רבנו רודף השלום, הקרין ממידתו זו על כל יושבי העיר. מחלוקות שונות ופילוגים אותם ידעו, בשנים שקדמו לבואו לכהן פאר בדברצן, כמו נרגעו ונבלמו כשהרב פרש אברתו - "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף" - על בני עדתו, עם כל שינויי גווניהם והשקפותיהם.
את הפילוג והמחלוקת ראה כאסון הגדול ביותר של עם ישראל, במנותו את צרות השונות שפקדו את האומה בשנות גלותה, הוא כותב (בעמ' קנג):
הסכנה הקשה מכולם - אם בין אחים יפריא (עפ"י הושע יג, טו). כי במחנה היהודים גדלה המחלוקת והמשטמה בין כתות כתות שביניהם - חסידים ואשכנזים, אורטודוקסים, סטאטוס_קוו, נאולוגים - פירוד הלבבות ושנאתם תחת אהבתם ודבקותם זה בזה, זו הסכנה הקשה מכל הסכנות.
אהבת החסד של הרב קראוס השפיעה על בני עדתו, לעסוק בחסד ללא ליאות וליזום פעולות חדשות לעזר דלים. בין ארגוני הצדקה של הקהילה, ידועים שמותיהם ומעשיהם הטובים של אגודות 'ציון' ו'ביקור חולים' לסעד חולים ונזקקים; 'איגוד הנשים' שפעל רבות בתחום הצדקה ובפרט לתמיכת ילדים ממשפחות נזקקות, עבורם הקים האיגוד בית תבשיל מיוחד; פעולות החסד של החברא_קדישא, ביניהם 'מפעל החורף' לצרכי עניי הקהילה והקמת בית מחסה לזקנים. בראש ארגונים אלו עמדו יהודים יקרים אוהבי צדקה וחסד - הספדיו של רבנו על אחדים מהם, בתיאור מעשיהם הטובים הובאו בספרו - יהי זכרם לברכה ולדוגמא לדורות הבאים.
דרישת שלום מלכות
פן נוסף למשנת השלום של רבנו היא דרישת 'שלומה של מלכות'. בכל עת מצוא השמיע באזני שומעי לקחו, את חובת הנאמנות - הפטריוטיות - לארץ מגוריהם. כנזכר לעיל, נכבדי הגויים, ביניהם ראשי הכמורה ומפקדים בכירים בצבא, הזדמנו תכופות לשמוע את דרשותיו ונאומיו, בפרט באירועים חגיגיים. מובן כי היה צורך להשמיע באזניהם כי היהודים "הגרים והתושבים" אינם מתנכרים לארץ "מולדתם", למלכיה ושריה שהטו עמם חסד, בכל שנות מגוריהם בה... שבעתיים נדרש הדבר בעת מלחמה, אז נחשדו היהודים בטענתו הקדומה של פרעה מלך מצרים: "והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו" (שמות א, י). (דרשות אודות הנאמנות הלאומית ורגש הפטריוטיות בשנות מלחמת העולם הראשונה, נדפסו בעמ' רפג ובעמ' תקפד).
אך מעבר לכך, רבנו נהג עפ"י הציווי האלקי: "ודרשו את שלום העיר אשר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה' כי בשלומה יהיה לכם שלום" (ירמיה כט, ז). כך כותב הוא בענין זה (בעמ' תקפד):
...כי הלא תורתנו הקדושה מצוה לנו כן: ירא את ה' בני ומלך (משלי כד, כא), אני פי מלך שְׁמֹר ועל דברת שבועת אלקים (קהלת ח, ב), וְדִרְשׁוּ את שלום העיר (ירמיה כט, ז), מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא (ברכות נח.), דינא דמלכותא דינא (גיטין י:)...
