מידת חסדו של הקב"ה, שאינו פוגע בנפשות תחילה –
אמנם בהתראתו, מתרה מיד על העונש החמור
אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת וכו' (יג, א).
איתא במדרש תנחומא (אות י): קשה לפני הקב"ה לפשוט ידו באדם הזה, ומה הוא עושה - מתרה בו תחילה ואח"כ מלקה אותו, שנאמר: ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, בתחילה מלקה ביתו. חזר בו מוטב, ואם לאו מלקה בגדיו, שנאמר: והבגד כי יהיה בו נגע צרעת. חזר בו מוטב, ואם לאו באים בגופו, שנאמר: אדם כי יהיה בעור בשרו, עיי"ש.
והקשו כל המפרשים, הא הכתוב היפך הסדר והביא ראשונה נגעי גופו (שם, ט): אדם כי יהיה בעור בשרו שאת וכו' נגע צרעת כי תהיה באדם וכו', ואח"כ הביא הכתוב נגעי בגדים (שם, מז): והבגד כי יהיה בו נגע צרעת וכו', ולבסוף בפר' מצורע הביא הכתוב נגעי בתים (יד, ב): כי תבואו וכו' ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, והוה ליה ראיה לסתור?
ונ"ל ליישב - דלכאורה יש לדקדק, דבנגעי אדם כתיב אדם כי יהיה וכו', נגע צרעת כי תהיה באדם וכו', וכן בנגעי בגדים כתיב והבגד כי יהיה בו וכו', אבל בנגעי בתים כתיב ונתתי נגע צרעת וכו'?
ונ"ל דחדא מתורצת בחברתה, ואקדים מה שכתב בספר מנחת עני, על מאמר הכתוב במשלי (יב, ז): הפוך רשעים ואינם ובית צדיקים יעמוד, בביאור מה שמתנגד "בית צדיקים יעמד" למה שאמר הכתוב "הפוך רשעים ואינם".
וביאר שם, כי הנה הקב"ה שלח את משה רבינו ע"ה לפרעה לומר לו (שמות ד, כב_כג): כה אמר ה' בני בכורי ישראל, ואומר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו, הנה אנכי הורג את בנך בכורך - והנה באמת מכת בכורות היתה מכה האחרונה שהביא הקב"ה על פרעה ועל עמו?
אמנם הקב"ה הראה בזה הנהגתו עם הבריות, אף עם הרשעים, כי חפץ חסד הוא. להיות כי היקר בעיני האדם הוא חיי נפשו, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו (עפ"י איוב ב, ד), לכן בחסדו הגדול, התרה בפרעה בתחילה המכה היותר קשה שהיא מכת בכורות, למען יחרד ויפחד ולא יקשה לבו מלשמוע להקב"ה, ועי"ז יינצל מכל המכות. אמנם, אחרי שהקשה פרעה את לבו ולא האמין ולא שמע להתראתו של הקב"ה ע"י משה רבינו ע"ה, והוצרך להיענש במכות - לפי שאין הקב"ה פוגע בנפשות תחילה, לכן הביא עליו תחילה מכות קלות: דם, צפרדע וכו'. אבל פרעה לא שת לבו לכל אלה, עד שהוצרך להביא עליו המכה הקשה מכולם.
וכן בנגעים הכתובים בתורה בפרשתנו - התחיל הסדר במה שהוא קשה מכולם, דהיינו נגעי הגוף, למען התרות בעונש הקשה מכולם, כדי שישוב תיכף ומיד, ואז לא יצטרך בעל הרחמים להביא על החוטא אף לא עונש הקל, דהיינו נגעי בתים. אבל הרשעים שאינם משימים לב, לא להתראה במכת עונש הקשה בנגעי אדם, וגם לעונשים הקלים הבאים עליהם תחילה - דהיינו נגעי בתים ונגעי בגדים - לא שתו לבם, עד שהוצרך הקב"ה להביא עליהם העונש הקשה, דהיינו נגעי אדם בגופו.
וזהו שאמר הכתוב: הפוך רשעים, ר"ל, אף שהקב"ה ברחמיו וחסדיו היפך הסדר של התראה והתרה בעונש הקשה מכולם, וכאשר הוצרך לענוש, התחיל בעונש הקל תחילה, הֶפֶך ההתראה שהתחיל בקשה - בכל זאת הוצרך לבסוף לנגוע גם בנפשותם, ואינם, ר"ל, עד שהצטרך להשמידם ולכלותם בעונש הקשה.
