ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קדש מימינו אש דת למו. אף חובב עמים כל קדושיו בידך והם תוכו לרגלך ישא מדברותיך. תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב. ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל (לג, ב_ה).
נלע"ד לפרש המשך הפסוקים הללו, לבאר ענין הנפלא של קיום עם ישראל בכל הרדיפות והתלאות וגזירות שמד וכליה אשר עברו עלינו זה יותר מג' אלפים שנה, ושאר אומות עולם אשר נרדפו ונלחמו בהם נאבדו ונכחדו, ואומה ישראלית קיימת ועומדת בעזה"י. והגם כי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו - אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד (תהלים פג, ה) - אבל הקב"ה מצילנו מידם, ונתקיים בנו מאמר הקב"ה (ירמיה מו, כח): ואותך לא אעשה כלה, ואומר (מלאכי ג, ו): ואתם בני יעקב לא כליתם.
ועתה נסורה נא ונראה את המראה הגדולה הזאת, הנה הסנה בוער באש - עם ישראל הקטן, מתי מעט, בוער באש הרדיפות והתלאות - והסנה איננו אוכל. מדוע לא יבער הסנה (עפ"י שמות ג, ג), במה הוא כוחו של ישראל, שלא יוכלו להכחידו ולכלותו?
והתשובה על זה, כי מפני ג' מעלות של עם ישורון, לא שלט בו מלאך המוות לכלותו:
א. כמו שמצינו במדרש רבה (שמו"ר לב, ז): כשעמדו ישראל בסיני וקבלו את התורה אמר הקב"ה למלאך המוות, על כל (אומות העולם) עכו"ם יש לך רשות בהם, ועל אומה זו אין לך רשות בה, שהם חלקי, כשם שאני חי וקיים כך בני קיימין - הכוונה, דע"י שקיבלו ישראל את התורה ופרסמו מציאות אלקים ואמונתו בעולם, מטעם זה לא יוכל המוות לכלותם.
וכשם שהאמונה במציאות השם חיה וקיימת - כך ישראל שהודיעו מציאות השם ואמונתו לאומות העולם, הריהם חיים וקיימים לעולם. וזה שאמר הנביא מלאכי ע"ה (ג, ו): כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם - ר"ל, כל זמן שאני והאמונה במציאותי חיה וקיימת, גם אתם בני יעקב לא כליתם.
וכן אמרתי לפרש פסוקי המסורה, כי ד' פעמים כתיב אתם בריש פסוק: אתם לכו קחו לכם תבן (שמות ה, יא); אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים (שם יט, ד); אתם נצבים היום (דברים כט, ט); אתם עדי נאם ה' (ישעיה מג, י).
הכוונה, כי אנו רואים עם ישראל נרדף ועמוס התלאות והלחץ והגזירות הקשות, ועל זה רמז הפסוק הראשון: אתם לכו קחו לכם תבן.
ובכל זאת אנו רואים, כי העמים הצרים אותנו, המה נאבדו מן העולם, ועל זה רמז הפסוק השני: אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, כי טובעו בים ונאבדו מן העולם. וכן שאר האומות שהצרו לישראל, כגון בבל, אשור, יון, רומי, עמלק, פלשת וכו', אבל אנחנו עומדים וקיימים, כאשר רמז על זה הפסוק השלישי: אתם נצבים היום.
ולמה המה יאבדו ואתה תעמוד (עפ"י תהלים קב, כז), עם ישראל? - על זה בא הכתוב הרביעי, לרמוז הסיבה אשר בעבורה ישראל חי וקיים לעד, היא: אתם עדי נאם ה' - יען כי אתם בני ישראל מעידים על מציאות ה', ומפרסמים האמונה בה', לכן אתם נצבים וקיימים!
