לפרק ראשון ולפרשת אחרי מות
עשיית המעשים הגשמיים לשם שמים למצוה תיחשב –
לעומת זה, אכילת בשר שלא לש"ש, נחשבת לשפיכות דמים
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר (ישעיה ס, כא): ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר.
הדקדוקים והקושיות על משנה זו - שהיא משנה ראשונה של פרק חלק במסכת סנהדרין, ונהגו לאמרה לפני כל פרק במסכת אבות - ידועים, ועיין במדרש שמואל. והקושיה החמורה היא, היאך אפשר לומר שכל איש ישראל יש לו חלק לעוה"ב, הלא באותה משנה גופה מפרש: ואלו שאין להם חלק לעוה"ב, האומר אין תחיית המתים מהתורה, והאומר אין תורה מן השמים ואפיקורוס וכו'?! והראיה שהביא התנא מן המקרא "ועמך כולם צדיקים" היא ראיה לסתור, דרק הצדיקים "לעולם ירשו ארץ" דהיינו עוה"ב, אבל לא הרשעים שבישראל. וכן צריך להבין סוף דברי הפסוק "נצר מטעי מעשה ידי להתפאר" מה ענין זה לענין ראיה שהביא שכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב?
ועוד יש דקדוק עצום בלשון המשנה: כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, דאי הוי קתני "כל בני ישראל" שייך שפיר לשון "יש להם" בלשון רבים, אבל כיון דתני "כל ישראל" בלשון יחיד ['ישראל' במשמעות של איש יהודי], הוה ליה למימר "יש לו" חלק לעוה"ב, בלשון יחיד, ולא "יש להם" בלשון רבים?
והיתה לבאר בהקדים מאמרי המקרא בפרשתנו (יח, ד_ה):
את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלוקיכם. ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'.
ונ"ל הכוונה, דלא לבד בענייני הנפש והנשמה הטהורה - כגון תורה ותפילה, הנחת תפילין ועטיפת ציצית, שמירת שבת מעשות כל מלאכה, אכילת מצה ומרור, נטילת לולב, עינוי נפש ביום הכפורים, שהם עניינים אשר רק נפש ונשמת ישראלית מתאווה לעשותם - לא רק באלה אנחנו עובדים את השי"ת ומקיימים ועושים מצוותיו וחוקותיו. אבל גם בעניינים גופניים - כגון אכילה ושתיה ושינה, ומשא ומתן במסחר הארץ, וכל מלאכת_עבודה וקנין, רכוש והון ועושר - גם בכל אלה נוכל לעבוד את ה' ולעשות מצוותיו וחוקותיו ומשפטיו.
כמו שכתב הרמב"ם (פ"ג מהל' דעות ה"ג), כי גם באכילה ושתיה ושינה, תהיה כוונתנו רק למען חזק את גופנו, שנהיה בריאים להשכים בבוקר ולהעריב ללכת לבית הכנסת ולבהמ"ד, להתפלל בציבור ולעסוק בתורה, ושיהיה לנו כוח לרוץ לדבר מצוה, לבקר חולים, להכנסת כלה, להלווית המת, לנחם אבלים ולפדיון שבויים, ושנוכל לעשות חיל ללמוד וללמד ולהעמיד תלמידים הרבה, להגדיל תורה ולהאדירה.
ובעסוק האדם במשא ובמתן, במסחר וקניין, וכל מלאכת עבודה לרבות הונו ורכושו, תהיה כוונתו למען יוכל לישב על התורה ועל העבודה בלי מניעה וביטול, בהרחבת הלב, ולמען יוכל לכבד את ה' מהונו בהידור מצוה מן המובחר ולמען יוכל לפזר מהונו לאביונים, להחזיק עניים ויתומים ואלמנות ולעשות צדקה וגמ"ח בממונו.
ואם עושה הכל בכוונה כזו - ויקיים מאמר שלמה המלך ע"ה (משלי א, ו): בכל דרכיך דעהו [כמובא ברמב"ם שם] - אז גם באכילה ושתיה ושינה, ובמשא ומתן ומסחר ובכל מלאכת עבודה שלו, הוא מקיים מצוות. כי למען יהיה לו כוח ויכולת לעשות מצוות, הוא אוכל ושותה וישן ונושא ונותן ועושה מלאכה ועוסק במסחר, וייחשבו לו כל אלו למצוה, ומקבל שכר עליהם.
כמו שאמרו חז"ל (אבות פ"ה מכ"ג): תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב, כי גם בעד אכילתם בעוה"ז ינחלו שכר וחלק עוה"ב, יען כי גם אכילתם בעוה"ז היא לכוונת מצוה ולמצוה תחשב, לכן מקבלים שכר עוה"ב עליה. אבל תלמידיו של בלעם הרשע, האוכלים רק למלא כריסם - השותים במזרקי יין, אוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק, שוכבים על מטות שן וסרוחים על ערשותם (עפ"י עמוס ו, ד) - יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת, כי למה שפכו דם הבקר והצאן, שור או כשב או עז, למלא כריסם בבשר הברואים החיים, אם אין להם בזה כוונה לשמים (עיין מה שכתבתי בפרק ה' על משנה זו, שהמתקתיו ע"פ משל, כשבאים לדין וחשבון לפני ממ"ה הקב"ה(54*).
