לפרק שלישי ולפרשת ואתחנן
קיום המצוות אינו דומה לעול, בעיני המקבל עליו
עול מלכות שמים באמת
רבי נחוניא בן הקנה אומר, כל המקבל עליו עול תורה - מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. וכל הפורק ממנו עול תורה - נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ (משנה ה).
הדקדוקים עיין במדרש שמואל, ובפרט למה אמר ברישא "מעבירין ממנו" ולא אמר "אין נותנין עליו", ובסיפא אמר "נותנין עליו" ולא אמר "אין מעבירין ממנו", היפך מן הרישא. ונלע"ד לבאר עפ"י דברי פרשתנו (ו, ד_ה):
שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך.
ודרשו חז"ל במשנה במסכת ברכות: למה קדמה פרשת שמע לפרשת והיה אם שמוע, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואח"כ יקבל עליו עול מצוות (פ"ב מ"ב). בכל לבבך - בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע. בכל נפשך - אפילו הוא נוטל את נפשך. ובכל מאודך - בכל ממונך (פ"ט מ"ה).
הנה מי שמקבל עליו עול מלכות שמים באמת ובאמונה, לאהבה את ה' בכל לבב, נפש ומאוד - דהיינו ביצר טוב וביצר הרע, אפילו נוטלים את נפשו, ואפילו צריך להפריז על זה כל ממונו - הנה לאיש כזה לא יקשה עליו לקיים המצוות במסירת הנפש ובכל מאודו. כי כיון שיש עליו עול מלכות שמים באמת, אז עול זה של מלכות שמים מעביר מעליו עול מצוות, שלא ייחשב לו לעול כלל ובשמחה יקבל עליו עול מצוות, ולכן - קדמה פרשת שמע לפרשת והיה אם שמוע, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואח"כ יקבל עליו עול מצוות, ממילא, כי קבלת עול מלכות שמים באמת, גורמת מסירת הנפש לקיום כל המצוות אשר ציוה ה', מלכו ואדונו. וכמו שאמר רבי עקיבא (ברכות סא:): כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה מתי יבוא לידי ואקיימנו, ומסר נפשו בשמחה להריגה בשביל לימוד תורה, הגם שאין זה ביהרג ואל יעבור, אבל קבלת עול מלכות שמים גרם לו, שיהא הדבר נקל בעיניו ולא יקשה עליו כלל לעשותו.
ואמרתי התעוררות, כעת בזמן המלחמה [מלחמת העולם הראשונה] - שחייבים אנחנו ובנינו למסור חיינו ונפשנו בעד מלכנו ירום הודו ובעד מדינתנו, וגם חייבים אנחנו להרים מהוננו לתמוך את המשפחות אשר יצאו ראשי המשפחה לצבוא צבא ללחום באויב, ונשארו אשתו ובניו פה בלי משען ומשענה. ולכן, מלבד החיוב למסור נפשנו בעד המלך והמדינה, דהיינו עול מלכות, מוטל עלינו גם החיוב להתנדב מהוננו, וכן לתמוך ולפרנס את הנשארים הנעזבים אתנו בלי פרנסה, וזו - עול דרך ארץ - חובה חברתית, חובה אזרחית פטריוטית.
והנה מי שמקבל עליו עול מלכות שמים באמת, אין נחשב עליו לעול כבד מה שהוא חייב בעת הזאת עת מלחמה למסור נפשו בעד המלך והמדינה, ולהפריז מהונו וממונו לתמוך בית אנשי המלחמה היוצאים לצבא, כי הלא תורתנו הקדושה מצוה לנו כן: ירא את ה' בני ומלך (משלי כד, כא), אני פי מלך שְׁמֹר ועל דברת שבועת אלקים (קהלת ח, ב), וְדִרְשׁוּ את שלום העיר (ירמיה כט, ז), מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא (ברכות נח.), דינא דמלכותא דינא (גיטין י:) - ובמה שאנו מקיימים מצוות המלך והמדינה, ומוסרים נפשנו בעד המלך והמדינה, ותומכים בית אנשי הצבא, בזה אנו מקיימים מצות הבורא ית"ש. וכמו שמצוה עלינו למסור נפשנו ומאודנו בעד השי"ת, בעד אמונתנו בו ית"ש, כן מצוה עלינו מן התורה למסור נפשנו ומאודנו בעד המלכות והמדינה, ולכן אין קשה עלינו הדבר כלל, כמו שאין קשה עלינו למסור נפשנו ומאודנו בעד שמו יתברך.
