ו. תולדות

כשבניהם של הצדיקים הולכים בדרכם,

יכולים הם להתפאר זה בזה

  ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק (כה, יט).

  מדרש רבה (סג, ב): עטרת זקנים בני בנים (משלי יז, ו), האבות עטרה לבנים והבנים עטרה לאבות - האבות עטרה לבנים, שנאמר (שם): ותפארת בנים אבותם. הבנים עטרה לאבות, דכתיב: עטרת זקנים בני בנים.

  ונראה לפרש על דרך מוסר - כי הנה בזמן הזה, יש הרבה אנשים אשר מתפארים באבותיהם הצדיקים, ומתהללים בזה שאבותיהם הם צדיקים ות"ח גדולים, ומתגאים באבותיהם החסידים והישרים והתמימים. אבל יען כי אותם הבנים אינם הולכים בדרך אבותיהם, אבל סרו ונטו ממעגלותם והולכים בדרך רע ובארחות עקלקלות - לכן, אין אבותיהם יכולים להתפאר בהם ולהשתבח בבנים אשר גידלו. נמצא, כי האבות עטרה לבנים, אבל אין הבנים עטרה לאבות.

  אבל אם גם הבנים הולכים בדרכי אבותיהם בדרך הטוב והישר - עוסקים בתורה ובמצוות, נושאים ונותנים באמונה, ודיבורם בנחת עם הבריות, והבריות אומרים עליהם, אשרי לאביהם שגידלם וחינכם ולימדם תורה (עפ"י יומא פו.) - הנה הבנים האלה הם עטרה לאבות, וכמו שהם מתפארים באבותיהם, כן גם אבותיהם מתפארים בהם.

  כמו שסיפרה לנו התורה הקדושה, כי כן צריכים להיות התולדות, תולדותיהם של צדיקים, כמו שהיה יצחק אבינו ע"ה - ואלה תולדות יצחק בן אברהם, ר"ל, כי יצחק אבינו היה מתפאר שהוא בן אברהם, שאביו היה הצדיק הרם, נשיא אלקים, אברהם אבינו ע"ה. אברהם הוליד את יצחק, ואברהם היה מתפאר כי הוא "הוליד את יצחק" הצדיק, העולה התמימה.

  ועל זה שפיר דרשו חז"ל במדרש: האבות עטרה לבנים והבנים עטרה לאבות, כי כן צריך להיות בתולדותיהם של צדיקים, כמו בתולדות אברהם אבינו ע"ה - שלא לבד שהאבות עטרה לבנים, כמו שנאמר: ותפארת בנים אבותם, אבל גם צריך להיות הבנים עטרה לאבות, כדכתיב: עטרת זקנים בני בנים, ופשוט הוא.

*

תכלית חייהם של הצדיקים היא שלמות העוה"ב

ושל הרשעים – רדיפה אחר תענוגי העוה"ז

  ויאמר ה' לה שני גיים בבטנך ושני לאומים וכו' (כה, כג).

  פירש"י: גיים כתיב כמו גאים - אלו אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.

  ודברי רש"י עפ"י הגמרא (ע"ז יא.), מימריה דרב יהודה אמר רב: אל תקרי שני גוים אלא שני גיים, זה אנטונינוס ורבי שלא פסקו משולחנם לא צנון ולא חזרת ולא קישות, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. דאמר מר, צנון מחתך אוכל חזרת מהפך מאכל קישות מרחיב מעיים.

  והנה המאמר הוא תמוה מאד, וכבר הקשה המזרחי מהא דאיתא (כתובות קד.): בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה. אמר, רבש"ע גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה - וא"כ איך אפשר לומר על רבי שהיה רודף אחר תענוגי גוף, שלא פסקו משולחנו צנון וחזרת? ותירוצו - דזה קאי על בני ביתו אוכלי שולחנו - הוא דחוק.

  ולי קשה בעיני, היאך דרשו מן הכתוב "גיים" בלא א' דהוי כמו גאים - אדרבה, הלשון "גי" הוא לשון שפֵלה ועמק! והאמנם כי אותיות אהו"י מתחלפים, ואיכא למימר דהיו"ד במקום א' נכתבה, מ"מ יותר טוב היה לכתוב בא': "גאים" ולמה נכתב גיים ולא גאים להדיא?

  ועוד קשה, היאך ס"ד דרבנו הקדוש היה מתגאה בעשרו, במה שלא פסקו צנון וחזרת משולחנו, כמו הקיסר אנטונינוס, שעליו נוכל להאמין שנתגאה בזה, אבל על רבי קשה להאמין.

  והנה על קושיא אחרונה מצאנו תירוץ, עפ"י מה שדרשו חז"ל במדרש רבה (סג, ז): שני גיים בבטנך - שני גאי גוים בבטנך, זה מתגאה בעולמו (בעוה"ב) וזה מתגאה במלכותו (בעוה"ז), ועיין בפירוש יפה תואר שם, שביאר: יעקב מתגאה בעולמו - שאומר, כי כל העולם הזה לא נברא אלא בשבילו וזוכה על ידו לעוה"ב. ולפי זה, לא קשה קושיא הג'. אבל עדיין צריך לבאר, מה שייכות גאוה זו, לצנון וחזרת שלא פסקו משולחנו -

  ונלע"ד לפרש, עפ"י מה שפירשתי מאמר החכם שלמה המלך ע"ה במשלי (יג, כה): צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר - כי הצדיק, אשר כל תכלית חיותו עלי אדמות רק להשלמת נפשו לשלמות עוה"ב, הוא מואס בכל תענוגי עוה"ז, וכל הנאות גופניות כגון אכילה ושתיה, הם עליו לטורח. ולולי כי הנפש לא תוכל להתקיים בגופו בלתי פרנסת וכלכלת גופו ע"י אכילה ושתיה, היה מונע מעצמו כל אוכל ומשקה, והיה עוסק רק ברוחניות. לכן, אינו אוכל יותר מכדי צרכו לקיום נשמתו בגופו, וזה שאמר הכתוב: צדיק אוכל רק לשובע נפשו, רק מה שהוא ההכרח להחיות את נפשו, שלא ימות ברעב.

