לפרק רביעי ולפרשת עקב
כל מצוה פעולתה כפולה ונחשבת לשתי מצוות
בן עזאי אומר, הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה, שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה. ששכר מצוה - מצוה, ושכר עבירה - עבירה (משנה ב).
ונלע"ד לפרש על פי דברי פרשתנו (ז, יב_יג): והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך. ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך וכו'.
כלל הדבר, אפילו מצוה קלה, יש לה כפליים לתושיה:
א. כי מצוה גוררת מצוה, וע"י עשיית מצוה קלה, זוכה לעשות מצוות רבות אחרות. כי כך היא מוטבע בכח המצוות - לגרור אחרות אחריהן. ועיי' באהל יעקב על הפסוק: ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וכו' (י, יב), שפירש במשל נחמד ונעים, שאם תהיה בנו רק "יראה", אז תגבר בנו התשוקה לקיים עוד מצוות - לאהבה את ה' וכו' לשמור את מצוות ה' וכו', והוא כעין מה שכתבנו.
ב. כי ע"י קיום המצוה, אנחנו גורמים שהקב"ה משלם שכר מצוה לנו, ואנו עושים נחת רוח להקב"ה, הטוב והמטיב, שיוכל להטיב עמנו. ובזה שאנו גורמים להקב"ה נחת רוח שיוכל להטיב, בזה עצמו אנו עושים מצוה, כי זאת תחשב לנו למצוה.
וכמו שאמר דוד המלך ע"ה: אחת דיבר אלקים שתים זו שמעתי (תהלים סב, יב_יג), ר"ל, במצוה אחת שאקיים, אני עושה ב' מצוות:
האחת - כי עוז לאלקים, כי ע"י קיום מצוה הנני מוסיף כח ועוז לקיים מצוות אחרות, כי מצוה גוררת מצוה. והשנית - ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, כי ע"י קיום המצוה אני גומל חסד כביכול להקב"ה, באשר אני גורם כי יוכל לשלם שכר טוב לאדם כמעשהו, וזו תחשב ג"כ למצוה, והבן.
וזה כוונת הפסוקים: והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה, ר"ל, העקב והסוף של קיום המשפטים, ואפילו מצוות קלות שאדם דש בעקביו (רש"י), יהיה - ושמרתם ועשיתם אותם, שתשמרו ותעשו עוד מצוות, כי מצוה גוררת מצוה.
ועוד יש לה עקב אחר, דהיינו - ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך וכו' - שבזכות שהקב"ה יוכל לקיים בך את הברית והחסד אשר נשבע לאבותיך, ולברך אותך ואת פרי בטנך וכו', זאת תחשב לך ג"כ למצוה.
וזאת כוונת המשנה: הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה, למצוה קלה תמהר ותחיש לעשותה, (ואולי זאת כוונת רש"י: שאדם דש - מה שהוא רץ וממהר ברגליו לקיים המצוה), משני טעמים:
א. שמצוה גוררת מצוה. ב. ועוד, ששכר מצוה – מצוה, ר"ל, מה שאנו גורמים שהקב"ה יוכל לשלם לנו שכר מצוה, בזו גופא אנו עושים מצוה.
ולענין עבירה הוא בהיפך: א. עבירה גוררת עבירה. ב. שכר עבירה - עבירה, ר"ל, מה שאנו גורמים שהקב"ה מעניש אותנו ח"ו, גם זאת תיחשב לנו לעבירה, והבן.
*
לחיות הרעות ולאו"ה יש שליטה על ישראל רק כשהם חוטאים
רבי יוסי אומר, כל המכבד את התורה - גופו מכובד על הבריות, וכל המחלל את התורה - גופו מחולל על הבריות (משנה ו).
ובארתי עפ"י הפסוקים בסוף פרשתנו (יא, כב_כה): כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה וכו' והוריש ה' את כל הגוים האלה מלפניכם וכו' לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יתן ה' אלקיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה כאשר דיבר לכם.