וזהו שאמר התנא: כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, כי מי שמקבל עליו עול תורה, באמת ובתום לבב - מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, ר"ל, שלאיש כזה אין נחשב לו עול כלל, מה שהוא חייב למסור נפשו בעד המלכות והמדינה, ולהרים ממאודו והונו לתכלית דרך ארץ, [לחובה חברתית, חובה אזרחית], כי כל אלה מצוות התורה לעשותם והרי הם בכלל עול תורה אשר קיבל עליו, ועל כן ההתחייבות למלכות ומדינה והתחייבות דרך ארץ, אין נחשבים לו לעול כלל. אבל, וכל הפורק ממנו עול תורה - שאינו מקבל עליו קיום התורה והמצוה, שאינו מאמין שהן התחייבות עליו מאת הבורא ית"ש - נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ, ר"ל, לזמן שמחוייב למסור נפשו ומאודו בעד המלכות והמדינה ודרך ארץ, נחשב לו לעול כבד ומשא עייפה, לפי שאין בו אמונה, ולא קיבל עליו עול תורה ומלכות שמים.
כי אנו שקבלנו עלינו עול תורה ומלכות שמים, אין נחשב לנו עול ומשא מה שאנחנו מחוייבים למסור נפשנו ומאודנו בעד מלכנו ומדינתנו יר"ה, והבן כי דבר בעתו מה טוב (עפ"י משלי טו, כג).
*
עוד לפרק שלישי ולפרשת ואתחנן
הדרך להגיע לאמונה ע"י מסורת התורה, בטוחה יותר
מאשר התבוננות פילוסופית בטבע הבריאה
רבי יעקב(72*) אומר, המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה - מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו (משנה ז).
יש לדקדק מהו הלשון "מתחייב בנפשו", הוי ליה למימר "הרי זה חייב מיתה" - ויש לבאר ע"פ הפסוקים בפרשתנו (ד, טו_כ):
ונשמרתם מאד לנפשותיכם וכו' פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל וכו' ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח וכו' ונדחת והשתחוית להם וכו' ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה.
יש לדקדק מהו לשון "ונדחת והשתחוית להם" - ונלע"ד, דהנה להכרת הבורא יש ב' דרכים:
האחת, על ידי אור התורה, אשר תּוֹרֶה לנו האמונה באלקינו האחד המיוחד, אלקי אבותינו אברהם יצחק ויעקב, אשר הוציאנו מארץ מצרים מבית עבדים, וקרבנו לפני הר סיני והודיע לנו תורה ומצוות, פנים בפנים דיבר ה' עם כל קהל ישראל בדברות הראשונות, ואח"כ: משה ידבר והאלקים יעננו בקול (שמות יט, ב). והנה, זה הדרך הוא מוליך אותנו בטח באין מכשול בדרכי האמונה, ולא נטעה בו ימין או שמאל.
והדרך האחרת - היא החקירה וההסתכלות בפלאי הבריאה - כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה (תהלים ח, ד), השמים מספרים כבוד א_ל ומעשי ידיו מגיד הרקיע (שם יט, ב) - סדר וחוקי הטבע ותפקידם מעידים על מציאות הבורא וממשלתו בצבא השמים. וכן אברהם אבינו הכיר את בוראו ע"י חקירה בשמש וירח וכוכבים ומהלכם, וע"י כוחות הטבע האש והמים והרוח וכו' [עיי' ב"ר לט, א ורמב"ם פ"א מהל' עבודת כוכבים ה"ג].
