לפרשת צו ולשבת הגדול
אין די להיות 'יהודי רק בלב', כי יהדות כזו אינה עומדת בעת נסיון ואינה מתקיימת לדורות
צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה וכו' (ו, ב).
פירש"י, והיא דרשת חז"ל בספרא: אין צו אלא זירוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס.
ובמדרש רבה (ז, ג): אמר רשב"י, לעולם אין העולה באה אלא על הרהור הלב.
נלע"ד לפרש, כי רבים מהאפיקורסים הקדמונים, ורוב המתחדשים בזמן הזה, אומרים, כי אין הקב"ה חפץ במעשים החיצוניים, דהיינו לקיים המצוות בגוף ובמעשה, כגון: להניח את התפילין על הזרוע ועל הראש - לאות כי אנחנו משעבדים כח זרוענו, תאוות לבנו ומחשבות מוחנו, להבורא יתברך שמו, ולזכור נפלאותיו וחוזק ידו בהוציאנו ממצרים מבית עבדים - להזהר מאכילת חמץ ולאכול מצה ומרור זכר ליציאת מצרים, ולהתענות ביום כיפור בחמישה עינויים לאות שברון לבנו וחרטתנו על חטאינו ופשעינו, וכדומה לזה. אבל די לנו כי במחשבה שבלב נשתעבד להשי"ת, ונאמין באמונה שלמה שהוא ה' אלקינו ה' אחד, בלא הנחת תפילין. וכי במחשבה ובסיפור דברים נזכור יציאת מצרים, בלא אכילת מצה ומרור והשבתת שאור וחמץ. וכי נתחרט במחשבה על מעשינו הרעים, בלי סיגוף תענית ושאר ענויים. ובלא שמירת שבת בשביתה מכל מלאכה, נאמין במחשבה, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ ואת כל אשר בם. אבל אין צריך להעמיס עלינו עול מעשה המצוות שבגוף, רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות ל"ת, כי אין חפץ לה' בחיצוניות כאלה, אבל רק באמונה שבלב ורוח.
ועליהם אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, פה_פו): כרו לי זדים שיחות אשר לא כתורתך - באמרם כי - כל מצותיך אמונה, ר"ל, רק אמונה שבלב ובמחשבה. (כך פירש בעל העיקרים עיי"ש).
וכן פירש של"ה הקדוש מאמר הפסוק בפר' נצבים (דברים כט, יז): פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה, והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך - כי די בהשתעבדות מחשבות לבו לה' אלקיו ואמונתו בו - למען ספות הרוה את הצמאה - למען יוכל להשביע עצמו באכילה ושתיה ובכל מיני תאוה, ולבלתי מנוע עצמו משום איסור נבילה וטריפה ועריות.
אמנם שקר ענו הדוברים כן, כזב בפיהם - כי כשעמדו אבותיהם על הר סיני, אמרו קול אחד נעשה ונשמע והקדימו נעשה לשמיעה, וכוונו לומר, כי לא די כי נשמע, אבל צריך ליתן אות אמת על אמונתנו האמיתית ע"י נעשה, ר"ל ע"י מעשה המצוות ואדרבה, צריך להקדים נעשה לנשמע, כי עיקר הדבר היא העשיה, כמ"ש הפסוק (להלן יח, ד_ה): את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלקיכם ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה' - הרי כי לאמיתות האמונה כי אני ה', אני ה' אלקיכם, צריך שמירת ועשיית המצוות, בגוף ובמעשה!
כאשר כן בחיי היהודי האמיתי - אמר רבי יוחנן, הלמד שלא לעשות (המצוות), נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם (ויקרא רבה לה, ז) - כי גם קודם שבא לאויר העולם ועוד במעי אמו, מלמדין אותו כל התורה כולה (נדה ל:), והנשמה במחשבה ורוח הכירה אלקים והאמינה בו, שנאמר: כל הנשמה תהלל י_ה (תהילים קנ, ו), ולא יצאה לאויר העולם כשנכנסה בגוף, רק כדי לקיים מעשה המצוות בגופו, ומי שאינו עושה המצוות בגופו, מוטב לו שלא יצא לאויר העולם.
