א. ויקרא
מעלת נבואתו של משה רבינו וקריאת החיבה שנתייחדה לו
ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר (א, א).
פירש רש"י: לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציווים קדמה קריאה לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, שנאמר (ישעיה ו, ג): וקרא זה אל זה.
עיין בספרא (פיסקא ג) שכל הקריאות היו: משה משה, וצריך להבין, מה לשון חיבה היא זאת במה שקרא לו בכפל שמו - משה משה - טרם שדיבר עמו? ועוד, מה ראיה ממלאכי השרת שהוא לשון חיבה?
ונלע"ד לפרש, בהקדים לפרש דברי המדרש (ילקוט שמעוני רמז תלא): אלעזר בן דהבאי אומר, יכול היה מדבר עמו לצורך עצמו – תלמוד לומר: לאמר, לצורך ישראל היה מדבר עמו ולא היה מדבר עמו לצורך עצמו. דבר אחר, יכול לא היה מדבר עמו אלא לצורך הקהל - תלמוד לומר: לאמר, מדבר היה עמו לצורך עצמו. והמאמר פלאי, שדרש מהפך להפך מתיבה אחת.
ונלע"ד לבאר, בהקדים מה שכתב בספר קול אומר קרא (מהג"ר יוסף חיים קרא זצ"ל) על מאמר הכתוב בפרשת בהעלתך (במדבר יב, ו_ח), מה שאמר הקב"ה לאהרן ולמרים: אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה - שהכוונה היא זאת, כי מדרגת הנביא והשראת רוח הקודש עליו תוכל להיות בשני פנים:
א. כי האיש מפני מעלותיו הרמות וקדושתו הנשגבה, הוא בעצמו ראוי והגון כי תשרה עליו רוח הנבואה וקדושת השכינה, אע"פ שאין שום צורך לשלחו כנביא, לאיזה אומה שבעולם.
ב. הגם שהוא אינו במדרגה רמה כזאת, מ"מ יען כי צריך לשלחו באיזה שליחות לאחת מן האומות, לכן הקב"ה משרה עליו רוח נבואה, למען שלחו לעשות שליחותו.
והנה, אם תכלית נבואתו רק לאיזה שליחות - ולא שמפני מדרגת קדושתו ומעלותיו הרמות הוא ראוי בעצמו שתשרה עליו רוח ה' - אז הקב"ה רק במראה או בחלום נגלה לו, כמו שנגלה לאבות ולנביאי ישראל לאיזה צורך שליחותם, ולהבדיל, גם לאבימלך וללבן, ולשאר נביאי אומות העולם כגון בלעם, נגלה הקב"ה בחזיון חלום לילה לצורך שליחותם.
אבל נבואת משה רבינו, היתה במדרגה הגבוהה והרמה, כי אפילו אם לא היה צורך לשליחותו, היה הקב"ה משרה שכינתו ורוח הנבואה עליו מצד גודל קדושתו ומעלותיו הרמות, ולא רק לשלחו בשליחות. והקב"ה גם בזאת העלה מדרגת נבואתו, כי לא במראה ובחזיון חלום לילה נראה אליו, אבל דיבר בו פה אל פה - פנים אל פנים, כאשר ידבר איש אל רעהו (שמות לג, יא).
וזה כוונת הפסוקים בסוף ספר תורתנו הקדושה, המדברים במדרגת נבואת משה רבינו ע"ה, כי היה בו פי שנים, שהיה מצד עצמו ראוי להשראת שכינה ורוח נבואה עליו וגם היה צורך לשלחו אל פרעה ואל ישראל, להוציאם ממצרים וליתן להם תורה ומצוות על ידו, וזה שאמר שם הכתוב (דברים לד, י): ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, ר"ל, אפילו לא היה בעולם רק הוא לבדו עם הקב"ה - דהיינו פנים אל פנים - ולא היה צורך לשליחותו כלל, בכל זאת ידעו ה' להשרות שכינתו ורוח קדשו עליו, לדבר איתו פנים אל פנים. ונוסף לזה: לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה וגו' לעיני כל ישראל, כי היה גם צורך לשליחותו אל פרעה ולישראל, הרי פי שניים בנבואת משה רבינו ע"ה.
