תשובת המקום לתמיהותיו של משה רבינו - קושי השעבוד
אינו נצרך אלא כשבנ"י עלולים להתבולל בגויים
וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'. וארא אל אברהם וכו' וגם הקימותי את בריתי איתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה. וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם ואזכור את בריתי. לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וכו' (ו, ב_ו).
נלע"ד לפרש בהמשך אל דברי משה רבנו ע"ה סוף פרשת שמות (ה, כב - ו, א): וישב משה אל ה' ויאמר למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך. ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו.
הדקדוקים רבו הן בפסוקים הללו, הן בתשובה שהשיב הקב"ה על שאלות משה רבנו ע"ה ועיין במפרשים, ובפרט קשה, הנה בפסוק "עתה תראה וכו'" כבר השיב הקב"ה למשה על מה שאמר "למה הרעות לעם וכו'", ולמה התחיל ה' לדבר אליו עוד ואמר "אני ה' וארא וכו'"?
ונלע"ד לפרש דברי הפסוקים והמשך הדברים באר היטב -
הנה משה רבנו ע"ה הקשה ג' קושיות: א. למה הרעות לעם הזה. ב. למה זה שלחתני. ג. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך. ואבאר ענין השאלות והתשובות עליהן כסדרן:
השאלה הראשונה שאל משה, על עיקר ענין השעבוד, לאיזה תכלית הביא הקב"ה צרת השעבוד על אותו דור של בנ"י במצרים? כי אם מפני שאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים (בראשית טו, יג): ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה, הלוא אי אפשר לפרש כי מספר "ארבע מאות שנה" מוסב על "ועבדום ועינו אותם", שהעבדות והעינוי תימשך ד' מאות שנה - אי אפשר לומר כן - כי הרי מעת שירדו בנ"י למצרים עד שיצאו משם, לא היו רק רד"ו שנה, כמו שאמרו חז"ל (מגילה ט.), ועל כרחך צריך לומר, כי מספר ארבע מאות שנה מוסב על הגרות והעבדות יחדיו, ששניהם יימשכו "ארבע מאות שנה", וכמו שפירשו רבותינו ז"ל, כי חשבון ד' מאות שנה הללו הוא מתחיל מלידת יצחק, כי אז התחיל הגירות שאמר הקב"ה "כי גר יהיה זרעך", וכמו שהביא רש"י ז"ל חשבון זה על פסוק "ומושב בני ישראל וכו'" (יב, מ וכן פרש בבראשית טו, יג). אמנם על חשבון זה קשה קושיית המפרשים, למה להאבות והשבטים היה רק גרות ולא עבדות ועינוי, ולדורות שאחריהם היה גם עבדות ועינוי.
וזאת היתה השאלה הראשונה של משה רבנו ע"ה: למה הרעות לעם הזה, דווקא לעם הזה - ר"ל, אני שואל על השעבוד בכלל, למה דווקא על דור הזה נתקיים "ועבדום ועינו אותם", משא"כ דורות הראשונים לא היה להם שעבוד כלל, רק גרות בארץ לא להם, וכי משוא פנים יש בדבר?!
ב. השאלה השניה שאל משה - על דבר מה הוצרך הקב"ה לשלוח שליח אל פרעה לדבר על לבו שישלח את ישראל, הלוא לב מלכים ושרים ביד ה', לאשר יחפוץ יטנו (עפ"י משלי כא, א), היה לו להפוך לב פרעה ושריו על ישראל לטובה, כאשר הפך לב מלכי פרס לתת רשות לבני גלות בבל לשוב אל ארצם ולבנות עיה"ק ירושלים וביהמ"ק, ולמה זה שלח את משה לצוות את פרעה בשם ה' אלקי העברים לשלח את ישראל מארצו - וזה שאמר משה רבנו ע"ה: למה זה שלחתני?