וזאת כוונת הפסוקים בפרשת בא (שמות יב, כו): והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, ודרשו חז"ל (ירושלמי פסחים פ"י ה"ד): מה הטורח הזה שאתם מטריחים עלינו בכל שנה ושנה - ר"ל, שאתם מטריחים עצמכם בכל שנה להשבית חמץ ושאור מבתיכם, ולאכול מצה ומרור, ולהקריב קרבן פסח - הלא די לכם במחשבה לזכור יציאת מצרים, ולמה לכם לטרוח לקיים: ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה שבעת ימים תאכל מצות וכו' ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך (שמות יג, ה_ז), וזו היא שאלת הבן הרשע.
וסידר בעל ההגדה התשובה והמענה להקהות את שיניו, ולאמר לו (שם פסוק ח): בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, ודרשו חז"ל (במיכלתא ובהגדה של פסח): בעבור זה, לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, ר"ל, בשביל חלק המעשה ולא בשביל האמונה במחשבה. וסמיך ליה: והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך וכו' כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים, כי לא די בזכרון במחשבה, אבל צריך לעשות מעשה לזכרון - תפילין ביד ובראש.
או יאמר, כמו שפירש אדמו"ר הגאון הקדוש בעל מטה נפתלי(49*) את דרשת חז"ל [עיי' מנחות לו.]: שלא יקדים תפילין של ראש לשל יד, שלא יאמר כי העיקר המחשבה שבראש ולא מעשה המצוות ביד, אבל העיקר הוא המעשה.
עוד פירש אדמו"ר הגאון הקדוש הנ"ל את המשנה (אבות פ"ב מ"ב): כל תורה שאין עמה מלאכה - קיום מעשה המצוות - סופה בטלה וגוררת עוון, ח"ו.
ובזה מכוון מה שסידר בעל הגדה המענה הנ"ל [בעבור זה עשה ה' לי - לי ולא לו] על שאלת הרשע, ובתורה המענה הוא (שם יב, כז): ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל וכו' ואת בתינו הציל - דהיא היא, כי בשביל העבודה שבמעשה, מה שאנו עושים מעשה המצוות בבתים - מעשה קרבן פסח וזריקת הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות במצרים, ואחרי כן בכל שנה וחג קרבן פסח, השבתת שאור ואכילת מצה ומרור, אשר הם מצוות שבבית, וכן כשרות הבית, כל אלה מצוות שבמעשה בבית - הם עמדו לאבותינו ולנו, שבשבילם נגאלו ממצרים, כמו שאמר הכתוב: אשר פסח על בתי בני ישראל וכו' ואת בתינו הציל, דייק הכתוב דבשביל הבתים ומעשיהם של ישראל בם, נגאלו וניצלו (עיי' לעיל פר' בא עמ' רסב ופר' תרומה עמ' שיב), ושפיר מסיק בעל הגדה על הרשע: אילו היה שם לא היה נגאל.
והנסיון מעיד - כי אותם היהודים אשר אומרים כי די במה שהם מאמינים במחשבת הלב אמונה שלמה בה' ואינם שומרים מעשה המצוות - אינם מניחין תפילין, אינם שומרים שבת ויו"ט, אוכלים נבלות וטריפות, בשר החזיר והשקץ והעכבר, ובכל זאת הם אומרים כי הם יהודים שלמים באמונתם בלב - כי שקר ענו, והם מטעים את עצמם.
כי הלא שמענו גם אבותינו סיפרו לנו, כי בימי השמד במדינת שפאניען [ספרד] - בימי האינקוויזיציה - אותם היהודים אשר היו יהודים במעשה המצוות, שמרו שבת ויו"ט, הניחו תפילין ביד ובראש ואכלו רק כשרות, הם הם אשר מסרו נפשם על קדושת השם ועמדו בנסיון הגזירות הקשות, מסרו עצמם למיתה בשריפה וסקילה והרג וחנק וקיימו בעצמם יהרג ואל יעבור, ולא כיחשו בה' ובתורתו כחוט השערה. אבל אותם היהודים אשר לא שמרו דת יהודים במעשה, אבל רק במחשבת הלב היו מאמינים בה' - לא יכלו לעמוד בנסיון, והם היו אשר המירו דתם למען הצל נפשותם ממוות והונם מאבדון [עיי' בספר אור החיים (פ"ב) לחסיד רבי יוסף יעבץ, ממגורשי ספרד].