אמנם אהרן ומרים חשבו, כי רק לצורך השליחות הוא נביא, כמו שגם עליהם בא רוח נבואה לשליחות, אבל לא מצד רוממות קדושתו הנשגבה. ולכן כאשר פירש משה מאשתו מצד קדושתו הרמה, דיברו במשה, ויאמרו (במדבר שם פס' ב): הרק אך במשה דיבר ה', הלא גם בנו דיבר - לצורך שליחות!
ולכן אמר להם ה': אם יהיה נביאכם - כשתבוא נבואתכם היא רק לצרככם, בשביל השליחות שאשלח, אז - ה' במראה אליו אתודע, בחלום אדבר בו. אבל, לא כן עבדי משה, ר"ל, אע"פ שהוא עבדי, לעשות שליחותי, בכל זאת, לא מפני זה לבדו השריתי עליו רוח נבואתי ושכינתי, רק יען שהוא משה, ומצד עצמו ראוי והגון להשרות שכינתי עליו, מצד מעלותיו הרמות וקדושתו הנשגבה, אשר בכל ביתי נאמן הוא. ולכן, פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה, שיש לו מעלות פי שנים במדרגת נבואתו: א. עבדי, לעשות שליחותי. ב. משה, שקדושת ומעלת עצמו יש בו.
וזאת כוונת המדרש: אלעזר בן דהבאי אומר, יכול היה מדבר עמו לצורך עצמו - רק בשביל עצמו וגודל קדושתו ומעלותיו, ולא היה צורך שליחות כלל - ת"ל לאמר, לצורך ישראל היה מדבר, ר"ל, כי היה לו שליחות לישראל. ד"א, יכול לא היה מדבר עמו אלא לצורך ישראל - שנבואתו היתה רק מפני שליחות לישראל, אבל לא מצד מעלותיו וקדושת עצמו - ת"ל לאמר, מדבר היה עמו לצורך עצמו. כוונתו לומר, יען שמצינו בכל הדיבורים והציוויים לשון וידבר ה' אל משה לאמר, כפל הלשון "וידבר" "לאמר", מורה על כפל מעלת נבואתו. דלכאורה, היה די שיאמר הכתוב: וידבר ה' אל משה, או ויאמר ה' אל משה, ולמה הוסיף הכתוב מלת לאמר? אלא בא להורות, כי כל דיבור ומאמר שהיה להקב"ה עם משה היה בו פי שניים: א. וידבר ה' אל משה, שהקב"ה דיבר עמו מצד שהוא משה, מפני קדושת ומעלת עצמו השרה עליו הקב"ה רוח נבואתו ודיבר עמו. ב. וגם, לאמר, מצד שליחותו לאמור הציווי לישראל.
ועפ"ז נפתחו לנו שערי בינה, מה לשון חיבה יש בזה שלכל הדיבורים והאמירות והציווים קדמה קריאה משה משה -
ונ"ל שהכוונה, כי קודם שהתחיל הקב"ה לדבר עם משה, הראה לו, כי לא רק בשביל צורך שליחותו הוא מדבר עמו, אבל מפני מעלת עצמו וגודל קדושתו, כמו שפרשתי: וידבר ה' אל משה, בשביל שהוא משה המעולה במעלותיו. ולכן הקדים הקב"ה לקרוא לו, בכפל שמו: משה משה, משה שאתה הוא משה, המעולה במעלותיך ובקדושתך, עמך אני רוצה לדבר בשביל מעלותיך. זהו לשון חיבה, שהראה לו הקב"ה חיבתו שבשבילו מדבר עמו.