  אמנם, הרשעים אין די להם בזה, אבל הם אוכלים ושותים למלא בטנם בתפנוקי מעדנים, זוללי בשר וסובאי יין ושכר. וגם בזה אין די להם להשביע תאוותם, כי התאוו תאוה להוסיף לאכול ולשתות, רק שאין מקום בבטנם להכניס שם עוד מאכל ומשקה, וצר להם כי אין להם רק בטן אחד, והיו מתאווים שיהיה להם עוד בטן אחר, למען יוכלו להוסיף אכול ושתֹה. וזה שאמר הכתוב: ובטן רשעים תחסר, ר"ל, הרשעים הם תמיד בחסרון בטן, כי תחסר להם עוד בטן שיוכלו להכניס גם בו מאכל ומשקה ותפנוקי מעדנים, והם מצטערים על שאין להם רק בטן אחד ולא הרבה יותר.

  לא כן הצדיקים, שהם מואסים הנאות הגוף ואינם רוצים ליהנות מעוה"ז, רק ההכרח לקיום הנפש, ומסגפים את גופם בצומות ותעניות, ועי"ז יצטמקו הקיבה והבני מעיים וכל כלי הבטן, עד שגם מה שהם מוכרחים לאכול, לא ינעם להם ולא יתאוו לו, אלא אם יאכלו צנון וחזרת - לגרר תאות המאכל ולחתך ולהפך המאכל בבטן - אז יוכלו לאכול עכ"פ את ההכרח לאכול. והרשעים ג"כ אוכלים צנון וחזרת, לגרר ולחתוך ולהפך המאכל - למען יוכלו לאכול יותר מכדי שבעם, ולמלא בטנם עוד יותר.

  וזה כוונת המאמר שהתחלנו בו: שני גיים בבטנך, גיים כתיב כמו גאים, שני מיני גאים, זה מתגאה בעולמו בעוה"ב, וזה מתגאה במלכותו בעוה"ז, וכמו שדרשו במדרש רבה הנ"ל. ואמר ר"י א"ר, אלו אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שלחנם לא צנון ולא חזרת, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים - רק ההבדל ביניהם - דאנטונינוס אכל צנון וחזרת, לגרר ולחתך ולהפך המאכל ולהרחיב הבני מעיים, למען יוכל למלא בטנו עוד יותר ממה שמילא בטנו כבר לשבעה. ורבי אכל צנון וחזרת, לגרר ולחתך ולהפך המאכל ולהרחיב הבני מעיים, למען יוכל עכ"פ לאכול את המעט שהוא ההכרח לאכול להחיות נפשו, ולולי שאכל צנון וחזרת, אף המעט לא היה יכול לאכול.

  ולכן לא כתיב "גאים", אבל כתיב: גיים וכפירש"י: כמו גאים, ולא גאים ממש, כי באמת, גאוות רבי בעולמו, דהיינו עוה"ב - ויגבה לבו בדרכי ה' (עפ"י דברי הימים ב' יז, ו) - היתה השפלת כל הנאת עוה"ז ותענוגי הגוף למטה למטה בגֵי השפלות, עד מיעוטא דמיעוטא, ולולי צנון וחזרת, לא היה יוכל ליהנות כלל, ולכן כתיב לשון גֵי, והבן.

  ובזה נוכל לבאר המשך הפסוקים: ויתרוצצו הבנים בקרבה, פירש"י: כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי ע"ז עשו מפרכס לצאת, ד"א מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת ב' עולמות.

  נ"ל הכוונה - כי הנה הולד במעי אמו, הוא מתפרנס ממה שאוכלת אמו, כנודע מה שאמרו חז"ל במס' נדה (ל:): דרש רבי שמלאי למה הולד דומה במעי אמו לפנקס שמקופל וכו' ופיו סתום וטבורו פתוח ואוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה וכו' ומלמדים אותו כל התורה כולה וכו' ומשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע וכו', עיי"ש.

  והנה יעקב אבינו ע"ה, אשר עליו נאמר (ירמיה א, ה): בטרם אצרך בבטן ידעתיך - כמו שדרשו במדרש רבה (סג, ו) - לא היה די לו במה שלימדו אותו כל התורה כולה בבטן אמו, ולא חשש במה שהיה לו לאכול ולשתות במעי אמו ממה שהיתה אמו אוכלת ושותה, אבל היה רץ ומפרכס לצאת, למען יוכל לייגע עצמו בתלמוד תורה בבתי מדרשות של שם ועבר, ולמען יוכל לקיים המצוות כאשר השביעוהו במעי אמו "תהי צדיק" וכו'.

  ועשו הרשע, אשר עליו נאמר (תהלים נח, ד): זורו רשעים מרחם - כמו שדרשו במד"ר הנ"ל - לא היה די לו במה שאכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה, אבל היה רץ ומפרכס לצאת, למען יוכל לאכול ולשתות ולמלא כריסו ובטנו יותר ויותר.

  לפי שיעקב היה לו קנייני ותענוגי עוה"ב עיקר, והעוה"ז נמאס ושפל וטפל בעיניו. ועשו היה לו קנייני ותענוגי עוה"ז עיקר, והעוה"ב טפל ושפל בעיניו. וזהו שאמרו: ד"א שמתרוצצים ומריבים בנחלת ב' עולמות, מה הוא העיקר והחשוב, ומה הוא הטפל והשפל.