וכן בזמן הזה, אותם היהודים שהם רק יהודים באמונת הלב ולא במעשה, מיד כשתגיע להם איזה רדיפה הן בגוף הן בממון, או פיתוי ע"י התמנות ופקודה מעולה, אינם עומדים בנסיון, אבל הם עוזבים דת יהודית ואמונת אבותיהם ומשתמדים לאמונת הנוצרים. הרי מוכח, כי פיהם דבר שוא ושקר ענו - באמרם, כי הם בלבותם שלמים באמונתם - והם תעו והטעו את עצמם, בחשבם כי אמונתם זאת היא אמונה שלמה.
וע"ז אמרו חז"ל (ברכות יד:): אמר עולא, כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו, ר"ל כי הוא חושב, כי גם אם לא יניח תפילין במעשה, הריהו מאמין באמת במה שאומר: שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך - אפילו נוטל את נפשך - ובכל מאדך. אבל אינו כן! כי כשיבוא לידי נסיון, לא יוכל לעמוד ויעזוב אמונתו! נמצא, כי שקר ענה בעצמו במה שאמר שהוא מאמין בלב באמונה שלמה, והרי הוא כאילו מעיד עדות שקר בעצמו. אבל מי שהוא מקיים את מעשה המצוות, לא במחשבה לבד, הוא העומד בנסיון ומוסר נפשו ומאודו למיתה ואבדון, בעד אמונתו. ומעולם לא שמענו, כי איש כזה - המניח תפילין בכל יום ושומר שבת ויו"ט ואינו אוכל טריפות רק כשרות - המיר דתו, לא נהיתה כזאת מעולם!
ועוד זאת מעידים קורות בני עמנו - כי האמונה אשר היא רק במחשבה שבלב, אינה עומדת עד דור שני או שלישי. כי בדור שני או שלישי כבר פסק כח האמונה שהוא רק בלב, ועי"ז הדור ההוא בא לידי המרת הדת.
כן היה במשפחת רמ"ד(50*), אשר הוא היה יהודי בלב ובמעשה, אבל לא מיחה בבניו שעברו על מצוות התורה ולא כיהה בהם, כי הם היו רק יהודים במחשבה ואמונה בלב, ועי"ז בניהם כבר הפרו עברו ברית והמירו דת. וכן ראינו במדינתנו, במשפחת האדם הגדול משה ווא"מ**, אשר אביו היה יהודי במעשה ובן תורה, אבל הניח את בנו לעבור על מצוות התורה. והאיש משה ווא"מ לא היה רק יהודי בלב ורוח, והנה כל זרעו המירו דת ונשתמדו. וכן פה בעירנו, משפחת ש"פ - האב הזקן מיכאל היה עוד יהודי במעשה, ביתו נהג בכשרות ושמר שבת ומועד כהלכתו, אבל לא הקפיד על בניו כי גם הם יהיו יהודים במעשה וחשב כי די במה שהם יהודים באמונת הלב, הגם שהיו אוכלי נבילות וטריפות, מחללי שבת ומועד ולא הניחו תפילין, ומה היה בסוף - הרי בנם ובתם כבר המירו דתם לדת הנוצרים.
כי האמונה בלב אינה עומדת לדורות, רק האמונה עם מעשה המצוות היא עומדת לעד ולדורות. כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיב, א): אשרי איש ירא את ה' במצוותיו חפץ מאד, לא רק בלב הוא מאמין וירא את ה', אבל גם חפץ במעשה המצוות מאד כל כך, והוא מדריך גם בניו להחזיק במעשה המצוות, גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך - אע"פ שהון ועושר בביתו, בכל זאת מדריך גם בניו וזרעו אחריו להחזיק במעשי המצוות פקודי ה' ישרים. או יאמר: הון ועושר רוחני בביתו, דהיינו מעשי המצוות - וצדקתו עומדת לעד - באופן הזה תעמוד צדקתו ולא תיפסק לדור דורים.