אבל בצדיקים, שהם משימים לב להתראה ועושים תשובה מיד - לא רק זאת שאין צריך ליגע בנפשותם בעונש הגוף, אבל גם - ובית צדיקים יעמוד, אפילו בבתיהם לא יצטרך ליגע העונש בנגעי בית לנתוץ, גם עונש הקל שבכולם לא יצטרך להביא עליהם, כי די להם בהתראת התורה, עכ"ד ודפח"ח.
ועפ"ז יובנו היטב דברי מדרש תנחומא שהתחלנו בו - דלבעל המדרש, היה קשה ב' קושיות הנ"ל: למה התחילה הפרשה בנגעי אדם שהוא הקשה מכולם, ועוד, למה בנגעי אדם ובנגעי בגדים כתיב לשון: כי יהיה, ולא כתיב לשון נתינה, ובנגעי בתים כתיב: כי תבואו וכו' ונתתי נגע צרעת בבית וכו'?
ועל זה בא לתרץ חדא בחברתה, ואמר על הפסוק: אדם כי יהיה בעור בשרו - קשה לפני הקב"ה לפשוט ידו באדם הזה, ר"ל, הקב"ה ברחמיו וחסדיו אינו חפץ, וקשה לפניו, לפגוע בנפשו וגופו של האדם הזה שחטא וראוי שיביא עליו עונש נגעים, כמו שאמרו חז"ל (ערכין טו.): על ז' עבירות נגעים באים, עיי"ש. ומה הוא עושה - כדי שלא יצטרך לפשוט ידו בו באדם, בגופו - מתרה בו תחילה, ר"ל בו, בנגעי אדם שהוא הקשה מכולם מתחיל להתרות והיינו שאמר הכתוב: אדם כי יהיה בעור בשרו וכו', ולא אמר: כי אתן או ונתתי בעור בשרו וכו' - דלשון כי יהיה רוצה לומר, שצריך להיות הוויית הנגע באדם הזה ע"י חטאיו, וזוהי רק התראה מה יהיה בו אם לא ישוב מחטאיו, וכן: והבגד כי יהיה בו וכו'.
ואח"כ - ר"ל אחר שהתרה בו ולא שב - מלקה אותו, שנאמר ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, בנתינת העונש, שהצטרך הקב"ה לענשו, אז מתחיל בעונש הקל: בתחילה מלקה ביתו, חזר בו מוטב, ואם לאו מלקה בגדיו, שנאמר: והבגד כי יהיה בו נגע צרעת, ר"ל שעלול להיות בו אח"כ. חזר בו מוטב, ואם לאו באים בגופו שנאמר: אדם כי יהיה בעור בשרו, שעלול שיהיה בו אח"כ, אם לא יחזור בו.
כן היא מדת חסדו של הקב"ה! וישתדל כל אדם לשים לב להתראה שהתחיל בה, ואז - ובית צדיקים יעמוד - יינצל גם מנגעי בתים, והבן.
*
לפרק שני ולפרשת תזו"מ
נגעי הנפש בתהליך התדרדרותו הרוחנית של החוטא
רבי אומר, איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם - כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם, והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות. והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה. הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים (משנה א).
הדקדוקים עיין במדרש שמואל, ועיקר מה שיש לדקדק - וכי יוכל האדם לבחור ולברור במצוות התורה, והלא כל המצוות בסיני נאמרו, וצריך להיות נזהר במצוה קלה כבחמורה, כמו שאמר התנא גם במשנתנו זו: והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה.
ועוד יש לדקדק, כי התנא פתח בלשון נסתר: איזו היא דרך ישרה שיבור לו, ואח"כ מדבר כל ג' בבות האחרות בלשון נוכח: והוי זהיר, והוי מחשב, הסתכל. גם צריך להבין מה המשך יש בין ד' בבות של משנתנו זו לזו.
ונראה לבאר עפ"י פרשתנו, שנאמרה בה תורת הנגעים:
א. נגעי הגוף - אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת וכו'. ב. נגעי בגדים - והבגד כי יהיה בו נגע צרעת וכו'. ג. נגעי בתים - כי תבואו אל ארץ כנען וכו' ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. ודרשו חז"ל (תנחומא י): מתחילה באים על ביתו, ואח"כ על בגדיו, ואח"כ על גופו.