  ורבקה אמנו, שלא ידעה כי תאומים בבטנה, חשבה כי העובר שבמעיה יהיה הפכפך, דור תהפוכות, היום רץ ודבק בתורה ובמצוות, ומחר רץ ודבק בע"ז ובתאוות לבו והנאות גופניות, וכיון שידעה שבעלה יצחק הצדיק הוא עולה תמימה תמים עם ה', לכן היתה תולה המום בה והתחילה לפשפש במעשיה, ותאמר אם כן למה זה אנכי, מה זה ועל מה זה, באיזה חטא ועוון אנכי גורמת שייוולד לי בן הפכפך כזה. ותלך לדרוש את ה', להתפלל ולבקש רחמים בעדה, ולהורות לה דרך תשובה, ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך וכו', וכמו שבארנו.

*

  דרוש בענין הכנסת אורחים וביאור מעלותיה המרומזות במאמר חז"ל "שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים" נמצא להלן בפרשת אמור עמ' תצו.

*

ההבדל בלשון התורה בין 'תומים' ל'תאומים'

  וימלאו ימיה ללדת והנה תומים בבטנה (כה, כד).

  פירש"י [עפ"י ב"ר סג, ח עיי"ש]: והנה תומם, חסר. ובתמר - תאומים מלא, לפי ששניהם צדיקים. אבל כאן, אחד צדיק ואחד רשע.

  וצריך להבין, דאיך יורה תאומים באל"ף ששניהם צדיקים, ובלא אל"ף ההיפך - אדרבה, בלא אל"ף מלת תומים הוראתה כמו תמים, ששניהם תמימים?

  ונראה לפרש, עפ"י מה שכתב רש"י, להלן (פסוק כו): ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו, בשם מדרש אגדה הדורשו לפי פשוטו: בדין היה אוחז בו לעכבו. יעקב נוצר מטיפה ראשונה, ועשו מן השניה. צא ולמד משפופרת שפיה קצרה, תן בה שתי אבנים זו תחת זו, הנכנסת ראשונה תצא אחרונה, והנכנסת אחרונה תצא ראשונה. נמצא עשו הנוצר באחרונה - יצא ראשון, ויעקב שנוצר ראשונה - יצא אחרון. ויעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה, ויפטור את רחמה ויטול את הבכורה מן הדין, עכ"ל.

  וקשה - דא"כ בכל תאומים יהיה כן, שהיוצא אחרונה יענה ויטען שהוא הבכור הנוצר מטיפה ראשונה, וא"כ נסתר דין משפט הבכורה, דהא בבכורה כתיב (דברים כא, יז): כי הוא ראשית אונו - והיה לו ליוצא אחרונה להיות הבכור, כי נוצר מטיפה ראשונה והרי הוא ראשית אונו! ובאמת אין הדין כן, אלא היוצא ראשונה הוא הבכור?!

  ועוד קשה, דבמסכת יבמות (צח.) לעניין שני אחים תאומים גֵרִים, קאמר הש"ס: דהא שני אחים תאומים דטיפה אחת היתה ונחלקה לשתים וכו' - אלמא דתאומים לא משתי טיפות נוצרו, אלא דטיפה אחת נחלקה לב', וא"כ לא שייך המשל דשפופרת הנ"ל.

  וצריך לומר, דבאמת שני מיני תאומים יש: או שטיפה אחת נחלקה לשתים, או שנוצרו משתי טיפות.

  והנה יש נפקא מינה ביניהם - דבנוצרו משתי טיפות, יש לומר טענת משל לשפופרת. אבל בטיפה אחת נחלקה לשתים, אין מקום לטענה זו כלל. ועוד יש נפקא מינה, דבנוצרו משתי טיפות, יוכלו להיות משונים זה מזה בתכונת יצריהם, אחד צדיק ואחד רשע. אבל בשניהם נוצרו מטיפה אחת שנחלקה לשתיים, לא יוכלו להיות משונים זה מזה בתכונתם, ביצרם וטבעם.

  ועתה נוכל לומר, דאות האל"ף בתיבת תאומים, מרמזת שהם נוצרו מטיפה אחת, ולכן בתמר כתיב "תאומים" באל"ף, דשניהם היו צדיקים ושווים בתכונת יצריהם. אבל בעשו ויעקב, אשר כבר במעי אמם התרוצצו, דכשהיתה רבקה עוברת על פתחי עבודה זרה, עשו מפרכס לצאת, וכשהיתה עוברת על פתחי בהמ"ד של שם ועבר, יעקב מפרכס לצאת. נמצא, כי כבר במעי אמם היו משונים זה מזה בתכונתם, אחד צדיק ואחד רשע ואי אפשר שנוצרו מטיפה אחת שנחלקה לשתים, דא"כ היתה תכונתם שווה, אלא על כרחך משתי טיפות נוצרו. לכן כתוב "תומים" חסר א' - ותיבת תומים כמו שומים, שתרגם אונקלוס: תּוּמֵי (במדבר יא, ה), שהם מחלקים שונים סמוכים - תאומים שנוצרו מב' טיפות, ושפיר יש מקום לטענה משל לשפופרת, ומיושבים ב' קושיות הנ"ל חדא בירך חברתה.

  כן נראה לי נכון, דדוקא בנוצרו מב' טיפות יש מקום לטענה משל לשפופרת הנ"ל, אבל בטיפה אחת שנחלקה לשתים לא, ואתי שפיר דין הבכורה כמו שכתבתי.

*

הריב על הבארות רומז לאנטישמיות שבזמן הזה

  ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו. ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה ויקרא שמה שטנה. ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ (כו, יט_כב).

  עניין ג' בארות הללו, נלע"ד לפרש עפ"י הבחינה שכתב הרמב"ן ז"ל (בפסוק כ), כי ג' בארות הללו הם סימן למה שאירע לישראל בג' הגלויות, וכמו שאמרו חז"ל: מעשה אבות סימן לבנים (עיי' תנחומא פר' לך לך, ט).

  ואומר אני כי ג' בארות הללו, הן סימן למאורעות שארעו לנו בגלותנו בזמן הזה, בימים שעברו ובימי ההווה, בכל המדינות והארצות אשר בני עמנו מפוזרים שם.