הנה האדם השלם, אשר שומר צלמו ודמותו צלם אלקים אשר עליו, אינו ירא מפני החיות ושאר הברואים, כי הם מתפחדים מפניו, כדכתיב (בראשית ט, ב): ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וכו' - ואין לבהמה וחיה ושאר בריות שליטה בו. וכדאמרינן (ברכות לג.) בעובדא דר' חנינא בן דוסא, כשנשכו הערוד ומת הערוד, הוליכו לבית המדרש ואמר: ראו שאין הערוד ממית אלא החטא. וכן אמרו במדרש בפרשתנו (ילקוט שמעוני רמז תתעד): לפי שישראל צדיקים הם אין יראים מפני החיה, שנאמר (איוב ה, כג): כי עם אבני השדה בריתך וחית השדה הָשְׁלְמָה לך.
רק אם ע"י חטא ועוון, האדם מעביר מעליו צלם אלקים, אז הוא דומה לעיני הבהמות והחיות, כאילו גם הוא רק בהמה וחיה, ואז אינם יראים ממנו ושולטים בו. וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים מט, יג): אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו - ר"ל, שאם הוסר מן האדם צלם האלקים, הודו ויקרו, ע"י חטאיו ופשעיו - נמשל, יש שליטה לבהמה וחיה עליו, כבהמות נדמו, לפי שגם הוא נדמה להם כבהמה, ע"י עוונותיו [וכלשון הגמ' (שבת קנא:): אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה שנאמר: אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. בענין זה ע"ע לעיל בפר' ויגש עמ' רו].
וכן הענין בשליטת אומות העולם על ישראל - אם ישראל עושים רצונו של מקום, אין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם, כי - וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך (לעיל כח, י), וזה שאמר הכתוב: כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה וכו' והוריש ה' את כל הגוים האלה מלפניכם וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם וכו'.
והטעם הוא, יען כי - פחדכם ומוראכם יתן ה' אלקיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה כאשר דיבר לכם, כמו שנאמר: וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. אבל אם אינם עושים רצונו של מקום, אז מעבירים מעליהם צלם אלקים, ואז יוכלו אומות העולם וגם בהמות וחיות לשלוט בהם.
וזה כוונת התנא: כל המכבד את התורה, ושומר צלם ודמות אלקים שעליו, אז - גופו מכובד על הבריות, ופחדו ומוראו עליהם ולא יוכלו להזיקו. אבל, כל המחלל את התורה, ועי"ז הסיר מעל עצמו צלם אלקים, גופו מחולל על הבריות, וכבהמה נדמה בעיניהם, ומושלים בו, והבן.
*
על התייחסות הציבור לבעלי ממון (בדרך צחות)
איזהו חכם וכו' איזהו גבור וכו' איזהו מכובד וכו' איזהו עשיר - השמח בחלקו (משנה א).
שמעתי דבר נחמד עפ"י הלצה בשם הדרשן המפורסם הגאון הצדיק מו"ה וואלף_לייב פיכסעל זצוק"ל, שביאר דברי המשנה על פי הפסוקים בפרשתנו (ח, ג):
ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה.
דהנה אם האדם הוא עשיר, אז כל שאר מעלות אשר בו יתגדלו ויתעלו. כגון אם הוא למדן קצת או חריף ושנון קצת בתלמודו - אע"פ שלמדנותו וחריפותו היא קטנה ומעוטה, בכל זאת, יען כי הוא עשיר - יפליגו בשבחו, ויאמרו עליו כי למדן מופלג הוא, חריף עצום הוא. וכן אם הוא בעל שכל קצת, יפליגו בשבחו ויאמרו עליו כי הוא חכם נפלא. וכן אם יש לו קול ערב קצת, ויוכל לעבור בדוחק לפני התיבה - אם הוא עשיר - יפליגו בשבחו ויאמרו כי הוא בעל תפילה נפלא, חזן הפלא ופלא. וכן בכל המעלות הנמצאים בו, יפליגו בשבחו וימצאו בו כל המעלות והמידות.