ונראה לפרש בדרך מוסר, דג' מיני נגעים הללו מרמזים לג' מיני נגעי הנפש: בתחילה באים על ביתו, בתחילה נראים בו נגעים כאלו אשר הם 'נגעי בתים' - הכוונה, בתחילה אינו חוטא בפרהסיא, אבל רק בצנעה בפנים. החנות סגורה בשבת ויו"ט, אבל בתוך החנות, בפנים, מוכרים וקונים ועושים סחורה. האשה שולחת כפעם בפעם לשחוט וגם לקנות בשר פעם בפעם במקולין של ישראל, אבל אם אירע שאלה בוושט או בקורקבן המטרפת אווז יקר, או תערובת בשר בחלב המטרפת כלים רבים, אינה משגיחה על זאת, ולא תשאל שאלה, מפני מורא הפסד מרובה - אלו הם הנגעים בקירות הבית, שעדיין הם מתביישים מפני בני אדם, לבלתי עשות כן בפרהסיא.
והנה האנשים האלה מקפידים על הכבוד מן האנשים, ומתביישים מפני בני אדם, ואינם משגיחים על הכבוד לפני הקב"ה, יש עליהם מורא בשר ודם ואין עליהם מורא שמים [עיי' ברכות כח:], ועליהם הזהיר התנא דמשנתנו, דלא זה הוא דרך הישר, כי - איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושה, ותפארת לו מן האדם, שצריך ליזהר שיהיו מעשיו ודרכיו לו לתפארת לפני עושהו וקונהו הבורא ית"ש, כמו שהוא משגיח שיהיו תפארת לפני בני אדם.
המין הב' הוא 'נגעי בגדים' - כי אח"כ, שכבר הורגל בחטא בפנים הבית, מתחיל לחטוא גם בפרהסיא, עד שנראו הנגעים גם בחוץ, והיינו 'נגעי בגדים' שהם מבחוץ, שהאנשים רואים אותם.
אבל מ"מ אינו מתחיל תיכף לעבור על עבירות ומצוות חמורות, אבל בתחילה הוא עובר רק על עבירות ומצוות קלות, מחלל שבת רק באיסורי דרבנן - נוסע על מסילות הברזל לקנות סחורתו בשבת, ולעשות מלאכתו ע"י עכו"ם באמירה לנכרי שבות. אבל הוא נזהר עדיין באיסורי לאווין וכ"ש באיסורי כרת וסקילה, ואינו עושה אב מלאכה בשבת.
וכן לענין כשרות - עדיין אינם אוכלין נבילות וטריפות גמורות בפרהסיא, אבל אוכל בשר שנתעלם מן העין [עיי' חולין צה. ושו"ע יו"ד סי' סג], שותה חלב שחלבו עכו"ם ויין נסך של סתם יינם בפרהסיא, אינו מבדיל בזמן בין אכילת בשר לאכילת חלב ומיקל בתערובת איסור והיתר בטעמו ולא ממשו, מיקל לאכול בישול שבת, וכדומה.
וכן האשה - עדיין היא משמרת נדה, נזהרת בימי טומאתה והולכת למקוה טהרה לטבול, אבל אינה נזהרת בימי ספירת נקיים, וגם מקילה היא בכתמים, וכן אינה נזהרת במליחת הבשר ובהדחתו כראוי. רק מן העבירות הגמורות והחמורות, עדיין נזהרים הם בפרהסיא, מפני בושה ומורא בני אדם.
ועליהם הזהיר התנא בהמשך דבריו, בבבא השניה של משנתנו: הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שלא תעשה כאותם אנשים ונשים שכשנראים הנגעים בבגדיהם טומאתה בשוליה (עפ"י איכה א, ט) - הם מחפים על חטאותיהם ואומרים שאין זו עבירה, רק איסור קל דרבנן וכדומה. וכן לענין קיום מצוות עשה - הם מניחים תפילין ומתענים ביום הכפורים, אבל אינם יושבים בסוכה שהיא מצוה קלה בעיניהם, ואינם מתענים בד' תעניות של דברי נביאים דברי קבלה, ואינם נזהרים בנטילת ידים ובברכות וכיוצא בזה מצוות דרבנן, כי אומרים שאין זו מצוה כל כך. אל תחשוב כן! אבל, הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה.