כי רק מי שכוונתו לשמים, כמו שביארנו, לחזק גופו לתורה ולעבודה, מותר לו לשחוט בקר וצאן ועוף השמים, דע"י כוונתו לשמים, נחשב שחיטתם ואכילת בשרם כאילו הקריב קרבן לה', ולתכלית מעולה כזה, התירה התורה לשחוט ולאכול בשר. אבל אם אין לבו לשמים לכוונה זאת, עליו אמר הכתוב (יז, ג_ד): איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה - כי יש לו מקנה רב והוא שוחט ואוכל כרים ועגלי מרבק, אבל - ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה', שאין כוונתו לשמים שיהא נחשב לו כאלו הקריב קרבן ה', לפני משכן ה', כי האוכל לשם שמים, כאילו אוכל משלחנו של מקום, כמו שאמרו חז"ל (אבות פ"ג מ"ד ועיי' להלן עמ' תקמו): שלושה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, ר"ל, שכוונתם באכילתם על שלחנם היתה לתכלית לימוד התורה והעבודה ושאר מצוות התורה, כאילו אכלו משלחנו של מקום, שנאמר (יחזקאל מא, כב): וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה', וכמו שאמר הכתוב (שמות כד, יא): ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו - שגם באכילתם ושתייתם שׂמו אלקים לנגדם, והיה לבם לשמים.
אבל זה האיש, לא היתה כוונתו לכך, אבל רק הרוג בקר ושחוט צאן, אכול ושתו (עפ"י ישעיה כב, יג), רק למלא כריסו בבשר שור וכשב ועז אשר ישחט, לכן, דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא מקרב עמו, כי הוא שופך דם ברואים חיים לבטלה, בלי תכלית מעולה, בלתי כוונה לשמים, ולא הותר לו לעשות כן, וכמו שאמרו חז"ל (פסחים מט:): ע"ה אסור לאכול בשר - ר"ל, מי שאין לבו לשמים, כמו שנתבאר.
והמשיך הכתוב להזהיר (יז, יג): ואיש איש מבני ישראל וכו' אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יֵאָכֵל, רק למען יאכל וימלא כריסו, ולא לתכלית הנרצה - דהיינו בכוונה שיהיה לו כוח ובריאות לעבודת השי"ת וללמוד תורתו וכדומה - והראיה לדבר, כי אינו מסתפק בבהמות ועופות אשר גדלים בביתו, אשר די בהם לחזק את הגוף לתורה ולעבודה, אבל הוא הולך לצוד ציד חיה ועוף ביערים ובהרים, להתענג בתאוות הגוף במאכלי מעדנים - ציד חיה או עוף, רק לתכלית אשר יאכל וימלא כריסו במעדנים הללו - הרי זה, ושפך את דמו, כאילו שופך דם החיה והעוף, אע"פ ששחטו! כי אם אינו מכוון לשמים לתכלית מצוה, לחזק גופו לתורה ולעבודה, אין ראוי לו להרוג חיה ועוף, לשפוך דם ברואים חיים, לאכול בשרם.
לכן - וכסהו בעפר - צריך לכסות דם שחיטתם, לאות כי גנאי הוא לו, כי דבר מגונה עשה במה שצד ציד חיה או עוף, רק למען יאכל וימלא כריסו ואין ראוי לעשותו, אבל ראוי שתכסהו בושה וכלימה על זה.
אמנם אם הוא אוכל לשם שמים וכל עסקיו לש"ש, לתכלית התורה והעבודה וקיום המצוות, אז תחשב לו אכילתו ושתיה ושינה ועסק מסחר ומלאכה שלו, כאילו גם באלה עשה מצוה ושמר חוק הבורא ית"ש.
נמצא, כי שני דרכים הן בשמירת חוקי ומשפטי התורה: האחד, במעשה התורה והמצוות עצמן. והשני, באכילה ושתיה ומלאכה כדי חיותו, לעבוד את ה' ולקיים מצוותיו, וזה כוונת הפסוקים:
א. את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלקיכם, דהיינו קיום המצוות והחוקים והמשפטים עצמן - שלומד תורה, מתפלל ומניח תפילין, שומר שבת ויו"ט ועושה חסד ומשפט וצדקה בפועל וכדומה - וזהו: ללכת בהם, בפועל.
ב. ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה', ר"ל, אשר יעשה אותם האדם בעסקיו כדי חיותו - דהיינו האכילה והשתיה והשינה והמלאכה והמסחר וכו' - שאם כוונתו לשמים, אז גם באלה הדברים הוא שומר את החוקים והמשפטים, ומקיים המצוות אשר ציוה הבורא, כי הוא מקיים "בכל דרכיך דעהו" וכמו שבארנו למעלה.
ועתה נשוב לביאור המשנה: כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, אין הכוונה לומר כי כל אחד מבני ישראל יש לו חלק עוה"ב - דמלבד שהוא מן הנמנע, דכל אחד מישראל, בין צדיק בין רשע, יהיה לו חלק לעוה"ב, גם הלשון אינו סובל פירוש זה, דא"כ היה לו לומר "כל בני ישראל יש להם" בלשון רבים, או הוה ליה למימר "כל ישראל יש לו" -
אבל הכוונה היא זאת: כל ישראל, ר"ל, הישראל כולו [ישראל במשמעות של איש יהודי], נפשו וגופו - בין במעשה הרוחני והנפשי שלו, דהיינו התורה והעבודה והמצוה בפועל, בין במעשה גופני שלו, דהיינו האכילה והשתיה והמסחר והמלאכה וכו' שאינם מצוה בפועל, אבל יוכל לכוון בהם למצוה - יש להם, לנפש ולגוף לכל ב' הסוגים, דהיינו מעשי הנפש והגוף של איש ישראל, יש להם חלק לעוה"ב, כי בשניהם יוכל לקנות לו עוה"ב.