ונחזור למאמר שהתחלנו בו -
הנה בטעם מעשה הקרבנות, כבר כתב הרמב"ן ז"ל (א, ט) וזה לשונו: ציוה השם, כי כאשר יחטא (האדם ויתחרט) ויביא קרבן, יסמוך ידיו עליו - כנגד המעשה, ויתוודה בפיו - כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות - שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעיים - כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח - כנגד דמו בנפשו. כדי שיחשוב האדם בעשותו כל אלה, כי חטא לאלקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שיישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא, שלקח ממנו תמורה וכיפור - הקרבן הזה - שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי איברי הקרבן כנגד ראשי אבריו וכו', [עכ"ל] עיי"ש.
והנה במה שהוצרך להביא את הקרבן בפועל, לסמוך ידיו עליו, לשחטו ולזרוק דמו ולהפשיטו ולנתחו ולשרפו ולהקטיר אימוריו - ולא די במה שהחוטא מתחרט בלבו במחשבתו, ורוחו נשברה על עוונותיו, ויגמור בלבו שלא יחטא עוד, אשר באמת זאת היא כוונת הקרבן, כמ"ש הרמב"ן כנ"ל - הרי זה מורה לנו, כי לא די באמונת והרהור הלב לבדו, אבל צריך מעשה המצוה, וכמו שבארנו למעלה.
וזאת כוונת הפסוק: זאת תורת העולה - ר"ל, שלא די שבמחשבה יחשוב בלבו ורוחו תורת וכוונת העולה, דהיינו החרטה הגמורה ושברון רוחו בקרבו במחשבת הלב לבדה. אבל צריך להיות - היא העולה על מוקדה על המזבח, לעשות מעשה המצוה ולהקריב קרבן העולה ממש. וע"ז דרשו חז"ל: אין העולה באה אלא על הרהור הלב, ר"ל, מה שמביאים עולה ממש - הרי זה להורות, שלא די לשב בתשובה בהרהור הלב, מה שמהרהר בלבו החרטה והתשובה, אבל צריך לעשות מעשה המצוה, [על הרהור הלב - בנוסף להרהור החרטה שבלבו].
או יאמר, כי העולה באה לכפר עוון הרהור הלב, ר"ל, לכפר על מה שחושבים, כי במצוות השם די בהרהור הלב לבדו. לכן באה העולה ממש, להביא כפרה על חטא זה. כי העולה ממש תורנו בדרך הטוב, לעשות מעשה המצוות ממש.
והנה ביארנו למעלה, כי לחושבי מחשבות לבדנה ואינם עושים המצוות בפועל, יש ב' חסרונות: א. שלא תתקיים אמונתם דור דורות, כמו בעושי מעשה המצוות. ב. כי אין בהם כח מסירת הנפש במאוד וחיים, כאשר קורות הדורות מעידים על זה.
לכן הזהיר הכתוב: צו את אהרן ואת בניו, למען יתמיד ויתקיים הדבר באהרן וגם בבניו לדורותיו אחריו, לכן ציווהו: זאת תורת העולה, היא העולה - הבאת העולה, דהיינו מעשה המצוה ממש - שעי"ז תתקיים גם בדורותיו אחריו.
וגם - היא העולה, מעשה המצוה ממש - על מוקדה על המזבח כל הלילה, היא הנותנת כח מסירת הנפש, לעלות על המוקדה של אש, למסור נפשו לשרפת אש ולשחיטת חרב, להריגה ולזביחה, בעד האמונה בה' ומצוותיו, כל משך ליל הגלות, חשכת הרדיפות עד הבקר, עד יבוא בקר הגאולה. ואש המזבח תוקד בו, כל כך תוקד בו בעושה מעשה המצוות - אש המזבח - דהיינו אש ולבת מסירת הנפש, לזבוח עצמו לה' ולתורתו בנפשו ומאודו.