ואת זה הורה לנו הכתוב בריש פרשתנו: ויקרא אל משה וידבר ה' אליו, שבתחילה קרא לו משה משה, ורק אח"כ דיבר אליו לאמר, שיעשה השליחות לומר לישראל. וזה בנין אב כי לכל הדברות ולכל אמירות ולכל ציווים קדמה קריאה לשון חיבה - דהיינו כמו שפירשתי - כי חיבה גדולה הראה לו הקב"ה בזה, שלא רק בשביל השליחות, אבל בשביל מעלת עצמו יען שהוא משה, מדבר עמו הקב"ה.
והביא ראיה: לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאו_ת, ר"ל, כי בקריאת מלאכי השרת זה אל זה, כשמשמיעים יחד קדושת השי"ת, אין כאן שום שליחות רק לשון חיבה, שקוראים זה לזה: מיכאל, גבריאל, אוריאל, רפאל וכו', אשר בכולם משותף שמו של הקב"ה, שם א_ל, כאומרים: אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו, שזכינו ליהנות משיתוף קדושת שמו של הקב"ה בשמנו! קדוש קדוש קדוש ה' צבאו_ת - ועם זאת, חיבב אותנו לשתף שמו בשמותינו.
ועפ"ז נראה אור בהבנת דבר נפלא, כי בכל התורה הקדושה, כל מקום שנאמר: וידבר ה' אל משה לאמר, או: ויאמר ה' אל משה לאמר, הלמ"ד של "לאמר" היא דגושה, לּאמר. והוא פלא, כי בתחילת התיבה הדגש הוא רק דגש קל וזה לא יבוא רק באותיות בג"ד כפ"ת, אבל בשאר אותיות לא בא רק דגש חזק, וזה לא יוכל לבוא בתחילת התיבה - וצריך להבין מה הוראת הדגש החזק הלזה, כי דגש חזק אינו בא אלא או להכפיל האות, או שהוא לתשלום חסרון אות שנפל מן השרש, כגון בחסרי פ"נ, או חסרי פ"י, או חסרי פ"ל, כמו: אפּל, אגּש, אסּע, אצּק, אקּח, תחת: אנפל, אנגש, אנסע, אנצק, אלקח. והנה, הדגש הזה בתיבת לאמר, לא יכול להיות הוראתו להכפיל אות למ"ד, כי למה יכפילוהו, ומה חסר כאן במלות "משה לאמר", שצריך להשלימו ע"י דגש?
אמנם לפי מה שכתבתי עפ"י דברי הספרא, כי לכל הדברות והאמירות הקדים הקב"ה לקרוא לו בכפל קריאת שמו, ובארתי שזה הוראת לשון החיבה, וידבר ה' אל משה - משה משה - ואח"כ "לאמר", לצורך השליחות, א"כ חסר כאן כפל מלת משה, דהוה ליה למימר: וידבר ה' אל משה משה לאמר!
לכן בא הדגש באות ל', להשלים חסרונה של תיבה שלמה, דהיינו התיבה השניה של משה, וע"י הדגש הוא כאילו כתוב: אל משה משה לאמר, והבן. כן נראה לומר נכון וברור, ומיוסד על אדני דרשות חז"ל בספרא.
ועיין במנחת שי (פר' וארא ו, י) שהביא, דרק בפרשת מטות (לב, כד): ויאמרו בני גד ובני ראובן אל משה לאמר, כתיב תיבת "לאמר" בלא דגש. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר, כי רק בדיבור או אמירת הקב"ה למשה - שקדמה הקריאה לשון חיבה בכפל תיבות "משה משה" - רק שם צריך דגש באות ל', להשלים חסרון תיבת משה שבכפל. אבל, באמירת בני גד ובני ראובן אל משה לאמר, אין מקום לדגש להשלים החסרון.