  הנה, מאז החל רוח המשפט האמיתי ורוח החופש להתנוסס בארץ, ונפתחו לבני עמנו בני ישראל שערי המסחר והקניין, משא ומתן, האומניות השונות, עבודת האדמה וקניין הנכסים, וגם נפתחו ארמוני החכמה והמדע ופתחי בתי לימודים שונים בחכמה ובדעת ובכל מלאכה ולחשוב מחשבות, וגם הוכן לפניהם הדרך לעלות על גפי מרומי קרת אזרחי הארץ - הנה אנחנו רואים כי בני עמנו חיש מהר עלו מעלה מעלה בג' עניינים:

  א. עניין רבוי הקניינים בהון ועושר, ממון ונכסים, אשר רכשו בני עמנו בזמן לא רב, בימים לא כבירים עלו והצליחו לאסוף רכוש רב, עד כי היהודים נעשו נכבדים בעשרם הגדול, [אילי הון, בעלי תעשיות גדולות, גדולי הכלכלה הלאומית] - יען כי היהודים הם עוסקים במסחרם ובאומנתם ובעבודת אדמתם בחריצות בלי עצלות ידים וגם הם בעלי מדות טובות, שאינם מפזרים ממונם ולא מכלים רכושם בבתי משתאות ותענוגי בני אדם, להיות בסובאי יין וזוללי בשר ולמשוך ביין את בשרם (עפ"י קהלת ב, ג) ולנסך בשמחה ולזנות אחרי לבבם ואחרי עיניהם, כמו שעושים רבים מעשירי עם, שמפזרים הונם - השוכבים על מיטות שן וסרוחים על ערשותם ואוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק. השותים במזרקי יין וראשית שמנים ימשחו (עמוס ו, ד_ו) - לא כאלה בני יעקב וישראל! אבל הם חסים על ממונם, ולא מבזבזים את הונם אשר רכשו ועשו חיל, בחריצות ידיהם ובבינת שכלם הישר אשר חנן ה' אותם, ושלח ברכה והצלחה במעשה ידיהם, כמו שאמר החכם שלמה המלך ע"ה (משלי י, ד): ויד חרוצים תעשיר.

  אמנם שונאי היהודים אשר באומות העולם - כאשר רואים הצלחת היהודים, אשר מהר גדלו והצליחו ועלו מעלה מעלה, בהון ועושר ונכסים וקניינים - הם אומרים, כי היהודים הם חמסנים, יש בהם רוח מרמה ודעת מזימות, לעשוק ולהונות את האחרים, לצוד ולרמות אותם במשא ובמתן ובכל מסחר וקניין אשר עוסקים עמהם. וכל מי שיש לו עסק עם היהודים, נופל בשחת רשת מזימותם במהמורות ערמתם, ואבד הונו בעניין רע בידי היהודים אשר הם חומסים אותו בתחבולות מרמה ולוקחים ממנו הונו ורכושו ונכסיו, בדרך עִקֵש ונפתל. כי כל מה שרכשו היהודים נכסים וקניינים, הכל חמסו וחטפו במרמה ואוון מאת המון העם אשר לא מבני ישראל המה, וכל הונם ועשרם של היהודים משל אחרים הוא, מה שלקחו מהם בעושק ובחמס שבכפיהם. כמו שאמרו בני לבן: לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה (לא, א), ולא רצו להבין ולהכיר, כי יעקב אבינו ע"ה עמל ויגע בעבודה קשה, ביום אכלהו חורב וקרח בלילה ותידד שנתו מעיניו וה' ראה את עניו ויגיע כפיו (עפ"י לא, מ_מג), וברך פועל ידיו, יד חרוצים, ומאת ה' היתה הצלחתו ועשרו ורוב חילו, ברכת ה' היא תעשיר, ולא במרמה אסף ורכש הונו, כי אם בצדק וביושר ולא עוולתה בו.

  והנה על עניין הלזה רמז הבאר הראשון של יצחק אבינו, כאשר סיפרו לנו הפסוקים: ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים, ר"ל, כי עשו מלאכתם בעמל ויגיעה, ביד חרוצה חפרו ומצאו מקור ברכה באר מים חיים, נובע שִׁפְעַת הצלחה אשר ברך ה' מעשה ידיהם של עבדי יצחק, כמו שאמר הכתוב (כו, יב): ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'.

  אבל רועי גרר לא רצו להכיר ולהבין את זאת, כי ברכת ה' עם יצחק ומאת ה' היתה זאת לו, ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר לנו המים, ר"ל, משלנו לקחתם את כל מקורי הצלחתכם, את מעייני הון ועושר אשר לכם, ע"י העושק והחמס אשר עשקתם וחמסתם אותנו במרמה ובמזימה.

  ולכן, ויקרא שם הבאר עשק כי התעשקו עמו, שקראו שם הבאר, דהיינו מקור עשרם וקניינם של עבדי יצחק, עשק מלשון עושק, כמו: לא תעשוק את רעך (ויקרא יט, יג), או עשק את עמיתו (שם ה, כא), [השתלטות בכוח, במרמה ובעושק]. או מלשון עסק, סחורה ומכר, ויהיה פירושו: כי התעשקו עמו, יען כי היה להם עסק מו"מ עמו, שסחרו עמו, והוא עשק ורימה וניצל אותם במסחר.

  וזה רמז על העתיד, דהיינו זמן הזה - אשר שונאינו שבאומות העולם אומרים, כי היהודים במרמה ובמזימות רבות עושקים וחומסים את אינם יהודים, ומאשר להם עשו את כל החיל הזה, רכשו את רוב הונם ועשרם וקניינם אשר עלו בזה למעלה למעלה - זה הוא הרמז של באר הראשון.