המין הג', 'נגעי הגוף' - לבסוף באין על גופו - דאחר שכבר הורגל לעבור עבירות קלות בפרהסיא, לבסוף נעשה פושע ישראל בגופן של עבירות חמורות, שאינו מניח תפילין, ומחלל שבת באבות מלאכות באיסורי כרת וסקילה, ואוכל נבילות וטריפות בפרהסיא. והאשה אינה שומרת טומאת נדה, ואינה הולכת למקוה כלל, ומביאה לביתה בשר ממקולין נבילה וטריפה בפרהסיא - והם לוקים בנגעי גוף החמורים - פושעי ישראל בגופן (עפ"י ר"ה יז.).
אמנם גם נגעי הגוף הללו הם ב' מינים: נגעי עור ובשר, ונגעי הראש והזקן.
א. נגעי עור ובשר - הם החוטאים לתיאבון, מפני הפרנסה. האנשים ההם חוששים לקיפוח פרנסתם, ע"י שמירת שבת, כשרות וזהירות מאכילת טריפות ואיסורין, ומדמים כי הם מרוויחים ומרבים הונם ורכושם ע"י שמחללים שבת ואוכלים נבילות וטריפות, ואינם מחשבים כי הם עוסקים להרבות הון עוה"ז ומפסידים עי"ז הון ורכוש גדול של עוה"ב, ועליהם הזהיר התנא:
והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, מה שאתה מפסיד בקנייני עוה"ז ע"י קיום המצוות - שמירת שבת ויו"ט וזהירות בכשרות - מה הוא זה כנגד שכרה, קנייני עוה"ב!
ושכר עבירה כנגד הפסדה, ומה שאתה מרוויח ע"י עבירות חילול שבת ויו"ט ואכילת נבילות וטריפות, מה זה כנגד ההפסד הגדול אשר יגיעך בקנייני עוה"ב! הוי מחשב, ואל תטמא גופך בהנאות עור ובשר שהם כלים ונפסדים, ושמור נפשך שתזכה לנחול חיי עוה"ב! בשביל הנאה זמנית ורווח קנין זמני - אל תפסיד הנאת וקנין חיי עולם לעתיד לבוא!
והנה באמת החוטאים רק לתיאבון, כאשר יגיעו ימי החולשה והזקנה, החלאים ומרעין בישין - ואם פרוח תפרח הצרעת וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו (יג, ב), שיבואו ימי הרעה, ויבואו עליו יסורים וחלאים, מכף רגל ועד ראש אין בו מתום, ויחלשו כוחותיו מפני הזקנה, וישבתו תאוותיו, כולו הפך לבן טהור הוא (שם, יג), אם הזקנה והחולשה הפכוהו כולו ללבן - אז לא יחטא עוד, ושב ורפא לו, ונרפא נגע הצרעת מגופו וטהר.
ב. נגעי ראש וזקן - ואיש או אשה כי יהיה בו נגע בראש או בזקן (שם, כט), דהיינו שהוא חוטא מחמת אפיקורסות ומינות שנזרקה בו, מכחש באמונת תורת משה ואינו מאמין באלקים, ומכחש בדין וחשבון עוה"ב - רשע בגובה אפו בל ידרוש אין אלקים כל מזימותיו (תהלים י, ד), באפיקורסות שלו הוא אומר, כי בל ידרוש אותו דין וחשבון, כי אין אלקים - חוטא כזה, אף כאשר מפני הזקנה והחולשה ימרט שער ראשו וילבין זקנו, לא ישוב בתשובה. וראה הכהן את הנגע והנה מראהו עמוק מן העור (יג, ל) - כי לא מתאוות העור והבשר הוא חוטא, אבל עמוק עמוק האפיקורסות והמינות בעוכריו - וטימא אותו הכהן, נתק הוא, צרעת הראש או הזקן הוא, לזה טמא טמא יקרא, כי זה כבר מנותק ניתק לגמרי מן כלל ישראל, טמא הוא בראשו נגעו (שם מד).
אמנם, שמאל דוחה וימין מקרבת (סנהדרין קז:), וגם לזה לא דחה התנא, והזהירו בבבא הראשונה: הסתכל בשלושה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת, לא כמו שאתה חושב, כי אין אלקים המשגיח ומשפיל לראות על הארץ ומבין ומאזין ומקשיב, וכי אין דין וחשבון - לא כן הוא! אבל דע כי יש למעלה ממך - גבוה מעל גבוה שומר (עפ"י קהלת ה, ז), יש עין רואה צופה ומביט כל מעשה בני אדם, ואוזן קשבת ויודע כל מחשבותינו, וכי יש דין וחשבון לעתיד לבוא, כי כל מעשיך בספר נכתבים, ועתיד אתה ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.