מה שאין כן באיש עני ואביון, אפילו יש בו כל המעלות בתכלית השלמות, יפחתו ויגרעו ממעלותיו, ויאמרו עליו שהוא קצת למדן, קצת חכם, קצת בעל תפילה. אפילו אם הוא למדן מופלג וחריף עצום, וחכם עתיק, ובעל תפילה נפלא וגבור חזק, יאמרו רק מקצת שבחו - ער קענן אביסל לערנען, ער איסט נאיי, ער איסט אמעשה פון א בעל תפילה, [הוא יודע קצת ללמוד ולחדש, יש בו קצת כשרונות של בעל תפילה]. וכדומה. אבל אם הוא עשיר ויש בו קצת מן מעלות הלמדנות והחכמה וכו', יאמרו עליו מיד שהוא תלמיד חכם גדול, מחדש חריף ונפלא, בעל תבונה נדירה וכדומה.
וזהו שאמר הכתוב: ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך, אז - וכל אשר לך ירבה, ר"ל, אם ירבה כספך וזהבך ועשרך, אז כל מה שיש בך איזה מעלה, הכל ירבה ויתגדל ויתעלה, כמו שאמרנו, והבן.
והנה לפי זה, צריך להבין שאלות התנא: איזהו חכם, איזהו גבור, איזהו עשיר, איזהו מכובד, ומה לשאלות הללו, הלא בכלל שאלת "איזהו עשיר", נכללו התשובות על כל שאר השאלות! דכיון שהוא עשיר, אז יש בו כל המעלות - הוא חכם, הוא גבור, הוא מכובד - דכיון שיש לו כסף וזהב, ירבה ויתגדל כל מעלה שנמצאת בו! אם כן אין צורך לעשיר שתהיה לו רק מעלת "עשיר" לבד, כי כיון שהוא עשיר, יש בו כל המעלות: חכם, גבור, מכובד וכו'.
אמנם יש מין עשירות, שאין עמה כסף וזהב ונכסים, דהיינו מי שהוא שמח בחלקו, שהוא נקרא ג"כ עשיר, אבל עשיר בלא כסף וזהב. וכיון שאין לו כסף וזהב, לא יפליגו במעלותיו - כמו בעשיר, שמקויים בו: וכסף וזהב ירביון לך וכל אשר לך ירבה - וא"כ הוא נשאר בעשרו לבד בלי מעלות האחרות.
וזאת כוונת התנא: איזהו עשיר, שרק מידת העושר יש בו, ואין בו גם שאר מעלות, חכם, גבור, מכובד, שרגילים להפליג בו לעתיר_נכסין וקניינים, איזהו רק עשיר לבד?
על זה קאמר: השמח בחלקו - כי עשיר כזה, אין לו כסף וזהב, ולא יפליגו במעלותיו, נמצא שהוא רק עשיר, ואינו גם חכם גבור מכובד וכו', והבן...
*
לפרק חמישי ולפרשת עקב
האהבה הטבעית לאשה ובנים צריכה להיות תלויה באהבת ה'
כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר - בטלה אהבה, ושאינה תלויה בדבר - אינה בטילה לעולם. איזו אהבה שהיא תלויה בדבר - זו אהבת אמנון ותמר, ושאינה תלויה בדבר - זו אהבת דוד ויהונתן (משנה טז).
נלע"ד לפרש עפ"י דברי הנביא בהפטרת פרשתנו (ישעיה מט, יד_טו): ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני. התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך.
ודרשו חז"ל במסכת ברכות (לב:): אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא, גם אלה תשכחנה - זה מעשה העגל, ואנכי לא אשכחך - זה מעשה סיני.
והמאמר פלאי - כי לכאורה נראה שר' אלעזר מוציא המקרא מפשוטו, ודרש מלת "אלה" על מעשה עגל, שאמרו בו (שמות לב, ח): אלה אלהיך ישראל. ומלת "אנכי" דרש על מעשה סיני, שנאמר בו (שם כ, ב): אנכי ה' אלקיך.
ולפע"ד לא הוציא המקרא מפשוטו, והענין הוא כך - דהנה איתא במדרש (תנחומא פרשת נח, יד) על הפסוק בפרשת וירא (כא, ח): ויגדל הילד ויגמל - חד אמר שנגמל מיצר הרע, וחד אמר שנגמל מיצר הטוב.
ונלע"ד הכוונה, כי הנה הקב"ה נטע בלב אב ואם את האהבה אל הבנים ובנות אשר יולדו להם, והיא מידה טובה מאד לקיום העולם - כי אלמלא האהבה אל הבנים ובנות, לא היו האב והאם מטפלין עמהם, וטורחין ומייגעין עצמן בעד בניהם ובנותיהם להביא להם טרף, ולגדלם וללמדם ולהשיאם וכו', נמצא כי מידה זו היא טובה מאד לקיום העולם.