ג. השאלה השלישית שאל משה, על כובד השעבוד וקושי העינוי, אשר גרמה שליחות משה ואהרן אל פרעה - כי טרם אשר באו משה ואהרן אל פרעה לדבר בשמו של הקב"ה שישלח את ישראל מארצו, היו נותנים להם תבן ללבון הלבנים, ואחר שבאו משה ואהרן בשליחות הקב"ה, הכביד פרעה את עול העבודה עליהם, לבלתי תת להם תבן, ואת מתכונת הלבנים יתנו. ושאל משה רבנו ע"ה, לאיזה תכלית גזר הקב"ה עוד קושי השעבוד הזה, תחת אשר היה לו לסבב כי שליחותו יעשה עכ"פ רושם קצת להצלה פורתא להקל מעליהם כובד העבודה, וזהו שאמר: ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך, אף לא הצלה פורתא להקל כובד העבודה, אדרבה עוד הרע פרעה לעם, והכביד עול העבודה עליהם. ולאיזה תכלית היתה זאת?
ועל ג' השאלות הללו השיב לו הקב"ה על ראשון אחרון ועל אחרון ראשון(31*) -
דלכאורה יש לדקדק על מה שאמר ה' למשה: עתה תראה וכו', מה זה שדייק הקב"ה לומר "עתה"? ועוד יש לדקדק, למה זה הכפיל לומר: כי ביד חזקה ישלחם, וביד חזקה יגרשם מארצו, די היה לומר כי ביד חזקה ישלחם מארצו, ומה הוסיף לומר יגרשם, מאי נ"מ אם ישלחם או יגרשם, הלא עיקר הדבר כי יהיה מוכרח להניחם לצאת מארצו? ועוד, למה הכפיל לומר ביד חזקה שני פעמים - ביד חזקה ישלחם, וביד חזקה יגרשם - די היה לומר: כי ביד חזקה ישלחם ויגרשם מארצו, וכי לא יד חזקה אחת היא זאת?!
ונלע"ד לבאר, דהנה אבותינו במצרים אחרי מיתת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, סרו מדרך אבותיהם, עזבו את ה' ניאצו את קדוש ישראל (עפ"י ישעיה א, ד), וכמו שאמרו חז"ל במדרש (שמו"ר א, ח): כשמת יוסף הפרו ברית, אמרו נהיה כמצרים וכו'. ולולא כי הקב"ה הפך לב מצרים עליהם להעבידם בעבודת פרך, כמו שכתוב: הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו (תהילים קה, כה), היו נכחדים מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד.
לכן לא היה די להם גרות "בארץ לא להם" כמו לאבותיהם הצדיקים - אשר היו מצויינים שם ולא שינו את שמם ואת לשונם ואת מלבושם, והיו גדורים בעריות, ולא רצו להשתקע במצרים, כי אם לגור שם, כמו שאמר יעקב אבינו ע"ה: לגור בארץ באנו (בראשית מז, ד) - אבל הדורות האחרונים אחר מיתת השבטים, רצו להשתקע במצרים, ולהתערב בהם להיות כמותם, ויאחזו בה כתושבי ואזרחי הארץ, ותמלא הארץ אותם, כמו שכתבנו למעלה בפר' שמות (עמ' רכז).
לכן סיבב הקב"ה, סיבת כל הסיבות, ויקם מלך חדש על מצרים, וישימו על ישראל שרי מסים למען ענותו בסבלותם, ויעבידו בהם בפרך, וימררו את חייהם בעבודה קשה, למען יידעו כי לשוא היה מגמתם להיות כמצרים, ולשוא הפרו ברית להתערב עמהם - אדרבה, נהפכו להם לשונאים, ויעבידו בהם וילחצום ויכנעו תחת ידם. וע"י כך, הטובים שבהם שלא היו עדיין משוקעים בטומאת מצרים נאנחו וישובו אחור, ויצעקו אל ה' אלקי אבותיהם, וישמע ה' את קולם וירא את עוניים, כמש"כ (ב, כג_כד): ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה וכו' ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. על כן הביא הקב"ה עליהם את השעבוד, כי אלמלא השתעבדו בהם ועינו אותם היו נשקעים בתוך טומאתם ולא היה את מי לגאול, וע"י השעבוד נזדככו בכור הברזל במצרים, כמו שאמר הכתוב (דברים ד, כ): ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה.
בזה מצאנו ביאור לגזרת השעבוד בכלל - שעל ידו, אותם המעולים בעם המכונים בני ישראל, הרגישו שפלותם כמ"ש (ב, כג_כה): ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה וגו' וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים.