נמצא, כי ד' בבות דמשנתנו מכוונות לד' מיני נגעים שבפרשתנו, ואתי שפיר המשך הבבות זו לזו, וגם אתי שפיר הא דנקיט התנא בבא קמייתא בלשון נסתר - ולא בלשון נוכח כשאר הבבות - כי בבא קמייתא מדבר באותם האנשים החוטאים בסתר ומסתירים מעשיהם, אבל ג' בבות האחרונים בלשון נוכח, כי מדברים אל החוטאים בפהרסיא אשר לנגד עינינו מעשיהם, ולכן שפיר יוכל לדבר אליהם בלשון נוכח, וק"ל.
*
לברית מילה
גודל האחריות המוטלת על ההורים לחינוך בניהם
וביום השמיני ימול בשר ערלתו (יב, ג).
איתא במדרש תנחומא (פרשת חיי שרה, ז): אמר רבי חוניא, כתיב: ביום השמיני ימול בשר ערלתו. כשמל בנו, אפילו אדם ממשכן עצמו - משמח אותו היום, הוי אומר (תהילים עא, יד): ואני תמיד אייחל והוספתי על כל תהלתך.
והמאמר צריך ביאור - וכי כל אדם צריך לילך וללוות ולמשכן עצמו לברית מילה של בנו, והלא רוב בני אדם אינם מוכרחים לכך, וביותר יש להבין את הגירסא של המדרש תנחומא בפרשת תצוה (אות א) שאמר סתם: ולא עוד אלא אדם הולך ולווה וממשכן עצמו ומשמח אותו היום.
ונראה לפרש על דרך מוסר - הנה לב האב והאם מלא שמחה על כל גדותיו, ונפשם תגל מאד כאשר יברכם ה' בזרע של קיימא, ובפרט בהוולד להם בן זכר למזל טוב. ולכאורה צריך לעיין בדבר, לשמחה מה זו עושה (עפ"י קהלת ב, ב)?! אדרבה, יש מקום לדאגה בלב איש ישחנה (עפ"י משלי יב, כה) - הלוא כשירחיב ה' גבול ביתו בבנים ובנות, ירחיב גם גבול משמרת פקודתו, יתווסף עליו עול כבד של מצוות מה שחייב האב לעשות לבנו ובתו, לגדלם לחנכם ולחכמם לתורה ולמצוות, ושאר חיובים המוטלים על האב, כגון ללמדו אומנות, ולהשיאו אשה (קידושין כט.). ואם עד עתה היה לו לדאוג בשביל עצמו, אולי אינו מקיים כראוי המצוות המוטלות עליו בגופו ונפשו, כמו שאמר הכתוב (דברים ה, ה_ו): ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך - הנה מהיום והלאה הוכפלה דאגתו, אם יוכל לקיים כראוי מצוה הסמוכה לה: ושננתם לבניך!
אם עד עתה אחזתו רעדה ופחד, אולי פגם במה שאמרה תורה (דברים ד, ט): רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך - מעתה והלאה יש לו לירא ולפחד יותר, אולי לא יעשה פקודתו כהוגן לקיים מה שסמוך לו בפסוק זה: והודעתם לבניך ולבני בניך!
ואל יחשוב כי הוא אינו ערב בעד בניו, ואין אחריות נפשית עליו, בשבילם - כי באמת האחריות והערבות עליו, ועד היות הבן י"ג שנה הוא נענש בשביל עוונות וחטאי בנו [עיי' ב"ר סג, י ועיי' רמ"א או"ח רכה סעי' ב], וגם אחרי כן לא חף הוא מפשע, אם בנו יסור מדרכי התורה והיראה ופנה לאלהים אחרים.
וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קכז, ד): כחצים ביד גבור כן בני הנעורים, ר"ל, כמו החץ אשר ירהו מזיק והרג - מי אשר ירה את החץ, רובה קשת, הוא החייב בניזקין או נידון ליהרג, כי הוא אשר כונן חציו להשחית, ולא האומן שעשה את הקשת ואת החץ - כן בני הנעורים - האב אשר מוטל עליו לגדלם לחנכם ולחכמם ולכונן מצעדיהם, הוא החייב בנזקים שמזיקים הבנים, הוא ערב בעדם, אחריותם עליו!
