פרשת וילך
כיצד מוכיחים - על עניינים שבין אדם למקום,
וכיצד - על עניינים שבין אדם לחברו
וילך משה וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל (לא, א).
במדרש תנחומא (אות א) איתא: אין וילך אלא לשון תוכחה, שנאמר (תהלים סו, ה): לכו וראו מפעלות אלקים.
נלע"ד הכוונה, בהקדם לפרש מאמר הגמרא (כתובות קה:): אמר אביי, ההוא צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מאתיה, לאו משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא [תלמיד חכם שבני עירו אוהבים אותו, הסיבה לכך איננה מדותיהם המעולות, אלא מפני שאינו מוכיחם על ענייני שמים].
וצריך ביאור, דהיתכן דכל צורבא מרבנן דמוכח לבני מאתיה, סנו ליה בני מאתיה? והא אשכחן כמה צורבא מרבנן דמוכיחי, ובכל זאת מרחמי ליה בני מאתיה!
ונלע"ד לפרש, בהקדים עוד לפרש המשך פסוקי המסורה, דה' פעמים כתוב בתנ"ך לשון הוכח, ואלו הם:
הוכח תוכיח את עמיתך (ויקרא יט, יז); לא יאהב לץ הוכח לו (משלי טו, יב); ומה יוכיח הוכח מכם (איוב ו, כה); הוכח בדבר לא יסכון (שם טו, ג); הוכח יוכיח אתכם (שם יג, י); ופעם אחד כתיב והוכח בוא"ו: והוכח אל א_ל אחפוץ (שם, פסוק ג).
ונ"ל המשך דברי המסורה, דהנה יש שני אופני תוכחה - האופן האחד, שהמוכיח מוכיחו לחוטא והפושע על פניו, באומרו לרשע מות תמות! כי כזאת וכזאת עשית, חיללת שבת, גילית עריות, אכלת דם וחלב, נבלות וטרפות, אוי לך ואוי לנפשך!
והנה בתוכחה כזו, יוכל המוכיח לבוא לכמה מכשולים - כגון, שילבין פני חברו ויעבור על מה שהורו רז"ל (ערכין טז.): יכול אפילו אתה מוכיחו ופניו משתנות, תלמוד לומר (ויקרא יט, יז): ולא תשא עליו חטא - כי צריך ליזהר לבל יביישנו.
ועוד, אפשר שיגרום שישנאנו המוכח, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי ט, ז_ח): אל תוכח לץ פן ישנאך, יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו - כי המוכח סבור, כי להקניטו הוא רוצה, וע"י כך לא ישמע לתוכחתו, וגורם רעה בתוכחתו.
גם צריך ליזהר, שלא יוכל לומר לו המוכח: "טול קורה מבין עיניך", כשיוכיחנו המוכיח: "טול קיסם מבין שיניך" (ערכין טז: כגיר' הע"י), ועוד כמה מכשולים שיבואו באופן התוכחה הלזו.
האופן השני, שהמוכיח אינו מוכיח לחוטא על פניו, לומר לו: חוטא אתה, רשע אתה, כזאת וכזאת עשית! אבל הוא מזדווג כריע ועמית לו, ומראה לו בפנים צהובות את הדרך אשר הוא, המוכיח, הולך בצדק וביושר ואת המידות אשר הוא נוהג. והחוטא יסתכל במידותיו ובמעשיו הטובים ובדרכיו הישרים והנכוחים, ויחשוב בלבו כי לא יהיה ראוי לאהבתו וריעותו של הצדיק ההוא, אלא אם יעשה גם הוא כמעשיו וילך גם הוא בדרכיו ובמידותיו, ועי"ז ישוב מדרכו הרעה ולא יחטא עוד.
כמו שאמר הנביא ישעיה (ל, כ_כא): והיו עיניך רואות את מוריך ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו - ר"ל, כי ע"י הסתכלות בדרכי מורהו והתנהגותו, הוא עצמו שומע ומבין דבר התוכחה, איזו הוא הדרך שילך בו גם הוא. ובאופן זה, אין שום מכשול ועוולה למוכיח, והמוכח רואה כי לא להקניטו נתכווין, אבל רק אמת יהגה לבו, עי"ז הוא נשמע לו ושב מעוונו.