שנאמר ועמך כולם צדיקים - אם הם צדיקים בכולם, בנפש ובגוף - לעולם ירשו ארץ, ר"ל, אף מעניינים ארציים יהיה להם קנין עולם לחיי עוה"ב. נצר מטעי, הנפש והגוף שנטע אותם הקב"ה יחדיו זה בזה, מעשי ידי להתפאר - כן עשתה אותם יד הקב"ה, כי שניהם יהיו לו להתפאר - מתוך מעשי שניהם יתעלה כבודו ותהילתו, כי במעשי שניהם יעבדו את הבורא ית"ש ויקיימו מצוותיו, נמצא כי שניהם לו להתפאר עדי עד, ברוך שם תהילתו! [עיי' בפירוש האלשיך פר' שמיני ט, ה_ו].
*
לפרק שלישי ולפרשת אחרי
קיום המצוות רק עפ"י הבנת השכל, או לשם כבוד והנאת הגוף
- פותח פתח ליצה"ר, להכשיל את האדם בכל העבירות החמורות
עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה - דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת - מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך - למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון - לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה (משנה א).
הדקדוקים עיין במדרש שמואל, ועיקר מה שיש לדקדק, לשון "בא לידי עבירה" ולמה לא אמר התנא בלשון פשוט "ואין אתה עובר עבירה"?
שנית, צריך ביאור מדוע כפל התנא דבריו "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" והדר אמר "מאין באת וכו' ולאן אתה הולך למקום עפר רימה ותולעה", הוה ליה למינקט בחדא מחתא "דע מאין באת - מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך - למקום עפר", ולמה כפל התנא וחילק דבריו לשנים?
וגם כפל הלשון "ליתן דין וחשבון" צריך ביאור, כי די לומר "ליתן דין" או "ליתן חשבון"?
ואקדים דברי הכתוב בפרשתנו (יח, ד_ה):
את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלקיכם. ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'.
ובסוף הפרשה נאמר (שם, ל): ושמרתם את משמרתי לבלתי עשות מחקות התועבות אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם אני ה' אלקיכם.
ג' אזהרות לשמירת החוקים והמשפטים - תשמרו ללכת בהם אני ה' אלקיכם, ושמרתם את חקותי ואת משפטי, ושמרתם את משמרתי וכו' - צריכים ביאור.
ונ"ל הכוונה, דהנה עיקר הדבר בקיום כל המצוות, הן מצוות עשה, הן מצוות לא תעשה, כי נקיים אותם רק בכוונה מיוחדת לשם שמים, לשם יחוד קוב"ה, בלי שום פנייה ומחשבה אחרת, רק לקיים מצות הבורא ית"ש, אשר ציוונו על המצוה הזאת. לא בשביל להתייהר בפני אנשים בקיום המצוות וזהירות בהם, לא בשביל פחד העונש, ולא מפני הארת השכל, כגון במצוות שהשכל מחייב בהם - כגון מצוות שבין אדם לחבירו, מצוות שכליות - ולא בשביל איזה הנאה שיש בקיום המצוות - כגון במצות פרו ורבו, ובמצות אכילה ושתיה בשבת ויו"ט, ומצות ארבע כוסות, ושמחת החגים ומועדים, שיש בהם הנאת הגוף במעשה המצוה - אבל נעשה המצוה, רק במחשבה לשם שמים, לקיום מצות הבורא ית"ש.
וכמו שהזהיר אותנו שלמה המלך ע"ה בסוף מגילת קהלת: סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור - כי תקיים המצוות רק מיראת אלקים, יראה רוממה, לשם שמים - כי את כל מעשה, האלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע - כי צריך ליתן דין וחשבון בכל מעשה המצוות, לא רק על אופן המצוה, אם עשה אותה כתיקונה בכל פרטיה ודקדוקיה כהוגן, אבל גם על כל הנעלם - בלב - באיזה מחשבה עשה המצוה, אשר היא נעלמה מעיני הבריות, אבל לפני הקב"ה הבוחן לבבות ולפניו נגלו כל תעלומות לב ורוח, גם על זה, יביא האלקים במשפט את כל מעשה המצוה, אם טוב ואם רע. כי לא די שיעשה המצוה כדינה, אבל צריך ליזהר ולהישמר שלא תתערב בה מחשבה רעה וזרה בקירות לבו, כי גם על המחשבה הנעלמה בלבו, עתיד ליתן דין וחשבון לפני ממ"ה הקב"ה.
ועוד טעם אחר שצריך ליזהר ולהשמר מן כל מחשבה זרה ורעה - כי אם מקיים המצוה רק לשם שמים, אז אין כוח בשטן להזדווג לו ולהסיתו לסור מאחרי ה', ולהפילו ברשת חטא ועוון. אבל אם עירב מחשבה זרה בקיום המצוה, כגון הנאת הגוף או פנייה אחרת - מפני הכבוד או בשביל לקבל שכר - אז, במחשבה הזרה הזאת הוא נותן יד לשטן העומד על ימינו לשטנו, למשכו ברשתו ולהפיל אותו במכמרותיו, כי בתחילה מרגילו לקיים המצוות להנאת עצמו ואח"כ מסיתו לרדוף אחר הנאותיו ותאוותיו, אף אם הם נגד התורה והמצוה. כי אם פותח פתח ליצר הרע, פתח קטן ע"י מחשבה פסולה, השטן פורץ פרצה אחר פרצה ומרחיב לכנוס בו.
