בפתרון חלומו של שר המשקים, הוכיח יוסף
אהבת האמת ובטחון חזק בה'
ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וכו' (מא, א).
מדרש רבה (פט, ג ועיי' בילקוט שמעוני): אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו (תהילים מ, ה) - זה יוסף, ולא פנה אל רהבים - ע"י שאמר לשר המשקים: כי אם זכרתני והזכרתני, נתווסף לו שתי שנים.
והמאמר פלאי, דהביא פסוק מספר תהלים לפרש על יוסף ולומר שהוא הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב, ותיכף ומיד סותר את זה, במה שאמר "ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני נתווסף לו שתי שנים", הרי שיוסף פנה אל רהבים ושטי כזב, כי בטח בשר המשקים באומרו אליו ב' פעמים שיזכרנו וגם נענש בשביל זה, ואם כן, איך יתכן לומר עליו: אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב - זה יוסף - הלא תבריה בצדו?
ונראה לפרש, דהנה אם נסתכל ונתבונן במעשה יוסף ואחיו וכל מה שאירע ליוסף ע"י החלומות, נראה כי שתי מדות ומעלות טובות רמות ונשגבות השתרגו זו בזו בנפשו ולבו ורוחו: א. אהבת האמת ב. הבטחון החזק בה'. כי כאשר חלם יוסף את חלומותיו, כי אלומות אחיו השתחוו לאלומתו וכי השמש והירח ואחד עשר כוכבים השתחוו לו - להיות כי יוסף הצדיק היה חכם ונבון מאד, בר חכים לאביו (תרגום אונקלוס לז, ג) - היה לו להחריש ולשתוק, ולא לספר החלומות לאחיו. כי הלא היה יכול לדעת, כי ע"י סיפור החלומות לאחיו, לא לבד שיקנאו בו אחיו וישנאוהו, אבל גם יעשו כל התחבולות וישתדלו בכל הפעולות לבטל עניין החלומות שלא יתקיימו, כמו שאמרו איש אל אחיו: ועתה לכו ונהרגהו וכו' ונראה מה יהיו חלומותיו (לז, כ), ואלו היה מחריש ושותק היה ניצל מן הקנאה והשנאה ומכל הרדיפות של אחיו.
וצריך לחקור ולהבין, לאיזה תכלית סיפר להם יוסף את כל החלומות, שעי"ז היה מעורר על עצמו קנאת ושנאת ורדיפת אחיו? ולא נמצא פתרון אחר, להבין דעת יוסף הצדיק ומעשהו בסיפור חלומותיו לאחיו, רק כי אהבת האמת היתה כל כך גדולה בלבו, כי לא סבלה רוחו לְכַּחֵד ולהסתיר מפניהם עניין חלומותיו. ובטחונו בה' היה חזק כל כך, כי הגם שידע שע"י שיספר להם חלומותיו, יוסיפו לשנוא אותו וישתדלו בכל אומץ כוחם לבטל קיום החלומות - בכל זאת יתקיימו החלומות בגזרת ועזרת השי"ת, אשר הראה לו בחלומו גדולתו העתידה, וכל כלי יוצר עליו לא יצלח (עפ"י ישעיה נד, יז), וכל שנאת ורדיפת אחיו לא יוכלו לבטל גזרת הבורא ית"ש. וחשב יוסף הצדיק, כי אם יעלים מהם חלומותיו, כדי שלא ישנאוהו ולא יתנכלו נגדו, הרי זה פגם וחסרון באמונתו ובטחונו בה' ובאהבת האמת אשר נוססה בו.
לכן, למען מדת האמת וחוזק בטחונו, הגיד לאחיו את חלומותיו, אע"פ שידע כי עי"ז יגרה על עצמו קנאתם ושנאתם ורדיפתם והשתדלותם לבטל עניין חלומו, כמו שאמר הפסוק (לז, ה): ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנוא אותו - הגיד להם את חלומו, אע"פ שעי"ז יוסיפו לשנוא אותו, בכל זאת - ויאמר אליהם שמעו נא החלום הזה וכו'. וכן היה, כמו שאמר הפסוק (שם, ח): ויאמרו לו אחיו המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו - ולכאורה ב' מילות הללו, "ועל דבריו", שפת יתר הן - אבל הכוונה היא, כי תוספת המשטמה והשנאה היתה לא על חלומותיו והרהורי ורעיוני חזיוני לילותיו בלבד, אבל גודל שנאתם היתה על אשר הגיד להם, ולא העלים מפניהם את חלומותיו, ובזה הראה כי אינו מתיירא מקנאתם ושנאתם, ומורא ופחד לא יעלו על ראשו מפני תחבולותם שישתדלו ויתאמצו לנגדו לבטל חלומותיו. וזהו שכפל הפסוק: על חלומותיו ועל דבריו, על מה שהגיד להם חזיוני והרהורי ליליו ורעיוניו, בלי מורא ופחד ודאגה כלל והראה למו בטחונו החזק, כי לשוא יתנכלו להרע לו ולבטל קיום חלומותיו, כי תופר עצתם ועצת ה' היא תקום!
והבטחון החזק הזה ואהבת האמת הלזו, הראה לנו יוסף הצדיק גם בפתרון חלומו של שר המשקים, באומרו אליו (מ, יד): בעוד שלושת ימים ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך ונתת כוס פרעה בידו כמשפט הראשון אשר היית משקהו, כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה.
דלכאורה צריך להבין, מה זה שאמר יוסף לשר המשקים: ונתת כוס פרעה בידו כמשפט הראשון אשר היית משקהו - הלא כיון שאמר לו כבר "והשיבך על כנך", הנה בכלל זה כבר מובן שיתן הכוס ביד פרעה כמשפט הראשון אשר היה משקהו? ועוד צריך להבין לשון "כמשפט הראשון", היה די לומר - כבראשונה כאשר היית משקהו, ומה הוראת תיבת "כמשפט"?
ועוד צריך להבין המשך מאמר הפסוק הזה עם דברי הפסוק שאחריו: כי אם זכרתני אתך וכו' והזכרתני אל פרעה וכו', מה חיבור לשון "כי אם" - שמשמעותו: רק אם, למען אשר - לדברים שלפניו: "ונתת כוס פרעה בידו כמשפט הראשון אשר היית משקהו", ויותר נכון היה לו לומר: אבל נא או אך נא, זכרתני אתך וכו' - כי לשון "כי אם זכרתני", לכאורה אין לו המשך לדבריו שלפני זה?
לכן נלע"ד הכוונה - דהנה חטא שר המשקים היה, שלא השגיח כראוי שלא יפול זבוב לתוך כוס פרעה, או שעל כל פנים לא יהיה זבוב בכוס בעת אשר יתן הכוס ליד פרעה (כדרשת חז"ל הובאה ברש"י מ, א). והנה אם אחרי שאירע זאת - היה על המלך לתקן חוק ומשפט ותקנה חדשה, בעונש מיתה, כי שר המשקים צריך שיתן עינו תמיד בכוס המלך, ולא יסיר עינו והשגחתו אף רגע ממנו. ואם שר המשקים שהוא אסור בבית האסורים, יקבל על עצמו באומאה [שבועה] חמורה להיות נזהר בחוק ומשפט החדש ולעשות כתקנה החדשה, להיות זריז לשום עינא פקיחא על הכוס, שלא יארע לו עוד, כאשר אירע לו בעת אשר לא היה עדיין חוק ומשפט מות על הדבר הזה. באופן זה, אפשר כי המלך יחון ויחמול עליו ויסלח לו וישיבהו על כנו, על סמך חוק ומשפט החדש אשר גזר ותיקן.
אבל עניין שר המשקים לא היה באופן זה - כי לא גזר פרעה חוק ומשפט חדש, ולא תיקן שום תקנה חדשה בענייני שר המשקים, וגם שר המשקים שהיה בבית האסורים לא קיבל על עצמו שום זהירות וזריזות חדשה בעניין משמר פקודתו, אבל נשאר הכל בנימוס וחוק ומשפט אשר לפני זה, ובכל זאת הושב שר המשקים על כנו. וזה פלא גדול, כי מה זה ועל מה זה ימצא שר המשקים חן בעיני פרעה להשיבו על כנו, וכי ראה בו פרעה שחזר למוטב, או קיבל על עצמו משפט חדש שלא לעשות עוד כמו שעשה?! הן לא היה אחד מכל אלה, ובכל זאת ניצל שר המשקים והושב על כנו!
ועוד צריך להבין, למה ועל ידי מה זכה שר המשקים שיראהו הקב"ה את כל זאת בחלומו, כאשר פתר לו יוסף, ובמה זכה לכך בעודו בבית האסורים! אין זה, כי אם למען אשר על ידי שר המשקים, יינצל גם יוסף מבית האסורים - כי שר המשקים יזכירהו אל פרעה, וע"י שיזכירהו, יוציאהו פרעה מן הבור הזה - כאשר באמת כן היה הדבר, אחרי כן. ולולא כן לא היה שר המשקים ראוי להנצל כלל, ולא היה בא לחלום חלום כלל.
וזה שאמר לו יוסף: זה פתרונו וכו' בעוד שלושת ימים וכו' והשיבך על כנך ונתת כוס פרעה בידו כמשפט הראשון אשר היית משקהו - כי פרעה ישיבך על כנך, האמנם כי לא נתחדש מאז ועד עתה שום דבר, ולא ניתקן שום תיקון חוק ומשפט חדש, ולא קיבלת על עצמך שום קבלה של זהירות וזריזות שלעתיד, אשר בשביל זה תהיה ראוי שיטה לך המלך את חסדו, ויסלח לעוונך, וישיבך על כנך, כי - ונתת כוס פרעה בידו כמשפט הראשון אשר היית משקהו - דייקא כמשפט הראשון וכמנהגך הראשון, בלי שום שינוי לטובה, אשר עי"ז תהיה ראוי להינצל מבית האסורים ולהשיבך על כנך, אין זה כי אם - רק למען אשר - זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה, ר"ל, אחרי כי באמת אין שום דבר, אשר בשבילו אתה ראוי שייעשה לך נס זה שתינצל ותושב על כנך, אין זה כי אם סיבה אשר יסבב השי"ת על ידך, כי ע"י אשר אני פותר חלומך לטובה, תחזיק לי טובה וזכור תזכרני בעת אשר ייטב לך, ועי"ז שתזכרני ולא תשכחני, תעשה עמדי חסד והזכרתני אל פרעה לעת מצוא והוצאתני מן הבית הזה - כן דיבר יוסף אל שר המשקים.
והנה, אם אמנם כי כל דברי יוסף היו אמת, כי באמת רק מפני זה חלם שר המשקים את חלומו - למען יפתור לו יוסף לטובה ולמען יזכרנו שר המשקים ויזכירנו לטובה לפני פרעה לעת המזומן לכך ולא מפני שראוי שר המשקים להינצל - בכל זאת, לפי חוקי השכל והחכמה, אם היה יוסף הולך אחר חכמתו ושכלו לבד, לא היה לו ליוסף להגיד את כל זאת לשר המשקים! כי בזה שהגיד לו שהוא אינו ראוי להינצל ולהיות מושב על כנו, וכי הוא רק סיבה ומסבב לטובת יוסף, הנה בזה פגם יוסף בכבודו של שר המשקים, ובפרט כי המצריים הם בעלי גאוה, גסי רוח, כי לכן נקראו רַהַב כמו שנאמר בישעיה: רהב הם שבת (ל, ז עיי"ש פירש"י), המחצבת רהב (נא, ט), על שם שהם גסי רוח ובעלי גאוה, ומידתם של בעלי גאוה וגסי רוח שהם מקפידים מאוד על פגם כבודם.
ובלתי ספק, גם שר המשקים היתה הקפדה גדולה בלבו על יוסף, באשר יוסף הצדיק פגם מאד בכבודו, באומרו לו כי הוא אינו ראוי להינצל ולהשיבו על כנו, וכי אין הצלתו כי אם רק למען שהוא יסבב הצלת יוסף, כמו שפירשנו. ולכן לא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו - כי חרה אפו בקרבו, בהגיגו בער אש השנאה והנטירה על יוסף מפני דבריו שאמר, כי הוא רק מסובב להצלת יוסף ובעצמו אינו ראוי להינצל. ולכן טוב היה לו ליוסף שלא להגיד את זאת לשר המשקים, אבל היה עליו רק לפתור חלומו, ולשתוק מן העניין שגרם לו לחלום חלומו.