ועל ב' מעלות הללו דרשו חז"ל: אין צו אלא זירוז מיד ולדורות, ר"ל, למען יעמוד גם לדורות הבאים ולא יפסק דור דור, לכן צריך דוקא מעשה המצוה. אר"ש, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס, כי האמונה במחשבה אין בה חסרון כיס, לכן, לא לבד כשיגיעהו סכנת חיי נפשו, שרוצים להרגו אם לא ימיר דתו, לא יקיים יהרג ואל יעבור, אלא אפילו אם רק סכנת ממון יבעתהו, שיפסיד מהונו, או לא ישיג פקודה לפרנסתו, לא יוכל לעמוד בנסיון לקיים ואהבת וכו' ובכל מאדך ויעזוב דתו. כאשר הנסיון מעיד, כי היהודים 'רק בלב', בשביל איזה משרה ופקודה שתרבה פרנסתם ומאודם, הם עוזבים דתם. לכן צריך להזהר להיות יהודי במעשה המצוה - אשר יש בה חסרון כיס - כי לשמור שבת ומועד כהלכתו, ולנהוג ביתו בכשרות, ולשמור פסח כראוי וכיוצא בזה, יש בהם חסרון כיס - וצריך שיקיים מצות: ואהבת את ה' אלקיך וכו' ובכל מאדך, ועי"ז ירגיל עצמו למסירת הנפש במאודו, ויהא בו כח גם לקיים: ובכל נפשך, ובפרט כי יש שממונו חביב עליו מגופו (עפ"י ברכות סא:).
והארכתי במוסר, להכות על קדקד האנשים האומרים שהם היהודים בעלי אמונה בלב וברוח - הגם שהם קרקפתי דלא מנחי תפילין (עפ"י ראש השנה יז.), מחללי שבת ויו"ט, אוכלי בשר השקץ והעכבר (עפ"י ישעיה סו, יז), ובניהם אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם. והזהרתי, כי אם באמנה רוצים שיעמדו הם וזרעם אחריהם בדת יהודית, שלא יחליפו ולא ימירו דתם - אז יתעוררו ויחזיקו במעשה המצוות, בהנחת תפילין ותפילות שחרית מנחה וערבית, בשמירת שבת ויו"ט, בכשרות הבית וכו'. ולא יטעו עצמן כי הם יהודים נאמנים בלב ורוח, גם אם לא יקיימו מעשה המצוות, כי שקר הוא והבל לחשוב כן, כי אינו דבר המתקיים ועומד, ורק במעשה המצוות בו קיום היהדות! וכמו שאמרו חז"ל (אבות פ"ג מ"ט): כל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת, ורק כל שמעשיו מרובים מחכמתו, ר"ל, שמעשה המצוות הוא העיקר אצלו, אז גם חכמתו, האמונה בלב ורוח ודעת והשכל, מתקיימת, וצדקתו עומדת לעד, גבור בארץ יהיה זרעו, דור ישרים יבורך.
*
לברית מילה
מעלותיה של מצות מילה הנקראת 'קרבן'
זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו. ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו. והרים את הדשן אשר תאכל האש וכו' ושמו אצל המזבח וכו' ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וכו' אש תמיד וכו'.
כתב בעוללות אפרים (ח"ג מאמר תיט): זאת תורת העולה, אין זאת אלא מילה, שנאמר בה (בראשית יז, י): זאת בריתי אשר תשמרו וכו', וכבר הבאתי לעיל פרשת ויקרא (עמ' שצא), מאמר חז"ל בפרקי דרבי אליעזר (פרק כט עיי"ש ובילקוט שמעוני לך רמז פא): כל המגיש בנו למילה, כאלו כהן גדול מקריב קרבנו מנחתו ונסכו על גבי המזבח (עיי' עוללות אפרים [שם ובמאמר תיח]), הרי שמצות מילה נקראת קרבן.
ועפ"י כל זה נלע"ד לפרש כי בפסוקים הנ"ל הורה לנו הכתוב, מעלות קרבן המילה:
א. כי שאר הקרבנות נהגו רק בזמן שאהל מועד ובית המקדש קיים ומשחרב בהמ"ק ואנו בגלות אין הקרבנות נוהגים, אבל קרבן המילה נוהגת גם בגלותינו, לאחר חורבן בהמ"ק.