נמצא, כי המחשבה הבלתי רצויה, מביאה לידי מעשים שאינם רצויים, והמחשבה שלא לשם שמים היא כמו יד, אשר בו אוחז השטן והיצה"ר לשלוט בו ולהפילו בשחת רשתו, ולכן הזהיר הכתוב:
את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם, הן את המשפטים אשר השכל מחייב לעשות אותם - כגון האמורים בפרשת קדושים: מצות ואהבת לרעך, לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו - והאדם עלול לקיימם במחשבה זרה, מצד אשר שכלו יורנו לעשותם, הן החוקים אשר אין השכל מחייב לעשותם, השמרו והזהרו ללכת בהם ולקיימם רק לשם שמים, מפני כי אני ה' אלקיכם, ולא מצד השכל.
ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ואותם המצוות אשר יש בהם קיום חיות האדם והנאת הגוף, השמרו והזהרו לקיים אותם רק מפני כי אני ה', דהיינו לשם שמים, ולא להנאת הגוף או פניה אחרת.
ובסוף הפרשה הסביר הטעם והזהיר: ושמרתם את משמרתי - לכן אני מזהיר אתכם לעשות משמרת למשמרת, שלא תתערב בלבכם מחשבה זרה, ותקיימו המצוות רק לשם שמים - לבלתי עשות כחקות התועבות אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם - ר"ל כדי שלא תפלו, ע"י מחשבתכם הזרה, ביד השטן והיצה"ר, לעשות ככל התועבות ולמען לא תטמאו בהם. כי המחשבה זרה היא נותנת יד לשטן להפיל אתכם ברשת התועבות ולטמא את נפשכם, כמאמר חז"ל (שבת קד.): הבא ליטמא פותחין לו. לכן תקיימו המצוות לשם שמים, מפני כי - אני ה' אלקיכם.
ועפ"י הדברים האלה מצינו ביאור למשנתנו שהתחלנו בה, כי התנא נותן לנו עצה ולקח מוסר, הן בענין קיום המצוות, הן בענין מלט נפשנו אם כבר נפלה בחבלי חטא ועוון.
והנה בבא ראשונה של משנתנו מדברת בענין קיום המצוות, ומלמדת אותנו בינה והשכל: הסתכל בשלושה דברים, ואין אתה בא לידי עבירה, כשתעשה מצוה, בין תבין את אשר לפניך, ותקיימנה באופן שלא תבוא לידי עבירה, שלא תעשה המצוה במחשבות זרות ופניות חצוניות, שהן הנה "ידי עבירה", שע"י כן יש לשטן להאחז בהן ולמשוך אותך ברשתות העבירות, כאשר בארתי לעיל.
אי לזאת, דע מאין באת - הזהר לדעת מאיזה מקום ומקור מחשבה אתה בא לקיים המצוה - אם ממקום קדוש ומקור טהור, דהיינו לש"ש, אתה בא לעשות מצות הבורא ית"ש, או מצד איזה פנייה ומחשבה זרה, כגון רק מפני הארת השכל אשר מצוה לך כן, או מפני הנאת הגוף וכדומה. ולאן אתה הולך, ולאיזה תכלית אתה הולך לקיים המצוה, אם כוונתך רק לש"ש, או להשיג כבוד, או על מנת לקבל פרס, או להינצל מעונש. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון - ותמיד יהיה לנגד עיניך, כי עתיד אתה לעמוד במשפט לפני שופט צדק, לא רק על מעשה המצוה לבד, אם עשית אותה כדינה וכתיקונה, היינו ליתן דין, אבל צריך אתה גם ליתן חשבון על חשבונותיך אשר חשבת בעשיית המצוה - אם היתה מחשבתך לש"ש ולא מפני מחשבות זרות ורעות ופניות שונות.
ולכן בכל קיום מצוה, טרם עשותה, עשה בך בחינת_הנפש, אם מחשבתך טהורה היא וכוונתך רצויה, למען לא תתן יד לשטן לתופשך ולא תבוא לידי עבירה כמו שביארתי.
ובבא שניה תלמדנו דעת ונותנת עצה - להשכילך ולהורותך בדרך זו תלך, למען הינצל מפח יקוש ומרדת שאול - אם כבר באת לידי עבירה, וכבר נפלת ברשת השטן ומצודת היצה"ר.
אם מפני רדיפת כבוד נכשלת, הסתכל: מאין באת, מטיפה סרוחה, ואז יכנע לבבך, ולא תגבה רוחך לרדוף אחר הכבוד, אבל תלבש ענווה, ותהיה שפל רוח מאד מאד, כי מטיפה סרוחה אתה בא, וכי יאה ונאה כבוד והוד לנולד מטיפה סרוחה?!
ואם תאוות החומר והנאות הגוף היו בעוכריך, הסתכל: לאן אתה הולך, למקום עפר רימה ותולעה, ולמה זה תפנק גופך ותפטם חומרך, להרבות מזון ומחיה לתולעה ורימה אשר תאכלנו, כי מרבה בשר מרבה רימה (אבות פ"ב מ"ח).