ואתי נמי שפיר, דהיכא דכתיב: אל משה ואל אהרן לאמר (להלן יא, א ועוד), אין הלמ"ד דגושה, משום דלאהרן לא קרא ה' בהכפלת שמו, דלשון חיבה זו רק למשה רבינו ע"ה היתה למנה (עפ"י ויקרא ח, כט), ורק כשנאמר בפסוק אל משה לאמר, הלמד דגושה, לתשלום חסרון תיבת משה, וכמ"ש. [וכן: וידבר משה לפני ה' לאמר (שמות ו, יב), ויצעק משה אל ה' לאמר (במדבר שם פס' יג), הל' איננה דגושה].
*
לברית מילה
ע"י המילה – שהיא כהקרבת קרבן - זוכים להקרא בתואר 'אדם'
אדם כי יקריב מכם קרבן לה' וכו'.
איתא במדרש רבה (ב, ח): אדם זה לשון חיבה ולשון אחוה ולשון ריעות.
ונראה לפרש עפ"י מש"כ בזוהר הקדוש פרשת יתרו (ח"ב פו. ע"ש), דמי שנימול נקרא אדם.
ואולי אפשר לרמז, אדם נוטריקון אות דם מילה. עוד אפשר לומר על פי מאמר הכתוב (בראשית ה, ב): זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם - כי מתחילת בריאתם נקראו רק זה זכר וזו נקבה, ובשם אדם נקראו, רק - ביום הבראם, בכוחות עצמם לבריאה חדשה, דהיינו ע"י המילה.
והנה כבר כתבנו לעיל (בפרשת תצוה עמ' שכד) מטעמי המילה - כי המילה היא אות ברית אהבת הקב"ה לישראל וחיבתו אליהם, שבחר בהם מכל העמים וצאצאיהם חתם באות ברית קודש. ועוד, כי המילה היא סיבה לתווך השלום והאחוה והריעות בין בני ברית, בני אברהם יצחק ויעקב, אשר כולנו חתומים באות מלך אחד. ועוד, כי המילה תרגיל אותנו למסור נפשנו והוננו בעד הקב"ה ותורתו הקדושה ומצוות הבורא ית"ש.
וזהו שאמר הכתוב: אדם כי יקריב מכם קרבן לה', ר"ל, אדם ייקרא כאשר יקריב מכם - מגופכם, מעצמכם - קרבן לה'. וכבר אמרו חז"ל בפרקי דרבי אליעזר (פרק כט עיי"ש ובילקוט שמעוני לך רמז פא): כל המגיש בנו למילה, כאילו כהן גדול מקריב קרבנו ומנחתו ונסכו ע"ג מזבח.
ועל שלוש הבחינות הללו מכוון המדרש ומפרש מעלות המילה אשר בשבילה נקרא אדם:
אדם זה לשון חיבה, ר"ל, אות חיבה ואהבה של הקב"ה לישראל, שחיבב אותנו באות בריתו שחתם בבשרנו.
ועוד מעלה, לשון אחוה - כי המילה היא סיבה שנהיה דבקים זה בזה באחוה ושלום, כאחים אוהבים זה את זה.
ועוד מעלה שלישית, לשון ריעות - עפ"י מה שדרשו חז"ל (ויקרא רבה ו, א) על הפסוק (משלי כז, י): רעך ורע אביך אל תעזב, זה הקב"ה. וכן פרש"י [משלי שם, ובפירושו לשבת לא. ד"ה דעלך סני]: הקב"ה שנקרא רע לישראל - אדם לשון ריעות, שע"י המילה נידבק בַּרֵעַ שלנו, זה הקב"ה, בכל לבבנו נפשנו ומאודנו ונמסור נפשנו והוננו בעדו.
ושלושת מעלות אלו מרומזות גם בפסוק: אדם כי יקריב - כנגד לשון חיבה - שהקב"ה קרב אותנו לו לעם סגולה. מכם קרבן לה' - כנגד לשון ריעות, שתהיו מוכנים למסור מכם, מנפשכם קרבן לה', וגם מהונכם - מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן. ועוד, תקריבו את קרבנכם - כנגד לשון אחוה - ר"ל, שתקרבו זה את זה, בקירבת אהבה ואחוה ושלום.