ועל זה אמר הנביא מלאכי (ב, ו): תורת אמת היתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו - שלא בייש ולא הקניט בתוכחתו, כי - בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעוון, כי ע"י שהיה בשלום ואהבה עם כל אדם, וע"י הילוכו בדרך הישר לפני, ע"י זה השיב רבים מעוון, כי למדו ממעשיו לעשות כמוהו.
אמנם הא תינח במילי דשמיא - בעניינים שבין אדם למקום - בהם יוכל התלמיד חכם להתנהג באופן השני, שיזדווג להחוטא באהבה, והחוטא יסתכל במעשיו ובדרכיו והילוכו, ועי"ז יקבל בעצמו תוכחה, לשוב מדרכו הרעה. אבל במילי דעלמא, דהיינו בין אדם לחברו - ענייני משא ומתן באמונה, צדק במדה במשקל ובמשורה, אונאה במקח וממכר, ומצוות התלויות בעבודת האדמה ובפעולת שכיר ואביון וכיוצא בזה - בהם לא יוכל התלמיד חכם להראות לחוטא תהלוכותיו ומדותיו הנכוחות, כי לא ניסה באלה ואין לו עסק בם, כי אינו עוסק בפרקמטיא, ואין לו עסק בעבודת האדמה ובפעולת שכיר. לכן, במילי דעלמא צריך שיוכיח לחוטא על פניו ויגיד לו עוולתה בו, ובכל זאת לא יקפיד עליו המוכח ולא ישנאנו, יען כי הוא רואה כוונתו לשם שמים ולא בעבור הקניטו והרעימו - כי הרי במילי דשמיא הוא סומך על תבונתו של החוטא, שיראה וישכיל ויבין ממעשיו והילוכו ואינו מוכיחו על פניו, ורק בעניינים אשר בין אדם לחברו, שאינו יכול להראותו, רק בהם הוא מוכיח לו מומו, הואיל ואי אפשר בענין אחר - לכן אינו שונאו בשביל כך.
וזהו שאמר אביי: ההוא צורבא מרבנן דמרחמי ליה בני מאתיה, לאו משום דמעלי טפי, ר"ל, שהם כולם יראים ושלמים כל כך, שאינם צריכים כלל לתוכחה, אלא משום דלא מוכח להו - להם, על פניהם - במילי דשמיא, ר"ל, בעניינים שבין אדם למקום, אינו מוכיח להם על פניהם מומם ומשחתם בהם, אבל הוא סומך על תבונתם ויושר שכלם, שיסתכלו בו וילמדו ממעשיו. לכן, האמנם כי בשאר עניינים הוא מוכיח להם על פניהם, בכל זאת אין שונאים אותו, אבל מרחמי ליה, יען כי במילי דשמיא לא מוכח להו - דייקא, על פניהם - והרי כוונתו לשמים, ולא לקנתר ח"ו.
ובזאת נראה אור, בהמשך פסוקי המסורה:
הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא - שהתוכחה תהיה באופן שלא תעמיס עליו חטא להוכיחו על פניו, "חוטא ופושע אתה", כי - לא יאהב לץ הוכח לו, ר"ל, להוכיחו על פניו.
ומה יוכיח הוכח מכם, מה יוכיח ובאיזה אופן יוכיח אם לא יוכיח "לו", על זה אמר: הוכח מכם, שהוא, דהיינו החוטא המוכח, יקח לו תוכחה מכם, מהליכותיכם והתנהגותכם, אשר יראה ויסתכל בכם.
אמנם, הוכח בדבר לא יסכון, אם צריך להוכיח בעניינים אשר המוכיח לא ניסה בהם, ואין לו עסק עמהם, כגון הת"ח במשא ובמתן וכדומה, אז - הוכח, מכל מקום, יוכיח אתכם, דהיינו על פניכם.