ואם מחמת רדיפת הון וממון ועושר ונכסים, העווית והרשעת, הסתכל: לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, כי אם תרבה עושר ונכסים, הרי - מרבה נכסים מרבה דאגה (שם) - עליך לדאוג יותר, שתהיה גזבר טוב על אוצרות שהפקיד הקב"ה בידך, כי חלק העניים בידך, ואתה הוא גזבר שלהם, ותצטרך ליתן דין וחשבון, כמה נתת צדקה וכמה הפרזת על הידור מצוות לפי עשרך, לכן אל תיגע להעשיר (עפ"י משלי כג, ד), כי עתיד אתה ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, והבן.
*
לשבת הגדול
התעוררות לחזור בתשובה, אם לא מתוך הכרת רוממות הבורא,
אזי ע"י זכרון יום המיתה
את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם אני ה'. אלקיכם ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'’(יח, ד_ה).
ובסוף הפרשה: ושמרתם אתם את חקותי ואת משפטי ולא תעשו ככל התועבות וכו' ולא תקיא הארץ אתכם וכו' (שם כו_כח).
הרי ג' פעמים בפרשה זו הציווי לשמור את החוקים ואת המשפטים, ובכל פעם משנה הכתוב את טעמו: א. אני ה' אלקיכם. ב. אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ג. לא תקיא הארץ אתכם. והענין צריך ביאור.
ונראה לפרש - הנה בשנה הזאת שבת הגדול בש"ק פר' אחרי, מה שלא יארע רק בשנה מעוברת שקביעותה הש"ג או הח"א (היינו אם יום א' דר"ה חל ביום ה', חשון וכסלו שניהם שלמים ויום ראשון דפסח ביום ג'. או אם ר"ה ביום ה', חשון וכסלו שניהם חסרים וא' דפסח ביום א'). ועפ"י רוב לא תחול שבת הגדול, רק בש"ק פר' צו בשנה פשוטה, או בפר' מצורע בשנה מעוברת, ובפר' אחרי לא תחול אלא בשנת עיבור הש"ג או הח"א.
והעוללות אפרים (ח"ב מאמר פד) נתן סימן: הוי כל צמא לכו למים (ישעיה נה, א), צמא ר"ת צו מצורע אחרי - והכוונה, כי גם במקום שאין דורשין ואין אומרים דינים בדרשה בכל שבת ושבת, אבל בשבת הגדול דורשין בכל מקום ואומרים דינים בדרשה והצמאים לדבר ה' יבואו וישמעו וירוו צמאונם. וזו הכוונה: הוי כל צמא לכו למים - בג' שבתות הללו, צו מצורע אחרי מות, שסימנן "צמא", לכו לשאוב ולשתות מימיה של תורה.
ואמרתי לפרש ע"ד מוסר, למה דוקא ג' שבתות הללו מסוגלים לדרוש בהם תוכחת חיים ומוסר - לפי שג' דברים משיבים את האדם לקיים מצוות התורה שציוונו הבורא ית"ש, או לשוב בתשובה אם עבר על פקודיו:
א. כשישים אל לבו, מי הוא אשר נתן לנו תורתו וציוה לנו אלה החוקים והמצוות והפקודים - הלוא אלקי האלקים ואדוני האדונים, מלך מלכי המלכים הקב"ה! ואם יחשוב רוממות הבורא ית"ש, איך לא ישמח לבו ותגל נפשו לקיים מצוות המלך הגדול ולעשות פקודתו ורצונו! ואם עבר וחטא, כאשר ישים אל לבו נגד מי חטא - נגד אביו שבשמים - עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, אשר חייו מסורים בידו, ויזכור נפלאותיו וטובותיו בכל עת, ערב ובוקר וצהרים - כשיחשוב כל זאת, בודאי יתחרט ויעשה תשובה, וע"ז רומזת פרשת צו, שיעלה על זכרוננו מי הוא המצווה!
ב. אם זה לא יועיל, אבל ימצאוהו רעות רבות וצרות, בגופו או בממונו, דהיינו נגעי בית, או צער גידול בנים שהם 'נגעי בגדים', כי בניו של אדם מכונים בגדיו (כמו שכתבנו לעיל בפ' תזריע עמ' תמד), או שאר פגעים וחולאים רעים שהם נגעי גופו - אז ישיב אל לבו ויפשפש במעשיו ויעשה תשובה ויחזור למוטב, וע"ז רומזת פרשת מצורע, מצאו רעה ח"ו.
ג. ואם גם בכל אלה לא יווסר, אמנם בזוכרו יום המיתה - כי על כרחך אתה מת ועל כרחך אתה עתיד ליתן לדין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה (אבות פ"ד מכ"ב) - אז בודאי ישים אל לבו לעשות תשובה ולתקן מעשיו, וע"ז רומזת פרשת אחרי מות, שיזכור יום המיתה.
וכן אמרו רז"ל במסכת ברכות (דף ה.): לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר (תהילים ד, ה): רגזו ואל תחטאו, שיהא ירא לחטוא. אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה, למען ישכיל ויבין מי הוא אשר נתן לנו אלה התורות והמצוות, שנאמר: אמרו בלבבכם, ר"ל, שימו אל לבבכם מי הוא המצווה - ממ"ה הקב"ה. אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש, שכתוב בה שכר ועונש - והיה אם שמוע וכו' ונתתי מטר ארצכם וכו' ואכלת ושבעת, השמרו לכם פן יפתה לבבכם וכו' וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים וכו' - שנאמר: על משכבכם, בהיותכם שוכבים לארץ, ע"י פגעים וחולאים רעים, תהרהרו בתשובה. אם נצחו מוטב, ואם לאו יזכור לו יום המיתה, שנאמר: ודומו סלה, דזכרון הדברים - אחרי מות - בודאי יועיל לנצח את יצה"ר ולהחזירו למוטב, כי מה יענה ליום הדין, הלא ידום!