אמנם, כמו שאמר החובת הלבבות (שער אהבת ה' פ"ו), כי הירא את ה' באמת, אינו רשאי שתהיה עליו מורא אחר, לא מורא בשר ודם, ולא מורא חיות רעות וכדומה, כי אין מקום לאיזה מורא במקום מורא שמים, כן הדבר בענין האהבה - שנצטווינו בה (ו, ה): ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך וכו' - מי שאוהב את ה' באמת, אינו רשאי שתהא אהבתו דבוקה לדבר אחר, בלתי לה' לבדו! והאהבה אל האשה ואל הבנים צריך שתהיה מאהבת ה', שציוונו להידבק באשה ולבנים באהבה וחיבה, אבל לא שתהא האהבה דבוקה להם לבדם, כאהבת החיות אל גוריהם והבהמות לפרי בטנם, אך תהיה האהבה תלויה באהבתם להקב"ה ובחפץ לעשות רצונו.
והנפקא מינה בין שניהם - כי מי שאהבתו אל אשה ובנים רק מפני חשקו ודבקו בהם ולא מאהבה להקב"ה, אם תשטה אשתו ותהא אסורה לו, או אם בניו יטו מדרך הטוב לדרך רע, בכל זאת יאהב אותם וידבק בם, כמו שלמה שאהב בת פרעה ונשיו הנכריות והן היטו את לבבו (עפ"י מלכים א' יא, א), וכמו עלי הכהן שאהב את בניו אשר סרו מדרך הטוב, ולא כיהה בם (עפ"י שמואל א' ג, יג). אבל האוהב אשה ובנים מאהבה להקב"ה, אז אם יסורו מדרך הטוב והשחיתו התעיבו עלילה, יכבוש אהבתו אליהם ויוכיחם וייסרם להשיבם ולהחזירם למוטב, כמו שאמר המלך שלמה ע"ה (משלי יג, כד): חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר.
וזה כוונת המדרש על מאמר הכתוב: ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק - וקשה ליה לבעל המדרש לשון "הגמל את יצחק" דהוה ליה למימר "ביום הגמל יצחק", ומה הוראת לשון "את"?
לכן דרש המדרש, דמה שאמר הפסוק ויגדל הילד ויגמל, הך "ויגמל" מוסב על יצחק, שנגמל ונטהר ונפרש מיצר הרע, שכך גידלו וחינכו אברהם, שנבדל ונפרש לגמרי מכל יצר רע ותאוה זרה. ומה שאמר הפסוק להלן: ביום הגמל את יצחק, מוסב על אברהם אבינו ע"ה, שבחינוכו ובגידולו ליצחק בנו, היה כובש את אהבתו ואת רחמיו אליו, ונגמל אברהם עי"ז מיצר טוב, מיצר הטוב שבלבו, דהיינו מאהבתו אל יצחק בנו, נגמל אברהם יחד עם יצחק, בעת שנגמל יצחק מיצר הרע, והוראת מלת את יצחק - כמו יחד עם יצחק, והבן.
[כי יתורגם: הילד התבגר ונגמל מכל מיני יצרים שבו, ואברהם ערך משתה גדול, ביום שבו הוא, אברהם, ויצחק בנו, נגמלו יחדיו מ"יצר הטוב" שבהם - דהיינו האהבה האבהית הטבעית - ואברהם נטע ביצחק והוריש לו את הכוח להתגבר על אהבה טבעית זו!]
ואתי שפיר גם דרשת חז"ל: ביום הגמל - ה' ג' מל (פרקי דרבי אליעזר פכ"ט הובא בתוס' שבת קל. ד"ה שש), ר"ל ביום המילה [ה' ג' בגימטריא ח' - דהיינו שמונת ימי מילה]. כי במה שהאב כובש אהבתו אל בנו ומקריב אותו לשפוך דמו ע"י המילה, בזה הוא מראה שיכול לכבוש יצרו הטוב דהיינו אהבתו לבנו, והוא שמח בזה ועושה משתה ושמחה, שזכה לכבוש רחמיו ואהבתו לבנו כדי לקיים מצות בוראו ית"ש. זו היא האהבה האמיתית לבניו - היא האהבה להקב"ה!