אמנם, דרך זה יש בו סכנה למכשול וטעות! כי כמה חוקרים ופילוסופים טעו מדרך השכל, וחשבו כי השמש והירח, צבא מעלה וכוחות האש והמים והרוח, המה אלוהים, כמו שטעו נמרוד וחכמי קדם בארצות הקדם, וגם חכמי יוון (חוץ מסוקרטס וחבריו), אשר עבדו לשמש ולירח ולכוכבים והשתחוו להם ולתבנית פסיליהם ותמונותיהם. ושורש טעותם היה, כי אמרו: איך אפשר כי הגופים הגדולים והמופלאים - כגון השמש והירח והכוכבים, וכן הכוחות הנפלאים האש והמים והרוח - כל אלה יהיו עומדים לשמש את האדם השפל הקרוץ מחומר, אדם להבל דמה ימיו כצל עובר (תהלים קמד, ג), משול כחרס הנשבר, כציץ יבש ונבל. וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (שם ח, ד_ה): כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו - כי לעומת היצורים הגדולים והנפלאים הללו, האדם השפל הקרוץ מחומר כאין נחשב, ואיך ישמשו הם את האדם? - אלא ודאי שהאדם כפוף להם ועומד תחת מזליהם! ועי"ז באו לכלל טעות, לעבדם ולהשתחוות להם.
אבל אותם פילוסופים שכחו, כי הן אמת כי גופו של האדם הוא שפל וחלוש מכל הברואים, אבל יתרונו הוא בנפשו אשר נפח אלקים באפיו, חלק אלוק ממעל (עפ"י איוב לא, ב), וע"י נשמתו ורוחו הוא נתעלה על כל היצורים, גם על צבאות השמים והארץ הגדולים והנפלאים - כי רוח הוא באנוש ונשמת אלקים (עפ"י איוב לב, ח) - אשר בם זכינו כי בחר בנו אלקים להיות לו עם סגולה וקדשנו במצוותיו, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים שם, ו): ותחסרהו מעט מאלקים, כי נפחת בו חלק אלוק ממעל - זה יתרונו, ומפני כך - וכבוד והדר תעטרהו, תמשילהו במעשי ידיך וכו'. אמנם החוקרים והמפלספים שוכחים יקרת מעלת נפשם ונשמתם, ועי"ז נופלים ברשת הטעות, לומר כי הם השפלים מכל הברואים, וכי לשמש ולירח ולצבא השמים יתרון עליהם, ויעבדום וישתחוו להם.
לכן הזהירתנו התוה"ק: ונשמרתם מאד לנפשותיכם, ר"ל, תשמרו מאד את יקרת מעלת ויתרון נפשותיכם, שלא תשכחו זאת ע"י ההשכלה והחקירה הפילוסופית וההסתכלות בצבא השמים. כי לא ראיתם כל תמונה ביום דיבר ה' אליכם בחורב מתוך האש, כי לא ציוה אתכם להסתכל בתמונות צבא השמים, השמש והירח וכוכבים, ביום אשר בא וירד אליכם לסיני להגלות לכם למען תכירו את בוראכם, ולא ע"י חקירה והסתכלות בטבע באתם להכירו, כי אם - פנים בפנים דיבר ה' עמכם בהר מתוך האש (להלן ה, ד), היום הזה ראינו כי ידבר אלקים עם האדם וחי (שם, כא), וזה רק ע"י מעלת נשמתכם ונפשכם, אשר היא גדולה ויקרה כל כך, כי הניח ה' כל צבא השמים, וירד אליכם על הר סיני, ובקולות וברקים ואש להבה דיבר אליכם, ולא שתצטרכו להכירו ע"י חקירה והסתכלות בצבא השמים.
לכן, הזהרו מאד והשמרו - פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל וכו' ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים, וע"י כך - ונדחת, ר"ל, תחשוב עצמך נידח ושפל כנגדם ולפניהם, כי מי אתה נגד גדלם ורוממותם, ותחשוב שאתה כפוף להם, ועי"ז תפול ברשת הטעות - והשתחוית להם ועבדתם, כי לגודל יקרתם ונפלאות תמונתם ותבניתם, לא תאמין כי נבראו אלו לשמשך, אבל תטעה שהם למעלה ממך, ואתה תחת מזל שלהם.