וזהו שאמר הכתוב: זאת תורת העולה - המילה שנקראת זאת כמו שכתבנו לעיל - היא העולה וכו' כל הלילה, בגלות הנקראת לילה, כמו שכתוב: שומר מה מלילה (ישעיה כא, יא), עד הבוקר, עד בוקר הגאולה, וכן אמר הכתוב (תהלים מד, כג) כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה, ודרשו חז"ל (ילקוט שמעוני פר' ואתחנן תתלז): וכי אפשר לומר לו לאדם ליהרג בכל יום, אלא זו המילה (הנוהגת בכל זמן).
ב. שהמילה מרגילה אותנו למסור נפשנו ויצרנו והוננו על מזבח האמונה בה' ובתורתו, ומכח המילה מסרו קדושינו את נפשם ומאודם על קדושת השם, להיות נשחטים ונשרפים ונהרגים ונזבחים זבחי רצון לה' ולתורתו (כמ"ש לעיל פר' תצוה עמ' שכד).
וזהו שאמר הכתוב - במעלה שניה של המילה - ואש המזבח תוקד בו, כי ע"י "זאת המילה", תוקד בנו אש ההתלהבות של המזבח, לזבוח זבח את נפשנו ומאודנו לה' ולתורתו.
ג. המעלה השלישית, היא השלמת המידות. שע"י המילה - ולבש הכהן מדו בד - יהיו מדותיו נקיות לבנות כמו בד, ובפרט יצר החומר שבבשרו, יהיה נקי וטהור כמו בד לבן, ומכנסי בד ילבש על בשרו, ר"ל, על יצרי בשרו וחומרו. ועי"ז שמקדש את בשרו ויצרי חומרו - והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח - עי"ז הוא מרים ומעלה למדרגה מעולה גם את חלק עפר ואפר של אדם ישראלי שלו, ושמו אצל המזבח, ר"ל שם את חלק העפר ואפר במעלת קדושה שוה למזבח.
ופשט את בגדיו, בגדי החומר, ולבש בגדים אחרים, רוחניים לבד. והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור, ר"ל, גם הדשן, דהיינו חלק העפר שבאדם, יובא למקום טהור, כי גם הוא נזדכך ונטהר.
ד. עוד בא להורות, כי כמו המילה של ערלת הגוף מתחילים מיד בשמיני אחר לידתו, ולא ממתינים עד שיגדל - כן צריך להתחיל החינוך למצוות כשהילד הוא קטן, ולא להמתין עד אשר יגדל, וכמ"ש חז"ל (עיי' סוכה מב. וספרי פר' עקב): כיון שהתחיל לדבר, אביו משיח עמו בלשון הקודש, ומחנכו בציצית, ותורה צוה לנו משה, את זה תאכל ואת זה לא תאכל וכו'.
וזהו שכתוב: והאש על המזבח תוקד בו, כדי שתוקד בילד, אש ושלהבת התורה והמצוות, לכן - ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר, בבקר השכם בילדותו, ואז, אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, גם כי יזקין לא יסור ממנה (עפ"י משלי כב, ו).
ולכן אנו מברכים לילד ביום הברית: כשם שנכנס לברית, השכם והקדם בילדותו וקטנותו, כן יכנס - השכם והקדם, בבקר בבקר, בשחר חיותו - לתורה ולחופה ולמעשים טובים, אמן.
*
לנישואין
האשה הטובה עליה נאמר 'מצא טוב',
היא זו המדריכה את בעלה בדרכי יושר
צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו.
איתא בזוה"ק (ח"ג כז.): לאמר - דא אתתא דאקרי יראת ה'. כתיב הכא לאמר, וכתיב התם (ירמיה ג, א): לאמר הן ישלח איש את אשתו עיי"ש. [פירוש 'הסולם': לאמר - זו אשה הנקראת יראת ה'. כי כתוב כאן לאמר, וכתוב שם: לאמר הן ישלח איש את אשתו. מה שם, לאמר מוסב על אשה, אף לאמר שבכאן הוא אשה].
ובילקוט ראובני איתא (עיי' זוהר השמטות רס:): על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו (בראשית ב, כד) - דכד סליק ה' לגבי ו', אתמר בה: זאת תורת העולה היא העולה.