אמנם יוסף הצדיק בגודל אהבת האמת אשר בו, ובגודל חוזק הבטחון בה' אשר בקרבו, לא כיחד דבר, כי לבו בטח בה', כי אף אם יחרה אף שר המשקים בו וישתדל שלא להזכירו אל פרעה ויעשה כל הפעולות למנוע הצלת יוסף מן הבור, בכל זאת תופר עצתו - ויסבב הקב"ה שיהיה מוכרח להזכירו אל פרעה, ולסבב עי"ז את הצלתו, כאשר אמר לו יוסף בפתרון החלום, ועניין סיבת חלומו.
וזה יפיץ לנו אור על המאמר שהתחלנו בו, מוסב על מאמר הכתוב בסוף פרשת וישב: ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, ואמרו במדרש רבה (פח, ז): כל יום היה מתנה תנאים ומלאך בא והופכן, וקושר קשרים ומלאך בא ומתירן. פירש במתנות כהונה: שהיה שר המשקים משתדל בכל הפעולות שלא להוציא יוסף מן הבור, והיה מתנה תנאים עליו וקושר קשר עליו בחצר המלך, כדי שלא ייצא מן הבור וכו', והמלאך היה מהפך תנאיו ומתיר קשריו, שלא היו דבריו נשמעים ולא הועילו לו, עיי"ש. הרי מבואר, כי שר המשקים התעולל עלילות ברשע נגד יוסף הצדיק, עד כי אחר זמן רב - ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וכו' - נתגלגל הדבר, כי היה מוכרח לפתוח פיו ולהזכיר את יוסף לפני פרעה.
ולכן שפיר הביא המדרש על זה דברי הפסוק: אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו - זה יוסף, שהיה בטחונו בה' חזק ואמיץ מאד, ולא פנה אל רהבים ושטי כזב, שכל כך גדול היה בטחונו בה', שלא השתדל למצוא חן וחסד בעיני שר המשקים ולהחניף לו, ע"י שיכסה ויכחד ויעלים ממנו הסיבה שבשבילה חלם חלום, אבל הגיד לו האמת, בלי כזב, וזה גרם כי שר המשקים, איש רהב ובעל גאוה, לא זכר את יוסף וישכחנו, והשתדל נגד הצלתו.
ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני, ר"ל, ע"י שאמר לשר המשקים את האמת, כי סיבת חלומו היתה רק לסבב שעי"ז הוא יזכור את יוסף ויזכירהו אל פרעה, ולא מפני שהוא ראוי לכך - לכן חרה אף שר המשקים, ובערה בו שנאה וקנאה על יוסף שלא להזכירנו, ועי"ז נמשך הדבר ב' שנים - נתווסף לו שתי שנים, עד כי הקב"ה הפיר מחשבת ערומים, ועצת שר המשקים נתקלקלה, ועצת ה' היא תקום, כאשר פתר ואמר יוסף הצדיק בלי כחד וכזב ובלי פחד מפני רהבים ושטי כזב, כי שם ה' מבטחו, והבן.
*
יוסף ידע כי חלומו של מלך נוגע לכלל העולם ואינו חלום פרטי
ופרעה חולם.
איתא במדרש רבה (פט, ד): וכל הבריות אינן חולמין אתמהא, אלא חלום של מלך, של כל העולם כולו הוא.
נ"ל הכוונה על פי מה שפירש רש"י על מה שאמר הכתוב (מא, ח): ואין פותר אותם לפרעה - פותרין היו אותם, אבל לא לפרעה, שלא היה קולן נכנס באזניו, ולא היה לו קורת רוח בפתרונם, שהיו אומרים: שבע בנות אתה מוליד שבע בנות אתה קובר.
ונ"ל דחרטומי מצרים טעו בחושבם, כי חלום פרעה נוגע לעניינים של פרעה עצמו, כגון גופו ובני ביתו, ולכן פתרו כי שבע פרות הטובות, פתרונן כי שבע בנות יוליד, ושבע פרות הרעות, פתרונן כי שבע בנות יקבור. ולא ידעו ולא הבינו, כי חלומו של פרעה אינו נוגע לו לעצמו, אבל נוגע לענייני כל העולם כולו - את אשר האלקים עושה הראה לפרעה בחלום.
וזה שאמרו חז"ל: ופרעה חולם, וכל הבריות אינן חולמים, אתמהא - ולמה הזכיר הכתוב ומדייק לומר "ופרעה חולם" - אלא ידוע כי כל מלכי מצרים היו מכונים בשם פרעה, וכיון שאמר הכתוב "ופרעה חולם", הוי כאילו אמר "והמלך חולם", ועל כרחך כי חלום של מלך - של כל העולם כולו הוא, הוא עניין הנוגע לכל העולם כלו, ולא לו לבדו.
ולכן אמר הכתוב על פתרון של החרטומים: ואין פותר אותם לפרעה, דייקא "לפרעה", וכמו שפירש"י ז"ל: פותרין היו אותו אבל לא לפרעה, דייקא, לא לפרעה - לא למלך - שלא היה קולן נכנס באזניו ולא היה לו קורת רוח בפתרונם שהיו אומרים שבע בנות אתה מוליד, שבע בנות אתה קובר, ופתרון זה היה עניין נוגע לו לבדו, ולא למלך, לכן לא מצא בו קורת רוח ולא נכנסו הדברים באזניו, יען כי - חלומו של מלך, של כל העולם כולו הוא, דבר הנוגע לכלל העולם.
אבל יוסף הצדיק ידע את זאת, ולכן טוב פתר: כי את אשר האלוקים עושה הראה את פרעה, כי שבע פרות הטובות ושבע שבלים הטובים - שבע שני שובע אשר יבואו בתחילה, ושבע פרות הרעות ושבע שבלים הרעים - שבע שני רעב אשר יקומו אחריהן, וזה נוגע לכלל העולם.
והנה הפתרון הזה הוא פשוט, ואין בו חכמה עמוקה, רק היה צריך לדעת דעה ובינה, כי חלומו של מלך נוגע לכלל העולם ואינו כחלום איש פשוט, ודעת זו היתה ביוסף הצדיק. ועל זה אמרו במדרש רבה (שם ו): הדא הוא דכתיב, ביקש לץ חכמה ואין (משלי יד, ו) - אלו חכמי פרעה וחרטומי מצרים, כי הם רצו לפתור דבר חכמה - ואין כאן דבר חכמה, אלא דבר פשוט! ודעת לנבון נקל - זה יוסף, שיוסף היה בו דעת לדעת כי חלומו של פרעה של כל העולם כולו, ועי"ז ראה כי הדברים כפשוטם - את אשר האלקים עושה הראה את פרעה.
*
לברית מילה
אחד מטעמי המילה - חיזוק האהבה והאחווה בין כל בני הברית
זאת עשו וחיו (מב, יח).
איתא במדרש (ילקוט החדש בשם זוה"ק ח"א דף ר:): אמר להם, אני לא אעשה כמו שעשיתם בשכם, שהכנסתם בברית ואח"כ הרגתם, רק זאת זו מילה, עשו וחיו. [וסיום דברי הזוה"ק שם: מאי טעמא, בגין את האלקים אני ירא, וכל זה לא היה אלא בשביל בנימין. וע"ע בויק"ר (כא, ו) בזאת - בזכות מילה - זאת בריתי (בראשית יז, י)].
המאמר פלאי, הלא ידע יוסף כי הם נימולים, ומה זה שאמר להם: זאת זו מילה עשו?
ונראה לפרש - דהנה אחד מטעמי המילה, לחזק האהבה זה לזה בין הנימולים, אשר כולם חתומים באות אחד, וראוי שיהיו אוהבים זה את זה כאחים (רמב"ם מו"נ ח"ג פמ"ט ועיי' להלן פר' תצוה עמ' שכג). אבל אחי יוסף לא עשו כן (אע"ג דבשכם באמת כדין עשו, כמו שכתבתי בפרשת וישלח לעיל עמ' קמה עיי"ש), ולא קיימו בחינת טעם זו של המילה לגבי יוסף - ששנאו אותו ומכרו אותו, אחר שבתחילה רצו להורגו. ועתה רצה יוסף לנסות אותם, אם כבר שבו מדרכם הרעה, ומקיימים בחינת המילה לאהוב זה את זה. ולכן לקח מאיתם את שמעון בתנאי שיביאו את אחיהם הקטון, להציל אותו ממאסרו.
לכן, אמר להם אני לא אעשה כמו שעשיתם בשכם שהכנסתם בברית ואח"כ הרגתם, והרי זה מתנגד לבחינת המילה בטעם המילה לחזק את האהבה והאחווה בין הנימולים, רק זאת, זו המילה, עשו וחיו, בחינה זאת של המילה, דכתיב בה (יז, י_יב): זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם וכו' לדורותיכם - דהיינו האהבה והאחווה ביניכם - זאת אם תעשו, דהיינו שתמסרו נפשכם בעד אחיכם אשר ייאסר פה ותביאו את אחיכם הקטון למען הצילו, אז אראה, כי תקיימו ברית המילה בבחינת וטעם חיזוק האהבה, ותחיו ולא תמותו.
ועל פי זה אמרתי לפרש על דרך מליצה דברי הכתוב (מב, כא_כב): ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת ויען ראובן אתם לאמר הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש - דלכאורה צריך להבין, מה זה מידה כנגד מידה, דבשביל ששנאו ומכרו את יוסף, על כן באה הצרה הזאת שלקחו את שמעון במאסר, בתנאי להביא את בנימין להצילו ממאסר, מה עניין זה לזה? ועוד צריך להבין, מה זה שאמר ראובן: וגם דמו הנה נדרש, הלא לא הרגו אותו רק מכרוהו?
אמנם לפי מה שכתבתי, שיוסף הוכיח אותם על בחינת המילה לחזק האהבה, ובא לנסות אותם בעניין זה, אם ימסרו נפשם באהבה להציל את אחיהם - על זה אמרו שפיר: אבל אשמים אנחנו על אחינו וכו' על כן באה אלינו הצרה הזאת, ר"ל, כי יען שחטאו נגד בחינת זאת, הברית מילה, שלא נהגו באהבה ואחווה ליוסף, על כן נענשו מידה כנגד מידה, כי עתה באו לנסיון לקיים בחינת המילה, לעשות אהבה לשמעון אחיהם להצילו.
ועל זה שפיר אמר להם ראובן: הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש, דם המילה, אשר תכליתו לחזק האהבה למי שהוא נימול ככם, ואתם חטאתם נגד בחינת המילה הלזו, דם המילה שלו צועק כנגדכם וקובל אליכם, ועתה הנה נדרש.
המוסר היוצא - להחזיק באהבה ואחווה!
וזכות בחינת מילה תעמוד להילד הרך הנימול, שיהיה אהוב למקום ולאחיו ולבריות, וכשם שנכנס לברית כן ייכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים, אמן.
*
להספד
ארבע מעלות הן בתלמיד חכם ומנהיג אמיתי, השלם בכל השלמות
ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלקים לנו (מב, כח).
איתא במדרש רבה (צא, ט; שה"ש ו, ב; קהלת ה, יא) ובילקוט שמעוני (סוף רמז קמח) ובירושלמי (פ"ב דמסכת ברכות ה"ח ופ"ג דמסכת הוריות ה"ה) ואני אעתיק לשון הילקוט שמעוני:
כד דמך רבי סימון בר זבדי, אמרו ליה לרבי לוי, עול ואפטר עלוי [כאשר נפטר ר' סימון ב"ז אמרו חכמים לר' לוי שייכנס להספיד אותו]. על ואפטר עלוי: כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזוקו. ברזל מעפר יוקח ואבן יצוק נחושה (איוב כח, א_ב). ארבעה דברים הללו הן הן תשמישן של עולם, ואם אבדו יש להן חליפין - תלמיד חכם שאבד מי מחליפו.