  ב. עוד עניין אחר, אשר בו בני עמנו היהודים עלו למעלה ראש, גדלו והצליחו לעשות פרי, הוא עניין החכמה והמדע, [תחום המדע והאמנות] - כי החכמים הגדולים, גדולי המדעים השונים, הרופאים המומחים, הענקים בחכמת הרפואה המדיצינית והכירורגיה, וגדולי חכמת המשפט, יודעי דת ודין [עו"ד ושופטים], וגדולי חכמת המחקר והבחינה, בעלי פילוסופיה, וחכמת ההגיון, והפוליטיקה, וחכמת הסופרים [סופרים, פייטנים ומשוררים], פרופסורים, וגדולי האומנין חושבי מחשבות, [אמנים ועיתונאים] - הגדולים והמפורסמים שבהם הם יהודים!

  והנה, בעניין זה לא יוכלו שונאי היהודים לאמור, כי היהודים חמסו וגזלו מהם את גודל חכמתם ובינתם ועוצם שכלם והשגתם במדע ובמחשבה ובהגיון - כי מתת אלקים היא, החונן לאדם דעת ומלמד לאנוש דעה בינה והשכל, וחָלַק מחכמתו ליראיו - ובכל זאת הם מלאים כעס וחמה וקנאה ושנאה על החכמים הגדולים ובעלי מדע אשר ליהודים, כי אומרים עליהם: הן אמת, כי החכמה והמדע אשר בהם עלו היהודים למעלה ראש עליהם, לא חמסו ולקחו משלהם, אבל חכמי היהודים בגודל חכמתם הם לשטן להם, לשכים ולצנינים לפניהם - כי על כן, יען שהיהודים עולים עליהם בחכמה ובמדע, לכן לא יוכלו שונאינו הפחותים ממנו בחכמה ובמדע להשיג אותה משרה ופקודה, אשר מינו עליה אחד מגדולי היהודים המופלגים בחכמה ובמדע יותר מהם. ולולא החכמים היהודים המאורות הגדולים, היו השועלים הקטנים אשר בין שונאינו, עולים לגדולה להשיג המשרה ההיא, אשר יהודי יושב עליה.

  ועל זה רמז הבאר השני: ויחפרו באר אחרת, ר"ל באר החכמה והמדע, אשר היה לבאר מים חיים לבני עמנו, אשר גדלו והצליחו ועלו למעלה בחכמה ובדעת ובכל מלאכת מחשבת חושב, ויריבו גם עליה - והנה שונאינו ואויבינו גם על זה מריבים עלינו, האמנם כי לא לקחנו מאיתם משלהם מאומה, ולא יוכלו לומר "לנו המים" ומשלהם עשקנו וחמסנו חכמתנו ובינתנו ומדענו העולה עליהם, אבל - ויקרא שמה שטנה, כי הבאר הזאת, דהיינו חכמת ובינת היהודים וגודל מדעיהם, הן המה לשטן ולמכשול לפניהם, כי עי"ז לא יכלו הם להשיג המעלה והמשרה אשר ליהודים, המופלגים מהם בחכמה ובמדע.

  ג. אמנם יש עוד עניין שלישי, אשר בו היהודים בני עמנו עושים גדולות ונפלאות על כל אומה ולשון שבעולם, וזה עניין גמילות חסדים וצדקה, מעשי האהבה האנושי הכללית, פילנטרופיה, [נדיבות לב], וכי יש עוד אומה ולשון, גוי ועם, אשר יש בתוכו אנשי חסד וצדקה רבים ונכבדים כמו בעדת עם קודש, שבטי ישורון?! השר משה מונטיפיורי, השרים ממשפחת רוטשילד, ברון הירש, אלבערט קאהן, משפחת בישיטץ, ועוד רבים מאד אנשי חסד הגדולים והמפורסמים, עושי חסד לכל העניים והאביונים בכל קצות הארץ, באין מבדיל בין עם ועם, ובין אמונה ואמונה, דת ודת! אהבת רחמנים, גומלי חסדים בני גומלי חסדים [כלשון הגמ' יבמות עט. שלושה סימנים יש באומה זו: רחמנים ביישנים וגומלי חסדים]! ומי כעמנו ישראל, אשר בו עושי צדקה וחסד עד להפליא!

  והנה בעניין זה, אין לנו רדיפה מצד שונאינו מנדינו, בעלי קנאה ושטנה הקמים עלינו כי גם שונאי היהודים רואים בשמחה, וניחא להם וטוב בעיניהם, כי היהודים עשירי עם יפזרו ממונם לעשות חסד וצדקה כללית לכל מין האנושי הנתון בצרה בדוחק ועוני! ועל זה רמז הבאר השלישי: ויעתק משם ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות, כי בעניין החסד והצדקה הכללי, [רווחה כללית ונדיבות לב], הבאר אשר חפרוה שרי ונדיבי בני עמנו, אנשי חסד המפורסמים אשר ליהודים, על הבאר הזה לא רבו עימנו, זה אינו קוץ מכאיב בעיניהם, ולא שטנה לפניהם, אבל שמחים לנו בטוב עין, כי היהודים יתנו גם יתנו ברחבת ידים, יגדלו ויעשו פרי. ועל זה אמר אבינו יצחק: כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ, באין משטין ומחריד, בהשקט ובבטחה, אך שלום לנו וטוב, אמן סלה.

*

לברית מילה

חינוך הבנים לתורה ויר"ש יביא לאבותיהם שמחה המתחדשת תמיד

  ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק.

  איתא במד"ר (סג א): גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו (משלי כג, כד), גילה אחר גילה בזמן שהצדיק נולד.

  נלע"ד לפרש בהקדים ג' הקדמות:

  א. מה שכתב המלבי"ם בביאור המילות, על הפסוק (ישעיה ט, ב): שמחו לפניך כשמחת בקציר כאשר יגילו בחלקם שלל, כי ההבדל בין שמחה וגילה, הוא כי גילה באה על דבר מתחדש, כמו שנאמר: יגילו בחלקם שלל. אבל שמחה באה על דבר תמידי, כמו שנאמר: שמחו לפניך כשמחת בקציר - כי הקציר תמידי, אבל השלל הוא עניין מתחדש (וכן פירש [המלבי"ם] בתהלות (יד, ז): יגל יעקב ישמח ישראל, עיי"ש).