כן הורנו התנא: "הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלי מוראה איש את רעהו חיים בלעו" (מסכת אבות פ"ב מ"ב). רבנו קיים מאמר זה כפשוטו, את דרשותיו בימי מועד ואירועים חגיגיים סיים בתפלה לשלום המלך. על אחת כמה וכמה כי "ביום הולדת את..." התכנסו כל בני הקהילה בבית_הכנסת, לציין את המאורע ולשאת תפילה לאריכות ימיו של המלך על כסא ממלכתו(7) -
...כי המלך משמים קא מתמני ליה (עפ"י בבא בתרא צא: עיי"ש), כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע - הורו לנו רבותינו ז"ל (ברכות נח.), והקב"ה הוא שנתן מכבודו לבשר ודם (שם)! ולכן, מחויבים אנחנו לחלוק כבוד למלכות, ולירא מפניו ולשמוע בקולו ולשמור פקודותיו. וכן מחויבים אנחנו לחלוק כבוד לשרי המלך ולעשות כל פקודותיהם בשם המלך, וחלילה למרוד במלך ולמרות פקודותיו. (עמ' תקטז, דרשה המוקיעה את מרידתם של הקומוניסטים במלכות).
פרק עשירי
המלחמה בהתבוללות
דבריו של רבנו בענין מוראה וכבודה של מלכות, מנוגדים הם להשקפת המתבוללים, שראו בלאום ההונגרי ובארצו את מולדתם הטבעית. הם לא ראו בנאמנות למלכות קיום מצוה, אלא עילה לעקירתן של כל תרי"ג המצוות. בתחילה הגדירו את עצמם 'הונגרים בני דת משה', בהמשך תהליך התדרדרותם ויתרו מרצונם, ללא כל כפיה, על דת משה וישראל.
בדרשות רבות מתייחס רבינו, להתבוללות שבאה בעקבות חוק שוויון הזכויות - האמנציפציה - שהתקבל בהונגריה בשנת תרכ"ח. פתיחת הפתח בפני היהודים להתקדם בסולם המעמדות, סנוורה עיניהם של רבים מהם, שסברו כי המרת_דת תקל עליהם לזכות בתואר 'ברון' או 'רוזן', להבחר כציר פרלמנט או לעלות בדרגתם הצבאית. במשפט מסכם כותב רבנו (בעמ' קנב):
פעם הראו לנו אחווה ורעות, עשו אותנו לאזרחי הארץ, משפט אחד עמהם ע"י אמנציפציה [שוויון זכויות] ורציפציה [הכרה חוקית], והעלו יהודים לגדולה להיות חברי פרלמנט ושופטים ושרים ועי"ז סרו מהר מדרך הטוב, מתרבות התורה הקדושה, לאכול ולשתות עמהם ולהתגאל מפתבגם, לחלל שבת ויו"ט ולעבור על עבירות שבתורה. החירות והחופש והתרוממות בני עמנו לגדולה - רבים חללים הפילה, העבירום מדעת קונם... כן אנו רואים פרי שוויון הזכויות, שורש פורה ראש ולענה - הכפירה והעברה מן דת יהודית, כאשר אנו רואים בזמן הזה...
בסכלותם סברו המתבוללים, כי הכרת התודה לאומה השלטת, על שניאותה להכיר (לפחות באופן רשמי) ביהודים כאזרחים שוויי_זכויות ולא נספחים בלתי רצויים, היא ההיטמעות בה, חיקוי אורח חייהם של הגויים עד התבוללות מוחלטת בקרבם. 'נאמנות למולדת' באופן זה, מכונה ע"י רבנו בספרו (בעמ' ריא): "פטריוטיות כוזבת!". להתבוללות קורא הוא (שם): "רוח דוּמָה" -
רוח ההתדמות לאומות העולם ולנימוסיהם, רוח ההתבוללות - ההשתדלות להתערב בגויים וללמוד מעשיהם. אשר רוח זה הוא עוקר שרשי וענפי אמונתנו הקדושה וקיום מצוותיה וחוקותיה, וזה גורם לאריכות הגלות ועיכוב הגאולה...
מקרי השמד היו נפוצים כבר בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה.
באחד הימים התייצב יהודי, קצין בכיר בצבא ההונגרי, והודיע לרבנו על כוונתו להשתמד, רח"ל. לשם כך היה נחוץ לקבל אישור רשמי מן הרב, שיעיד כי מחק את שמו מספר מרשם האוכלוסין שברשותו, דבר שיאפשר לו להרשם בדתו החדשה.