אמר רבי לוי, שבטים מצאו מציאה - כתיב ויצא לבם ויחרדו, אנו שאבדנו את ר' סימון בר זבדי, על אחת כמה וכמה.
אמרתי בהספד על כבוד מחותני(19*) הרב הגאון הצדיק הישיש מו"ה יעקב קאפיל פריעדמאנן זצוק"ל, שהיה אבדק"ק נירעדיהאזא יע"א, וארבעים שנה שימש בעבודת הקודש על כסא הרבנות בק"ק הנ"ל, והיו נכונים לחוג בשמחה את יום מלאת לו שם ארבעים שנה, אבל איזה ימים קודם לזה ביקשוהו לישיבה של מעלה, ושבק לן חיים [בכ"ו כסלו תרס"ה].
ופתחתי לקונן עליו בלשון הפסוק (קהלת ב, ב): לשחוק אמרתי מהולל, עפ"י מה דאיתא במדרש רבה קהלת (ב, ד): בעובדא דחד מרברבי בבל וכו' עיי"ש - כי שמחתנו נהפכה לתוגה, ותחת ברכת גיל וחדוה, אנו אומרים ברכת אבלים, נהי וקינה, הוי לשחוק אמרתי מהולל.
ואח"כ בארתי מאמר ר' לוי ואמרתי, כי הנה ד' מיני מעלות בת"ח וגדולי הדור:
א. יש מי שהוא חריף עצום, ובקי נפלא בש"ס ופוסקים, סיני ועוקר הרים, וה' עמו שהלכה כמותו (עפ"י סנהדרין צג:), יודע לברר וללבן ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, יורד לעומקה של הלכה, צולל במים אדירים ומעלה מרגניתא טבא, הוא השליט בכל אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל מזוקק שבעתיים (עפ"י תהילים יב, ז), ועל גדול בתורה וגאון מופלג כזה נאמר: כי יש לכסף מוצא.
ב. ויש שהוא דרשן מפואר, יודע לפרש פסוקי תורה ומדרשי ומאמרי חז"ל בשום שכל טוב, בחקירה ובחינה ישרה, וגם יודע להמתיק כל אלה במשל ובמליצה, דבש וחלב תחת לשונו (עפ"י שיר השירים ד, יא), וגם יש לו כח הדיבור, לשון לימודים, לשון זהב, ודברי דרשותיו נחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים (עפ"י תהילים יט, יא), ועליו נאמר: ומקום לזהב יזוקו.
ג. יש מי שהוא בעל מוכיח גדול, כל דרשותיו מלאות מוסר קשה, להכות על קדקוד הפושעים והמורדים והפורקים עול, ולשונו חרב חדה, חרב ברזל, חרב פיפיות לנגדם, ועליו נאמר: ברזל מעפר יוקח.
ד. יש אשר לעת קמים עלינו אויבינו, שונאינו, מנדינו - בין מהרסינו ומחריבנו ממנו, דהיינו האפיקורסים בישראל, הרוצים להרוס דת ישנה ולשנות ממנהגי ישראל, בין אויבינו בחוץ, הקמים עלינו היהודים בעלילות שקר ודופי, במלשינות רשע וכזב - יש צדיקים גדולי ישראל העומדים לנגדם בויכוח נגלה בכתב ובלשון, מגלים נבלותם ושקרות טענותיהם ועלילותיהם, ומוציאים כאור משפטנו וצדקנו כנוגה לפני מלכים ושרים וכל העמים, ואלה הגדולים אנשי חיל ועוז, עומדים למגינים ולתריסים, בקשת נחושה זרועותם ובמגן נחושת. ובתוך קהל עדתם הם מגינים בצדקתם ובזכות תורתם ומעשים טובים שלהם, וגם בתפילתם, מעבירים הם מבני קהילתם חוליים רעים וכל גזרות קשות ורעות, עליהם נאמר המשל הרביעי: ואבן יצוק נחושה.
ואמר ר' לוי, ארבעה דברים הללו הן הן תשמישן של עולם, כי לכל מיני בעלי מעלות הללו, יש להן מקום וצורך לשמש בשימושו של עולם דהיינו כלל ישראל, כי צריך לנו מריה דחיטי, סיני ועוקר הרים (עפ"י הוריות יג:), להורות לנו הלכה ברורה, וצריכים אנחנו למושכים לבנו בדברי אגדה, וגם צורך גדול לנו למוכיחים למגידים ליעקב פשעם וחטאתם, וכ"ש דצורך גדול לנו להעומדים לנו למגינים ולמליצים.
אמנם, ואם אבדו יש לנו חליפין - לא קאמר אם אבדו כולם, רק ואם אבדו - ר"ל, אם אבד אחד מהן, יש לו חליפין, כי לא אלמן ישראל, תמיד המצא ימצא איש אשר יש בו אחת מן מעלות הנזכרות, אבל תלמיד חכם שאבד מי מחליפו, מי שיש לו כל המעלות הללו, שהוא נקרא תלמיד חכם באמת - כמו הנפטר ר' סימון בר זבדי - מי מחליפו, כי לא נמצא איש אשר כל ד' המעלות הללו מצומדות ומתאחדות בו יחדיו, כר' סימון בר זבדי.
והנה אחיי ורבותי! כן אני מקונן על כבוד הנפטר, רבנו הגאון הצדיק הישיש מוה"ר יעקב קאפיל פריעדמאנן הכ"מ, כי בו נתאחדו כל ד' מעלות הללו:
כי יש לכסף מוצא, כי הוא היה גאון חריף ובקי בש"ס ופוסקים בעל הוראה נפלא, ובתורתו יש לכסף מוצא, אמרות ה' טהורות כסף צרוף, הלכה ברורה. וגם היה מגיד ודרשן מפואר, גדול מאד בדברי אגדה ובחינה וחקירה, וה' נתן לו לשון למודים, לשון זהב, ועל דרשותיו הנפלאות יתכן לומר כי בהן - מקום לזהב יזוקו. וגם ידוע, כי דרשותיו היו מלאות מוסר השכל ותוכחת חיים, ולשונו חרב חדה, ורבים מוסריו הקשיבו ושבו מעוון, ויאה לומר עליו ועל דברי תוכחתו: ברזל מעפר יוקח. והוא היה מגן וצינה לעדתו, ובצדקתו ובתפלתו ובזכות תורתו ומעשיו הטובים, העביר מעליהם חוליים רעים וכל גזרות קשות ורעות. וגם עמד בפרץ להגן בקשת נחושה ובתריס נחושת נגד מהרסי הדת בתוכנו, ונגד אויבינו משטיננו ומקטריגנו הקמים עלינו מבחוץ - ידוע כי גדולות ונפלאות עשה בזמן עלילת שקר של טיסא_עסלאר<FX51.0>*, הוא היה לנו למגן ולאבן מחסה - ואבן יצוק נחושה.
בו היו כל מעלות הנזכרות, יחדיו מצומדות! תלמיד חכם שמת, שלם בכל השלמות כזה הנפטר, מי מביא לנו חליפתו מי מביא לנו תמורתו (כן הוא הלשון בירושלמי מסכת ברכות).
אוי לך ק"ק נירעדיהאזא! אוי ואבוי לכם בני עדתו! מי יורה לכם דעה, מי יבין שמועה לכם כהלכה, מי יאיר לפניכם באור התורה והמוסר, בנר ההשכלה ובתוכחת חיים, מי ינהל אתכם בדרך האמת והטוב והישר בעיני אלקים ואדם?! ואם יגזור הקב"ה ח"ו גזרות קשות ורעות על כלל העדה והעיר, או על הפרט יחידי סגולה, להביא עליהם חולי ומכאוב או שאר צרה ח"ו - מי יתפלל בעדכם בתפלה זכה וברה, בתחנוני נפש טהורה, מי יעביר מעליכם החולי או הצרה בזכות תורתו וצדקתו ומעשים טובים שלו?! ומי יעמוד בפרץ נגד האפיקורסים מהרסי הדת, ומי יילחם ויגן בעדכם נגד המלשינים והמשטינים אויבי היהודים, אם ירימו ראש ויקומו עליכם להרע לכם ח"ו?!
אוי ואבוי, לכם ולנו כל בני הסביבה! נר ישראל פטיש החזק עמוד הימיני (עפ"י ברכות כח:), אשר באורו נסענו והלכנו, אשר פיצץ סלעי נגף מלפנינו, אשר היה לנו לעמוד ברזל ולחומת נחושת, הגאון הצדיק האמיתי מוה"ר יעקב קאפל פ"מ, לוקח ממנו ואיננו. לן יאות למבכי לן יאות למספד (עפ"י מדרש הנעלם איכה), נבכה יומם ולילה על מי אשר שם לילות כימים בתורה ועבודה, נוע נניע ראש כתמר על צדיק כתמר (עפ"י מו"ק כה:), הצדיק אבד איש חסד נאסף (ישעיה נז, א), אוי מה היה לנו!
ועוד יש לעורר נהי ולמרר בבכי, על פי מה שאמר ר' לוי, שבטים מציאה מצאו, כתיב ויצא לבם ויחרדו - אע"פ שלא הם גרמו את המציאה הרעה, התלאה אשר מצאתם, שעל ידה יתעוללו עליהם בעלילה רעה, לא הם במעשיהם גרמו זאת (ועיי' מה שכתבתי(20*) על דבריהם "מה זאת עשה אלקים לנו"), ובכל זאת יצא לבם, ויחרדו איש אל אחיו - אנו שאבדנו את ר' סימון, ר"ל, אנו שגרמנו שאבדנו את ר' סימון, שע"י חטאינו ופשעינו נאסף הצדיק, והת"ח הלזה נתפס בעוונינו, על אחת כמה וכמה שיש לנו ליחרד ולרעוד ולדאוג ולהתאונן על סילוקו בעוו"ה.
וכן אחיי ורבותי, אנו שידענו בעצמנו, כי חטאינו ופשעינו גרמו הסתלקות הצדיק והגאון מה"ר יעקב קאפיל פ"מ הכ"מ - כי מפני הרעה נאסף הצדיק (ישעיה שם) - ובפרט אתם בני עדתו, אשר אתם קרובים אל החלל, והייתם עלולים לחטוא ושלא לשמוע לקול מורכם ותוכחתו לא אביתם, תורת אמת שהיתה בפיהו לא שמעתם, על אחת כמה וכמה שצריכים למרר בבכי, בקינה ונהי, כמאמר המקונן: נפלה עטרת ראשנו, אוי נא לנו כי חטאנו (איכה ה, טז), הוא נתפס בעוונותינו הרבים, אנו גרמנו זאת בחטאינו ופשעינו, אוי ואבוי לנו!
אמנם אם כן, צריכים וחייבים אתם לתקן קצת את עיוותכם, ולגמול חסד עם רבכם הגאון הצדיק הנפטר - ולהיות כי יש לו בן הראוי להוראה ולמלא מקום אביו, ואמרו חז"ל: כל המניח בן כמותו כאלו לא מת (עפ"י בבא בתרא קטז:), לכן תקיימו בו: יעקב אבינו לא מת (תענית ה:) - כי תבחרו בבנו האברך המופלג בתורה וביראת ה' טהורה, מוסמך להוראה מאת גדולי הדור, ה"ה מו"ה שמואל בנימין נ"י, ותשימו אותו למורה ודאין לכם. ע"י זה - עוד יעקב אביכם חיה יחיה בתוככם, וכאילו לא מת, ועוד יגן עליכם, ועוד תעמוד לכם צדקתו וזכות תורתו ומעשים טובים שלו, ועוד תרחף רוחו ונשמתו הטהורה לחופף עליכם, ולהסיר מעליכם כל חולי וצער ומכאוב, וכל פגעים ומרעין בישין וכל גזרות קשות המתרגשות לבוא ח"ו.