אמנם, הפחותים שבעם ישראל, היו כל כך משוקעים בטומאת מצרים, שלא הרגישו שפלותם ועבדותם. ובשבתם על סיר הבשר ואכלו לחם לשובע (עפ"י שמות טז, ג), לא התאוו כלל לצאת לחופשי! ולא לבד שלא הרגישו בלבם תאוה לצאת מעבדות לחירות, אלא גם לא רצו לצאת חופשי, וכמו שסיפרה לנו התורה, כי בכל פעם שהגיעו למקום דוחק_השעה קצת, תיכף ומיד היו מתרעמים ומתלוננים על משה על אשר הוציאם ממצרים, כי טוב להם עבוד את מצרים ולשבת שם על סיר הבשר, וכמה פעמים רצו לחזור למצרים, ולשוב תחת סבלות ועבדות מצרים.
לכן לא רצה הקב"ה להטות את לב פרעה, שהוא יתן רשות לעם בני ישראל לצאת חופשי מארצו - כי אילו נתן פרעה להם רשות, לא היו הם יוצאים, כי העם שהיו משוקע בשפל המדרגה, לא היה רוצה לצאת מעבדות לחירות. עד שסיבב הקב"ה כי גורשו ממצרים, ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ (יב, לג), כי לולא גירשום ממצרים לא היה העם רוצה לצאת (ועיי' מ"ש להלן פר' בשלח על מאמר הכתוב (יד, ה): ויהי בשלח פרעה את העם(32*).
ומפני שפלות מדרגת העם הזה, סיבב גם כן הקב"ה, כי אחר שבאו משה ואהרן אל פרעה שישלח את ישראל מארצו, לא הקל מעליהם עול העבדות. אדרבה, הכביד העבודה עליהם והוסיף לענותם עד כי גם תבן לא ניתן להם, והטעם - כי אם פרעה היה מקיל מעליהם לאט לאט כובד העבודה, לא היו מכירים ומודים כי מאת ה' היתה זאת, שהתחיל בזה מעשה הגאולה, אבל היו חושבים ואומרים כי חסדו הטוב של פרעה הקיל מעליהם עוּלם, ואם יתן להם חירות, יחזיקו טובה לפרעה, ולא יכירו את ה' גואלם, ולא יודו לה' חסדו [עיי' לעיל בפר' ויחי עמ' רט]. לכן סיבב הקב"ה כי אדרבה עוד הכביד פרעה העבודה עליהם והוסיף לענותם, והעיז פניו לומר: מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל (ה, ב), וציוה כי תכבד העבודה על האנשים, עד כי הביא עליו הקב"ה גם המכה העשירית: ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים, אז - ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו וכל מצרים ויאמר קומו צאו מתוך עמי, גם צאנכם גם בקרכם קחו ולכו, ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כולנו מתים (יב, כט_לג), ואז הכירו הכל כי לא פרעה נתן להם רשות ללכת, מרצונו הטוב, אבל יד ה' החזקה וזרועו הנטויה, אשר היתה בו ובעבדיו ובעמו, הוציאה את ישראל ממצרים, וכמו שאמר הכתוב: כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים (יג, ט), בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים (שם, יד).
ושני מיני חוזק יד היו שם: א. חוזק ידו של הקב"ה - שהכריח את פרעה, ע"י עשר מכות, לשלח את ישראל. ב. חוזק יד של פרעה ועמו - אשר הכריחו לצאת גם את פחותי עם, שנשתקעו כל כך בעבודת מצרים וטומאתם, שלא רצו לצאת מבית העבדים - ותחזק מצרים על העם, ויגרשום ממצרים ביד חזקה - ואלמלא כי גורשו ממצרים, היו משוקעים שם לעולם ח"ו, כי היו כל כך בשפל המדרגה שלא רצו לצאת, וראו טוב להם במצרים באכלם לחם לשובע, הגם שהיה לחם של עבדות ושפלות, ולכן היה צריך הקב"ה לסבב כי יגרשו אותם ממצרים ביד חזקה!
ואחרי ההצעות הללו נבין המשך הפסוקים שהתחלנו בהם - כי משה רבנו הקשה ג' קושיות המבוארות למעלה, והשיב לו הקב"ה מענה על כל אחת ואחת, ולמאי דסליק מיניה, דהיינו על קושיה האחרונה - ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה - השיב הקב"ה תחילה:
ויאמר ה' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה - רק עתה, ע"י שלא הקיל פרעה כובד העבודה מאז דברת אליו בשמי, ואדרבה הכביד עינוי העבודה עליהם, מתוך זה תראה אשר אעשה לפרעה - כי ביד חזקה ישלחם - כי לא מרצונו הטוב, אבל מפני ידי החזקה אשר עליו ישלחם, לשון "ישלחם" הוא בהוראת: יניחם ללכת - בגין ידי החזקה והאדירה.