כמובן, לא היתה לרבנו כל ברירה, אלא שקודם לכך ציוה על הקצין לצאת לנהר הטיסא שזרם במרחק_מה מן העיר, לשאוב ממנו דלי מים, לשאתו העירה ולשפכו ארצה בפני הרב. הקצין שסבר לתומו כי פעולה זו היא 'טקס דתי' שישחררו מן היהדות, הזדרז לעשות כן. כשחזר שאלו רבנו: "האם הבחנת בשינוי שחל בזרימת המים לאחר ששאבת מהם?" - "ודאי שלא!" ענהו הקצין בבטחה - "אם כן, דע לך, כי גם על המשכיותו ונצחיותו של עם ישראל לא תשפיע הפלטותך ממנו, 'וגם נצח ישראל לא ישקר' (שמואל א' טו, כט), רק אתה תפסיד מעסקה זו"...
במקרה אחר, הגיע יהודי מתבולל, עתיר_נכסין, מנכבדי הקהילה, לשם מחיקתו מרשימת האוכלוסין היהודית, בחברת שניים מידידיו, בני הדת אליה חפץ להצטרף. הלה רצה לשעשעם במחזה חוסר_הברירה, אליו ייקלע הרב נוכח בקשה זו. רבנו לא הבליג על חילול שם ה' בגויים, הוא שאל את המשתמד: "מה חטא לך אלקי ישראל?! הלוא הוא ברכך בעושר ובכבוד ולא חסר לך דבר!" - "ברצוני להצטרף לאחותי שכבר התנצרה..." ענה האיש (ראה בלשון הדרשה המובאת לעיל בעמ' 50: "בנם ובתם כבר המירו דתם לדת הנוצרים", כי המעשה המסופר כאן מתייחס למשפחה הנ"ל).
רבנו המשיך לנזוף במשתמד ולהוכיחו, הוא קרא לפניו ולפני מלוויו מספר פסוקים מן התוכחה שבפרשת כי_תבוא, ביניהם את הפסוק (דברים כח, כח): "יככה ה' בשגעון ובעיוורון ובתמהון לבב". המתבולל לא חזר בו והמיר את דתו, אך זמן קצר לאחר מכן חלה, איבד את מאור עיניו ולבסוף מת בקיצור שנים. אחד מידידיו שהיו עדים ל"תוכחה", הגיע בבהלה אל הרב, להצהיר כי תמיד האמין בכוחה של 'הביבליה'...
תקופה ארוכה לאחר מאורע זה לא הוגשו לפני רבנו בקשות כאלו... (מפי יו"ח של רבנו)
על בנו של רבנו, רבי אברהם יוחנן זצ"ל הי"ד, מסופר כי בשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ניהל את משרד הרבנות של אביו. יום אחד הופיע במשרד צעיר יהודי ובפיו ההודעה על כוונתו להשתמד וכי הוא מבקש את האישור המתאים. הר"ר אברהם גער בצעיר במילים בוטות, באומרו לו כי מעשה זה הוא בגידה נבזית וחסרת מוסר. הצעיר העמיד פני נעלב ושלח את ידידיו להזמין את הפוגע בו לדו_קרב, כמנהגם של 'האצילים' בימים ההם. מה נדהמו השליחים לשמוע את תשובתו החיובית של הרב קראוס הצעיר - שעם גדלותו בתורה ובמעשים טובים, היה גוץ ושחוח_גוו - הוא מוכן להתראות פנים מול יריבו. בסופו של דבר שודל המתבולל לוותר על תביעתו, אך הדבר הגיע עד עורכי העתונים בבודפסט שדיווחו: "רב מוכן להתמודד בסייף או באקדח עם איש יריבו שתבעו לדו_קרב" (אודות גבורת נפשו של רבי אברהם יוחנן הי"ד, בימי מלחמת העולם השניה, ראה בהערה שבעמ' תרמ).
בין כתבי ידו של רבנו מצאנו מכתב תשובה הלכתי שערך ושלח, בשנת תרע"ג, למקום כהונתו הקודמת, קהילת האלאש. רבנו נדרש להשיב בדבר הצעתו של מומר, מבני העיר, למכור את מקומו בבית_הכנסת לחברת 'הזכרה' של הקהילה, עבור לימוד משניות לעילוי נשמת אשתו המנוחה - שנפטרה בהיותו יהודי לכל דבר - והזכרת שמה בתפילות 'יזכור'...