וכן הילד הרך הנימול, יהיו בו כל המעלות הללו, וכשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים, אמן.
*
עוד לברית מילה
חובתם של ההורים להשגיח על צרכי נפש_הילד
על מאמר המדרש (ב, ה): אמר רשב"י, משל למלך שהיה לו בן יחידי, בכל יום ויום היה מצוה את בן ביתו: אכל בני, או שתה בני, אזל לבית הספר, אתא מבית הספר - כן בכל יום היה הקב"ה מצוה למשה ואומר לו: אמור אל בני ישראל, צו את בני ישראל.
עיי' מה שכתבתי לעיל (בפרשת בראשית עמ' כו) ותדרשהו לכאן.
ומובן כוונת המאמר, דלא רק על הגוף של התינוק ישגיחו אבותיו - אם אכל ושתה כדבעי - אלא צריך להשגיח על הנפש, אם הלך ובא לבית הספר וכו', והבן.
*
לנישואין
רק בנישואיו יכול האדם להתקרב לה' התקרבות שלמה,
ולזכות לתואר 'אדם' שמשמעותו התדמות לעליון
אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם (א, ב).
איתא בזוהר הק' (ח"ג ה:): תא חזי, אדם כי יקריב - לאפוקי מאן דלא אתנסיב, דהא קרבניה לאו קרבן וברכאן לא משתכחן לגביה, לא לעילא ולא לתתא. ממשמע דכתיב אדם כי יקריב, שאני הכי דלאו איהו אדם ולא בכללא דאדם הוא, ושכינתא לא שריא עלוהי בגין דאיהו פגים ואקרי בעל מום וכו' עיי"ש. [פירוש 'הסולם': בוא וראה, אדם כי יקריב - להוציא מי שלא נשא אשה, כי קרבנו אינו קרבן וברכות אינן נמצאות אצלו, לא למעלה ולא למטה. ממשמע שכתוב אדם כי יקריב, והוא שונה שאינו אדם, ולא בכלל אדם הוא, והשכינה אינה שורה עליו, משום שהוא פגום ונקרא בעל מום וכו'].
נראה לפרש עפ"י מה שכתבתי לעיל (עמ' כח בפר' בראשית לנישואין, ע"ש ותדרשהו לכאן) לפרש מאמר הגמ' (יבמות סג.): כל אדם שאין לו אשה אינו אדם - כי תיבת אדם אינה מלשון אֲדָמָה - לפי שהאדם נברא מעפר האדמה, אבל הוראתה מלשון דמה, וכמו שכתב הרמב"ן, שהאדם ע"י נשמתו שהיא חלק אלוק ממעל, ובחירתו החפשית, הוא מוכשר להשלים עצמו להתדמות להקב"ה בקדושה ובמעלות רוחניות - כמו שאמר הכתוב: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו (בראשית א, כו), בדמות אלקים עשה אותו (שם ה, א), ר"ל, להיות מוכשר להתדמות להקב"ה - ושם אדם הוראתו כמו: אֶדַמֶה לעליון (ישעיה יד, יד), ולא מפני שנוצר מן האדמה [עיין רמב"ן עה"פ: נעשה אדם (בראשית א, כו), וע"ע של"ה פר' בראשית פרק תורה אור].
וע"י שמקדש האדם ומטהר גם את החומר שלו, יצרי הבהמיות אשר בגוף האדם, ומקרבו לעבודת השי"ת - עי"ז הוא משלים עצמו להיות אדם שלם, שידמה ויתקרב להקב"ה.