ועל הקושיה השניה, למה שלח הקב"ה שליח אל פרעה, היה לו להטות את לבבו להניחם ללכת - ע"ז השיב הקב"ה: וביד חזקה יגרשם מארצו, ר"ל כי לא היה מועיל להטות לבב פרעה להניח להם ללכת, כי צריך שפרעה יגרשם בחזקת ידו מארצו, כי לולא כן לא ירצו ללכת משם. ופעם שנית שנכתב וביד חזקה, מוסב על חוזק יד של פרעה, שבחוזק יד יגרשם מארצו, וכמו שסיפר הכתוב: ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ, ונאמר: כי גורשו ממצרים.
ועל הקושיה הראשונה ששאל מרע"ה, על תכלית השעבוד בכלל, ולמה הרע לדור הזה דווקא - השיב לו הקב"ה מענה ארוך: וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה', ר"ל כי מידת הדין אמרה למשה, כי מה שהיא, מידת הדין, מתוחה על ישראל, היא עצמה - אני ה' - מידת הרחמים לטובתן של ישראל, וכמו שכתבתי, שאלמלא כן היו משוקעים כ"כ שלא היו יכולים להגאל.
וביאר דבריו: וארא אל אברהם ואל יצחק ואל יעקב בא_ל ש_ד_י, שנראיתי להם, כלומר שהם הכירו את מידת הרחמים שלי, דהיינו אל"ף למ"ד - דידוע כי השם אל"ף למ"ד מורה על מידת רחמים [כבתהילים נב, ג: חסד א_ל כל היום], ואלקים על מידת הדין - אפילו כאשר עשיתי בהם מידת הדין דהיינו שי"ן דל"ת יו"ד, שהוראתו ג"כ מידת הדין, כידוע.
ובכל הנסיונות והיסורים שהביא הקב"ה על האבות, כמו אברהם אבינו שניסהו ה' בעשרה נסיונות ועמד בכולם - שהפילוהו לכבשן האש, ואח"כ ציווה עליו ללכת מארצו ומולדתו, ושם הביא עליו רעב, ואח"כ לוקחה אשתו אל בית פרעה וכו', ולבסוף ציוה עליו לעקוד את בנו יחידו לעולה - ואברהם אבינו קיבל הכל באהבה, ויקרא שם המקום ההוא ה' יראה (בראשית כב, יד), כי ראה והכיר בו את מידת הרחמים, כי ידע שהכל לטובתו. וכן יצחק, שקינאו בו פלשתים וכהו עיניו בזקנותו, ויעקב בצרות עשו, לבן, דינה ורוגזו של יוסף - קיבלו הכל באהבה, כי הכירו שהכל לטובתם, מידת הרחמים, ולא הרהרו אחרי מידותיי, האמנם כי ושמי ה' לא נודעתי להם, שלא הגדתי להם כמו שאני אומר לך - אני ה' - אבל הם היו במדרגה גדולה ומעולה בהשגתם אותי ומידותיי.
לכן, לפי מדרגתם הרמה והנישאה, היה די להם גירות בארץ לא להם, וזהו שאמר: וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה, כי להם במדריגתם, היה די הגרות למען אקיים בהם בריתי לתת להם את ארץ כנען לזמן הקצוב ד' מאות שנה, כי הגירות נחשבה להם לגלות.
אמנם לדורות האחרונים, שנשתקעו בטומאת מצרים, לא נחשב לגלות רק אחר שנתקיים "ועבדום ועינו אותם" - אז הכירו שהם בגלות וצעקו אלי, וז"ש: וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם, ר"ל, עכשיו נתקיימה הגלות גם בהם, כי המעולים שבהם כבר התחילו לזעוק אלי. ואזכור את בריתי, ר"ל, הרי נתקיים בהם מה שאמרתי בברית בין הבתרים לאברהם: ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם - סך הכל, הגרות והעבדות יחדיו - ארבע מאות שנה.