ונ"ל כוונת הילקוט ראובני ע"פ מה שאמרו חז"ל (סוטה יז.): איש ואשה, זכו שכינה שרויה ביניהם. והנה בתיבת היא, יש בה אותיות י' ה', ובתיבת עולה יש בה אותיות ו' ה' של שם הקדוש הוי"ה ב"ה. ולפי מה שכתב זוהר הקדוש, דהקרא רמז על אתתא יראת ה', מדכתיב "לאמר" - ועוד נ"ל, דגם מלת זאת רמז על אשה, כמו שכתוב (בראשית ב, כג): לזאת יקרא אשה וכו' -
לפ"ז מובן מה שכתב: דכד סליק ה' לגבי ו', אתמר בה זאת תורת העולה היא העולה, ר"ל, דע"י זאת האשה שהיא יראת ה', שם הוי"ה ב"ה דהיינו שכינה, ביניהם.
עוד נ"ל בדרך רמז, דתיבת היא נוטריקון אשה יראת השם. היא העולה, ר"ל, היא, האשה יראת ה', היא המעולה, על דרך מה שאמר הכתוב (משלי לא, ל): אשה יראת ה' היא תתהלל.
וע"פ בחינה ומוסר יש לפרש, דהנה תכלית הזיווג, לישא אשה, אינה רק למען תהיה האשה עזר לאיש בצרכי הבית, לבשל ולאפות ולטוות וכיוצא בזה. אבל, להיות כי כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו (עפ"י נגעים פ"ה מ"ב), עשה ה' לאיש עזר כנגדו, אשר היא תשגיח עליו ואם תראה בו נגע, כל מום רע - דהיינו איזה דבר עבירה - תיישרהו ותחזירהו למוטב [עיי' להלן בפר' אחרי עמ' תס].
וע"ז אמרו חז"ל (יבמות סג.): זכה - עזר, ר"ל בענין דבר זכות ומצוה אשר ילך בה האיש, תעזרהו להפיק זממו. לא זכה - אבל אם הוא סר ונטה מדרכי הזכות, להתייצב על דרך לא טוב, אז תעמוד היא - כנגדו, תמנעהו מעבירה ותשמרהו שלא יחטא ולא ינטו רגליו, ועל אשה כזו אמר הכתוב (משלי יח, כב): מצא אשה מצא טוב, ויפק רצון מה'.
ובזה ביארתי כוונת המאמר בגמ' יבמות (סג.): אשכחיה רבי יוסי לאליהו, אמר ליה: כתיב אעשה לו עזר, במה אשה עוזרתו לאדם? א"ל: אדם מביא חיטין, חיטין כוסס?! פשתן, פשתן לובש?! לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו!
- כי לא רק במה שהאשה אופה ומבשלת וטווה היא עוזרתו לאדם (היינו האדם השלם כמו שכתבנו לעיל בפר' ויקרא עמ' שצג ובפר' בראשית עמ' כח) - לא בזאת בלבד, כי לא על זו אמר הכתוב: עזר כנגדו, מצא אשה מצא טוב וכו' - אבל נמצאת, ר"ל האשה אשר עליה אמר הכתוב: מצא אשה מצא טוב, היא זו אשר מאירה את עיניו, להכיר את העבירה ולמאוס בה ולבחור בטוב, ומעמידתו על רגליו, שלא ינטו רגליו מדרך הטוב.
וזה כוונת המאמר שהתחלנו בו: צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה - דא אתתא יראת ה' - היא העולה - אשה יראת ה' היא תתהלל, האשה המעולה אשר גורמת שהשכינה שרויה ביניהם, שם הוי"ה ברוך הוא, כמו שכתב ילקוט ראובני וכמו שאמרו חז"ל: זכו שכינה שרויה ביניהם - על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו, שהיא מבערת ומלהבת בו, באיש, אש ושלהבת התורה והמצוה, כל ימי עוה"ז שנקרא לילה עד הבקר, דהיינו עוה"ב שנקרא בוקר (כדחז"ל פסחים ב:), לא יכבה בלילה נרה (עפ"י משלי לא, יח), להאיר עיניו ולהעמידו על רגליו, בל ימוטו פעמיו מדרך הטוב.