ויקויים בו ובכם מקרא שכתוב ע"י הנביא ירמיה ע"ה (ל, י): ואתה אל תירא עבדי יעקב, אתה עבדי הנאמן ר' יעקב קאפל נ"ע, אל תירא ואל תדאג בעד בנך החביב והיקר לך מאד, אשר ידעתי כי כל חפצך ומאוויי נפשך הטהורה היה שימלא מקומך על כס ההוראה בעדתך - כן יעשו בני קהילתך הדבקים אליך, אשר כיבדו אותך בחייך זה ארבעים שנה, גם יכבדו אותך לאחר מיתתך, לשום לך שם ושארית בתוכם, ע"י שישיבו את בנך לדיין ולמורה הוראה להם.
ואז, אם יעשו כן, אזי - ואל תחת ישראל - גם אתה, קהל עדת ישראל, אל תחת ואל תדאג, פן לא יהיה לכם עוד מגן שיגין עליכם - כי הנני מושיעך מרחוק, כי גם במרחקי וגבהי שמים יעמוד לכם זכות הצדיק והגאון, וימליץ בעדכם ויגן ויחופף עליכם ויושיע אתכם.
ואת זרעך מארץ שבים, כמו שדרשו חז"ל במסכת תענית (ה:) על פסוק זה: מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, אם תתנו לזרעו חיים בתוככם, חיים של שלום, חיים של טובה, ואין טוב אלא תורה, שיורה לכם תורת אמת והלכה ברורה כאביו הגאון הצדיק נ"ע, אז גם הוא, אותו גאון וצדיק, הריהו בחיים בתוככם - ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד - ישוב יישב יעקב אביכם בגן עדן שקט ושאנן, ואין מחרידו דאגה בשביל בנו.
יבוא שלום ינוח על משכבותם, וימליץ בעדכם לטובה, ויחופף ויגן עליכם ועל בניכם ועל כל נפשות בתיכם, על ראשיכם ואלופיכם, על הגדולים ועל הקטנים בכם, ומליצתו תעשה רושם ותעלה לרצון לכם לפני הקב"ה, כי כבר אמרו חז"ל: גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם (חולין ז:), והצדיק הגאון מהרי"ק יהיה לו ג"כ כח גדול יותר בשמים, להתפלל בעדכם להריק עליכם ברכות שמים מעל, חיים וברכה ושלום ושפעת כל טוב עד עולם. זכותו הרב יעמוד לכם ולנו, לכל הדרים בעיר הזאת ובמחוז ולכל ישראל, עד בלע המות לנצח וכו' (ישעיה כה, ח), יחיו מתיך וכו' (שם כו, יט), ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים וכו', אמן.
(ודבריי היוצאים מן הלב עשו רושם, תודה לה' יתברך, ונכנסו ללב בני ק"ק נירעדיהאזא יע"א ועשו כדבריי, והרב המופלג בנש"ק מו"ה שמואל בנימין פ"מ ני"ו עוד היום הוא יושב בתוכם בכבוד, מורה הוראה ודיין ודרשן, אהוב וחביב לבני עדתו הי"ו).
*
עוד להספד
מעלותיו הרמות והנשגבות של מו"ה מרדכי עזריאל פלדמן ז"ל,
דודו של רבינו המחבר
ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן אפוא זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם וכו' מעט צרי ומעט דבש נכאת ולוט בטנים ושקדים וכו' (מג, יא).
אמרתי בהספד על כבוד דודי(21*) היקר הרבני הירא את ה' מאד, מוכתר במעלות ובמדות רמות ונשגבות, איש תם וישר, צדיק תמים, כש"ת מו"ה מרדכי עזריאל הלוי פעלדמאנן ז"ל - אשר כל ימיו שמר שבת ויו"ט כהלכתם, קבע עתים לתורה, והיה מדקדק במצוות השם מאד מאד. גם הרבה לעשות צדקה וגמ"ח ומעשים טובים, ביתו היה פתוח לרווחה להכנסת אורחים דלים ואביונים, ובפרט תלמידי חכמים, אשר תמך אותם ברחבת ידים, גם גידל יתומים והשיאם, היה עזר לאלמנות ועמד לימינם לתומכם בכל ענייניהם. ובמשא ומתן וכל עסקי עבודתו, עבודת האדמה, היה תמיד תם וישר הולך, מעולם לא השיג גבול רעהו, ולא דבק בידו מאומה מאיסור אונאה וריבית או סחורה בדברים האסורים.
ועליו יש לומר באמת (אסתר ב, א): איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי, כי דודי מו"ה מרדכי עזריאל נ"ע היה איש יהודי באמת - איש לשון חשיבות, יהודי חשוב ונכבד - וכמו שדרשו חז"ל במס' מגילה (יב:) מרדכי מוכתר בנימוסו היה, ופירש בעל הערוך: מצוין בכל דתי התורה וזהיר במצוות. ואע"ג שהיה נכבד בין שרים, והיה לו עסק עמהם בהיכליהם, בכל זאת לא היה בוש להראות דבקות ביהדותו, לא התגאל גם בסתם יינם שלהם והיה מצוין בזקנו ופאות ראשו, לא כמו רבים מעמנו, אשר בהתעסקם עם השרים בארמונותיהם, הם בושים להראות שהם יהודים ומגלחים זקנם ופאות ראשם ומתגאלים בפתבגם ויינם. אבל דודי הנפטר ז"ל, גם שהיה לו עסק הרבה בארמונות שרי וחורי הארץ - כעין שושן הבירה - בכל זאת לא היה בוש להראות להם אשר הוא יהודי. וזה שדרשו חז"ל: מוכתר בנימוסו, באותות היהדות שלו.
בן יאיר - ר"ל בר אוריין, בתורה אור - שהיה בן תורה, קרא ושנה ושימש ת"ח, ועד סוף ימיו היה תמיד מעיין בספרים בבינה והשכל. גם היה בן יאיר, חכמה תאיר פניו (עפ"י קהלת ח, א), [נאור ובר דעת].
בן שמעי, שהיה שומע לדבר ה' ותורתו ומקיים אותם, וגם שומע לדברי חכמים לקיימם.
בן קיש, כעין שדרשו חז"ל (מגילה יב:): שהקיש דלתות ביהכ"נ - בכל יום ויום הוא היה אחד מן הראשונים דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא (עפ"י ברכות ח:), ולא עכבוהו לא קור ולא כפור ושלג ולא רוח סערה.
אמנם לא רק במצוות בין אדם למקום היה שלם, אבל גם בעניינים שבין אדם לחברו, במשאו ומתנו וכל עסקי דרך ארץ, היה איש אמונים - לא נטה מדרך הימיני הוא דרך הישר, לנטות לשמאל לאורחות עקלקלות, ולכן נוכל לומר עליו שהיה - איש ימיני באמת, כל הפינות שהיה פונה היו לימין (עפ"י יומא טו:), בדרך הישר, דרך אמונה ואמת, שהן דרך הימין.
ועל כל המעלות האלה, היו בו עוד ד' מעלות מיוחדות:
א. שלא רדף כלל אחרי תענוגי עוה"ז ורק מעט היה מה שנהנה מתענוגי עוה"ז, הוא לא היה "עולם_הזה מענטש" [איש העולם הזה], וגם בשנים קדמוניות אשר היה עתיר נכסין, והיה סיפק בידו לרדוף אחרי תענוגי ומעדני עוה"ז, לא הלך אחריהם להתענג בתענוגים. אבל היה מסתפק רק לאכול כדי חיותו, וליהנות רק הנאת מזון יום יום, ולא רדף אחר מותרות יתר על הצורך.
ב. כי במעשה צדקה וגמ"ח אשר הרבה לעשות, היה נזהר שלא להתפאר ולהתייהר בהם, ולכן מה שהיה נותן צדקה, לא היה נותן בפרהסיא למען יידעו בו רבים - אבל היה עושה בצינעא, לוטה במעטה המכסה מעשיו הטובים.
ג. שהיה אוהב שלום ומתווך שלום - אין איש אשר יכול לדבר בהנפטר היקר הלזה, כי לא היה לו שלום עמו - הוא היה באהבה ואחווה ושלום, בלב אחד ואגודה אחת, עם כל אדם.
ד. אם היה צריך לעשות איזה מצוה או איזה דבר טוב, לא היה מתמהמה לעשות, לא היה מחמיץ, אבל חיש מהר ובשקידה נפלאה אץ לעשות המצוה ומעשה הטוב - הן במצוות בין אדם למקום הן במצוות בין אדם לחברו - היה זריז ושוקד וממהר לעשותו.
ועתה כי הלך לעולמו, ואנו עומדים בלב נשבר ונכאב לפני ארונו, הוא הלך למנוחות ואותנו עזב לאנחות (עפ"י מו"ק כה:), והלך לפניו צדקו, זכות מצוותיו ומעשיו יקדמו לפניו. ונאמר עליו, כי הוא עשה כאשר פקד יעקב אבינו ע"ה ברמז דבריו במקראי קדש:
קחו מזמרת הארץ בכליכם, [פרש"י: מדמשבח בארעא], ר"ל, שייקח עמו כאשר הוא הולך באורחא רחיקא, בדרך כל הארץ, הוא יוביל עמו מכל אשר הוא שבח חיי האדם על הארץ. וגם רמז על תורתו ותפלתו שנקראים "זמר", כמו שאמרו בגמרא (שבת קו:): גמרא גמור זמורתא תהא. וכן אמר דוד המלך ע"ה: זמירות היו לי חוקיך (תהלים קיט, נד), ועל התפילה אמר: זמרו לה' חסידיו (ל, ה), פירוש: כל מה שיש לזמר עליו שבחו.
מעט צרי ומעט דבש, מיעוטו מתענוגי והנאות עוה"ז.
נכאת, פרש"י בפרשת וישב (לז, כה עיי"ש): כל כינוסי בשמים הרבה קרוי נכאת וכו' - רמז על מצוות ומעשים טובים שהרבה לעשות, שנמשלו לכינוס בשמים הרבה. ולוט, שהיה לוטה ומכסה אותם במעטה עוטה, לא בפרהסיא להתייהר.
בטנים, שהיה כמו הבטנים, אשר להם רק גרעין שלם אחד, לא כאגוז שנחלק לד' חלקים - כן היה הוא באחדות ובשלום, ובלב אחד עם כל אדם - ושקדים, וכל דבר טוב היה ממהר ושוקד לעשותו, וכמו שהשקדים ממהרים להתבשל, לכן נקראו שקדים.
אלו היו מעלותיו הרמות של דודי המנוח זצ"ל, ואלו ילכו לפניו וימליצו בעדו, ויכינו לו מקום בגן עדן בין הצדיקים שיושבים ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה.
ויקוים בו מאה"כ (אסתר ח, טו): ומרדכי יצא מלפני המלך - הוא מלך מלכי המלכים הקב"ה - בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה וכו' - לבוש מלכות, רמז שמלך ביצרו, והיה ירא שמים הדומים לתכלת (עיי' מנחות מג:). וגם היו ידיו נקיים מכל שמץ עוולה, וזה רמז חור, דהיינו לבן ונקי, ליהנות מזיו השכינה ולשבוע מטוב הצפון לצדיקים.
תנצב"ה, עד תחיית המתים, אמן.
* * *
לחנוכה
תוכן המאמרים: תפילת על הניסים היא הודאה על ההצלה מגזירות היוונים לבטל - תורה, שבת, חודש ומילה * התעוררות מוסר להיות מוסיף והולך בצרכי הנפש, פוחת והולך בצרכי הגוף
לברית מילה
היוונים זממו לבטל תורה, שבת, חודש ומילה,
בתפילת על הניסים אנו מודים על ההצלה מגזירותיהם
בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול וכו' להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך וכו' מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך וכו' וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול (תפילת על הניסים).
יש לדקדק, מה זה שיסדו בנוסח התפלה הלזו "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו" - דתיבת "אלו" לכאורה שפת יתר היא, ולא הוה ליה למימר, רק "וקבעו שמונת ימי חנוכה להודות ולהלל", בשלמא אם היה נזכר בתפלה יום וחודש של הנס, דהיינו כ"ה בכסלו, אפשר לומר דקאי מלת "אלו" על ח' ימים מן כ"ה בכסלו ולהלן, אבל בנוסח על הנסים לא נזכר הזמן כלל, לכן צריך פירוש על תיבת "אלו".