ובאמת - אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים תחת כל השמים - כי רק אומות העולם, אשר אין להם מעלת ויקרת הנפש אשר לישראל, רק הם כפופים תחת השפעת המזלות. אבל, ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה, ולכן אתם, מצד מעלת ויקרת נפשכם, אינכם כפופים לשמש ולירח ולכוכבים, אדרבה! אתם למעלה מהם בערך ויקרת החשיבות של נפשכם, והבן.
וזאת כוונת התנא דמשנתנו: המהלך בדרך ושונה, מי שהולך בדרך החיים, הארת התורה - האמונה מקובלת לו ע"י לימוד התורה והמצוות - אשר תוליכהו בטח באורח החיים, בלי סכנת הטעות אשר אדם תועה מדרך השכל (עפ"י משלי כא, טז), ומפסיק ממשנתו, ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה - והוא עוזב דרך הבטוח הזה, להביט ולהסתכל בפלאי הטבע, לנטות לדרך החקירה וההשכלה, לבוא עי"ז להכרת הבורא ולעבודתו בהארת השכל - מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו, רוצה לומר, עי"ז הוא גורם פגם בנפשו ביקרת מעלתה! כי בהסתכלו בשמש וירח ושאר פלאי יצורי תבל וכוחות הטבע, אז יבוא לידי טעות כי אין לו חשיבות לנגדם וכי הוא שפל ערך מהם, ובזה הוא פוגם יקרת ערך נפשו, אשר בה יקרת מעלתו וערכו למעלה מכל צבא השמים. ואם ע"י חקירתו יטעה וישכח ערכו הרם הזה, הוא בעצמו גרם לו כן, וזה שאמרו: הרי זה מתחייב בנפשו, כי חוטא בזה נגד נפשו, לגרום לה פחיתת ערך ופגם יקרתה, ונפש הוא חובל (עפ"י דברים כד, ו), בהביא עצמו לסכנת הטעות כאשר פרשתי, וד"ל.
*
לפרק רביעי ולפרשת ואתחנן
עפ"י התורה עלינו לאהוב ולכבד את הגוף
להיותו כלי המשמש למצוות ה'
רבי יוסי אומר, כל המכבד את התורה - גופו מכובד על הבריות. וכל המחלל את התורה - גופו מחולל על הבריות (משנה ו).
הדקדוקים עיי' במדרש שמואל, ובפרט מה דנקט התנא "גופו מכובד", "גופו מחולל", ולא אמר רק "הריהו מכובד על הבריות, הריהו מחולל על הבריות", למה מכווין לומר "גופו מכובד", "גופו מחולל", מהי השייכות לגוף?
ונלע"ד לפרש בהקדים דברי פרשתנו (ו, ד_ה): שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. ואהבת וכו' עד סוף הפרשה.
ואיתא במדרש (הובא בדמשק אליעזר אות ע): כל זמן שישראל מקלסים אותו מלמטה הוא מקלסם מלמעלה - הם אומרים: ה' אחד, והוא אומר (שמואל ב' ז, כג): ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.
ואמרתי לפרש עפ"י מה שבארתי מאמר המדרש רבה (שמות רבה יב, ג עיי"ש ובפרשת האזינו י, ב בלשון אחר כמו שיובא להלן): כשברא הקב"ה את עולמו היו עליונים למעלה ותחתונים למטה, שנאמר (תהילים קטו, טז): השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. כשנתן תורה לישראל עלו תחתונים למעלה ועליונים ירדו למטה, שנאמר (שמות יט, ג_כ): ומשה עלה אל האלקים, וירד ה' על הר סיני.
ואמרתי שהכוונה היא, כי הנה האדם הוא מורכב משני חלקים, גוף ונשמה, וכן כוחותיו הן שני מינים, כוחות הגוף וכוחות הנשמה. כוחות הנשמה הן - כח המחשבה שבלב, כח השכל שבמח הראש, כח הדיבור להגיד מחשבות לבו ורעיוני שכלו, כמו שנאמר (בראשית ב, ז): ויהי האדם לנפש חיה, ותרגם אונקלוס: לרוח ממללא, ובכללם חמשת מוצאי וכלי הדיבור הלשון והגרון וכו'. וכוחות הגוף, הן כח האצטומכא והמעיים והמרה והכבד וכח אבר התשמיש וכו', ובכללם כח היד והרגל לעשות כל מלאכת הגוף.