לכן, אין אנו צריכים ליבוש ולהכלם בשביל שהיינו עבדים לפרעה במצרים, וסבלנו עול גלות בבל אדום וישמעאל, כמו שאמר הנביא ישעיה ע"ה (נד, ד_ה): אל תיראי כי לא תבושי ואל תכלמי כי לא תחפירי, כי בושת עלומיך תשכחי וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד כי בועליך עושיך ה' צבאו_ת שמו וגואלך קדוש ישראל אלוקי כל הארץ ייקרא. רוצה לומר: בושת עלומיך - העבדות במצרים שהיתה בימי עלומי האומה הישראלית - תשכחי. וחרפת אלמנותיך - גלות בבל אדום וישמעאל וכו', שהיה אחרי שכבר היינו לאומה גדולה, ונהיינו כאלמנה - לא תזכרי עוד.
ומפרש הנביא, למה תשכחנה ולא תזכרנה כל אלה -
א. יען, כי בועליך עושיך - ר"ל, בתחילה כאשר עשה וברא ה' אדם על הארץ - ה' צבאו_ת שמו, לא היה נודע אלוקותו רק למלאכי צבא מעלה, אבל כל העמים אשר בארץ הלכו בחושך ועבדו ע"ז. וגואלך קדוש ישראל, אבל אחר אשר גאלך ממצרים - נודע ביהודה אלקים בישראל גדול שמו (תהילים עו, ב)! כי עם ישראל הכירו קדושת אלוקותו בארץ, וע"י ישראל - אלוקי כל הארץ ייקרא - נתפרסם אלוקותו בכל הארץ. כי ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה' (שם קיג, ג), ע"י ישראל, שהלכו בגולה בין העמים ופרסמו שם אלקים וקידשוהו בכל ירכתי תבל. לכן לא נבוש ולא נכלם, ולכן אנו עומדים וקיימים לעד!
ב. המעלה השניה - יען כי האומה הישראלית יש לה מסירת הנפש בעד אמונתה. כי אומות העולם כשהם גולים, הנה הם מתערבים בין עם הארץ ההיא אשר גלו שמה, והולכים בנימוסיהם ודתיהם, אוכלים ושותים עמהם ומתחתנים בם, ואינם מוסרים נפשם בעד דתם ואמונתם. אבל בני ישראל מוסרים נפשם בעד אמונתם ותורתם, ובשעת השמד אפילו אערקתא דמסאני (סנהדרין עד:), ואינם מתערבים בהם באכילה ושתיה וחיתון, כמו שאמר המלשין הגדול המן הרשע: דלא אכלי מינן ולא שתי מינן ולא מנסבי לן (מגילה יג:).
כמה אלפים ורבבות מסרו עצמן להריגה ולשריפת אש, באו באש ובמים שלא לעבור על דתי תורתנו הקדושה, כל שכן שלא להמיר דתם, וע"ז נאמר (תהלים מד, כג): כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה, כמו שדרשו חז"ל בפרק הניזקין (גיטין נז:) על ד' מאות ילדים וילדות, ואשה ושבעה בניה. ואיתא במדרש (עיי' שוחר טוב מזמור יב): אנדרייאנוס שחיק טמיא שאל, באיזה זכות האומה הזאת עומדת? אמרו לו, לפי שיש בהם חסידים וצדיקים שמוסרים נפשם בעד תורת אלוקיהם - הרי אמור מפורש, כי בזכות מעלת מסירת הנפש, האומה הישראלית עומדת וקיימת(65*)
ג. המעלה השלישית - היא האחדות בישראל, שהם מדובקים זה עם זה באגודה אחת, וכמו שאמרו חז"ל: כל זמן שישראל באגודה אחת, אין כל אומה ולשון יכולה לכלותם. וכמו שברך יעקב את בניו: האספו, הקבצו (בראשית מט א_ב), וכמשל הידוע: אם נוטל אדם אגודה של קנים אין יכול לשוברה, אבל נתפרדה החבילה, היה שובר כל קנה וקנה לבד (מדרש תנחומא נצבים, עיי"ש). וכמו שאמרו במדרש רבה (ב"ר לח, ו): גדול השלום, אפילו עובדים ע"ז, אמר הקב"ה, כביכול אינו יכול לשלוט בהם, כיון ששלום ביניהם, שנאמר: חבור עצבים אפרים הנח לו (הושע ד, יז), והאחדות בישראל גרמה להם עמידה וקיום, עד היום הזה.