ונלע"ד לפרש, דהנה ידוע, כי מלכות יוון גזרה שלא ללמוד תורה, ושלא לקיים מצוות מילה שבת וחדש. (ואמרתי רמז: יכרת משיח ואין לו (דניאל ט, כו) - ראשי תיבות מילה שבת יום חודש, וכן בפרשת מקץ יש רמז: ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם - כל "ויהי" אינו אלא צרה (עיי' מגילה י:) והצרה היא, שרצו לעשות קץ לדברים אלה - מילה שבת יום חדש - שהם ראשי תיבות של מקץ שנתים ימים ופרעה חולם).
והטעם שגזרו על אלו, לפי שארבעה דברים האלה הם יסודי קיום אמונת ישראל ודת יהודית. כי היוונים רצו להדיחם מאמונתם, שימירו דתם ויפלחו לעבודה זרה - וע"י לימוד התורה הם מתחזקים באמונתם, כמו שמצינו במעשה האשה ושבעה בניה, כי כל אחד אמר פסוק אחר מן התורה שלא להשתחוות לע"ז (גיטין נז:).
וע"י המילה נעשים חלשים [עיי' מעילה יז. פעם אחת גזרה המלכות גזירה שלא ישמרו את השבת ושלא ימולו את בניהם ושיבעלו נידות. הלך ר' ראובן בן איסטרובלי וכו' אמר להם מי שיש לו אויב יכחיש או יבריא, אמרו לו יכחיש, אמר להם א"כ ימולו בניהם לשמונה ימים ויכחישו וכו'], והמלך אנטיוכוס הבוטח רק ברוב חילו וחוזק אנשי חיל, גזר על המילה, למען יהיו עבדיו חזקים ולא חלשים.
ויען כי המלך רוצה שאנשי עמו יהיו עשירים ולא עניים, לכן גזר על השבת, שלא יתבטלו ממלאכה, למען לא ימעטו באסיפת הון ועושר ע"י שביתת שבת ויו"ט [עוד שם: אמר להם מי שיש לו אויב ייעני או יעשיר, אמרו לו ייעני, אמר להם א"כ לא יעשו מלאכה בשבת כדי שייענו].
ולהיות מצות החודש היא סימן ואות לישראל בשמירת חוקי הנדה - כי כאשר בזיווג שמש וירח, חצי היֶרח מתרחקת הלבנה מן השמש וחצי היֶרח היא מתקרבת אליו, כן הוא בזיווג איש ואשה - אם אינה מעוברת או מניקה - שיש לה וסת, כחצי יֶרח היא מרוחקת מאת בעלה, דהיינו בימי טומאתה וליבונה שאסורה לו בדרך ארץ, וחצי היֶרח היא מתקרבת אליו ומותרת לו. ועל זה אנו אומרים בקידוש לבנה: וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן - דהיינו ישראל (עפ"י ישעיה מו, ג ע"ש ברש"י).
והמלך אנטיוכוס דימה, שע"י זה הם ממעטים בפריה ורביה, כי אין האשה מתעברת אלא סמוך לוסתה (נדה לא:), והיהודים שמקיימים חוקי נדה, פורשים מנשותיהם עונה סמוך לוסתה ואחר הוסת עד מלאת ימי הליבון והטהרה, לכן אפשר שממעטין בפריה ורביה, לכן גזרה מלכות יוון הרשעה לבטל עניין מצות החודש, כי המלך רוצה שיפרו וירבו בני עמו [עו"ש במעילה: חזר ואמר להם מי שיש לו אויב ירבה או יתמעט, אמרו לו יתמעט, א"ל א"כ לא יבעלו נידות]. וכן יסד הפייטן (יוצר לשבת ראשון של חנוכה): טוהר טבילת מקוה מהם החדיל, טסו קדושים מנשיהם להבדיל.
וכאשר הקב"ה ברוב רחמיו עמד לאבותינו בעת צרתם בימים ההם, ועשה נסים, בימי מתתיהו וכו' כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך, דהיינו לבטל לימוד התורה, ולהעבירם מחוקי רצונך, דהיינו מילה, שנאמר בה: וחוק בשארו שם (ברכה שאחר המילה), ור"ח שנאמר בו: וחוקי ראשי חדשים להם קבעת (תפילת מוסף לר"ח), ושבת שנאמר בה: שם שם לו חק ומשפט (שמות טו, כה), ודרשו חז"ל: חוק זה שבת (מכילתא שם), ונאמר: כאשר צוך ה' אלקיך (דברים ה, יב) - במרה (סנהדרין נו:). וזהו שאנו אומרים בנוסח התפלה: ולהעבירם מחוקי רצונך, כי ג' דברים הללו, מילה חודש שבת, נקראים חוקים.
והקב"ה הראה נפלאות, היפך סברת אנטיוכוס הרשע - הם דימו כי ע"י המילה נעשו היהודים חלשים, ע"ז אנו משבחים ומודים להקב"ה כי - מסרת גבורים ביד חלשים, ר"ל, החלשים ע"י המילה.
הם אמרו כי היהודים השומרים חוקי נדה וטהרה אינם פרים ורבים ונעשו מעטים, על זה אנו משבחים להקב"ה על שמסר רבים ביד מעטים, ר"ל, העכו"ם שהם רבים ע"י שאינם שומרים פרישת נדה, ביד מעטים דהיינו ישראל השומרים פרישת נדה וטומאה וטהרה, אשר על זה מורה עניין החודש שרצו לבטל.
הם חשבו כי ע"י שמירת שבת ממעטים בקניין הון ועושר, ורצו להכריחם לחלל שבת ע"י מלאכה, להיות רשעים גמורים, כי המחלל שבת הוא ככופר בכל התורה כולה (עיי' דברים רבה ד, ד וזוה"ק ח"ב פט.), וכופר במי שאמר והיה העולם, אשר ברא בששת ימים וביום השביעי שבת ויברך ויקדש אותו וכו', לכן מסר רשעים ביד צדיקים, ר"ל, מחללי שבת, דהיינו רשעים כופרים במעשה בראשית, ביד צדיקים, שומרי שבת ומקדשי שביעי, שמודים במי שאמר והיה העולם ושבת ביום השביעי ויקדש אותו.
ומה שהזידו הזדים לבטל לימוד התורה, למען הדיחנו מה' אלקינו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה: כרו לי זדים שיחות אשר לא כתורתך (תהלים קיט, צה) - לכן מסר הקב"ה זדים ביד עוסקי תורתך, דהיינו זדים מדיחים, ביד עוסקי תורתך, שלא יכלו להדיחם.
ואחר כן באו בניך וכו' והדליקו נרות וכו' - רמז לעסק בתורה שנקראת אור, שנאמר (משלי ו, כג): ותורה אור, וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו וכו' - דייקא אלו הימים, שיש בהם שבת ויש בהם ר"ח, ומספר שמונה רמז למילה לבן שמונת ימים, ולכן קבעו דוקא שמונת ימים אלו, להודות ולהלל לשמך הגדול.
ולהיות כי בעל הברית הוא שומר שבת ויו"ט כהלכתם, וזוגתו שומרת חוקי נדה וטהרה, וזכו להכניס בנם הנולד להם למז"ט היום, ביום ש"ק שהוא שבת ר"ח וחנוכה, לכן יהיה להם לסימן טוב ולמזל טוב, שכשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים, אמן.
*
לנישואין
התעוררות מוסר להיות מוסיף והולך בצרכי הנפש,
פוחת והולך בצרכי הגוף
ויאמר אלהם ישראל אביהם אם כן אפוא זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם וכו' מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים (מג, יא).
פירש"י בפ' וישב (לז, כה): כל כינוסי בשמים הרבה קרוי נכאת, וכן (מלכים ב, כ, יג): ויראם את כל בית נכתה – מרקחת בשמיו.
ונלע"ד על דרך מוסר - בהקדם לפרש הא דאיתא בגמ' מסכת שבת (דף כא:):
ת"ר מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין - נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין - בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך. ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך וכו' טעמא דב"ש כנגד פרי החג, וטעמא דב"ה דמעלין בקדש ואין מורידין.
הנה האדם מורכב מגוף ונשמה, לגוף יש נר ואור חיוני, וכן לנשמה אור ונר חיוני. חִיוּת הגוף היא הלחם ושאר מזונות גופניות של אכילה ושתיה, וחִיוּת הנשמה היא מן התורה ומצוות ומעשים טובים של אדם.
והנה, האדם צריך להספיק מזון ומחיה להגוף, וצריך להספיק מזון ומחיה להנשמה. אמנם, במזון הגוף, צריך האדם להשתדל לצמצם עצמו, ולהסתפק במועט בכל מה דאפשר, וכל מה שהוא ממעט ופוחת בענייני אכילה ושתיה ובכל תענוגי הגוף - תחשב לו למעלתו. אבל בעניין מזון וצרכי הנשמה, מחוייב האדם להשתדל להרבות תורה ומצוות ומעשים טובים, וכל המרבה בהם הרי זה משובח. כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי טו, כד): אורח חיים למעלה למשכיל, ר"ל, בענייני רוח המשכיל, דהיינו ענייני הנפש והנשמה, צריך לעלות תמיד מעלה מעלה באורח החיים. אבל - למען סור משאול מטה (שם) - בעניינים הגופניים, דהיינו ענייני אכילה ושתיה ושאר תענוגי עוה"ז המביאין את האדם לרדת שחת - למען סור משאול - צריך למעט בהם, ולהיות משפיל בהם מטה מטה.
וכן שמעתי רמז נפלא: אשר בשמים ממעל (שמות כ, ד) - בענייני שמים ישתדל תמיד לעלות מעלה מעלה ויסתכל תמיד במי שלמעלה ממנו במדרגה, ביראת שמים ותורה ומצוות ומעשים טובים וישתדל להיות כמותו. ואשר בארץ מתחת - ובענייני ארציות ישתדל להשפיל תאוותיו לתחת, ולהביט למטה במי שאין לו גם כמה שיש לו, וכדאמר רבי עקיבא לדביתהו: חזי גברא דאפילו תבנא לא אית ליה [ראי אדם שאפילו תבן אין לו] (נדרים נ.).
ועתה יש לומר דעל זה מרמז הגמרא: ת"ר מצות חנוכה - המצוה לחנך ולהרגיל עצמו בדרך החיים, ליאור בארץ החיים, או שמרמז למי שבנה בית וחנכו, דהיינו נשא אשה ולקחה (עפ"י דברים כ, ה_ז) - נר איש וביתו, צריך להעלות אור החיים להנפש, שהיא האיש, בעל הבית, ולביתו דהיינו הגוף שהוא בית הנפש, כמו שנאמר בקהלת (יב, ג): ביום שיזועו שומרי הבית - אמנם 'בעל הבית' יהיו תמיד הרוח והנפש, המושלים על הבית, דהיינו הגוף.
אמנם יש חסידים ופרושים אשר ימנעו מן הגוף כל מזונו, ויסגפו עצמם בתעניתים ושאר דברים המצערים את הגוף, ומונעים ממנו את הצריך לו, והגם כי כוונתם רצויה לשם שמים, אבל אין זה דרך ההוד וההדר לבני העולם. אבל, המהדרין - נר לכל אחד ואחד - נותנים לכל אחד מחלקי האדם את הראוי לו, לגוף ולנשמה את מזונותיהם הצריכים להם, אין מונעים מהגוף מאכלו ומשתהו ושאר צרכיו, להעלות נר חיותו של הגוף, וגם נותנים להנפש את הראוי לה, דהיינו שמסגלים תורה ומצוות ומעשים טובים, להעלות חיותה של הנשמה. אך יען כי יש לדאוג, כי ע"י שלא ימנע מהגוף מאכלו ומשתהו וכל צרכיו, יכול לבוא לידי סכנה לנטות אל הקצוות - ליפול בטיט התאוות החומריות וללכת אחרי יצרו הרע - לכן מלמדת אותנו הגמ' לעשות כאותן המהדרין מן המהדרין, כמו שהורונו ב"ש וב"ה.