והנה רבים טועים ואומרים, כי רק בכוחות אשר הם למעלה, בראש ובמוח ובלב בלשון וגרון וכו', שהם כוחות וכלי הנשמה, נוכל לעבוד את הקב"ה - כי ע"י המחשבה שבלב, וכח השכל שבמוח, אנו מכירים ומאמינים בה', ואלה הם משכנם ומושבם של אהבת ה' ויראת ה', ובכלי הדיבור אנו משבחים לה' ומתפללים אליו ונודה לשמו. אבל בכלים וכוחות שבמדור התחתון שבגוף, דהיינו הקיבה והכרס והקרביים ואבר המישוש, לא נוכל לעבוד את ה' - כי אלה הן רק כוחות וכלי החומר ועבודת הגוף, לאכול ולשתות ולהתאוות תאוה וליהנות הנאות גופניות (ועיי' לקמן עמ' תרד מה שכתבתי בפירוש המשנה בפרק זה - האומר שלי שלי וכו').
אבל זה טעות גמור! כי ע"י שנתן הקב"ה לנו את תורתו וקדשנו במצוותיו, בקדושת אכילה ושתיה רק בדברים הכשרים - בבהמות וחיות ועופות ודגים טהורים, ושלא לאכול בשר בהמות וחיות ועופות טמאים, ושלא לאכול נבלות וטריפות, רק מה שנשחטה כהלכתה ושלא לאכול דם וחֵלֶב - איסור טומאת נדה ועריות, ושביתה מכל מלאכה בשבתות וימים טובים, ע"י כל אלו, גם כוחות וכלי הגוף התחתונים, הקיבה והכרס והמעיים ואבר התשמיש, וגם כוחות הידיים והרגליים, כולן נעשים כלי תשמישי הנפש והרוח והנשמה, מדור ומשכן כוחות הרוחניים בנשמה.
וזאת כוונת המאמר שבמדרש הנ"ל: כשברא הקב"ה את עולמו היו עליונים למעלה, ר"ל, כוחות וכלי הגוף העליונים - דהיינו המוח שבראש וכלי הדיבור ורגשות הלב וכל כוחות וכלי המחשבה והשכל - הן הם היו משמשות לעניינים עליונים, דהיינו ענייני הנפש והנשמה והרוח, להשכיל ולהאמין בה', ולאהוב אותו, וליראה אותו ברוח ולב משכיל, (ובמדרש רבה פרשת האזינו מדויק יותר הלשון: עליונים לעליונים). אבל, תחתונים למטה - כלי הגוף וכוחותיו התחתונים, דהיינו הקיבה והכרס והקרביים וכו', היו משמשים רק לעניינים תחתונים, להשביע תאוות החומריות שבגוף, לאכילה, השתיה והמשגל (במ"ר האזינו מדוייק יותר: תחתונים לתחתונים), שנאמר: השמים שמים לה' - ר"ל, חלקי וכוחות וכלי הנפש, שהיא חלק שמיימי, היו משמשות לעניינים שמימיים, לה' - והארץ נתן לבני אדם, וחלקי וכוחות וכלי הגוף הארציים, נתן לשמש ענייני בני אדם, במה שהם עפר מן האדמה, דהיינו עניינים החומריים, למלא תאוות החומריות.
אמנם, משנתן הקב"ה תורה לישראל עלו תחתונים למעלה (ובמ"ר האזינו: בא משה ועשה את התחתונים לעליונים), דע"י התורה, גם כוחות וכלי הגוף התחתונים עלו למעלה לשמש העליונים, ענייני הנפש והנשמה, ע"י קיום המצוות שמקיימים באכילה ושתיה ומשגל ומלאכה, כמו שפרשתי. ועליונים ירדו למטה, וענייני העליונים, דהיינו ענייני הנשמה, ירדו לשכון כבוד גם באיברים וכוחות וכלי הגוף התחתונים, כי גם בהם אנו עובדים להקב"ה ומקיימים מצוותיו. כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים קג, א): ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו - לא רק בנפשי אברך את ה', אבל גם הקרביים שלי יברכו את שם קדשו, בקיום המצוות התלויות בקיבה וכרס ומעיים וכו'. ועוד אמר דוד המלך ע"ה (שם מ, ט): לעשות רצונך אלקי חפצתי ותורתך בתוך מעי - גם במעיי חפצתי לעשות רצון הבורא ית"ש, כמו שבארתי.