וזהו שאמר הכתוב: אדם, האדם השלם, הוא זה אשר כי יקריב מכם קרבן לה', ר"ל, כי יקרב מכם להתקרב להקב"ה. מן הבהמה - את הבהמיות, דהיינו תאוות ויצרי הבהמיות שבאדם - תקריבו את קרבנכם, תקריבו כדי להתקרב לה'. זה הוא אדם, המתדמה, בקדושת גופו ויצריו כמו קדושת רוחו ונפשו, להקב"ה.
אמנם כמו שכתבתי שם, מי שאין לו אשה, לא יוכל לקיים כל תרי"ג מצוות בשלמותן. ובפרט מצות קדושת הזיווג, לקדש חומרו ע"י קדושה חמורה, שעליה אמר הקב"ה (להלן יט, ב): קדושים תהיו, ועליה אנו מברכים "מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקדושין" (ברכת האירוסין).
לכן שפיר אמר הזוהר הקדוש: אדם כי יקריב, לאפוקי מאן דלא אתנסיב, דהא קרבניה לאו קרבן, ר"ל, התקרבות שלו להקב"ה לא הוי התקרבות והתדמות שלמה. לא זו בלבד, שלא יוכל לקרב להקב"ה חלק התחתון שלו - דהיינו חלקי החומר הארצי - אלא גם חלק העליון, דהיינו הנפש השמיימי, לא יוכל להשלים, אם אינו יכול להעלות קדושתו בקדושת הגוף! אשר בעבור זה שלח הקב"ה הנשמה בגוף העכור, כמו שאמר הכתוב (בראשית ב, ז): וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה - שיהיה כולו נפש חיה, כולו נפשי ורוחני.
וזהו שאמרו בזוהר הקדוש: וברכאן לא משתכחן לגביה לא לעילא ולא לתתא, לא לחלקו העליון ולא לחלקו התחתון, לא לנפש ולא לגוף - דלאו איהו אדם ולא בכללא דאדם - אינו אדם, משום דלאו מכלל זה נקרא שמו "אדם" שמשמעותו: אדמה לעליון.
וכיון שכן - ושכינתא לא שריא עלוהי, כמאמר חז"ל (סוטה יז.): זכו, שכינה שרויה ביניהם, והני דלא מנסבי - לא זכו, לכן לא שרויה שכינה ביניהם.
והארכתי במוסר לחתן וכלה, לקדש עצמם במצוות אלקים - כי זה כל האדם - ובכן יעלה זיווגם יפה, אמן.
*
להספד בז' אדר - על מיתת צדיקים
מעלת הצדיק שאינו משלים רק את עצמו, אלא מדריך גם אחרים
ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם. ויקרא – אל"ף זעירא.
בהספד על מיתת צדיקים בז' אדר, פר' ויקרא, ובתוכם אדמו"ח הרב הגאון הישיש הצדיק האמיתי מו"ה הילל פאללאק זצוק"ל(48*) - אשר עליו ועל שאר בשרו הרב הגאון הקדוש מו"ה הלל ליכטנשטיין זצוק"ל אבד"ק קאלאמייא יע"א, אמר רשכבה"ג בעל חתם סופר זצוק"ל: קודש הילולים לה' (עפ"י ויקרא יט, כד) - וגם שאר צדיקים זקנים ישישים נסתלקו בשנה ההיא בעו"ה, אמרתי עפ"י מה שכתוב בספר שמואל ב' (ז' לב_לד):
ויקברו את אבנר בחברון וישא המלך את קולו ויבך אל קבר אבנר ויבכו כל העם. ויקונן המלך אל אבנר ויאמר הכמות נבל ימות אבנר. ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחושתיים הוגשו כנפול לפני בני עולה נפלת ויוסיפו כל העם לבכות עליו - וצריך להבין, למה הוסיפו לבכות על דבריו אלה?
ונראה לפרש, דהנה ידוע מה שאמרו חז"ל (מסכת כלה פ"ו; שבת לג:): צדיק נתפס לכפר על עוון הדור.