וכן הבתולה הכלה - לא לבד לצרכי הבית, אבל גם בענייני הנפש תהיה עזר לבעלה, למען תהיה שכינה שרויה ביניהם, ויהיה זיווגם יפה למזל טוב ולברכה, אמן.
*
להספד
שבחו של מי שעמד - הן בנסיון העושר והן בנסיון העוני
זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו. ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו וכו' ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור.
איתא בגמ' (זבחים פד.): זאת היא העולה, פרט לשנשחטה בלילה ונשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים, שאם עלתה - תרד.
אמרתי בהספד על היקר הנעלה הירא ושלם כה"ר חיים פעלדמאנן ז"ל, שהיה מקדמת דנא עשיר בעל הון רב, והיה ירא ה', שמר שבת ויו"ט וביתו בכשרות גמור, והקדים והשכים והעריב לבהכ"נ, וגם עשה צדקה וגמ"ח. ואח"כ ירד מנכסיו ונעשה עני גמור, גם היה לו הרבה צער ותלאה בחייו, ובכל זאת לא נטיו רגליו, ועמד בצדקו בנסיון העושר והעוני.
והנה כבר אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ג, כא): מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה, ודרשו חז"ל: זו נשמתן של צדיקים שעולה למעלה ונתונה באוצר (מדרש רבה שם), הרי שנשמת הצדיק היא העולה למעלה - כן נשמת הנפטר היו"ש כ"ה חיים פעלדמאנן נ"ע - על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר, ר"ל, עמד בשתי נסיונות, בנסיון העוני והצרות המכונה לילה, כמו בנסיון העושר המכונה בוקר. פרט לשנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה לחוץ לקלעים, פרט למי שבלילה, דהיינו בעוני ובמצור ובמצוק, הוא יוצא ממחיצת יראת שמים. ואש המזבח תוקד בו, תמיד, בין בעושרו בין בעניו, היתה בוערת בו אש המזבח של האמונה והיראה הטהורה, היה תמיד אדם כשר וירא שמים וירא חטא.
ולבש הכהן מדו בד, שהיה לבוש כל ימי חייו במדות טובות ויקרות, בכל עת היו בגדיו לבנים (עפ"י קהלת ט, ח) כמו בד לבן, שלא נמצא בו כתם ושמץ עוולה. משאו ומתנו באמונה, דרכו אמת וישר, מעולם לא השיג גבול רעהו ולא הונה את עמיתו, בשלום ובמישור הלך (עפ"י מלאכי ב, ו), והיה עניו ומסתפק במה שיש לו, גם היה עושה צדקה וגמ"ח, וכל מידות טובות היו בו - מדו בד.
ומכנסי בד ילבש על בשרו, שלא נתגאל גופו ובשרו בעבירות המטמאים את הגוף - כעריות ונדה, ואכילת טריפות או חילול שבת ע"י מלאכת הגוף - אבל גופו ובשרו של ר' חיים הנ"ל היה נקי וטהור מכל אלה, והיינו מכנסי בד על בשרו. והרים את הדשן - עי"ז הרים למדרגה מעולה גם את חלק העפר ואפר אשר בו - את העולה על המזבח, שגם הוא יעלה על המזבח להקריב לה' כמו שכתבנו לעיל (במאמר לברית מילה).
ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, עתה שפשט בגדי גופו וחומרו ולבש בגדים אחרים - בגדי לבן התכריכים שלו, אשר הם רומזים לטהרת ונקיון נפשו בחייו, ולכן - והוציא את הדשן אל מחוץ המחנה אל מקום טהור, גם חלק הדשן, עפר ואפר שלו, אשר אנחנו מוציאים חוץ למחנה, ינוח במנוחה נכונה במקום טהורים, במעלות צדיקים ישרים ותמימים כזוהר הרקיע מאירים, ינחהו ה' וישביע בצחצחות נפשו ועצמותיו יחליץ והלך לפניו צדקו וכבוד ה' יאספהו (עפ"י ישעיה נח, ח_יא), אמן.
* * *