ובאמת, בזאת נבדלת דת יהודית, תורה צוה לנו משה, מדתי אומות העולם ותורת אמונתם - כי לאומות העולם, כל דת אמונתם היא רק להאמין במחשבה ובכח השכל ולעבוד עבודת האמונה בתפילה, במחשבת הלב ובאמירת הלשון ושאר כלי הדיבור, אבל לאיברי הגוף, ובפרט לאיברים התחתונים המשמשים לאכילה ושתיה ומשגל ומלאכת הגוף, אין שום חלק במצוות הדת והאמונה ועבודת אלקים. אמנם, חביבים ישראל שסיבבן הקב"ה במצוות, תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן ומילה בבשרם, כמו שאמרו חז"ל בגמרא (מנחות מג: עיי"ש) וגם באיברים וכוחות התחתונים שבגוף, באכילה ושתיה ומשגל ומלאכת קניין והון, אנו מקיימים מצוות ועובדים את ה' - בכשרות האכילה והשתיה כדת של תורה, וזהירות מטומאת נדה ועריות, ובשביתה מכל מלאכה בשבתות ויו"ט, ושאר מצוות התלויות בעבודת האדמה, כלאיים ולקט שכחה ופאה ותרומות ומעשרות וחלה, שמיטות ויובלות. ובזה הבדיל אותנו הקב"ה מכל העמים, ובאלה נפלינו מכל אומה ולשון - שלא לבד בכוחות הנפש והנשמה והרוח שהם כוחות עליונים, כי גם בכוחות התחתונים שבגופנו, אנו עובדים את ה', וקילוסו עולה לה' גם מלמטה.
ועל זה כיוון המדרש: כל זמן שישראל מקלסים אותו מלמטה, ר"ל, אפילו מעניינים תחתוניים, כמו האכילה והשתיה והמשגל ומלאכת עבודה במסחר וקנין ונכסי אדמה, שאפילו באלה עולה קילוסו של הקב"ה ע"י קיום המצוות שמקיימים בהם - הוא מקלסן מלמעלה - הקב"ה מקלסן שהם חלקו ונחלתו, כמו שנאמר (דברים לב, ט): כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, ובזה הם למעלה מכל אומה ולשון.
הם אומרים שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, ודרשו חז"ל (ברכות נד.): בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע, לא רק בכוחות המשמשים ליצר טוב, אבל גם בכוחות המשמשים ליצר הרע, דהיינו תאוות החומריות, גם באלה צריך לקיים אהבת השם ועבודתו, לכן - הם אומרים שמע ישראל, מתחיל בלשון יחיד, ה' אלקינו לשון רבים, ר"ל אלוק של גופנו ונפשנו, שני חלקי האדם - ה' אחד! על שני חלקינו, מקבלים אנו אותו לאלקינו לה' אחד יחיד ומיוחד לגופנו ונפשנו, לאהוב אותו בכל לבבנו בשני יצרינו.
ולכן לא די לנו בזה - והיו הדברים האלה וכו' על לבבך - שרק בלב נאמין בו ונעבדהו, אבל אנו מקיימים - וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפת בין עיניך וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, למען יהיה גם לגופנו ולמעשה ידינו ולנכסי קניניינו חלק בעשיית המצוות ובעבודת השי"ת.
ועל זה הקב"ה מקלסנו - והוא אומר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, שאפילו בענייני הארציות וחלק חומרי שבהם, הם עובדים את ה' ומקיימים מצוותיו, ובזה אנו עושים אותו והוא עושה אותנו חטיבה אחת בעולם, כי בזה אנו מובדלים מכל העמים. וע"ז כיוונו חז"ל (ברכות ו.): אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר: שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.