נמצא לפי זה, כי תחת השמחה בלידת בן זכר, תיפול אימתה ופחד על האב ויכנסו מורך ודאגה בלבו, בשביל המצוות והחיובים החדשים, אשר יתחייב מעתה והלאה. והלוא גם עד עתה בענין חובות גופו ונפשו, יודע בעצמו שהוא בעל חוב גדול להבורא ית"ש, כי לא פרע כל חובותיו המוטלות עליו, אבל הקב"ה בכל זאת לא מנע חסדו ממנו, הפנקס פתוח והחנוני מקיף וכל הרוצה ללוות יבא וילוה (אבות ג, כ). אבל הוא, הלא כבר לוה הרבה ולא פרע, ואיך ימלאנו לבו להיות שמח במה שהוא חוזר ולווה מאת הקב"ה, לחוב חוב חדש בענין גידול בנים לתורה ומצוות? ומטעם זה, אולי לא ישמח ביום המילה, שהיא התחלת הכנסת בנו לברית התורה והמצוה, כי ידאג וירך בלבבו ויאמר: לשמחה זו מה היא עושה?
לכן, אמר ר' חוניא כתיב ביום השמיני ימול, כשמל בנו, ומקיים מצות הבורא ית"ש הכתובה בתורה, אדם הולך ולווה (כגיר' שבפר' תצוה), ר"ל, שהוא לווה חוב חדש מהקב"ה וממשכן עצמו, שעושה עצמו ערב ואחראי בדבר, אפילו הכי - משמח באותו היום, בכל זאת, ראוי לו לשמוח בשמחה של מצוה באותו היום, שזכה לקיים מצוות התורה ורצון בוראו וקונו ית"ש, הוי אומר: ואני תמיד אייחל והוספתי על כל תהלתך, ר"ל, כי תמיד אבטח ואייחל להקב"ה, כי יצליח בידי ויעזרני להוסיף תהלת ה' ע"י בני, שאגדלנו ואחנכנו לתורתו ועבודתו ית"ש, והבא לטהר מסייעין לו מן השמים, ואני רק המוסיף.
או הכוונה, עפ"י דברי המדרש על הפסוק (שמות לב, יא): ויחל משה - לשון חיל ופחד, שאחזתו רתת וחלחלה [עיי' ברכות לב. שאחזתו אחילו וכו']. וזהו שאמר: ואני תמיד אייחל - ר"ל, אע"פ שאני תמיד ברתת וחיל בענין אני לעצמי, בכל זאת - והוספתי על כל תהלתך, במילת בני הנולד לגדלו לתהילתך.
והנה בהילד הרך הנימול היום, בלתי ספק, יש מקום רק לשמוח ולא לדאוג בשבילו, כי הוא נצר וגזע צדיקים גדולי תורה, ועליו יש לומר פירוש אחר בדברי דוד המלך ע"ה: כחצים ביד גבור וכו' - דהנה, אם אדם פשוט וחלש, אשר לא יוכל לכווין חצים על יתר ביד מומחה, יורה חץ, קרוב הדבר שיזיק החץ ולא יעוף למטרה. אבל אם גיבור רובה קשת שלח חציו, חצי גבור משכיל, זה לא יקלקל בחצים, אבל ידרוך חציו למטרא. וזה שאמר: כחצים ביד גבור - אשר יודע לאמן ידיו ולכונן חיציו למטרה - כן בני הנעורים, ודרשו חז"ל: הנֵעוֹרים, ת"ח הנעורים בלילה ללמוד תורה - בניהם וזרעם, זרע ברך ה', לא יעשו באושים אבל יעשו ענבים, יפרחו כגפן. וכשם שנכנס לברית כן ייכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים, אמן. (ועיי' לעיל בפרשת בראשית עמ' כג, מה שכתבתי על המאמר (נדה ל:): למה התינוק דומה במעי אמו, ותדרשהו לכאן).
*
לנישואין
הסתפקות במועט בענייני עוה"ז, שאפתנות בענייני עוה"ב
אשה כי תזריע וילדה זכר (יב, ב).
דרשו חז"ל (מדרש תנחומא אות א ומד"ר יד, א עיי"ש): זה שאמר הכתוב (תהילים קלט, ה): אחור וקדם צרתני - אחור בעוה"ז וקדם לעוה"ב.