  ב. כי מלת "אב", אין הוראתה דוקא אב המוליד, אבל הוראתו של אב, הוא רבו המגדלו והמלמדו לאדם או תורה או אומנות. כמו שאמר אלישע לאליהו הנביא (מלכים ב' ב, יב): אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, לפי שלימדו תורה והשפיע עליו רוח נבואה. וכן כתוב (בראשית ד, כ_כא): אבי יושב אהל ומקנה, אבי כל תופש כנור ועוגב, וכן בלשון חכמים קורין לרב - אבא.

  ועיי' בערוך ערך אב (ב' במוסף), שכתב בשם ספר היוחסין, כי "אבא" הוא לשון כבוד כמו רבי. והביא על מאמר הגמ' (חולין נח.): קישות שהתליע באיביה, וגמ' סוף פרק כל הכלים (שבת קכה:): שקשורה באביה - פירוש, בקרקע מקום שמתגדלת. וכן הביא (בערך אב א') הא דאמר בגמ' (שבת דף כב.): אבוהון דכולהו דם - פירוש, כל המצוות מכיסוי הדם נלמדות שלא יהיו בזויות, עיי"ש.

  אבל "מוליד" הוא המוליד ממש, אשר זרעו הוליד.

  ג. מה שאמרו חז"ל במס' נדה (טז:) על פסוק באיוב (ג, ב): והלילה אמר הורה גבר - דדריש רבי חנינא בר פפא, אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טיפה ומעמידה לפני הקב"ה ואומר לפניו: רבש"ע, טיפה זו מה תהא עליה, גבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני. ואילו רשע או צדיק לא קאמר, כדרבי חנינא, דאמר ר"ח הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וכו', עיי"ש.

  נמצא, כי החכמה באה בגזירת הקב"ה על הטיפה בשעת יצירת הולד, ואינה התחדשות העניין. אבל מדת צדקותו ויראת שמים שלו, לא נגזרה מן השמים, אבל היא התחדשות דבר, לפי מה שאביו או רבו מגדלו ומלמדו ומחנכו לתורה ויראת שמים.

  ועל זה אמר הכתוב: אלה תולדות יצחק בן אברהם, ר"ל, מה שיצחק נעשה צדיק כאשר היה, היינו מפני שהיה בנו של אברהם, שהוא גידלו ולימדו וחינכו, וכמו שאמר הכתוב: גיל יגיל אבי צדיק, מי שהוא מגדל ומלמד ומחנך את הבן, בו שייך לשון "גילה", מפני שהעניין הזה הוא התחדשות בכל יום, שהילד עולה ממדרגה למדרגה בצדקות ע"י גידול וחינוך מצד האב. וזהו שאמר המדרש: גילה אחר גילה, בכל פעם שעולה במדרגה בצדקתו, יש גילה חדשה על התחדשות הדבר.

  אבל, ויולד חכם - המוליד בן חכם, הרי בפעם הראשון שרואה בבנו סימן חכמה, הרי רואה שהקב"ה גזר עליו שיהא חכם, וזו גזירה מתחילת יצירתו, ושוב אין עוד התחדשות עניין אם יהיה חכם, כי כן נגזר על טיפה זו מתחילה, לכן נאמר שרק - ישמח בו, ולא נאמר בו לשון גילה.

  ואני מוסיף על דברי המלבי"ם - כי לשון גילה נופל על עניין שיש לו חלק בפעולה הבאה על ידו, כמו "חלק שלל", וכמו מה שהאב מחנך ומלמד ומגדל בנו לתורה ויראת שמים, שיש לו פעולה בדבר, ועל זה אמר הכתוב: גיל יגיל אבי צדיק, שיגיל בפעולתו. אבל ויולד חכם, שאין זאת פעולתו, רק גזירת הבורא ית"ש בתחילת יצירתו - לא נאמר בו גילה, רק - ישמח בו, והבן.

  ומזה מוסר להאבות, לגדל ולחנך וללמד בניהם לתורה ויראת שמים, להיות מוכשר להיות צדיק, ויהא להם גילה אחר גילה וכו' כמו שכתבתי למעלה.

*

לנישואין

אל יימנע אדם מלישא אשה צדיקה הראויה לו,

אף אם בני משפחתה רשעים

  ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי לו לאשה (כה, כ).

  עיי' ילקוט סופר שהביא פסיקתא זוטרתא: לו לאשה - ראויה לו, הצדקת נישאת לצדיק.

  ואיתא במסורה: בקחתו את רבקה, בקחתו אותו והוא אסור בזיקים (ירמיה מ, א).

  בקיצור יש לפרש כי בא ללמד, שהגם שאמרו חז"ל: תן עיניך במשפחה (תענית כו:); הנושא אשה יבדוק באחיה (בבא בתרא קי.), בכל זאת אם רואה שהיא צדיקה, שושנה בין החוחים כמו רבקה אמנו (ב"ר סג, ד), אל יימנע עצמו מלישא אותה לו לאשה, כי בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני (סוטה ב:), וזו היא אשר היושב ומזווג זיווגים (עפ"י ב"ר סח, ד), המציאה לו. וכן אמרו חז"ל (יבמות סג.): מתון נסיב איתתא - ר"ל, בדוק במעשיה שלה. נחות דרגא ונסיב איתתא - יש לפרש, שאל תביט במשפחתה!

  ולמדנו כן מיצחק אבינו, שנאמר: ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה, ומפרש המסורה: בקחתו אותו והוא אסור בזיקים, ר"ל, שהיא היתה זיווגו בגזירת הקב"ה, כמו שפירש רש"י ז"ל, כי ביום עקידתו שהיה בן ל"ז שנה, נולדה רבקה שהיא זיווגו מאת הקב"ה והמתין ג' שנים ונשאה.

  אלקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות (תהלים סח, ז; עיי' סוטה שם), ולכן, אף אמנם שהיתה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי, שכולם היו רשעים, כמו שפירש"י ז"ל, בכל זאת לא הביט על המשפחה, אבל נתן עיניו בה, שהיא שושנה בין החוחים ולא למדה ממעשיהם. לכן לקחה לו לאשה, כמו שדרשו חז"ל: ראויה לו, הצדקת נישאת לצדיק, וזה פשוט.

*

עוד לנישואין

אל ימנע אדם מלישא אשה, מחשש עול הפרנסה,

רק יבטח בה' שיזמין לו פרנסתו

  ויאמר יצחק אל בנו מה זה מהרת למצוא בני ויאמר כי הקרה ה' אלקיך לפני (כז, כט).

  אמרו במדרש רבה (סה, יט): אם לזיווגך המציא לך, דכתיב (כד, יב): הקרה נא לפני היום - למאכלך, על אחת כמה וכמה.

  יש לפרש שבא ללמד מוסר השכל, כי רבים נמנעים מלישא אשה, באומרם - כי איך יוכלו לישא עול אשה ובנים - כי בזמן הזה קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף, הפרנסה מצומצמת מאד, ולא יוכל לכלכל אשה ובנים. והם לא ישימו על לב, כי הקב"ה אשר ציוה מצות פריה ורביה - ואמר ע"י נביאו (ירמיה כט, ו): קחו נשים והולידו בנים - הוא הנותן לחם לכל בשר, ומכין לאיש ואשתו ובניהם את פרנסתם ומזונותיהם. ואמרו חז"ל: כל מזונותיו של אדם קצובין לו מר"ה (ביצה טז.), כל אדם שאין לו אשה אינו אדם (יבמות סג.), וכל השרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה (שם, סב:). ואדרבה, האשה מביאה הברכה אל ביתו, שנאמר (יחזקאל מד, ל): להניח ברכה אל ביתך - זו אשה (עפ"י יבמות שם), ובמהרה בדרך קל ימצא פרנסתו, די מחסורו ודי פרנסת אשתו ובניו.

  וזהו שאמר יעקב אבינו על תמיהת אביו - מה זה מהרת למצא בני, במהרה חיש קל? - כי הקרה ה' אלקיך לפני, אם לזיווגך המציא לך וכו', הגם כי קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף ורק הקב"ה הוא מזווג זיווג לפי מעשיו (עפ"י מסכת סוטה שם). וכיון שעפ"י פקודתו הוא הזיווג - למאכלך על אחת כמה וכמה, שמזמין לך פרנסתך, פרנסת אשה ובנים, אחרי כי פקודתו שמרה רוחך, לכן חיש מהר ממציא מאכלך דהיינו פרנסתך.

  ומזה יוצא מוסר, לבל יימנע מלישא עול אשה ובנים, רק לבטוח בה' שיזמין הפרנסה. (ועיי' להלן מה שכתבנו להלן בפרשת ויצא עמ' קכז).

*

להספד

רק הימים בהם עוסק האדם בתורה ומעשים טובים,

נחשבים לימי חיים

  הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי (כז, ב).

  אמרתי בהספד על איש תם וישר וירא אלקים מאד, כה"ר ברוך שטיינער ז"ל. אשר שמר שבת קודש ויו"ט כהלכה, וביתו בכשרות גמורה, והתענה כל התעניות, והיה תמיד בכל יום מעשרה הראשונים דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא, וגם היה בעל צדקה, ומהדר במצוות ומע"ט, ונפטר בן ע"ח שנה בשיבה טובה.

  ואמרתי עפ"י הבחינה, כי רק אותם הימים, אשר בהם עוסק האדם בתורה ועבודה ומצוות ומעשים טובים, הם נחשבים לימי חיים, כמאמר הכתוב (ויקרא יח, ה): ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וכן אומרים אנו בתפילתנו: כי הם חיינו. אבל הימים אשר אינו עוסק בהם לא בתורה ולא בעבודה ולא במצוות ומע"ט - אינם ימי חיים והרי הוא באותו יום כאילו מת ולא חי, כמו שאמרו חז"ל (ברכות יח:): רשעים בחייהם קרויים מתים.

  אבל הנפטר הנ"ל, אשר בכל יום השכים והעריב לביה"כ, ובכל יום עסק במצוות ובמע"ט, שפיר מימר קאמר על עצמו דברי יצחק אבינו ע"ה: הנה נא זקנתי, הגעתי לזקנה, לא ידעתי יום מותי, לא ידעתי בעצמי שהיה לי יום אשר בו הייתי כמת בלא מצוות, אבל הייתי חי בכל ימי ע"ח שנותי. והוא יכול לעמוד בדין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ולומר: אך טוב וחסד - בגימטריא ע"ח - ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לאורך ימים (תהלים כג, ו).

  עוד אמרתי עליו בהספדי, שהוא אומר פסוק זה על עצמו - כי כה"ר ברוך הנ"ל, כל ימיו היה איש בריא וחזק בעל כח, ולא היה חולה מעולם. וגם בסוף שני חייו היה אמיץ ובריא ורץ כבחור גיבור לביהכ"נ ולבהמ"ד ולרדוף מצוות, ולא עיכבוהו זרם מטר, שלג, כפור וסער, מלהשכים ולהעריב ולרוץ לבהכ"נ ולכל דבר מצוה. רק בשבוע קודם שמת, באה עליו חולשת זקנה, ויגוע ויאסף אל עמיו. אבל עד העת ההיא, מעולם לא היתה בו חולשה או מחלה, שעי"ז ירגיש שהוא זקן ושקרב קיצו.