ויש לומר דב"ש וב"ה לא פליגי, אלו ואלו דברי אלקים חיים (עפ"י עירובין יג.), אלא דבעניין להעלות אור החיים הגופני, נר חיות הגוף - ב"ש אומרים וכו' פוחת והולך כנגד פרי החג - יהיה ממעט ומצמצם תמיד מזון וצרכי הגוף, וירגילנו להסתפק בפחות פחות, ולא שירבה בתענוגי עוה"ז, אבל ימעט ויפחות בהם כל מה דאפשר, כמו פרי החג שמתמעטין והולכין. וידוע, כי הקרבנות באות להורות על מיעוט חלבנו ודמנו [עיי' רמב"ן ויקרא א, ט], לכן מקטירים חלבם ושופכים דמם של הפרים על מזבח ה' - להורות, כי גם אנו נמעט חלבנו ודמנו, ולהסתפק בפחות פחות.
ובעניין להעלות אור החיים של הנפש נר חיות הנשמה - ב"ה אומרים וכו' מוסיף והולך, יוסיף וירבה תמיד בתורה ובמצוות ובמעשים טובים, דמעלין בקדש ולא מורידין, דבעניין הנשמה הקדושה וצרכיה, צריך תמיד לעלות מעלה מעלה, להרבות לסגל מצוות ומעשים טובים ולא לפחות ח"ו, וכל המרבה בתורה ובמצוות ובמעשים טובים, הרי זה משובח.
ומזה יוצא מוסר לכל אדם, ובפרט לבאים בברית הזיווג בזמן הזה, אשר קשה מאד במצוק העתים ודוחק הפרנסה, להמציא בכבוד צרכי הבית למזון הגופני, וגם גדול הנסיון שלא לחלל שבת ויו"ט ושלא להסיג גבול ולא להונות במשא ובמתן, אשר עי"ז בא לקפח מזון הנפש.
ועל זה רמזו חז"ל באומרם (פסחים קיח:): קשין מזונותיו של אדם, נקט לשון רבים - מזונותיו - ב' מיני מזונות, דהיינו לגוף ולנפש, קשין מאד, כקריעת ים סוף, ר"ל, כמו בקריעת ים סוף נעשו ב' דברים, כי בני ישראל הלכו בחרבה, ואויבינו נשקעו בתוכו - כן צריך לנו לעבור בכבוד תוך דוחק ועמל הפרנסה וגם לשקע אויבינו, הוא השטן והיצה"ר, שרוצה להסיתנו לחילול שבת ושאר איסורין, וצריכים אנו לעמוד בנסיון, ולהצליל לשטן בתוך המים הזדונים.
ולמען יצליח כל זאת בידינו - נשמע לעצת ב"ש וב"ה, להיות פוחת והולך בצרכי הגוף, ולהיות מוסיף והולך בצרכי הנפש, כאשר הורה לנו גם אבינו הזקן יעקב ע"ה: קחו מזמרת הארץ בכליכם, ר"ל, בענייני ארציות צריך תמיד לזמור - מלשון: כרמך לא תזמור (ויקרא כה, ד) - לקצץ ולצמצם. והורידו לאיש מנחה, לאיש המושל על הבית, זהו יצר טוב שברוח ונפש, מעט צרי ומעט דבש, למעט בתענוגים גופניים וצרכי חיות הגוף, אבל - נכאת ולוט בטנים ושקדים - בכינוסי בשמים, דהיינו תורה מצוות ומעשים טובים שנמשלו לבשמים, ולהיות צנועים, דהיינו לוטה כשלמה במעטה הצניעות - בכל אלה שהם מזון לנשמה - תקיימו בטנים ושקדים תמלאו כריסכם בתורה, תמלאו את בטנכם במצוות ובמעשים טובים בשקידה רבה, להשכים ולהעריב לבהכ"נ ולבהמ"ד, שוקדים על דלתותיהם יום יום, ושוקדים להרבות מצוות ומע"ט, בטן מלאה ולא תחסר.
ואז, א_ל ש_ד_י יתן לכם רחמים, ויהי זיווגכם עולה יפה, כן יהי רצון, אמן.
* * *
חידושי תורה לחנוכה
תוכן המאמרים: סמיכות מימרי דרב תנחום (שבת כא:) ובנידון שלוחי מצוה אינן ניזוקין * בסוגיא דכבתה - בענין כתותי מכתת שיעורי' בנר חנוכה * בנידון תירוצי הב"י - ובענין כיצד ידליק מי שאין לו די שמן לכל הלילות
סמיכות מימרי דרב תנחום
שלוחי מצוה אינן ניזוקין (לפרשת וישב ולחנוכה)
בסוגיית הגמרא (שבת כא:): תנן התם, גץ היוצא מתחת הפטיש ויצא והזיק חייב. גמל שטעון פשתן והוא עובר ברשות הרבים, ונכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את הבירה, בעל הגמל חייב. הניח חנוני את נרו מבחוץ, חנוני חייב. רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור וכו'.
אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום, נר חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה, פסולה כסוכה וכמבוי. ואמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום, מאי דכתיב (בראשית לז, כה) והבור רק אין בו מים - ממשמע שנאמר והבור רק, איני יודע שאין בו מים?! אלא מה ת"ל אין בו מים - מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו.
הנה רבים טרחו לבאר המשך ב' מימרי דרב תנחום, אבל לא ראיתי מי שמפרש גם ההמשך להא דתנן גץ היוצא מתחת הפטיש וכו', הקודם למימרי דרב תנחום. ולענ"ד נראה לפרש המשך ב' מימרי דרב תנחום, וגם ההמשך להא דתנן גץ וכו'.
דהנה לכאורה צריך להבין, היאך אפשר שאירע שנדלקה הבירה ונעשה היזק גדול, ע"י שהניח נר חנוכה מבחוץ - הא אמרינן (פסחים ח.): שלוחי מצוה אינן נזוקין, וא"כ איך אירע ע"י נר חנוכה שהניח חנווני מבחוץ ברשות מצוה, כי דלקה עי"ז הבירה?
ואם לא היתה כוונת החנווני למצוה לבד, אבל היתה לו גם פניה אחרת, ודמי להא דאמר רב אשי [בפסחים (שם), לגבי אין מחייבין אותו להכניס ידו לבדוק החמץ בחורין וסדקין מפני הסכנה]: שמא תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרה - וכה"ג לאו מצוה היא - א"כ קשה למה באמת החנווני פטור, כיון שהוא גרם כן ע"י פנייה זרה שלו? אלא ודאי דלא היתה לו פנייה אחרת רק כיוון לשם מצות נ"ח, ושוב קשה היאך לא הגינה המצוה עליו שלא תארע דליקה על ידו?
אמנם יש לתרץ כעין שתירצה הגמרא שם: דילמא בתר דבדיק אתי לעיוני - הכא נמי י"ל דלאחר שדלקה נ"ח כשיעור מצוותה, אח"כ אירע שהודלקה הבירה, דכיון שכבר נגמרה המצוה, אינה מגינה יותר שלא יוזקו.
אלא דקשה לפ"ז, למה פטור החנווני, לא היה לו ליתן לתוכה שמן הרבה כ"כ שידלק יותר מכשיעור מצוותה, נמצא כי הוא הגורם היזק ע"י שלא צמצם ליתן שמן רק כשיעור מצוותה, ולמה יהא החנווני פטור?
אמנם הא לא קשיא לדידן דקיי"ל הדלקה עושה מצוה, וכתב הרא"ש ז"ל (סוף סי' ז): וכיון דהדלקה עושה מצוה, צריך שיהא שמן בנר כדי שיעור, קודם ההדלקה. אבל אם בירך והדליק ואח"כ הוסיף שמן עד כדי שיעור, לא יצא ידי חובתו, עכ"ל. לכן, כיון דאי אפשר לצמצם ליתן שמן רק כדי שיעור ולא יותר מעט, ובפחות מכשיעור לא יצא יד"ח - אם נתן מעט יותר מכשיעור, ברשות מצוה עביד כן. ושפיר קאמר ר' יהודה דבנר חנוכה פטור, גם אם דלקה נ"ח יותר מכשיעור ואחר שדלקה כשיעור הודלקה הבירה, מ"מ פטור, הואיל ואי אפשר לצמצם וברשות מצוה עביד מה שנתן יותר מכשיעור.
אמנם, הא תינח לפי מה דקיי"ל כמ"ד הדלקה עושה מצוה, דצריך שקודם הדלקה יהא בה כשיעור, כמ"ש הרא"ש ז"ל. אבל למאן דאמר הנחה עושה מצוה - דאפשר לתת שמן קודם הדלקה פחות מכשיעור ואח"כ יוסיף ויוסיף שמן עד שיהא דולק והולך כשיעור מצוותה, משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק - א"כ קשה למה יהא החנווני פטור אם דלקה יותר מכשיעור ועי"ז הודלקה הבירה, היה לו לצמצם ולהוסיף רק עד כשיעור, וא"כ הוא גורם ההיזק, ולמה אמר ר"י דבנ"ח החנווני פטור?
וע"כ צריך לשנויי למ"ד הנחה עושה מצוה, כשינויא אחריני דמשני הגמרא במסכת פסחים (שם): היכא דשכיח היזיקא שאני - דבשכיח היזיקא גם שלוחי מצוה ניזוקין - ולכן גם בתוך שיעור מצוותה, כיון שהגמל טעון פשתן כל כך שנכנס בפתח החנות, הוי שכיח היזיקא ואין המצוה מגינה, ודלקה בנרו של חנווני שהניח נ"ח בפתח הסמוך לר"ה ברשות מצוה, שפיר פטור החנווני ובעל הגמל חייב, אם הודלקה הבירה.
אלא דהך שינויא דהיכא דשכיח היזיקא שאני, נסתר מהא דדרש ר"נ בר מניומי משמיה דרב תנחום, מאי דכתיב והבור רק אין בו מים וכו' מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. כי על מה שאמר ראובן (לז, כב): השליכו אותו אל הבור הזה וכו' למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו - כתבו המפרשים [עיי' בפירוש אור החיים הק' שם יג_טז], משום דסמך על מה שהיה יוסף שליח מצוה ששלחו אביו ושלוחי מצוה אינם ניזוקין - אבל להך שינויא דהיכא דשכיח היזיקא גם שלוחי מצוה ניזוקין, קשה מה הועיל ראובן במה שאמר להשליכו לבור "וידנו אל תהי בו", הא אין לך שכיח היזיקא יותר גדול מזה הבור שהוא מלא נחשים ועקרבים, וא"כ גם שלוחי מצוה ניזוקין, ומה הועיל ראובן?
- אלא ע"כ דלרב תנחום, שלוחי מצוה אינם ניזוקין גם היכא דשכיח היזיקא, ונסתר הך שינויא דהיכא דשכיח היזיקא שאני.
והנה, על הא דדרש ר"נ בר מניומי משמיה דרב תנחום, נ"ח שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי, הקשו בתוס' (ד"ה נר חנוכה שהניחה): וא"ת, הו"ל למימר ימעט, כמו גבי מבוי, דאמר התם מבוי דרבנן תני תקנתא? ותירצו בתוס' בתירוץ השני: דלא רצה להאריך ולומר יכבנה וימעטנה ויחזור וידליקנה, דלמעטה ולהניחנה כמו שהיא דולקת אי אפשר כדמוכח לקמן (דף כב:), דכיון דהדלקה עושה מצוה, הדלקה במקומו בעינן, עיי"ש.
הרי מוכח, דלרב תנחום דאמר פסולה ולא אמר ימעט, ס"ל דהדלקה עושה מצוה.
וע"פ הדברים האלה יבואר לנו המשך סוגיית הגמ': תנן התם וכו' גמל שטעון פשתן והוא עובר ברה"ר ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל הגמל חייב, הניח חנוני נרו מבחוץ חנוני חייב, ר' יהודה אומר בנר חנוכה פטור. פירש רש"י: החנוני פטור, שברשות פירסום מצוה הניחה שם.