אי לזאת, לכן אמור לבני ישראל אני ה', ר"ל כי בכל הבא עליהם - אני ה' - מידת הרחמים היא להם, והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם, כי השעבוד והעינוי בסבלותם ובעבדותם, היא שעמדה להם שלא נשתקעו בטומאת מצרים, ויוכלו להגאל, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, וביד חזקה שתים (עפ"י הגדה של פסח), כמו שבארתי - יד חזקה של הקב"ה, ויד חזקה של פרעה - כי לולא כן, לא רצו כולם לצאת משם.
וע"י כך: ולקחתי אתכם וכו' וידעתם כי אני ה' אלקיכם, כי במידת הדין שלי אני לכם מידת הרחמים, המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים, כי הסבל והשעבוד היתה לטובתם, כי עי"ז יכולתי להוציא אתכם.
*
לברית מילה
ע"י המילה נכנע החלק הגשמי של האדם לנשמתו
ושניהם משתעבדים לעבודת ה'
וגם הקמותי את בריתי לתת להם את ארץ כנען (י, ד).
איתא בזוה"ק (ח"ב כג.): בגין דאתגזרו, דכל מאן דאתגזר ירית ארעא וכו' דכתיב (ישעיה ס, כא): ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ [פירוש הסולם: משום שנימולו, שכל מי שנימול יורש הארץ וכו' שכתוב: ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ].
ובתרגום ירושלמי [ע"ע זח"א צג.]: ועמך כולם צדיקים - ועמך כולם גזורים.
נראה לפרש עפ"י הבחינה - כי האדם מורכב מגוף ונשמה, והקב"ה נטע את הנפש בחומר, למען אשר ע"י כח הנפש והרוח אשר ממקור קודש משמים מוצאו, יזדכך גם הגוף החומר הארצי אשר מעפר יסודו, ויתקדש ויטהר לעבודת השי"ת ולמצוותיו.
אמנם כן יצר סוכן בנו (עפ"י הפיוט למעריב של יו"כ), התאוות החומריות אשר ברתיחת דם האדם בוערות כאש תמיד, קשה מאד לצנן שלהבתם שלא ישחיתו, וכ"ש שקשה להשקיט ולכבוש התאוות תחת כח הנפש והנשמה, ולשעבדן לעבודת השי"ת. לולא כי הקב"ה שלח לנו עזרו מקודש ע"י אות ברית קודש אשר חתם בבשרנו - ברית מילה אשר כרת את אברהם אבינו וזרעו אחריו להמול לנו כל זכר - עי"ז יש לנו, זרע אברהם יצחק ויעקב, כוח ויד חזקה, להחליש רתיחת דמנו ולכבוש תאוות החומריות הארציות שבגופנו ולשעבדן לעבודת הבורא ית"ש, לקיום מצוותיו ותורותיו, למען אשר לא בנפשנו לבד, אבל גם בכוחות הארציות בגופנו, נהיה שלמים לעבודת הבורא ית"ש וליראתו, ויקוים בנו (תהלים פד, ג): לבי ובשרי ירננו אל א_ל חי.
כמ"ש המהר"ם אלשיך עיי"ש [בפירושו לפר' שמיני ט, ה_ו], בביאור המשנה: כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב - ר"ל איש ישראל כולו, דהיינו הגוף והנפש יחדיו, יש להם חלק לקנות עוה"ב - שנאמר: ועמך כולם צדיקים, הנפש והגוף, כולם יחד הם צדיקים, לעולם ירשו ארץ, שגם חלק הארצי הוא להם למורשה - לתורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב - כי בגוף ובנפש אנו עובדים אותו. נצר מטעי מעשי ידי, מטעי לשון רבים - דהיינו שתי הנטיעות אשר יצרתי ונטעתי יחדיו, גוף ונשמה - אשר ידי יסדה ארץ וימיני טיפחה שמים (ישעיה מח, יג), שבראתי את האדם יסודתו ארץ, עפר מן האדמה, וטיפחתי בו חלק שמיימי דהיינו הנשמה - שתיהן תהיינה להתפאר!