ונראה לפרש על דרך מוסר, בהקדים מה שכתב ילקוט סופר (אות מג) בשם פסיקתא זוטרתא: וילדה זכר - לכך נקרא שמו זכר, שחייב לזכור את בוראו ואת מצוותיו, ולידע כי לכך נוצר ולכך נולד ולכך קיים וכו' לעשות נחת רוח לקונו.
לפי"ז מלת זכר לאו דוקא בן זכר - אלא גם אשה שהיא מקיימת בעצמה לזכור את בוראה ואת מצוותיו ויודעת כי לכך נוצרה, היא מכונה בשם זכר. וכנגד זה דרשו שם: ואם נקבה תלד, מאי נקבה, נקי בא, נקי מן המצוות וכו'. ואולי על זה אמרו חז"ל (קידושין פב:): אשרי מי שבניו זכרים ואוי לו למי שבניו נקבות - ר"ל זכרים, כמו שכתב בפסיקתא, שזוכרים את הבורא ואת מצוותיו, ונקבות כמו שפרש שם: נקי מן המצוות.
והנה אם האשה רוצה לקיים בעצמה, להיות זוכרת את בוראה ואת מצוותיו, אז אינה רשאית להיות להוטה אחרי הנאות וענייני עוה"ז, אבל צריכה להיות מסתפקת במיעוטא דמיעוטא בענייני הנאות עוה"ז. אבל בענייני עוה"ב, דהיינו מצוות ומעשים טובים, לעולם לא תהא מסתפקת במה שעשתה והרבתה מצוות ומעשים טובים עד עתה, אבל תשתדל לעשות יותר ולהרבות יותר מצוות ומעשים טובים, תמיד לעולם.
וראיתי דבר נחמד בפירוש חסדי אבות על פרקי אבות, על פי מה שכתבו חכמי מוסר - דבענייני הגוף, מאכל ומשתה ובגדים, אין לאדם להסתכל במדרגה העליונה ממנו, לגדולי הדור העשירים, אבל יביט ויראה במי שהוא למטה ממנו, וכדאיתא במסכת נדרים (נ.) דאמר ר"ע לדביתהו: חזי גברא דאפילו תבנא לא אית ליה [רבי עקיבא אמר לאשתו: ראי, אדם שאפילו תבן אין לו]. ואולם לענין תורה ומצוות ומע"ט וכיוצא בהן, ישא את עיניו וכל רעיוניו לגדולים ממנו, להיות עולה למעלתם בשלמות הנפש.
וזה כוונת הכתוב (משלי טו, כד): אורח חיים למעלה למשכיל - ר"ל, לענין אורח חיים, דהיינו לתורה ולמצוות ולמעשים טובים, יסתכל ויביט המשכיל תמיד למעלה הימנו, לגדולי וצדיקי הדור, להשתדל להוסיף ולקנות שלמות כמוהם. אבל - למען סור משאול מטה, ר"ל למען סור משאול הנאות ותאוות עוה"ז, יסתכל תמיד למטה ממנו, ויהיה מסתפק ושמח בחלקו.
וכן אמר הכתוב (דברים ד, לט): אשר בשמים ממעל - ר"ל, בכל העניינים הנוגעים לשמים, ישתדל ללמוד זריזות ממי שלמעלה ממנו במדרגה. אבל בדבר הנוגע לעניינים הארציים - ואשר בארץ מתחת - יסתכל וילמד ממי שלמטה ממנו, ויסתפק ולא יחמוד יותר ממה שיש לו, אבל ישתדל להיות פוחת והולך בהנאות ארציות.
וזאת כוונת המאמר שהתחלנו בו: אשה כי תזריע וילדה זכר, ר"ל, אם האשה רוצה לזרוע מצוות ומע"ט באופן שתקיים בעצמה להיות זכורה את בוראה ואת מצוותיו, ולידע כי לכך נוצרה וכו' כמו שכתב בפסיקתא הנ"ל, אז צריך שתהיה תמיד לנגד עיניה ותשים תמיד על ליבה את זה שאמר הכתוב: אחור וקדם צרתני, אחור בעוה"ז - ר"ל, בענייני הנאות וקניני עוה"ז, תביט תמיד לאחור, להסתפק להיות לה כמי שהוא אחור ממנה, ולא תשתדל למעלה - וקדם לעוה"ב, אבל בענייני עוה"ב, דהיינו תורה ומצוות ומעשים טובים, תביט תמיד קדימה, להיות מן הראשונים במעלה ובשלמות.