וקשה לכאורה, למה יהא החנווני פטור, הרי שלוחי מצוה אינן ניזוקין - וע"כ צריך לומר, דלאחר שדלק נ"ח כשיעור מצוותו אירע הדליקה של הבירה, דאז אין בו מצוה שתגן עליו - וא"כ קשה, למה פטור החנווני, הלא הוא גרם ההיזק, דהיה לו לצמצם בשמן שלא ידלק יותר מכשיעור, והיה עליו ליתן שמן בנר פחות מכשיעור, ויוסף יוסיף עד שיהא דולק והולך כשיעורא, ולמה קאמר ר' יהודה דבנ"ח פטור החנווני?
לכן הסמיך הגמרא לזה הא דדרש ר"נ בר מניומי משמיה דרב תנחום: נר חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי, ומדקאמר פסולה, ולא נקיט ימעט כמו גבי מבוי, מוכח דהדלקה עושה מצוה, כמ"ש התוס'. וכיון דהדלקה עושה מצוה, צריך שיתן קודם ההדלקה שמן בתוך הנר כדי שיעורו, כמו שכתב הרא"ש ז"ל. וכיון שאי אפשר לצמצם, אם נתן יותר מכשיעור, ברשות מצוה עביד כן, ולכן שפיר קאמר ר' יהודה דחנווני פטור.
אמנם על זה יש להשיב - מנא לן דטעמא דר' יהודה משום דהדלקה עושה מצוה ואי אפשר לצמצם, דילמא לעולם הנחה עושה מצוה, ואפילו הכי שפיר קאמר ר"י דחנווני פטור, מטעמא דהיכא דשכיח היזיקא שאני, דבמקום דשכיח היזיקא אפי' שלוחי מצוה ניזוקין, וא"כ אין לומר שהיה לו ליתן שמן פחות מכשיעור ולהוסיף אח"כ, דהרי אפילו בתוך שיעור מצוותה משכחת להיות אפשר הדלקת הבירה, הואיל דבשכיח היזיקא אין המצוה מגינה, ואין לך שכיח היזיקא גדול מזה, שהגמל היה כ"כ טעון פשתן שנכנס פשתנו לתוך פתח ביתו של חנווני, כמ"ש לעיל?
לכן הסמיך הגמ' לזה הא דדרש ר"נ בר מניומי משמיה דרב תנחום: מאי דכתיב והבור רק וכו' מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו, ואין לך שכיח היזיקא גדול מזה, ואעפ"כ אמר ראובן להשליכו ליוסף בתוכו, הרי מוכח דאפי' היכא דשכיח היזיקא ג"כ שלוחי מצוה אינן ניזוקין - וא"כ אי ס"ל לר' יהודה הנחה עושה מצוה, למה פטור החנווני, היה לו ליתן בנר פחות מכשיעור ולהוסיף אח"כ מעט, אלא ע"כ דס"ל לר' יהודה הדלקה עושה מצוה, וא"א לצמצם, ושפיר פטור החנווני דברשות מצוה עביד, ומבואר המשך כל הסוגיא הנ"ל כהלכה.
*
בסוגיא דכבתה אין זקוק לה
בענין כתותי מכתת שיעורי' בשמן של נר חנוכה
בסוגיית הגמרא (שבת דף כא.) : אמר רב הונא, פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת, אין מדליקין בהן בחנוכה, בין בשבת בין בחול. אמר רבא מ"ט דר"ה, קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. ורב חסדא אמר, מדליקין בהן בחול אבל לא בשבת. קסבר כבתה אין זקוק לה ומותר להשתמש לאורה.
א"ר זירא א"ר מתנה ואמרי לה אמר ר"ז אמר רב, פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת, מדליקין בהן בחנוכה, בין בחול בין בשבת. א"ר ירמיה, מ"ט דרב, קסבר כבתה אין זקוק לה ואסור להשתמש לאורה וכו'.
כבתה אין זקוק לה, ורמינהו מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, מאי לאו דאי כבתה הדר מדליק לה - לא, דאי לא אדליק מדליק, ואי נמי לשיעורה.
עיי"ש מדף כא. עד להלן דף כג: הכל איירי בענייני חנוכה, ואח"כ מתחיל הגמרא לפרש הא דתנן במתניתין: ולא בשמן שריפה - מאי שמן שריפה, אמר רבא, שמן של תרומה שנטמאה. ואמאי קרו לה שמן שריפה, הואיל ולשריפה עומד. ובשבת מ"ט לא, מתוך שמצוה עליו לבערו, גזרה שמא יטה וכו'.
רב חסדא אמר, לשמא יטה לא חיישינן. אלא הכא ביו"ט שחל להיות ערב שבת עסקינן, לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט וכו'. תניא כוותיה דרב חסדא, כל אלו שאמרו אין מדליקין בהן בשבת - מדליקין בהן ביו"ט, חוץ משמן שריפה, לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט.
הנה הפסיק הגמרא מענייני חנוכה ומפרש עניין אחר [הדלקה בשמן שריפה בשבת או ביו"ט], וסמוך לזה בדף כד. איתא בגמרא:
איבעיא להו, מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון, כיון דמדרבנן הוא, לא מדכרינן, או דילמא משום פרסומי ניסא מדכרינן וכו'.
והקשו בתוס' (ד"ה איבעיא להו) וז"ל: תימה, דהך מילתא הוה ליה לאסוקי לעיל גבי מילי דחנוכה, עכ"ל. והתוס' הניחו קושיה זו בתימה.
ובאמת היא פליאה גדולה, דסוגיית הש"ס ג' דפין איירי בענייני חנוכה והפסיק בעניין אוקימתא דשמן שריפה, דלא איירי כלל בעניין חנוכה, ואח"כ תיכף הסמיך לה הך איבעיא, מהו להזכיר של חנוכה בבהמ"ז, דמשמע שיש המשך להך איבעיא עם האוקימתא דשמן שריפה, ומה המשך שייך בזה?!
ונלע"ד ליישב קושית התוס' ולבאר דבאמת יש המשך זה לזה, דלכאורה הקשה הפנ"י (ד"ה אמר רב הונא) על מימריה דרב הונא לעיל - דפתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת, אין מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת - הא תינח שאר שמנים דאסירי בשבת משום שמא יטה, לפי שאין אורן עולה יפה, אסירי בחנוכה אף בחול, משום כבתה זקוק לה וחיישינן שמא יפשע, אבל הך שמן שריפה דקתני מתני', שאורה עולה יפה כי הוא שמן זית, אמאי אסרי לה בחול בחנוכה, הא בזה לא שייך עניין כבתה זקוק לה כלל?
ובבחרותי אמרתי ליישב, על פי מה דאיתא במסכת סוכה (לה.) אהא דתנן אתרוג של תרומה טמאה פסול, דמבואר שם בתוס' (ד"ה לפי שאין בו) וגם בחידושי הריטב"א שם (ד"ה והנכון דבתרומה), דאתרוג של תרומה טמאה פסול מטעמא דכתותי מיכתת שיעוריה, משום דכל העומד לישרף כשרוף דמי.
וא"כ הכא נמי י"ל לפי מה דמסיק הש"ס (שבת כא:) א"נ לשיעורה, ופירש"י (ד"ה לשיעורא) שצריך ליתן לתוכה שמן כשיעור זה, וכן כתב הרי"ף (דף ט. בדפי הרי"ף), שצריך ליתן לחנוכה שמן שיהא דולק והולך כשיעור הזה, ואם כבתה תוך זמן שיעורה - דהיינו משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק - אין זקוק לה (אבל אם לא נתן בתחילה שמן כשיעור זה, אע"פ שהולך ודולק עפ"י מקרה, לא עביד כמצוותה).
ולפ"ז, כיון דנר חנוכה בעי שיעורא, א"כ שמן שריפה דכשרוף דמי, לית בה השיעור, ולכן אסור להדליק נ"ח אפי' בחול בשמן שריפה, מטעמא דכתותי מיכתת שיעוריה. וכהאי גוונא כתב הפמ"ג בפתיחה<FX51.0>* בעניין חמאה המעורבת בחֵלֶב, לאסור להדליק בה נ"ח, דכתותי מכתת שיעוריה. שוב מצאתי כן בשו"ת שער אפרים (סי' ל"ח), עיי"ש פלפול גדול בעניין זה ובעניין מש"כ הפמ"ג הנ"ל - וכיון שזיכני ה' לכווין לדעתו, ברוך שכוונתי לדעת הגאון הגדול, שאין להרהר ולפקפק בדבריו - אע"פ שיש סברא לחלק ולומר, דבשלמא גבי אתרוג, צריך שיאחז בידו כאגוז או כביצה, וכיון דכתותי מכתת שעוריה, אינו אוחז מאומה. אבל בנר חנוכה, העיקר שייראה על פתח ביתו נר דולק כשיעור [שיהיה בו פרסומי ניסא] ועוד יש לחלק, אך אין להאריך, כי על דברי שער אפרים אין לפלפל.
אלא דקשה לפי"ז, למאן דאמרי פתילות ושמנים שאין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה, לרב חסדא בחול ולר' זירא אפי' בשבת - משום דסבירא להו כבתה אין זקוק לה - הא תינח שאר שמנים, אבל שמן שריפה דאסור משום כתותי מיכתת שיעוריה, אמאי מותר, יהא אסור משום כתותי מכתת שעוריה, אפי' אי ס"ל כבתה אין זקוק לה?
וע"כ צ"ל דהנך אמוראי מוקמי הך ברייתא דמצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, כשינויא קמא דמשני הש"ס (כא:) "לא, דאי לא אדליק מדליק", ולהך שינויא לא צריך שבתחילה יתן לה שמן כשיעור הזה, ולא שייך בה כתותי מיכתת שיעורא.
אע"ג דגם לשינויא קמא צריך שידלק נ"ח שיעור קצת, מ"מ ליכא פירכא - חדא, משום דיכול להוסיף שמן שידלק, וכיון דבתחילה לא צריך ליתן כשיעור, לא שייך בה כתמ"ש. ועוד, הא אמרינן בגמ' במסכת עירובין (פ:): אתמר, רב חייא בר אשי אמר עושין לחי אשירה וכו' אבל קורה לא, כתותי מכתת שיעוריה. וכתבו שם התוס' (בד"ה אבל קורה כתמ"ש): אע"ג דלחי נמי בעי שיעור גובה וגם רוחב משהו מיהא בעי, מ"מ כיון דלא בעי אלא שיעור זוטא, לא החמירו בו, עיי"ש. וא"כ בנ"ח נמי, לשינויא קמא דגמ', כיון דלא בעי רק שיעור זוטא, לא נחמיר לאסור שמן שריפה משום כתמ"ש, אבל לשינויא בתרא, דצריך שיעורא רבא - משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק - שייך שפיר לאסור משום כתותי מיכתת שיעוריה. אלא דלפי מה שכתבתי, הנך אמוראי ס"ל כשינויא קמא דגמ', דאי לא אדליק מדליק. והנה כתבו התוס' (בד"ה דאי לא אדליק מדליק): אבל מכאן ואילך עבר הזמן. אומר הר"י פורת, דיש ליזהר ולהדליק בלילה מיד, שלא יאחר יותר מדאי. ומ"מ אם איחר ידליק מספק, דהא משני שנויי אחרינא. ולר"י נראה דעתה אין לחוש מתי ידליק, דאנו אין לנו היכרא אלא לבני הבית, שהרי מדליקין מבפנים, עכ"ל התוס'.
משמע מדברי התוס', דבזמן שהיו מדליקין בחוץ, לשינויא קמא דאי לא אדליק מדליק, מכאן ואילך עבר הזמן ואם איחר זמן זה, שוב לא ידליק כלל. אע"ג דלבני ביתו יוכל להדליק בפנים, אפ"ה לא ידליק, דמשום בני ביתו שבפנים ליכא פרסומי ניסא. וכן לשינויא בתרא - א"נ לשיעורה - יוכל להדליק גם אחרי כן בחוץ, אבל בפנים אין להדליק כלל. הרי מוכח בפירוש, דבפנים, ליכא פרסומי ניסא משום בני ביתו.