לאחר הבאת דברי הפוסקים ומשא ומתן בשיטותיהם, מסכם רבנו את תשובתו:
...דאדרבה, טוב יותר לקבל ממנו כי אם לא יקבלו ממנו, יהיה נשאר מושב הבית_הכנסת על שמו, וגנאי הוא שבביהכ"נ יהא מושב על שם מומר, לכן טוב שיקחו אותו ממנו ויעבירוהו על שם חברת הזכרה...
ורק צריך להיות נזהר בענינים אשר אכתוב הנה, ורק בתנאי זה אני מסכים להתיר: א. בהזכרה לא יזכירו שם בעלה של האשה, רק שם יהודית שלה ושם אביה או אמה. ב. על מקום המושב יכתבו שם חברת הזכרה ויעבירו שמו של המומר ממנו. ג. גם בפנקס ההזכרה, אם אפשר לא יזכירו שם המומר, אבל יכתבו שם האשה ואבותיה. ד. יקחו כתב מהמומר, כי אין לו עוד חלק ונחלה במקום המושב ביהכ"נ הלזה, אבל הוא לחלוטין לקנין עולם לחברת הזכרה...
עצם הפניית השאלה לרבנו, ע"י בני קהילת האלאש, אחר למעלה מעשרים שנה מעזיבתו את עירם, מעידה על מידת הערכתם והתקשרותם של אלו לרבם הנערץ. אך למרבית הצער, נידון השאלה מעיד גם הוא כמאה עדים, על חוסר האונים של פרנסי הקהילות לנוכח תופעת ההשתמדות שפשתה בישראל באותה תקופה, עד כדי כך שלא יכלו להעביר שם המומר וחזקתו על מקומו בביהכ"נ, לולא הואיל "למוכרו" לקהילה...
רבנו ידע, כי על אלו שהגיעו לדיוטא התחתונה של המרת_דת, כבר אי אפשר להשפיע מאומה. אמנם, הוא גם הכיר כי הרקע לצעד הנורא הזה, הוא מצבם הרוחני הדל והמרוקן מכל תוכן פנימי, של רבבות מישראל ברחבי הונגריה. כחכם הרואה את הנולד השכיל להבין מה יעלה בגורל הנידחים מקהילות ישראל...
- בערוב ימיו, בשנים תרע"ט_תר"פ, שנות הרדיפות והדיכוי של 'הטרור הלבן', נרשמו בהונגריה כ- 8,800 יהודים שהתנצרו רח"ל (בסך הכל נרשמו בשנים שבין שתי מלחמות העולם כ- 36,000 מקרים כאלו!). על פי מפקד_האוכלוסין שנערך בתחומי הונגריה בשנת תש"א, בטרם עלה הכורת על יהדות מדינה זו, חיו בה באותה תקופה 725,007 יהודים וכ- 100,000 מומרים ונוצרים ממוצא יהודי! -
פעימות לבו של רבנו, שהיה מלא על גדותיו באהבת ישראל, להטו ברגשות ההצלה. הוא הקדיש את חייו, את כבודו ומעמדו, קודש לה' ולעמו. בידו האחת אחז 'בחרב ובחנית', להלום ולמחוץ את התרסות מנהיגי הניאולוגים נאמני הרפורמה, לסתור את טענותיהם ולהציג את ריקנותם ואת הסכנה הנוראית לעתיד ישראל הטמונה בחובה של ההתבוללות והטמיעה בעמים. ידו השניה אחזה 'במגן', להחביא תחת כנפי השכינה את כל אשר בשם ישראל יכונה - "לבלתי ידח ממנו נידח" (שמואל ב' יד, יד) - לאחות את קרעי נשמותיהם, להאיר את חשכת נבכי ספקותיהם ולהצילם מרדת שחת.
