית עמדי חסד, ומה שתעשה חסד וטוב, תעשה עמדי יחד, כאלו גם אני עושה, יען כי בכוחי וברוחי אתה עושה כן. ולא רק חסד תעשה עמדי, אלא גם - ואמת - שאתה עושה לי אות אמת, כי דרכי והילוכי בצדק וחסד וטוב וישר, היו באמת ובתום לבב.
וזהו שאמרו במדרש: וכי יש חסד של שקר?! משל הדיוט אומר, מת בריה דרחמך, טעון. מת רחמך, פרוק [כשמת בן אוהבך, טעון מיטתו - לכבוד אוהבך - מת אוהבך עצמו, אינך מחויב לשאתו], כי אצל ההדיוט הלזה, הגמ"ח הוא מחמת פניה שיעשו גם לו כן ואינו אמיתי ותום לבב.
לכן אמר לו יעקב ליוסף: אם תעשה עמדי חסד אחר מיתתי - שגם לאחר מיתתי תעשו תמיד חסד וטוב עמדי יחד, כאילו גם אני עושה, כי רוחי וכוחי לא תמוש ולא תסור מעליכם - הוא חסד של אמת, החסד ההוא הוא של אמת, דהיינו עדות וראיה על אמיתות ותום לבב שלו.
ובבעל הטורים כתב רמז, כי אמת נוטריקון ארון מטה תכריכין. ואומר אני, כי אמת הוא נוטריקון איש מתהלך תום, ולמפרע תולדותיו מתהלכים אחריו, וכמאמר הכתוב: מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו.
ועתה בנים שמעו לי - בני המנוח הנפטר ז"ל - היזהרו ללכת בדרכיו ואורחותיו בצדק וחסד ויושר, בדרכי התורה ויראת שמים, כאשר הורה לכם הדרך ולימד וחינך אתכם, ועי"ז תעשו עמו חסד של אמת, שדרככם הטוב והישר תהיה עדות על יראתו התמימה וצדקתו וחסדו האמיתית, ובזה תקיימו "בן יכבד אב" וכמו שכתבתי.
ובזכות זה יהיה אביכם המנוח היו"ש ז"ל למליץ יושר לכם ולכל ביתכם ויוצאי חלציכם עד עולם, זכותו יגן עלינו עד יקוים בלע המות לנצח וכו', אמן.
* * *