וכן החתן והכלה יקיימו אחור בעוה"ז, להסתפק במועט, במה שיש להם. אבל יהיו קדם לעוה"ב, ראשונים במעלה בענייני תורה ומצוות ומע"ט, ויהיה זיווגם עולה יפה, אמן.
*
להספד
על אשה מיוחדת ביראתה ובצדקתה, אשר לצורך עצמה
לא ביקשה דבר, רק לצורך עניים ודלים
אשה כי תזריע וילדה זכר.
דרשו חז"ל: זה שאמר הכתוב, אחור וקדם צרתני - אחור בעוה"ז וקדם לעוה"ב.
אמרתי בהספד על האשה הצדיקה הצנועה והחשובה, אשת חיל עטרת בעלה ובניה, מרת הענדל ע"ה, אשת הרבני הנגיד היו"ש מו"ה אהרן הכהן, והיא בת הרבני הצדיק החו"ב מו"ה אליעזר צבי לאוינגער ז"ל, חותנו של הרב הגאון הצדיק מו"ה משה הלוי פאללאק זצוק"ל אבדק"ק באניהאד יע"א.
והרימותי עליה בקול נהי קינה והספד: אשת חיל מי ימצא כמוה, כי מלבד שהיתה אשה צנועה וחסודה - אשר ביתה בתכלית הכשרות הגמורה, ושמרה שבת ויו"ט וכל המצוות המוטלות עליה בזהירות ובזריזות שלמה, ולא נמצאת כמוה בכל עדתנו וקהילתנו וגם לא בקהילות הקרובות - עוד זאת היתה יתירה במעלה, כי אין לשער גודל פזרון מעשה הצדקה וגמ"ח אשר עשתה.
כמה מאות עניים ואביונים, אלמנות ויתומים, היה להם סיפוקם ומחייתם מיד האשה הצדיקה הענדל קאהן ע"ה, קמח ושומן אווז, לחם ומזון, וגם מעות במתנות הגונות, היתה מחלקת ביניהם בכל שבוע ושבוע. היא בעצמה הלכה בסתר והובילה לעניים מרודים וביישנים, לביתם, מזון ומחיה ומתנת כסף, ולחולניות וחולים הוליכה רוטב ומרק ובשר חם עם פת נקיה, וכל מעשיה היו בסתר לא להתפאר.
ועליה יש לקונן (משלי לא, י): אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה, כדרשת חז"ל (סוטה ד:): מפנינים, מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים - ר"ל מה שעשתה בסתר, לפני ולפנים, רק אלקים הבין דרכה והוא ידע את מקומה (עפ"י איוב כח, כג)!
ועוד היתה לה מעלה יתירה - כי לעצמה, לצורך הנאת גופה, דהיינו אכילה, שתיה, מלבושי בגדים ותכשיטין וכיוצא בזה, כמעט שלא הוציאה כלום, ומה שעשתה לעצמה מלבושים, לא ארכו הימים שלבשה אותם ונתנתם לנשים עניות, והיא היתה יושבת בחדריה בבגדים פשוטים. מעולם לא הלכה לטייל או לבתי טיאטראות ומקומות של משחקים ומרקדים, אבל כל תהלוכותיה מביתה היתה רק לבקר חולים ועניים מרודים או לבית הכנסת להתפלל. גם גידלה יתומות והשיאתן והלבישתן, ונתנה להן כל צרכיהן, בשימושי דערסא ובמאני דלבושא. עליה יש לומר, כי כמעט לא היתה נהנית מעוה"ז כלום, רק עסקה במצוות ובמע"ט.
היא היתה: אשה כי תזריע, כי זרעה צדקה ומע"ט [עדה"כ (הושע י, יב): זרעו לכם לצדקה], וילדה זכר, ועי"ז קנתה לעצמה זֵכֶר עולם (או כמו שכתבתי במאמר שלפני זה פירוש הפסיקתא הזוטרתא עיי"ש).
זה שאמר הכתוב: אחור וקדם צרתני, אחור בעוה"ז - בענייני הנאות עוה"ז היתה האחרונה שבכולם - וקדם לעוה"ב, אבל בענייני עוה"ב, דהיינו מצוות ומע"ט צדקה וגמ"ח, היתה הראשונה שבכולם.
רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה, שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל, תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה (משלי שם כט_לא). והלך לפניה צדקה וכבוד ה' יאספנה, תשכב בשלום ותנוח, ותעמוד לגורלה לקץ הימין, אמן.
* * *