וזאת כוונת המאמר הנ"ל: וגם הקימותי את בריתי איתם - ר"ל ברית המילה - לתת להם את ארץ כנען, היא הנותנת בידם להכניע את הארציות שבהם, והיינו שהארץ תהיה כנען, דהיינו מוכנעת להם. את ארץ מגוריהם אשר גרו בה, שהגוף יהיה להם תמיד רק כגר פה עלי ארץ, עי"ז ייכנע.
וע"ז איתא בזוה"ק: בגין דאתגזרו, בשביל שהם נימולים, דכל מאן דאתגזר ירית ארעא - ר"ל שגם החלק הארצי וכל הארציות יהיו לו למורשה, למשול ולשלוט בו ולכובשו - דכתיב ועמך כולם צדיקים וכו'. ובתרגום ירושלמי: כולם גזורים, שע"י המילה, הגוף והנפש כולם יחדיו צדיקים, לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר, כמ"ש לעיל.
וכן בילד הנכנס לברית, גופו ונפשו יהיה להתפאר, ייכנס לתורה ולחופה ולמע"ט, אמן.
*
לנישואין
מוסר לעשירים בעם, להשיא בנותיהם לבחורים מופלגי תורה
ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה (ו, כג).
ילקוט סופר הביא פסיקתא זוטרתא: נתערבה משפחת הכהונה עם משפחת המלכות - שבט לוי ושבט יהודה.
נ"ל דבא ללמד מוסר, כי הקצינים והעשירים בעם ישיאו בנותיהם לת"ח. כאשר היה בשנים קדמוניות, שמי שברכו ה' בעושר ובנכסים, ולו בת בכל המעלות, היה מתייחס להשיאה לבחור מופלג בתורה וירא שמים, בר אוריין ובר אבהן, נצר וזרע צדיקים ותלמידי חכמים.
לא כבזמן הזה - כי הגבירים העשירים משתדלים לשדך בנותיהם לבני עשירים כמותם, או לרופאים, עורכי דין, ושאר בעלי דיפלומות, אבל אין מי שיבקש אחד מבחורי חמד לומדי ישיבה, בעלי תורה ויראת שמים, להשיא לו את בתו. כי התורה בזמן הזה בזויה מכבודה, אין דורש ואין מבקש לשדך בתו למי שהוא בן תורה, ומופלגי הבחורים אשר קידשו ימים ולילות לתורה ולעבודה, בהגיע תור לישא אשה, קשה לזווג להם זיווג כקריעת ים סוף, ורק בנות עניים או בנות רבנים ודיינים מצינו שתינשאנה לבחורי ישיבה, לתלמידי חכמים - אוי להם לבריות מעלבונה של תורה (אבות פ"ו מ"ב)!
לכן סיפרה לנו תורתנו הקדושה את דרך הקודש של אבותינו, כי ויקח אהרן, שהיה עוסק רק בתורה ובעבודה, ולא היה בן גביר וקצין מעשירי עם - אבל היה גזע לעם תלמידי חכמים וצדיקים משבט לוי, שהם עסקו בתורה ובעבודת שמים, ובכל זאת הצליח ליקח - את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון, שהיתה בת נשיאים וקצינים עשירי עם, לו לאשה, ר"ל שהיו מתייחסים ליתן את בתם לו - לאהרן, שהוא בעל תורה ועבודה מזרע לויים - הגם שלא היה בן עשיר וקצין.
וע"ז בא מאמר הפסיקתא, כי בדור ההוא נתערבה משפחת הכהונה, שלא היו להם נכסים ועשירות, עם משפחת המלכות שהיו נשיאי וקציני עשירי עם. שבט לוי ושבט יהודה - ר"ל שבט לוי שלא היה להם נחלה, רק תרומות ומעשרות, והיו יושבים על התורה ועל העבודה, יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך (דברים לג, י) - לכהנים וללויים, השיאו הנשיאים והקצינים משפחת המלכות את בנותיהם לנשים והיו מתייחסים בהם שלקחו בנותיהם, כמו שאמר הכתוב: ויקח אהרן את אלישבע וכו' לו לאשה, סיפרה לנו התוה"ק זאת, להורות לנו מוסר השכל, כי כן נאה ויאה, כי הגבירים הקצינים ישיאו בנותיהם לבני תורה ועוסקים בעבודה.