ועל ג' מעלות הללו רמז משה רבנו ע"ה, בפתיחה לברכתו:
ויאמר, ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קדש מימינו אש דת למו, מרמז כי מקור הראשון של ברכת ישראל בקיום ועמידת האומה ישראלית, היא המעלה שהזכרנו בראשונה - שישראל קיבלו את התורה, ומאירים לעולם באור אש דתם שיכירו וידעו כל יושבי תבל, כי יש אלקים בארץ. כי הנה, חזר הקב"ה על כל אומות העולם ולא רצו לקבל את התורה, רק ישראל קבלוה, ונעשו עדים להקב"ה לפרסם מציאות השם ואמונה בה' [כמו שדרשו חז"ל (מסכת ע"ז ב:) כמובא ברש"י על פסוק זה].
על המעלה השנית אמר: אף חובב עמים כל קדושיו בידך, שהם מקדשים שמו במסירת נפשם בעד אמונתם בה', והם תוכו לרגלך, שהם מוכים ולוקים וסובלים עינויים ורדיפות וגזירות קשות שמורידים אותם לעפר, ובכל זאת - ישא מדברותיך, תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב, הם נושאים ומנשאים את דגל התורה הקדושה, אשר מוסרים הקדושים נפשם עליה.
ועל המעלה השלישית, דהיינו האחדות באגודה אחת, אמר: ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, דהיינו, שהראשים ושבטי עם, כולם באגודה אחת. כמו שדרשו חז"ל במדרש (ספרי, הובאו דבריהם ברש"י) על פסוק זה: כל זמן שהם באגודה אחת, ולא כשהם אגודות אגודות.
ג' מעלות הללו, בהם מקור כל הברכות לברך את ישראל, ולכן פתח משה רבינו ע"ה לסדר בתחילה שבחן של ישראל בג' מעלות הללו, וסמיך ליה: יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר, שאפילו ראובן שחטא, אין המוות שולט בו, ולא יכלה מספרו, אבל חי וקיים - מפני ג' מעלות הללו של ישראל, שעל ידם ישראל חי וקיים ועומד לעולם.
*
רק הבקי בנגלות התורה יזכה למכמני הנסתר
מימינו אש דת למו.
דרשו חז"ל (דברים רבה ג, יב, ובירושלמי מסכת סוטה פ"ח ה"ג): אמר ר"ל, התורה שניתנה למשה, עורה של אש לבנה וכתובה באש שחורה וכו'.
ונלע"ד הרמז - דהנה התורה יש בה נגלה ונסתר, הנגלה הוא דמיון לאש לבנה והנסתר הוא דמיון לאש שחורה.
והנה רק מי שכבר מילא כריסו בנגלה של תורה - במקרא במשנה ובגמרא, בש"ס ופוסקים - רק עליו יערה ממרום רוח הקודש, ותהיה לו השגה גם בחלק הנסתר של התורה. אבל מי שאינו יודע עדיין את חלק הנגלה של תורתנו הקדושה, אין להאמין כי נצנצה בו רוח הקודש, ותהיה לו השגה בחלק הנסתר של תוה"ק.
כי - התורה שניתנה למשה, עורה של אש לבנה, וכתובה באש שחורה - רק על מי שיש בו כבר אש לבנה, דהיינו נגלה של תורה, רק עליו ובו, יערה הקב"ה רוח הקודש של אש שחורה, דהיינו חלק הנסתר של תוה"ק, דאש שחורה רק על אש לבנה באה.
ומי שאינו גדול בתורה ובקי בכל חלק הנגלה, אם יאמר או יאמרו עליו, כי הוא בעל רוח הקודש, בקי בחלק הנסתר של תוה"ק - אל תאמין, רק למי שמילא כריסו בש"ס ופוסקים, תאמין שגם רוה"ק בחכמת הנסתר יש בו, והבן.
*
לסיום התורה וסמיכות לתחילתה
יש להכיר את ישועת ה', גם בנצחון על האויב בדרך הטבע
ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים. לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו. ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל - בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ (לד, י_יב, בראשית א, א).