ולהיות כי אצלנו בני ישראל, גם הגוף שלנו יש לו חלק בעבודת השם ובקיום התורה והמצוות, לכן גם הגוף הוא חשוב ונכבד לנו, ולכן אסור לנו לסגף ולענות את גופנו בכדי, וכל שכן שאסור לנו לאבד את גופנו או להשחית בריאות גופנו. ולכן אנו מכבדים גם את הגוף של מתים לטהרם לרחצם ולקברם בדרך כבוד, כי גם הגוף צריך לנהוג בו כבוד בחייו ובמותו. לא כדיוגנס וחביריו חכמי אומות העולם (עיין מנחת שבת על פרקי אבות פ"ד אות יג), אשר האמינו בהשארת הנפש ובמעלותיה, אבל את גופו לאחר מיתתו ציוו להשליך על פני השדה למאכל לעוף השמים ולחיית השדה, כי אמרו שאין לגוף שום חשיבות על נבלת בהמות וחיות שאר בריות. וגם מחכמי הפילוסופיה בזמננו - כגון ניעטשע ותלמידיו - הם אומרים, כי אם יגיע האדם לשישים שנה ותשש כחו, טוב שייאבד עצמו לדעת, ואל יסבול ייסורי ימי הרעה והזקנה והשיבה.
וברוך אלקינו שבראנו לכבודו, והבדילנו מן הטועים הללו ע"י שנתן לנו תורת אמת וקדשנו במצותיו, ועי"ז - וחיי עולם נטע בתוכנו, ר"ל, האהבה אל חיי עולם הזה, דהיינו חיי הגוף. דאילו הם, שהגוף שלהם אינו עוסק בתורה ובמצוות, ואין לו חלק בעבודת השם, לכן אינו חשוב בעיניהם ואין נוהגים בו כבוד, גם מאבדים אותו לדעת. אבל אנו בני ישראל, אשר סיבב אותנו הקב"ה במצוות, איך לא ננהוג כבוד באותו גוף - אשר חתום בו אות ברית קודש זו המילה, הגוף אשר הוא מענה עצמו בצום יום הכיפורים וחמישה עינויים עמו, ואשר הוא אוכל מצה ומרור, ואינו אוכל חמץ שבעת ימים כדי לקיים מצות בוראו, הגוף אשר הוא כובש רתיחת דמו ומתגבר על יצר חומרו בימי נדה וזיבה, הגוף אשר נוטל בידו ארבעה מינים ומכרכר בכל עוז בשמחת מצוה לכבוד השי"ת, הגוף אשר הוא משכים ורץ לבהכ"נ ולבהמ"ד, ולשאר מצוות כגון ניחום אבלים, ביקור חולים, הלוית המת, והכנסת כלה לחופה, הגוף אשר הוא מעביר שינה מעיניו ותנומה מעפעפיו להיות נעור לעסוק בתורה - הגוף הקדוש הזה, איך לא נכבדהו, ואיך לא נחוס עליו לאבדהו או להשחית בריאותו!
ולכן שפיר קאמר התנא דמשנתנו: כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות - כשמכבד את התורה, אז גם לגופו יש מעלה וראוי לכבדו, כי גם הגוף הוא עבד נאמן לעבודת השם ולקיום תורה ומצוות. אבל - וכל המחלל את התורה גופו מחלל על הבריות, כי אם אינו מקיים תורה ומצוות, אין לגופו שום מעלה על גופי שאר בריות, ונתחלל כבודו, נמשל כבהמות נדמו (עפ"י תהלים מט, כא).
אבל הצדיקים מקיימים: לבי ובשרי ירננו אל א_ל חי (תהילים פד, ג), שעובדים ה' לא בנפש לבד, אבל גם בגוף, כמו שאמר הכתוב: כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך (שם לה, י), ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו (שם קג, א).
*
עיי' לעיל עמ' מח בפרשת נח, ביאור המסורה: ואתם פרו ורבו (בראשית ט,יז); ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות יט, ו) ; ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום (דברים ד, ד), בדרך דרוש לברית מילה ולנישואין.
* * *