וקשה לפ"ז - מאי קא מבעיא להו לקמן (כד.): מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון, וכתבו עלה התוס' (בד"ה מהו): בתפלה פשיטא ליה דמזכיר, משום דתפלה בציבור היא, ואיכא פרסומי ניסא. אבל בבהמ"ז שבבית, ליכא פרסומי ניסא כולי האי, עכ"ל.
וקשה, דתפשוט ליה מהך ברייתא דלעיל: מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק - דלשינויא קמא מכאן ואילך לא ידליק כלל ואפי' בפנים לבני הבית לא, הרי מוכח להדיא דבפנים משום בני בית ליכא פרסומי ניסא, ונפשט האבעיא, דאין מזכירין על הניסים בברכת המזון? - וע"כ צ"ל דהאבעיא קאי לשינויא בתרא דגמ' דא"נ לשיעורה, כי שינויא בתרא העיקר [לפי מאי דס"ל השתא].
אמנם אי אפשר לומר כן, דלשינויא בתרא קשה קושית הפנ"י משמן שריפה וצריך לתרץ כמו שתירצתי, משום דכתותי מכתת שעוריה, ושוב קשה לרב חסדא ורב דאמרי מדליקין, ואמאי, הא שמן שריפה כתמ"ש וע"כ צריך לומר כשינויא קמא, וא"כ קשה מאי קא מבעיא להו בבהמ"ז, תפשוט מברייתא דלעיל?
לכן אני אומר, דבאמת משום זה לא אסיק הגמ' הך אבעיא לעיל במילי דחנוכה, מקמי שהביא אוקימתא דר"ח בעניין שמן שריפה, רק המתין הגמ' עד שהביא אוקימתא דרב חסדא, דהך דתנן במתני' "ולא בשמן שריפה" לא איירי לעניין נר שבת כלל, דבאמת בשבת מדליקין בשמן שריפה - כמ"ש התוס' (בד"ה תניא כוותיה דר"ח) עיי"ש - אלא דאיירי בי"ט שחל להיות ע"ש, ומשום דאין שורפין קדשים בי"ט, ולכן אע"ג דמדליקין בשמן שריפה בשבת, מ"מ בי"ט אין מדליקין.
וא"כ, לפי הך אוקימתא דר"ח, מעיקרא לא קשה קושית הפנ"י, כמ"ש הפנ"י בעצמו וגם בשער אפרים כתב כן, דר"ה לא קאי רק אפתילות ושמנים שאין מדליקין בהן בשבת, ואין שמן שריפה בכלל, דשמן שריפה אינו מן השמנים שאין מדליקין בהן בשבת, דהרי בשמן שריפה מדליקין. וכן רב חסדא ורב קאי נמי רק אפתילות ושמנים שאין מדליקין בשבת ואין שמן שריפה בכלל, וא"כ לא קשה קושית הפנ"י כלל, ואין אנו מוכרחים לתרץ ולומר דבשמן שריפה שייך כתותי מיכתת שיעוריה.
וא"כ אין אנו מוכרחים לשינויא קמא דאי לא אדליק מדליק, ונוכל לומר דשינויא בתרא היא העיקר, וא"כ לא נפשט מברייתא דלעיל דמשום בני בית בפנים ליכא פרסומי ניסא, ושפיר קא מבעיא להו מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון, אי שייך פרסומי ניסא משום בני בית בפנים.
כן יש להמשיך האבעיא להך אוקימתא דשמן שריפה בדרך חידוד, ודו"ק.
*
בנידון קושיית הב"י ותירוציו
כיצד ידליק מי שאין לו די שמן לכל הלילות
עיי' מג"א (סי' תרע"א ס"ק א') שכתב: נ"ל דמי שאין לו שמן הרבה יתן באחד שמן כשיעור והמותר יחלק לכולם שאם יעשה לכולם בשוה, לא ידלק אפי' אחד כשיעור, ע"כ.
ויש לחקור - מי שאין לו אלא שמן מצומצם, שאם יתן בלילות הראשונות כשיעור, אז לא יהיה לו שמן כלל להדליק בשאר הלילות, אי אמרינן בהא דמוטב שידליק בלילות הראשונות כשיעור, אע"ג דעי"ז לא יהיה לו בשאר לילות שמן כלל, מ"מ עכ"פ קיים מצוות לילות הראשונות כתיקונן, להדליק בכל לילה נר אחד כשיעורו, נר איש וביתו כעיקר מצות נ"ח, או נימא דמוטב שיחלק את השמן לשמונה חלקים, להדליק עכ"פ בכל לילה, אע"ג דלא ידלק כשיעור.
ולא דמי למה שכתב המג"א הנ"ל - דשאני התם, שהנרות הנוספים אינם מעיקר המצוה אלא למהדרין, ולכן שפיר כתב שמוטב ליתן באחד כשיעור. אבל הכא, שכל לילות שוין בעיקר המצוה דנר איש וביתו, יש להסתפק היכי נעביד שפיר יותר.
ולכאורה יש להביא ראיה דמוטב שיחלק כל השמן לח' חלקים וידליק בכל לילה, אע"ג דלא ידליק כשיעור - דהנה הב"י הקשה בסי' עת"ר (ד"ה ואיכא למידק), למה קבעו ח' ימים לחנוכה, כיון דשמן שבפך היה בו כדי להדליק לילה אחד, נמצא שלא נעשה הנס רק בז' הלילות?
ותי' הב"י ג' תירוצים - התירוץ הראשון, שחלקו שמן שבפך לשמונה חלקים, ובכל לילה היו נותנים במנורה חלק אחד, דהיינו שמינית הפך, ולא היה בו להדליק כל הלילה ונעשה נס שהיה דולק עד הבוקר, נמצא שבכל הלילות נעשה נס.
ולפי תירוץ זה יש ראיה דמוטב לחלק השמן לכל לילה ולילה וידליק, אע"ג דלא יהיה כשיעור - דאלת"ה, קשה היאך עבדו הכי, שחלקו את השמן שבפך לשמונה חלקים, הלא במנורה בעי שיעור מערב ועד בקר חצי לוג לכל לילה, והיה להם ליתן בלילה הראשון כשיעור הראוי! - אלא ודאי יש ראיה דמוטב שיחלקו השמן וידליקו בכל לילה, אע"ג דבשום פעם לא ידלק כשיעור, מליתן כל השמן בלילה אחד ובשאר לילות לא יוכל עי"ז להדליק כלל, ולכאורה זו ראיה ברורה.
אמנם יש לדחות ראיה זו - די"ל דהתם גבי מנורה נעשה נס בתוך נס, שבאמת הם רצו ליתן בתוכה כל השמן שבפך, להדליק עכ"פ לילה אחד כמצותו, אבל כאשר התחילו ליצוק לתוכה ויצקו לתוכה שמינית השמן שבפך, נעשה נס והמנורה נתמלאה שמן, וכן בליל שני, כיון שנתנו לתוכה חלק שני של שמינית הפך, נתמלאה המנורה שמן, וכן בכל לילה ולילה. שוב מצאתי כן אח"כ בפרי חדש (הלכות חנוכה סי' עת"ר ד"ה עוד), שכתב על קושיית ב"י שיכולים לתרץ כן - שע"י זה נתחלק לח' - וברוך שכוונתי.
נמצא שלא הם חילקו את השמן לח' חלקים, אבל ממילא נתחלק לח' חלקים ע"י נס, ולפ"ז אין ראיה לנדון דידן, דאפשר לומר דלעולם מוטב שיתן בליל א' כשיעור מצוותו, ושאני התם במנורה, דע"י נס נתחלק השמן לח' חלקים.
ולפי"ז מיושבת גם קושיה שהקשה זקנו של מו"ח הגאון (נ"י) ה"ה הרב הגאון הגדול הקדוש מו"ה וואלף רייכלש זצ"ל(22*), בעהמ"ח ספר דברי תענוגים, שהקשה על תי' הראשון של ב"י - היכי עבדי הכי, דהא איתא במסכת מנחות (מה.): ת"ר ואיפה לפר ואיפה לאיל יעשה מנחה וכו' א"ר שמעון וכי מדת פרים ואילים אחת היא וכו', אלא מוטב להביא פר אחד ואיל אחד עם איפתו הראויה לו, מלהביא פרים מרובים בלא מנחתם. (וז"ל המשנה (מד:): הפרים והאלים והכבשים אינן מעכבין זה את זה. ר"ש אומר, אם היו להם פרים מרובים, ולא היו להם נסכים, יביאו פר אחד ונסכו, ולא יקרבו כולן בלא נסכים) - וא"כ לר"ש קושיית הב"י במקומה עומדת.
ולפמ"ש א"ש, דבאמת הם רצו ליתן במנורה כל השמן שבפך, אלא דע"י נס נתחלק השמן, ולא קשה מידי גם לר"ש.
אמנם באמת חכמים דמתני' פליגי אר"ש, ומוקי לקרא באיפה גדולה ואיפה קטנה, וכתבו הרמב"ם והרע"ב דאין הלכה כר"ש. ולפ"ז יש להביא ראיה לפי דעת חכמים דמוטב שיחלק השמן לח' לילות, אע"ג דבשום פעם לא יעשה המצוה בשלמות, כמו דסבירא להו דמוטב להקריב הפרים בלא אילים וכבשים ונסכיהם (ויש לדחות).
איברא שיש להביא ראיה דמוטב שיתן בלילות הראשונות כשיעור, אע"ג דעי"ז אין לו בשאר לילות שמן כלל, דלפי תי' שני ושלישי של הרב"י, נתנו כל שמן שבפך למנורה, ונעשה נס שהיה די לח' לילות. ואי ס"ד דמוטב לחלק לכל לילה ולילה, היכי עבדי הכי שנתנו בלילה א' כל השמן למנורה? - אלא ודאי יש ראיה שמוטב ליתן בלילה א' כשיעורה, כמו שהם נתנו כל השמן שבפך למנורה.
נמצא כי דבר חקירתי והסתפקותי תליא בתירוציו של ב"י, היאך עבדו הכהנים דחשמונאי במנורה.
ונלענ"ד לכאורה להביא ראיה לתי' ראשון של ב"י - דהנה בסוגיין (דף כג.) קאמר הש"ס, מאי ממעט ממעט זמן. ופריך הגמ', ונמעוט נס. ומשני, נס כל יומא איתא, עיי"ש.
ולכאורה הדבר קשה להבין - דמאי ס"ד דנמעוט נס, וכי לא ידע המקשן דנעשה נס והדליקו ממנו ח' ימים, א"כ בכל יומא נעשה נס, ודקארי לה מאי קארי לה?
ונלע"ד דהמקשה היה סובר כתי' ב' או ג' של הב"י, דהנס היה שלאחר שנתנו השמן בנרות המנורה נשאר הפך מלא - וכן דייק לישנא דברייתא (כא:) "נעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימים", דמשמע שהנס נעשה בו בפך, או שלאחר שדלקה המנורה כל הלילה נמצאו הנרות מלאות, ולפ"ז לישנא דברייתא "נעשה בו נס", קאי אשמן שהוא לשון זכר - ולפי התירוצים הללו נוכל לומר, כי כל הנס נעשה בלילה הראשונה, שאז באה הברכה בפך או בשמן שבמנורה להספיק לכל ח' ימים, ואין אנו מוכרחים לומר כי בכל לילה באה ברכה מיוחדת רק לאותה לילה, אבל יש לומר כי בלילה הראשונה, בפעם אחת, באה הברכה להספיק השמן לכל הלילות, וא"כ לא נעשה הנס רק בלילה הראשונה, ושפיר פריך הש"ס "ונמעוט נס".
ומשני הש"ס: נס בכל יומא איתא - ר"ל, דהנס נעשה באופן שתירץ ב"י בתירוץ הראשון, שחלקו השמן לח' חלקים ולא נתנו בו אלא שמינית השיעור, או שנחלקה מעצמה כמ"ש, ואעפ"כ דלקה כל הלילה - נמצא דבאמת בכל לילה נעשה נס, ולכן אין למעט נס, כנ"ל. (ולפי' תי' זה של ב"י, נמי צ"ל דלישנא דברייתא "נעשה בו נס" "והדליקו ממנו ח' ימים" קאי אשמן שהוא לשון זכר).
* * *