יש לדקדק, כיון שאמר הכתוב בתחילה "אשר שלחו ה' לעשות", למה אמר בפסוק שאחרי זה "אשר עשה משה", וכי עשה זה בלי שליחות מה'? והלא הכל עשה משה בשליחות ה'. ורש"י ז"ל הרגיש בזה, ופירש שזה מוסב על שבירת הלוחות, שעשה משה מדעתו והסכים לו הקב"ה, עיי"ש.
ונלע"ד לפרש עפ"י מה שפירשתי מאמר הכתוב בפרשתנו: אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאוותך ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך (לג, כט).
ואמרתי כי הכוונה, שלא לבד אם הקב"ה שלח עזרתו לנו בדרך נסית מן השמים חוץ לדרך הטבע - כגון עשר מכות שהביא הקב"ה על מצרים, וקריעת הים, וירידת המן, נפילת חומת יריחו, או במלחמת סנחריב, שהיכה מלאך ה' במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף איש בלילה ההוא (מלכים ב' יט, לה) - לא רק תשועה כזאת היא תשועת ה', כי אם גם כאשר אנחנו נלחמים עם אויבינו בדרך הטבע, בקשת וחרב ורומח בידינו ובכל תכסיסי מלחמה, ואנו נוצחים במלחמה וגברנו על אויבינו, גם בזאת חייבים אנחנו להכיר את תשועת ה', וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים לג, טז_יט): אין המלך נושע ברב חיל גבור לא ינצל ברב כח, שקר הסוס לתשועה וברב חילו לא ימלט, הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו להציל ממות נפשם.
וכן אמר במזמור יח: ה' חזקי ה' סלעי ומצודתי ומפלטי אלי צורי אחסה בו מגיני וקרן ישעי משגבי (ב_ג), ר"ל, גם כאשר מגן ורומח וקרני קרב אשר לי לישועתי, הם נשגבים וגדולים, בכל זאת לא בהם אני תולה עזרתי ונצחוני, כי אם בה'! וכמו שאמר להלן (שם, לג): הא_ל המאזרני חיל וכו' מלמד ידי למלחמה וניחתה קשת נחושה זרועותי וכו' תכריע קמי תחתי וכו' עד סוף המזמור.
וזהו שאמר משה רבנו ע"ה: אשריך ישראל מי כמוך - במידה טובה ומשובחת מאד נעלה, דהיינו - עם נושע בה' - שאתה מכיר, כי תשועתך ע"י ה', גם אז כאשר - מגן עזרך ואשר חרב גאוותך - שאתה נוצח במגן אשר לקחת לעזרך, ואתה לוחם בקשת ובחרב ובחנית ובכל תכסיסי מלחמה בחיל ובכח, וחרבך גובר לך לתפארת ולתהילה שתוכל להתגאות בחרבך, בכל זאת אתה מכיר כי לה' הישועה, והוא נתן לך נצחון על אויביך.
ויכחשו אויביך לך, אף כאשר אויביך מכירים בנצחונך ומחניפים לך בחנופת_שקר, ואתה על במותימו תדרוך, ואתה רומס את גובהם ותפארתם, גם אז הינך מודה שאתה - עם נושע בה'.
ועיי' מה שכתבתי למעלה בפרשת בשלח עמ' רסח, בענין מלחמת עמלק, שאמר משה אל יהושע: בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק, עם זאת אמר: מחר אנכי ניצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי וכו' והיה כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל - הגם דכתיב ביה: ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, בכל זאת - ויבן משה מזבח ויקרא שמו ה' נסי (שמות יז ט_טו), עיי"ש את כל הענין ותדרשהו לכאן, כי שם בארתי, דאע"פ שמלחמת עמלק היה בדרך הטבע בתכסיסי מלחמה, בכל זאת הכירו הנצחון כי מה' הוא, וכי - ה' נסי - כי גם זאת נס הוא מה'.