אמנם, אם הגאון הצדיק שנסתלק הוא כבר שׂב וישיש, יותר מגבורות שמונים שנה, רגילים בני אדם לומר: הרי כבר מילא ימיו ושנותיו, כבר השלים עצמו וכבר הגיע קצו להיות מובל לקבר, כי תש כחו, ועץ חייו הגיע ליבול וליפול לארץ. אין הצדיק הזקן הישיש נתפס לכפר על עוונותינו, אכן בא לקבר כעלות גדיש בעתו (עפ"י איוב ה, כו), זקן ושבע ימים. כן רגילים בני אדם לומר, במיתת צדיק זקן וישיש מופלג.
אמנם, אין הדבר כן! כי הצדיק אשר לא רק עצמו הוא משלים בשלמות התורה והיראה, אבל הוא מדריך גם אחרים, ומלמדם תורה ויראת שמים, ומנהל אותם בדרכי המוסר והמצוות - צדיק כזה - גם אם כבר השלים עצמו בתכלית השלמות, וגם אם כבר בא בימים בגבורות השנים, בכל זאת יוסיף לחיות עוד חיים ארוכים, למען יוכל להוסיף תת כוחו להדריך אחרים ללמדם תורה ומוסר.
כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים צב, יג): צדיק כתמר יפרח - הצדיק שכבר השלים עצמו בתורה ובמצוות - כארז בלבנון ישגה, עד שהוא כארז לבנון אדיר התורה, וגם הוא רב בשנים, כארז שהוא עומד שנים רבות מאד.
שתולים בבית ה', ר"ל, אותם הצדיקים היושבים בביהכ"נ וביהמ"ד על התורה ועל העבודה - בחצרות אלקינו יפריחו - לא רק לעצמם הם לומדים תורה ועובדים עבודת השם, אבל הם משתדלים, מדריכים ומלמדים תורה ומצוה, לאחרים העומדים חוצה, עד שגם כל העומדים בחצרות אלקים, בחצרות בהמ"ד ובהכ"נ, יפרחו בתורה ומצוות. והיינו לשון יפריחו, לשון הפעיל, שהם עושים כי גם אחרים בכל חצרות ה' סביב, יפרחו בתורה ומצוות.
הצדיקים האלה - עוד ינובון בשיבה, ויאריכו ימים, דשנים ורעננים יהיו להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו, ר"ל למען יוסיפו להגיד תהילות ה', ללמד ולהדריך אחרים ביראה ואמונה טהורה בה' צורנו, הצור תמים פעלו א_ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא (דברים לב, ד).
והנה במיתת אבנר הצדיק - שר וגדול נפל בישראל - ויקברו את אבנר בחברון וישא המלך את קולו ויבך אל קבר אבנר ויבכו כל העם, כי כולם ידעו כי שר וגדול נפל היום בישראל (שמואל ב' שם לח), אשר יש לבכות על אבדתו.
אבל אח"כ - כאשר ויקונן המלך אל אבנר, ויאמר הכמות נבל ימות אבנר, אמר לעם: התחשבו כי כמות עלה עץ נבל, אשר הגיע עתו ליבול עלהו - ימות אבנר - אשר הוא אב ונר לישראל?!
ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחושתיים הוגשו - כי הוא לא היה רק צדיק לעצמו, אבל היה עושה וּמְעֲשֶה, מדריך גם אחרים באור התורה והמצוה [כדרשת חז"ל בסנהדרין כ. על פסוק זה, למ"ד שאבנר מיחה בשאול], וא"כ אפילו היה זקן ושב, היה ראוי לחיות עוד חיים ארוכים, אלא שנתפס בעוון הדור - כנפול לפני בני עולה נפלת, בעוון בני עוולה, בעוון הדור נפלת, לכפר על עוון הדור. ויוסיפו כל העם לבכות עליו, ר"ל כששמעו כי בעוונותיהם, לכפר עליהם, נתפס אבנר הצדיק, עי"ז נתעוררו כל העם לבכות עליו עוד, כי עוונותיהם גרמו מיתת הצדיק אבנר.