וזה כוונת הפסוקים: את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם - יהי די לכם בזאת, כי - אני ה' אלקיכם, המצווה אתכם וחוקֵי ומשפטֵי ה' אלקיכם כל אלה, ואיך לא תקיימו מצוות ממ"ה הקב"ה ותזידו לעבור פיקודיו?
ואם מחשבה זו לא תועיל, שאינכם במדרגה מעולה להשיג רוממות הבורא ית"ש, עכ"פ - ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם - תשמרום ותקיימום, למען תחיו חיים שאננים ותמלטו מן הפגעים הרעים וחולאים רעים, שבשבילם חייו של האדם אינם חיים.
ואם כל אלה לא יועיל, אז זכרו סוף כל אדם, יום המיתה - ושמרתם את חקותי ואת משפטי ולא תעשו ככל התועבות וכו' ולא תקיא אתכם הארץ וכו' - ר"ל, תשמרו ותשובו מיראת יום המיתה והעונש.
והארכתי במוסר, כי גם בדורנו זה לא הועילה לנו מחשבת צו וגם מצאונו רעות וצרות - מצורע - בשנת העיבור, שנת עברה וצרה(55*) [עיי' מג"א סוף סי' תרפה ובשל"ה פר' שמות - תורה אור]. ואם בכל אלה לא ניווסר ח"ו, נזכור היום, בשבת הגדול פרשת אחרי מות, ליום המיתה - אחרי מות, דרשו חז"ל (ילקוט שמעוני תקעא ומובא ברש"י): זה זרזו יותר מן הראשון.
והארכתי לעורר לתשובה ולקדש חיינו ומעשינו, עפ"י הכתוב: בזאת יבוא אהרן אל הקודש, ודרשו חז"ל (ויק"ר כא, ו): בזכות תורה, בזכות שבת, בזכות תרומות ומעשרות, בזכות יהודה וישראל, בזכות קרבנות, בזכות ירושלים - לשמוע תוכחות חיים זו התורה והמוסר, לשמור שבת קודש ויו"ט כהלכה, להרבות בצדקה ובפרט לעניי ארץ ישראל ועיה"ק ירושלים תוב"ב, הנתונים כעת בצרה גדולה.
ועוד עוררתי, שיגבה לבנו בדרכי ה' (עפ"י דברי הימים ב' יז, ו), ונתגאה ביהדות שלנו ולא נבוש לקיים המצוות, לא נכלם לבלתי אכול טריפות כאשר יקראו לנו לשלחנות שאינם בכשרות, ולא נבוש להתפלל ולהניח תפילין בזמנן - גם בנסיעה במסילת הברזל - ובענין כשרות הבית בכל השנה ובימי הפסח חג המצות הבע"ל, ובזכות זה נזכה לישועה וגאולה בקרוב, ב"ב אמן.
*
לברית מילה
קדושת ושלמות השכל, הגוף והרכוש
בזאת יבוא אהרן אל הקודש (טז, ג).
איתא במדרש רבה (כא, ו): בזאת, בזכות התורה - וזאת התורה. בזכות מילה - זאת בריתי. בזכות שבת - אשר אנוש יעשה זאת וכו' שומר שבת מחללו.
נלע"ד לפרש - כי האדם צריך לקדש את עצמו בג' מיני שלמות [עיי' של"ה פר' משפטים - תורה אור]:
א. שלמות העיון - שלא יטעה שכלו ח"ו למינות ואפיקורסות. לכן, יעסוק וידבק בתורת ה', אשר תלמדהו דעה בינה והשכל בדרך אמת ותצילהו מדעותיהם הזרות של המינים והאפיקורסים, וע"ז דרשו חז"ל: בזאת יבוא אהרן אל הקודש - אל שלמות הקדושה - בראשונה, יבוא לשלמות העיון, בזאת, בזכות התורה - וזאת התורה.
ב. שלמות הגוף - שלא יטבע במצולות תאוות החומריות, בטיט ורפש יצרי לב חומד, עין זנות ויין ותירוש (עפ"י הושע ד, יא), וזוללות בשר ועריות. ולכן הקדים הקב"ה את הרפואה להמול לנו כל זכר, וע"י המילה נחלשו כוחות התאוה ובפרט תאוות המשגל, וע"ז דרשו חז"ל: בזאת, בזכות מילה - זאת בריתי, כי ע"י המילה באה קדושת שלמות הגוף.
ג. שלמות הקניינים - שלא יבעט אם ירבה קניינו ועשרו והונו, כמו שאמר הכתוב (דברים ח, יב_יד): פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת, ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה, ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך וכו'. ולכן ציוה לנו הקב"ה לשמור את יום השבת לקדשו, כי ע"י שמירת שבת ויו"ט אנו נזכרים כי הכל מה', אשר הוא מקור הברכה, הוא הנותן לנו כח לעשות חיל ומברך מעשה ידינו בששת ימי המעשה. עי"ז נשמר שלא לבעוט ח"ו בעושר, וע"ז דרשו חז"ל: בזאת, בזכות שבת - אשרי אנוש וכו' שומר שבת מחללו, כי קדושת שבת מביאה אותנו לשלמות הקניינים.
נמצא, כי בזאת יבוא אהרן אל הקודש - לשלמות כל קדושה - בזאת, בזכות התורה דהיינו שלמות העיון והשכל, בזכות מילה דהיינו שלמות הגוף והכנעת היצר, בזכות שבת דהיינו שלמות הקניינים.