רבנו הבין כי תפקידו של הרב, המנהיג האמיתי, הוא אכן להשיב מלחמה השערה להתקפותיהם של אויבי ישראל שמחוץ ומהרסי המסורת שבפנים, אך אין די בכך! יש להקיף ב'חומת הדת' הבצורה את כל בני העדה ולמנוע את נפילתם של עניי הדעת, כעלים בשלכת, אל שורותיהם של אותם עוינים מפירי הברית.
על כן, בשעה שקמו הראביים הניאולוגים וכשרוממות 'אחדות ישראל' בגרונם קראו לקהילות ישראל בהונגריה להתאחד באיחוד ארצי, בהתריסם נגד גדולי הרבנים כי הם אשמים בגזירת יהדות הונגריה לקרעים, השיב להם רבנו נחרצות, במאמר ארוך ומתפלמס. קטע ממאמר זה מובא כאן בקיצור ובתרגום חפשי:
...בתגובה לקריאה לרבני ישראל שלא יהיו 'מחריבי השלום' בקהילותיהם, עונה אני בסגנון תשובתו של אליהו הנביא לאחאב (ראה במלכים א' יח, יח), לא אנחנו כי אם אתם עכרתם את ישראל! בהתרחקכם מהמסורת המקודשת בידינו מאבותינו ובחיקוי פולחני הגויים בבתי הכנסת שלכם, בכך הפרתם את השלום בקהילותינו וגרמתם לקרע הגדול בתוכנו! הלוחות של אחדות ישראל נשברו כשהועמד "צלם בהיכל" – העוגב ומקהלת נשים בבית תפילה יהודי.
בהשקפתו הברורה הבדיל רבנו בין הרחקת ההשקפה הרפורמית והשיטה הניאולוגית, לבין הרחקת היחידים, הנבוכים והספקנים, מקהל שלומי אמוני ישראל, בבחינת מאמר הגמרא (ברכות דף י. על הפסוק בתהלים קד, לה): "יתמו חטאים - ולא חוטאים". דברים ברורים בנושא זה כתב רבנו בפרשת משפטים_שקלים (בעמ' שנ), זה לשונו:
אמרו חז"ל (קידושין מ:): לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי - עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה. כי אם יראה עצמו כולו חייב, אז יתייאש מלעשות תשובה ויחשוב כי לא יוכל להשיג כפרה לנפשו, ואבוד יאבד ח"ו.
ואם יראה עצמו כולו זכאי, יגבה לבו ויאמר על אלו שאינם זכאים כ"כ, כי אין רוצה להיות עמהם בקהל ועדה כלל, וידחה אותם להפרד מהם, תחת אשר ישתדל לקרבם לה' ולהשיבם מעוון. לכן, טוב שיראה עצמו שגם הוא איננו בתכלית השלמות, וגם בו יש חסרון - כי מי יאמר זכיתי, חף אני מפשע? - ויש אשר הוא חושב עליהם, שהם ריקנים מכל המצוות, ובאמת יש בהם מעלות ומידות טובות אשר זכותם רב... לכן, אל יפרוש אדם מן הצבור, אבל ייאגדו אלו באלו ויכפרו אלו על אלו, כמו שדרשו חז"ל בד' מינים שבלולב (ויקרא רבה ל, יב(8)).
וכשם שבני הקהל מוזהרים לבל יגבה לבם "לדחות אבן אחר הנופל" (כלשון הגמ' קידושין כ:), תחת קירובו לה' ולתורתו, כן מצווה הרב בכבודו ובעצמו, לכבוש את קנאותו ועם התנגדותו הנחרצת להשקפותיהם ולמעשיהם של אותם שוגים ונדחים - לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגיחזי בשתי ידיים וכו' (סנהדרין קז:) -
ואף אם חם לבו בקרבו ובהגיגו תבער אש (עפ"י תהלים לט, ד), בראותו גודל הזדון והמרד של הפושעים והמורדים - בכל זאת צריך שיכבוש את יצרו ויכבוש את כעסו, כי בזה יפעול יותר, מאשר אם ביד חזקה ובגבורתו ובתקיפותו ישלוט בהם, להכניעם ולמגר ולשבר אותם... וכבר הורו לנו חז"ל (אבות פי"א מי"ב): הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה... (פרשת אמור עמ' תצג).