ועל פי זה אתי שפיר מה שסמך לזה בתורה הסיפור (בראשית כא, ט): ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק - ודרשו חז"ל (ב"ר נג, יא הובא ברש"י שם): זו עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים - ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה וכו'. ואברהם שמע לקול שרה, וכבש אהבתו לישמעאל בנו אשר סר מדרך הטוב ויגרשהו מביתו, לייסרהו לשוב לדרך הטוב!
אבל כשחטאו ישראל בעגל, הגם כי האמהות היו צדקניות ולא פרקו נזמיהם לעגל, כמו שדרשו חז"ל (פרקי דר"א פמ"ה), בכל זאת לא כבשו את האהבה, את היצר אשר בו דבקו לבעליהם ולבניהם, והניחום ולא מנעום מלעשות העגל ולעבדו. אין זו אהבה אמיתית, אבל כאהבת החיות אל גוריהם [אהבה אינסטינקטיבית_טבעית של כל בעל חי]. כי האהבה האמיתית לבנים, לא תשכיח למנוע אותם מִשַׁחֵת ולמלטם מכל דרך רע.
כן היא אהבת הקב"ה לישראל - אשר אוהב את עמו ישראל כאב את הבנים, כמו שנאמר: בנים אתם לה' אלקיכם (דברים יד, א), כי הייתי לישראל לאב (ירמיה לא, ט), אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם וחסדי לא יסור ממנו (שמואל ב' ז, יג), וכן אמר הכתוב בפרשתנו: כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך (ח, ה). וכן כשעמדו ישראל על הר סיני, כפה עליהם הקב"ה הר כגיגית ואמר: אם תקבלו את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם (שבת פח:) - זו היא האהבה האמיתית, אשר לא תשכיח לעולם מה שהוא לטובת הבן!
ועל זה אמר הנביא: ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני - כי ציון אשר באו עליה גלות ויסורין למרק עוונותיה ולהשיבה עי"ז לאיתנה, לא הבינה תכלית הגלות והיסורין, ואמרה כי ה' עזבה ושכח אותה, כי עזב אותה זה זמן רב בגלות ובצרות. אבל באמת אינו כן, כי - התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה, ואיך שכח הקב"ה אותה להפקירה בגלות ולא ירחם עליה? אבל הנה, גם אלה תשכחנה, באמת גם אלה, האמהות האוהבות את בניהם, הן לפעמים שוכחות את בניהם - זה מעשה העגל, כמו שמוכיח מעשה העגל, שהאמהות הצדקניות הניחו את בניהם לעשות ולעבוד העגל, ובזאת שכחו האהבה לבניהם. ואנכי לא אשכחך, אבל אני הקב"ה אשר אני אוהב אותך, לא אשכחך לעולם באהבתי אליך - זה מעשה סיני, כמו שמוכיח מעשה סיני, בכפיית הר כגיגית להכריחם לתורה.
וזאת כוונת משנתנו: כל אהבה שהיא תלויה בדבר, שהיא דבוקה לדבר הנאהב, ואינה אהבה להקב"ה לבד כמו שביארתי לעיל, בטל דבר בטלה אהבה - אם הדבר הוא עניין בטל, דהיינו דבר עבירה - זו אהבת אמנון ותמר, שהיתה תאות עבירה, גם האהבה היא בטלה ותשכח עיקר האהבה לטובת הנאהב. וכל אהבה שאינה תלויה בדבר, שאינה דבוקה לדבר הנאהב, אבל היא אהבה אמיתית, אהבה להקב"ה, אינה בטלה לעולם, כי אהבה זו לא תשכיח לעולם עיקר האהבה, שהיא טובת הנאהב, זו אהבת דוד ויהונתן, שהיתה אהבה לשם שמים, אהבה להקב"ה, לאהוב את צדקות וישרות שראו זה בזה, כמו שנאמר (שמואל א' כ, מב): אשר נשבענו שנינו אנחנו בשם ה' לאמר ה' יהיה ביני ובינך ובין זרעי ובין זרעך עד עולם.
* * *