וכן בילד הרך הנימול למז"ט, אשר אביו הוא מושלם בתורה ובעל יראה טהורה, זהיר מן החטא ושומר שבת כהלכתו - שיש בו שלמות העיון והגוף והקניין - יזכה, כי בנו הנולד למז"ט, כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה דהיינו שלמות העיון, ולחופה דהיינו שלמות הגוף, כי האשה מצלת מן החטא (עפ"י יבמות סג:), ולמעשים טובים - דהיינו שלמות הקניין, כי מע"ט מעידים על שלמות הקניין - אמן.
*
לנישואין
האשה הכשרה מצילה את בעלה מחטאים וממדות רעות,
ככהן גדול המכפר בבגדי לבן
בזאת יבוא אהרן אל הקודש.
איתא בפסיקתא: בזכות ד' אמהות, שנאמר (טז, ד): כתונת בד קודש ילבש ומכנסי בד ואבנט בד ומצנפת בד - הרי ד' אמהות.
המאמר פלא, ונראה לפרש עפ"י הגמ' (זבחים פח: וערכין דף טז.): כתונת מכפרת על שפיכות דמים, מכנסיים מכפרים על גילוי עריות, מצנפת מכפרת על גסות הרוח, ואבנט מכפר על הרהור הלב.
וכתב המלבי"ם בספר התורה והמצוה (פרשת תצוה): הנה המלבושים [הפנימיים] הראשונים שבהם תכסה הנפש, מצד שהיא נפש הבהמית, הם כח התאווני וכח הכעסני. ובאו המכנסיים להזכירו להלביש לבנים - לעצור כח התאווני, לכסות בשר הערוה. והכתונת שהוא ג"כ מלבוש תחתון, יזכיר לעצור בעד כח הכעסני והנקמה.
וידוע שציורי הנפש רובם נוטים לרע והם טבועים בעומק הנפש, עת יעלו על הלב יחשוב מחשבות לרע, שעל זה אמר (דברי הימים א' כט, יח): שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך - שהם ציורי המחשבות העולים מעומק הנפש אל הלב, וע"ז רמז באבנט שחגר בעד הלב, להשקיע הציורים הרעים בעומק תהום נפשו, ועל כן היה ארכו ל"ב אמה כמנין לב והיה "מעשה רוקם" שמורה על הציורים שנעשו בו, וע"ז אמרו, שאבנט מכפר על הרהור הלב.
ואמרו (אבות פ"ד מכ"א): הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם - ואחר שיטהר נפשו מן הקנאה המעוררת כח הכעסני והתאוה של כח התאווני, צריך גם להשפיל מדת הגאוה שהיא שורש לבקשת הכבוד, ע"ז באה המצנפת לכסות ראשו מפני אימת השכינה שלמעלה מראשו וכמו שאמרו ז"ל (שבת קנו:): כסי רישיך כי היכי דתהוי עלך אימתא דשמיא וכו', וזה שאמרו שמצנפת מכפרת על גסי הרוח, עכ"ל ודפח"ח וש"י.
והנה, כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו (עפ"י נגעים פ"ב מ"ה), על כן ברא הקב"ה את האשה להיות עזר כנגדו, שהיא תראה מה שהוא אינו רואה.
אם הכעס יגבר באיש - הנה אשתו תרצהו ותשיב חמתו. וכן תציל האשה את האיש מן החטא של תאווני ויצר העריות, ותצילנו מכל הרהורים רעים שבלב [עיי' יבמות סג. מגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא, ועיי' קידושין כט: בן עשרים שנה ולא נשא אשה כל ימיו בהרהור עבירה]. וכן אם יגיס רוחו לרדוף אחרי הכבוד - היא תצילנו מגסות רוחו, ע"י רוחה השפלה והמסתפקת במועט, כמו שאשתו של און בן פלת הצילה את בעלה מן קנאת הכבוד (סנהדרין קט: במדבר רבה יח, כ). וכן מצינו באמותינו, כי רחל אמנו הצילה את יעקב אבינו ע"ה שלא לבייש את לאה ומסרה לה הסימנים (מגילה יג:), כי כל המבייש כאילו שופך דמים (עפ"י ב"מ נח:). לאה אמנו ע"י צניעותה זכתה לבנים ששה, והתפללה שהזרע השביעי יתהפך לבת, למען תעמיד אחותה ב' שבטים (ברכות ס.), הרי לא נטרה שנאה. ושרה ורבקה אמותינו, הגם שמפני גודל יופיים לקחום לבית מלכים - לא התאוו לכבוד מלכים, לא היה בהם שום גסות רוח, אבל היו צנועות וחסודות, גדורות בעריות, ועי"ז שמרו בעליהן בקדושתן, נקיים מכל הרהור תאוה, כמו שאמר אברהם אבינו ע"ה (בראשית יב, יא): הנה נא ידעתי, כמו שפירש"י שם.
הרי ד' אמהות, אשר נפשותיהן לבושות כתונת בד קדש, מכנסי בד, אבנט בד, מצנפת בד, כמ"ש המלבי"ם, ובזכות מידות הללו זכו בעליהן לעלות ולבוא אל הקודש! וכן כל אשה שיש בה מדות הללו - צניעות וגדירת ערוה, שמירה מכעס ומגסות הרוח, ומכל הרהורים רעים - היא ובעלה, יעלו מעלה מעלה בקודש, וזיווגן עולה יפה, אמן. והבן כי קיצרתי, וד"ל.