ואעפ"כ לא ישנא המוכח אותך בשביל כך, כי הרי הוא רואה ומבין - והוכח אל א_ל אחפוץ - כי כוונת המוכיח רק לשמים, שהרי במילי דשמיא איננו מוכיחו על פניו, וכמו שבארנו.
והנה משה רבינו ע"ה, ג"כ היתה בו מידה זו בתוכחותיו, כמו שאמר הכתוב: וילך משה - כי במה שהלך משה לפניהם, והביטו אחרי משה וראו הליכותיו בקודש, בזה - וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל, בהילוכו ודרכו ומידותיו ומעשיו, בהם היה רצוף דברי תוכחה הללו אל כל ישראל.
ועל זה אמר במדרש תנחומא: אין וילך אלא לשון תוכחה - כי מה שהלך אליהם באהבה וחיבה, והראה להם דרכו והילוכו, ולא היה בדול מתוכם, כמו שהיה ראוי למלאך אלקים גדול הנביאים כמוהו, שהיה מחציו למעלה אלקים (כמו שאמרו חז"ל (דב"ר יא, ד) על הפסוק: משה איש האלקים) - אין "וילך" זה אלא לשון תוכחה, שבתוכו רצוף תוכחה לישראל, שנאמר: לכו וראו מפעלות אלקים, לכו והסתכלו בפעולותיו של איש האלקים לעשות כמוהו, וללכת בדרכיו ובמידותיו.
וסיים הכתוב (תהלים שם): נורא עלילה על בני אדם, ר"ל, הגם שהיה משה רבינו גדול בעלילותיו ונפלאותיו אשר עשה, בכל זאת השפיל עצמו ללכת אליהם ולפניהם, ואין הילוכו זה אלא תוכחה מגולה מאהבה מסותרת, למען יראו ויעשו.
ויש להרחיב ביאור המאמר, על פי דברי החכם שלמה המלך ע"ה, שאמר (משלי טו, יב): לא יאהב לץ הוכח לו אל חכמים לא ילך.
כי הנה כבר כתבתי למעלה ב' אופני התוכחה, ומעלתו של האופן השני. אמנם אם החוטא אינו הולך אל החכם לראות ולהסתכל במעשהו, כמו שאמר הפסוק: לא יאהב לץ הוכח לו, דהיינו להוכיחו על פניו - מוכיח לרשע מומו (משלי ט, ז ושם: אל תוכח לץ פן ישנאך וכו') - את זאת לא יאהב לץ. ואם תאמר, יש להוכיחו באופן השני, גם זה אי אפשר, כי אל חכמים לא ילך, לראות ולהסתכל בהם ולעשות כמותם.
הרי כי את שני אופני התוכחה אי אפשר לקיים בחוטא כזה, אם לא שהמוכיח ישפיל עצמו וילך אל המוכח, כמו שעשה משה רבנו ע"ה באהבתו לישראל: וילך משה, הוא הלך בכבודו ובעצמו אליהם, וידבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל, את כל דברי התוכחות בכל ענייניהם, כמו שפרשתי.
וע"ז שפיר קאמר המדרש: אין וילך אלא לשון תוכחה, זה שהיה צריך משה לילך אליהם להוכיח ולא באו הם אליו, לא לשמוע ולא לראות בו - זאת היא תוכחה גדולה לישראל, כי ראוי היה שילכו הם אליו לשמוע ולראות להבין ולהשכיל, כמו שנאמר: לכו וראו מפעלות אלקים, ולא שילך איש האלקים אליכם.
והוסיף משה להוכיחם ולומר להם: בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא. גם אלה הם דברי התוכחה, כי כבר הוא שָׂב וזקן, ולא יוכל עוד לצאת ולבוא אליהם - כאשר עשה עד עתה, שהוא הלך אליהם - ואם לא יבואו הם אליו, אין מקום לתוכחת חיים, ונסתמו ממנו מעיינות חכמה (פרש"י), מוסר חכמה להם, והבן.
* * *