וכן בזיווג הנוכחי, אבי הכלה הקצין הנכבד, עתיר נכסין, השיא בתו המוכתרת בכל המעלות לבחור מופלג בתורה ויר"ש, ולא פנה אל רהבים עשירות וקצינות, ולכן כזיווג אהרן ואלישבע - יהי זיווגם עולה יפה למזל ולברכה וחיים ושלום וכל טוב עד עולם, אמן סלה.
*
להספד
ע"י לימוד התורה של הבנים וצדקתם,
הרי אביהם כאילו לא מת ועודנו חי
וגם הקימותי את בריתי איתם לתת להם את ארץ כנען (ו, ד).
תנא, רבי סימאי אומר מנין לתחיית המתים מן התורה, שנאמר: וגם הקימותי את בריתי איתם לתת להם את ארץ כנען - לכם לא נאמר אלא להם, מכאן לתחיית המתים מן התורה (סנהדרין צ:).
אמרתי בהספד על אדם כשר, ירא שמים ומדקדק במצוות, המנוח כ"ה משה קליין נ"ע, שהניח אחריו בן ת"ח מופלג וצדיק ולומד תורה בהתמדה ומתפרנס מיגיע כפו - שהכוונה ע"פ מאמר המדרש (ב"ר מט, ד) על הפסוק (בראשית יח, יט): כי ידעתיו וכו' למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו, תני ר"ש בן יוחאי אומר, כל מי שיש לו בן יגע בתורה כאילו לא מת, שנאמר: למען הביא ה' על אברהם - את אשר דיבר אליו לא נאמר, אלא - את אשר דיבר עליו. וכן פירש"י (על הפס' הנ"ל): על בית אברהם לא נאמר אלא על אברהם, למדנו כל המניח בן צדיק כאילו לא מת.
וזאת כוונת המאמר: וגם הקימותי את בריתי איתם לתת להם את ארץ כנען - מדקאמר "לתת להם", משמע כי לאבות, להם לעצמם, נותן הקב"ה את ארץ כנען, והלא כבר מתו? על זה - ר' סימאי אומר, מנין לתחיית המתים מן התורה, ר"ל שע"י התורה, גם המתים שכבר מתו, עוד חיים הם, שנאמר: וגם הקימותי את בריתי איתם לתת להם את ארץ כנען, לכם לא נאמר אלא להם, דמשמע להם לעצמם, מכאן לתחיית המתים מן התורה, ר"ל, שע"י התורה גם המתים עדיין חיים הם, וכמו שאמר המדרש: כל מי שיש לו בן יגע בתורה כאילו לא מת, או כמו שפירש"י ז"ל: כל המעמיד בן צדיק כאילו לא מת. נמצא, כי ע"י לימוד תורה של הבנים, או ע"י צדקתם, שמקיימים הבנים את התורה, הרי אביהם כאילו לא מת ועדיין הוא חי.
ולכן, אתם בני הנפטר המנוח כה"ר משה קליין ז"ל - יען כי אביכם יש לו בן ת"ח יגע בתורה, ה"ה הרבני החו"ב הצדיק מו"ה מרדכי(33*) (נ"י), וגם שאר בניו ובנותיו, כולם מקיימי מצוות התורה כהלכתם, שומרי שבת ויו"ט וביתם בכשרות - תדעו כי אביכם היקר היו"ש לא מת, אבל הוא חי, חי עודנו עומד לפני ה' (עפ"י בראשית שם, כג) ומתפלל בעדכם וזכותו עומד לכם. לכן, אל תבכו למת (עפ"י ירמיה כב, י), כי לא מת, כי חי הוא! והוא אומר לכם כדברי הכתוב בסוף פרשתנו:
ויאמר משה, כצאתי את העיר, מן העיר, אפרוש את כפי אל ה', להתפלל בעדכם. הקולות יחדלון, חדלו לכם מן קול צווחה ונהי יותר מהראוי, כי הנני חי ומגין עליכם, ומליץ בעדכם שהקב"ה ישמור אתכם מכל רע - והברד לא יהיה עוד, ומה שהגיע אתכם עד הנה יגון וחבלה, לא יהיה עוד, כי אתפלל בעדכם.
והקב"ה ישמע תפילת אביכם, כי כבר אמרו חז"ל: גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם (חולין ז.), ומשה שפיר קאמר (עפ"י שבת קא: וש"נ), זכותו יעמוד לכם ויגן עליכם, עד ביאת הגואל בב"א.
* * *