וכן במלחמת סיחון, אמר הקב"ה (דברים ב, כד): ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון האמורי ואת ארצו החל רש והתגר בו מלחמה, וכתיב ביה (במדבר כא, כד): ויכהו ישראל לפי חרב, וכן במלחמת עוג נאמר: אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו וכו' ועשית לו כאשר עשית לסיחון מלך האמורי וכו', וכתיב ביה: ויכו אותו וכו' עד בלתי השאיר לו שריד (שם, לד_לה). ובכל זאת, אע"פ שהמלחמה עם שניהם היתה בתכסיסי מלחמה, הכירו כי - ויתנהו ה' אלקינו לפנינו וכו' (דברים ב, לג), ויתן ה' אלקינו בידינו גם את עוג וכו' (שם ג, ג).
וכן מצינו במדרש, כי משה רבינו היה גבור חיל איש מלחמה, גבור כארי [עיי' נדרים לח.] וגם היה בקי בתחבולות מלחמה, כדכתיב (במדבר כא, לב): וישלח משה לרגל את יעזר וילכדו בנותיה ויורש את האמורי אשר בה - נמצא, כי משה רבינו ע"ה, לא לבד שהיה שלוחו של הקב"ה לעשות על ידו ניסים ונפלאות גדולות חוץ לדרך הטבע, אבל היה שלוחו של הקב"ה גם לעשות מלחמות ביד חזקה, בתכסיסי ובתחבולות מלחמה בדרך הטבע - דהיינו שהיה נראה כדרך הטבע - אבל באמת, לה' הישועה! גם זאת מאת ה' היתה, וכמו שפרשתי.
וזאת היא כוונת הפסוקים בסיום התורה:
ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, ר"ל, שהיה נבחר מאת ה' לשליחותו בשני אופנים, האחד: לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו, דהיינו מעשי ניסים ונפלאות חוץ לדרך הטבע.
ועוד אופן השני: ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה, דהיינו הגבורות והתשועות והמלחמות אשר עשה משה, גבור החיל איש המלחמה - בידו החזקה - בתכסיסי ותחבולות מלחמה בדרך הטבע, אשר חלו ורעדו אויביו מפניו ומגבורתו, ונפל פחד ומורא גדול עליהם, מחוזק ידו וגבורתו של משה גבור החיל.
ולכן כתיב כאן: אשר עשה משה - כי לפי הנראה לעיניים, ואולי גם לעיני כל ישראל, בעין גשמית, כל המלחמות הללו היו גבורתו וחוזק ידו של משה, אבל באמת גם זאת היתה שליחותו מאת הקב"ה, עזרתו ותשועתו, ועל זה מרמזת סמיכות סוף התורה ותחילתה:
לעיני כל ישראל - לעיני בלשון רבים - לנוכח שני העיניים, עיני הגוף וגם עיני הרוח של ישראל המעולים במדרגה - בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ! רצה לומר, בראשית, דהיינו במעשיו של משה שנקרא 'ראשית' (ב"ר א, ד), בשליחותו לישראל שנקראו 'ראשית' (ויק"ר לו, ד), ברא אלקים שני אופנים לשליחותו כנ"ל, דהיינו: את השמים, מעשי ונסי שמים חוץ לדרך הטבע, ואת הארץ, מעשים בדרך הטבע כמנהג הארץ, כמו שפרשתי והבן.
המוסר היוצא בזה - כי נבין ונכיר, כי לא לבד בניסים ונפלאות חוץ לדרך הטבע, שנראה לעיניים שהן מעשי שמים, אבל גם בישועות בדרך הטבע, נכיר עזרת ה' וחסדו הגדול, ונודה לו ונהללו ונשבחו על כל הטוב אשר גמלנו. כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קכא, ב): עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ, בין במעשי נסים שמימיים, בין במעשה ארץ, בדרך הטבע.
לה' הישועה על עמך ברכתך סלה (תהילים ג, ט), על נפלאותיו וטובותיו שבכל עת, ערב ובקר וצהרים.
עוד לסמיכות סיום התורה לתחילתה עיי' לעיל בפר' בראשית עמ' יג.(76*)
* * *
תם ונשלם שבח לא_ל בורא עולם