  וזהו שנאמר: הנה נא זקנתי, רק עתה אני מרגיש כי זקנתי, כי "נא" לשון עתה, כתרגומו: הא כען סבית, לא ידעתי יום מותי, עד עתה לא הרגשתי ידיעת קירוב יום מיתתי, כי היה בריא אולם, אמיץ כח ורב אונים לעבודת ה'.

  ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך (דברים כח, ו), כדרשת חז"ל (בבא מציעא קז.): שתהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם, מה ביאתך לעולם בלא חטא אף יציאתך מן העולם בלא חטא.

  והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך (ישעיה נח, ח), אמן.

*

עוד להספד

שלמות בקיום מצוות שבין אדם למקום ושבין אדם לחברו

  ויעקב איש תם יושב אהלים (כו, כז).

  ילקוט סופר מביא דברי זוהר הקדוש (ח"ג יב:): גבר שלים לעילא ושלים לתתא. [פירוש 'הסולם': ויעקב איש תם - שפירושו: איש השלם, שהוא שלם למעלה ושלם למטה].

  אמרתי בהספד על גבר תם וישר, איש ירא אלקים באמת, שומר שבת ויו"ט בזהירות מעולה, גבאי צדקה דקהילתי, כ"ה יעקב ברוך שירף ז"ל, שהיה מקיים בשלמות כל מצוות שבין אדם למקום, וזהו: שלים לעילא.

  וגם היה זהיר מאד במצוות שבין אדם לחברו, משאו ומתנו באמונה, נזהר מכל אונאה במקח וממכר, לא רגל על לשונו, לא עשהו לרעהו רעה, והיה עושה צדקה וגמ"ח, וזהו: שלים לתתא.

  והיה אהוב למעלה ואהוב למטה, ויצא יעקב, פנה הודה זיוה והדרה של עדתנו, זכרונו לברכה, גם ברוך יהיה לעד.

*

להפטרה

מוסר בענין 'מורא מקדש' וכבוד התפילה

  בן יכבד אב ועבד אדוניו ואם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי אמר ה' צבאו_ת (מלאכי א, ו).

  אמרתי תוכחת מוסר על שיחה בטלה בביהכ"נ, ועל שאינם באים בימי חול לביהכ"נ להתפלל בציבור.

  דהנה דרך הבנים המכבדים אבותיהם - לבוא בכל יום אליהם להיראות להם, לקבל פניהם לדרוש בשלומם. אבל מתוך שהם יוצאים ונכנסים לביתם תמיד, בכל יום ובכל עת ובכל שעה שהם רוצים, אין דרכם לעמוד לפני אבותיהם ביראה ופחד כעבדא קמי מריה, אבל הם מתנהגים שם כאילו היו בביתם, כי בן אצל האב רואה עצמו כאילו הוא בביתו, ולא כאילו היה בבית אדון ושר ומלך.

  אמנם העבד אינו נכנס לבית אדוניו אלא ברשות, וכשהוא בא לפני האדון שלו, הוא עומד לפניו ביראה ופחד, ולא יהין לדבר לפניו דברים בטלים שלא כעניין שאלת אדוניו, וגם לא יעיז פניו לצאת ולבוא לבית אדוניו שלא לצורך אדוניו, רק כאשר יקראהו לבוא, יבוא ויעמוד לפניו במורא ויקשיב לציוויו ופקודתו של אדונו.

  ועתה רבותי, הנני רואה בכם תרתי דסתרי אהדדי - כי הנה אינכם באים לבית אביכם שבשמים להיראות לפניו רק פעם אחת בשבוע ביום ש"ק, לשעה או חצי שעה, כעין ביקור רשמי - הרי אתם נוהגים בזה כעבד לאדון ומלך, שאינו מהין ליכנס ולצאת הרבה לפניו. ובכל זאת, כאשר אתם באים לפני הקב"ה לביהכ"נ הקדוש, אתם אינכם עומדים שם ביראה ופחד כעבדא קמי מריה, אבל אתם מתנהגים בביהכ"נ שלא כדרך ארץ, בשיחה בטלה ובקלות ראש - כאילו הייתם בביתכם, או כבן בבית האב.

  וקורא אני אליכם דברי תוכחתו של הנביא מלאכי ע"ה: בן יכבד אב, ע"י שרגיל לבוא לבית אביו בכל יום להראות לפניו לדרוש שלומו. ועבד אדוניו, ע"י שעומד לפניו ביראה ופחד ואינו פותח פיו לדבר מה שאינו ראוי לדבר.

  ועתה אני שואל אתכם: ואם אב אני, ר"ל, שאתם חושבים כי אני לכם כאב, ומתנהגים אתם בביתי הקדוש כבן בבית אביו, ומורא לא יעלה על ראשכם - איה כבודי, איה הכבוד שהבן נוהג לכבד את אביו להיות רגיל לפניו בכל יום, [מדוע אתם מעניקים לי לעיתים כה רחוקות את ביקוריכם?!], למה איני רואה אתכם בביהכ"נ כל ימי השבוע?!

  ואם אדונים אני - שאתם חושבים כי אני אדון לכם ולא אב, ולכן אין אתם רגילים ליכנס לביתי בכל יום, א"כ - איה מוראי, איה המורא והפחד שראוי לעבדא קמי מריה? איך תהינו להתנהג כ"כ בקלות ראש, בשיחה בטלה, ביום ובשעה שאתם עומדים לפני בביהכ"נ?! הרי אתם - אם כבנים אם כעבדים - אינכם מתנהגים כראוי. וכמדומה לי, שאותם האנשים אשר כל ימי השבוע אינם באים ליראות לפני, הם הם המרבים בשיחה בטלה ובקלות ראש, ביום שבאים לבהכ"נ לשעה.

  והארכתי במוסר בגודל עוון שיחה בטלה בביהכ"נ, ובגודל המצוה לבוא בכל יום לביהכ"נ להתפלל בצבור!