והנה איתא בזוה"ק (ח"ג מח.): תנא, בכמה דרגין אתקרי בר נש: אדם, גבר, אנוש, איש. גדול שבכולם אדם, דכתיב (בראשית א, כז): ויברא אלקים את האדם בצלמו, וכתיב (שם ט, ו): כי בצלם אלקים עשה את האדם ולא כתיב גבר, אנוש, איש וכו' דכתיב (יחזקאל א, כו): ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם מלמעלה - משמע דכתיב אדם דהוא כללא ושלימותא דכולא [פירוש הסולם: למדנו, בכמה מדרגות נקרא בן אדם: אדם, גבר, אנוש, איש. הגדול שבכולם הוא אדם, שכתוב: ויברא אלקים את האדם בצלמו וכתוב: כי בצלם אלקים עשה את האדם, ולא כתוב גבר אנוש, איש וכו' שכתוב: ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה - משמע שהוא בשלמות כי השם אדם הוא כלל ושלמות הכל].
נ"ל משום האי טעמא, גדול שבכולם שם אדם - כי גבר, איש, אנוש, הנן שמות לאדם יחיד, רמז למי שהוא רק לעצמו ולא לאחרים. אבל שם "אדם" הוא גם שם כללי, לכלל מין האדם, רמז למי שאינו חי לעצמו לבדו - אבל הוא חי לכלל מין האדם - ובזאת הוא במדרגת האדם העליון על דמות הכסא.
גם מצאתי בספר זכות אבות (על פרקי אבות) רמז נפלא, כי אדם נוטריקון אברהם דוד משה. ונ"ל כמו שכתבתי, לפי שהם היו מדריכים גם אחרים בתורה ומצוה ומשפט - אברהם, בכל מקום בואו שמה, בנה מזבח וקרא בשם ה', והכניס גרים תחת כנפי השכינה. משה, רבן של ישראל, תורה צוה לנו. דוד עשה משפט וצדקה (שמואל ב' ח, טו), ולימד לעם דרכי ה' כמו שכתוב (תהילים נא, טו): אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו. (ונ"ל רמז: אדם נוטריקון אלמדה מורדים דרכיך).
נמצא לפ"ז, כי אדם נקרא מי שעוסק בתורה וצדקות, לא לבד להשלמת עצמו, אבל גם להשלמת אחרים. ואם צדיק כזה נסתלק - שהיה ראוי להוסיף ולחיות עוד - הוא רק נתפס לכפר על עוון הדור.
וזה שאמר הכתוב: אדם כי יקריב מכם קרבן לה', ר"ל, האדם השלם - המורה ומדריך לאחרים - נתפס לקרבן לה', הרי זה בא לכפר על עוון הדור, כמו מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, כמו שאמרו חז"ל (מובא ברש"י במדבר כ, א): כשם שקרבנות מכפרים, כך מיתת צדיקים מכפרת.
אוי נא לנו! כי רבו עוונותינו וגדלו למעלה ראש, שנצרכנו למיתת צדיקים רבים, להיות קרבנות לכפר עלינו.
והארכתי במוסר וסיימתי בנחמה: אם אנו מקשיבים לקול צדיקינו מאורינו, ונטה אזנינו לתורתם, שיעלה בידם לקרב אותנו להקב"ה ולתורתו - אדם כי יקריב מכם קרבן לה' - אם האדם השלם הצדיק יעלה בידו לקרב אתכם קריבות לה', שתשובו אליו ולתורתו, אז לא יהיה צורך לסלק הצדיקים לכפר עליכם, ותזכו לבנין ביהמ"ק, ושם - מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים (תהילים שם כא), ובא לציון גואל במהרה בימינו, אמן.
* * *