*
להספד
חבילות של מצוות המכונות 'בזאת'
- הספד על ראש החברה קדישא בק"ק דברצין
בזאת יבוא אהרן אל הקודש.
מדרש רבה (כא, ו): רבי יודן פתר קריא בכהן גדול, בכניסתו לבית קדשי הקדשים, חבילות של מצוות בידו. בזאת, בזכות התורה - וזאת התורה (דברים ד, מד). בזאת, בזכות מילה - זאת בריתי (ישעיה נט, כא). בזאת, בזכות שבת - אשרי אנוש יעשה זאת (שם נו, ב). בזכות ירושלים - זאת ירושלים (יחזקאל ה, ה). בזכות שבטים - וזאת אשר דיבר להם אביהם (בראשית מט, כא). בזכות יהודה - וזאת ליהודה (דברים לג, ז). בזכות ישראל - זאת קומתך (שיר השירים ז, ח). בזכות תרומה - וזאת התרומה (שמות כה, ג). בזכות מעשרות - ובחנוני נא בזאת (מלאכי ג, י). בזכות קרבנות - בזאת יבא אהרן.
אמרתי בהספד על הרבני המופלג בתורה וביראת ה' טהורה, כהן צדק, מו"ה אהרן הכהן ז"ל ראש חברה קדישא בקהילתנו - כי גם מו"ה אהרן הכהן הלזה, הנפטר ז"ל, כשהוא נכנס עתה לבית קודש קדשים של מעלה, למנוחה נכונה בישיבה עליונה תחת כנפי השכינה, במעלות קדושים וטהורים, חבילות חבילות של מצוות בידו!
א. בזכות התורה, כי היה בן תורה מופלג, תלמיד חביב למרן רשכבה"ג בעל כתב סופר זי"ע, אשר למד אצלו בהתמדה בישיבה הרמה בק"ק פרעשבורג יע"א, וגם אח"כ קבע עתים לתורה לשמוע שיעורים גפ"ת בבית מדרשנו, והיה רחים ומוקיר רבנן מאד (עפ"י שבת כג:) ותמכם בכל נפשו ומאודו.
ב. בזכות מילה, שהיה רודף למצות סנדקאות, להיות ברכיים שלו מזבח למול עליו [עיי' ספר מהרי"ל ריש הלכות מילה], ובפרט לילדי עניים. גם אתמול, יום לפני מותו, היה סנדק להכנסת ברית מילה אצל בן איש חשוב ירא אלקים שהוא עני ואביון, ומו"ה אהרן ז"ל היה תומכו ועוזר לו בכל עת, גם קיבל להיות סנדק לבנו הנולד לו.
ג. בזכות שבת, כי שמר שבת כהלכתו, וכן קדושת יו"ט ומועד. אבל לא כאותם בני אדם שמשמרים שבת ויו"ט, אבל אין משא ומתן שלהם באמונה ומקילין לעצמם להונות ולרמות במסחר, במקח וממכר - לא כן מו"ה אהרן הכהן ז"ל! כי הוא היה איש אמונים, לא עשה עוולה במדה ובמשקל ובמשורה, משא ומתן שלו היה באמת ובצדק ובמשפט, כמו שהביא המדרש הנ"ל על מאמרו: בזכות שבת, שנאמר: אשרי אנוש יעשה זאת שומר שבת מחללו וגם שומר ידו מעשות כל רע, כי היה נקי כפיים, אין שום שמץ עוול בכפו, ידיו טהורות מכל אונאה וריבית ושאר מעשים רעים במו"מ.
ד. בזכות ירושלים, כי היה חובב ארץ הקדושה ועיה"ק ירושלים תוב"ב, ותמכם בשקלי קודש בכל מאודו, ושנים רבות היה גזבר למעות רבי מאיר בעל הנס לעניי א"י.
ה. בזכות שבטים - וזאת אשר דיבר להם אביהם - גם הנפטר הנ"ל לימד גם את בניו יראה טהורה, זהירות במצות שמירת שבת ויו"ט, כשרות הבית, צדקה וגמ"ח.
ו. בזכות יהודה - כי מו"ה אהרן כהן ז"ל היה כיהודה גור אריה (עפ"י בראשית מט, ט) גבור חיל, ללחום בעד דת ישנה, שלא לשנות מנהגי אבותינו, הן בקהל עדתנו, הן בח"ק אשר היה תמיד מאנשי ראשיה וטוביה.
ז. בזכות ישראל - זאת קומתך, כי גבה לבו ורמה קומתו להיותו בר ישראל, ולא היה בוש להתפלל ולהניח תפילין, וליטול ידיו לסעודה ולברך אחריו, אף כשהיה בדרך ויושב בין נכרים.
ח. בזכות תרומה, מעשרות, קרבנות - כי הפריש מהונו לצדקה וגמ"ח, בעין טובה ורוח נדיבה, והקריב את קרבנותיו על מזבחות התורה והעבודה וגמ"ח.
הרי חבילות חבילות של מצוות ומעשים טובים בידו, ליכנס בהן לקדשי קדשים של מעלה, והלך לפניו צדקו וכבוד ה' יאספהו.
(ועיי' עוד לעיל בפ' תשא עמ' שנו הספד עליו. וכעין זה הספדתי גם על היקר הנעלה כ"ה פרץ פראנקל ז"ל [הנספד לעיל בפ' בראשית עמ' לז] ראש חברת סנדקאות, אשר הוא היה מייסדה).
* * *