12. המסע לארץ ישראל

  שנת תרס"ה היתה שנה מיוחדת בחייהם של רבנו ושל בני ביתו. שכן בשנה זו זכה לעלות לארץ ישראל, להתבשם מאוירה המחכים, לשפוך שיח ותפילה לפני שריד בית הבחירה, הכותל המערבי, להפגש עם אנשי 'ירושלים של מעלה', גדוליה וחכמיה, ולראות בחידוש יישובה של הארץ השוממה, ארץ חמדה, אליה נשאו כל הדורות את עיניהם בתשוקה ובגעגועים, הדוחים שכחה וייאוש.

  כמאה וחמישים איש רובם מבני הונגריה ומיעוטם מגליציה, גרמניה, אוסטריה, בוסניה, דנמרק והולנד, התארגנו לנסיעה משותפת בשיירה - ראשונה מסוגה - לביקור בארץ הקודש. היוזמה היתה של יהודי בשם זאב דונט, ששימש כמנהל הפרסום של משרד התיירות מטעם הרכבת ההונגרית. סיבות שונות הביאו אותו ואת שותפיו לארגון השיירה, מסחריים ופוליטיים. בדומה לו, חלק גדול מהמשתתפים באו מבין חוגי המתבוללים ומבין 'המתקדמים' - הניאולוגים - שבהונגריה. אעפ"כ לא נמנע רבנו מלהשתתף במסע המשותף, הוא לא נרתע מפני ההתמודדות החזיתית עם הניאולוגים, רעיונותיהם ויוזמותיהם, כפי שאכן באה לידי ביטוי בזמן הנסיעה. על הרבנים שבשיירה נמנה גם הרה"ג רבי זאב וואלף רייך מוינרבאדן שבאוסטריה (אחיו של הג"ר יעקב קאפל רייך אב"ד בודפסט).

  השתתפותם של הרבנים בנסיעה, בצוותא עם נכבדי קהילות, יראים ושלמים, אשר התאגדו על שולחנם תורה וגדולה במקום אחד, הטביעו את החותם ואת הצביון האמיתי המתחייב בנסיעה שכזו, תוך שמירת גדרי ההלכה לכל פרטיה ודקדוקיה. אותם בני השיירה שהבינו כי נסיעה לארץ הקודש אינה נסיעה לשם טיול ובילוי, נהנו מהשתתפותם של רבנים תלמידי חכמים, אשר השרו בעת המסע אוירה של התעלות והתרוממות הרוח. על אחת כמה וכמה, שבכל מקום בואה של השיירה בדרכה ארצה ובארץ עצמה, התקבלו הרבנים, כמובן מאליו, כעומדים בראש הנוסעים והתכבדו לשאת את דבריהם, על אפם ועל חמתם של הניאולוגים.

  תיאורי המסע המובאים כאן, מבוססים על הזכרונות שנשתמרו במשפחות צאצאי רבנו, על מה שכתב הרב שלמה שיק בקונטרסו 'בצאתי לירושלים', על המאמר 'השיירה הגדולה בשנת תרס"ה' מאת ר' שמואל הכהן ויינגרטן, שהסתמך על רשימותיהם של הנוסעים ועל מאמרים בכתבי עת שונים. אין ספק כי גם רבינו, שקולמוסו היה "עט סופר מהיר", כתב ותיאר את רשמיו מהנסיעה, אלא שלדאבוננו, לא זכינו שרשימות כאלו יגיעו לידינו. על כן נביא להלן מפי כתביהם של הנ"ל ונסתפק בתיאורים הנוגעים, במישרין או בעקיפין, לקורותיו ופעליו של רבנו במסע. המתבונן בתיאורים אלו יבין, כי פרק זה בחייו, ללמד על כלל תולדותיו ומשנתו יצא. כי גם באותן ארבע שבועות של הנסיעה והביקור בארץ ישראל, בלט כמנהיג רוחני הנושא ברמה את דבר התורה, ההלכה והמעשה.

  זמן הפלגתה של האניה 'טאליה' נקבע לליל שישי ערב שבת_קודש פרשת פקודי, ג' באדר_שני תרס"ה, בשעה עשר בלילה.

  בני קהילת דברצן נפרדו בהתרגשות מרבם אהובם, בבקשם ממנו כי ישפוך עבורם שיח ותפילה, בכותל המערבי וביתר המקומות הקדושים שבארץ ישראל. רבים מהם שלחו עמו את נדבותיהם לטובת יהודי ירושלים. הנרגשים ביותר היו בני משפחתו של רבינו, שהכירו מקרוב את אהבתו לארץ ישראל ואת השתוקקותו הגדולה לראות בטוב ירושלים.

  בני השיירה מרחבי הונגריה התקבצו לבודפסט ומשם נסעו ברכבת מיוחדת לעיר הנמל פיומה שבאיטליה. תפילות מנחה ומעריב בציבור, התקיימו בכל קרון בפני עצמו.

  אחרי שכל חברי השיירה ירדו אל בטן_האניה והסתדרו בתאיהם, חזרו ועלו אל הסיפון להיות נוכחים בהרמת העוגן. עם ההפלגה, התפללו כולם בצוותא את 'תפילת עוברי הים'. רבנו שהכין את עצמו בכובד ראש לנסיעה, סידר לעצמו מראש את התפילות והציבור ענה אחריו מילה במילה. התפילה שנאמרה במתינות ובכוונה ובלב מלא שמחה, על כי מחוז חפצם בנסיעה זו הוא ארץ ישראל, הופרעה בסופו של דבר ע"י אנשי השיירה הניאולוגים. היה זה כשהתחילו לומר עשר פעמים את מזמור נט שבתהילים, כמובא בתפילה המקובלת מהרמב"ן, אותה סידר בעת נסיעתו לארץ ישראל (ראה בסידור אוצר התפילות). בעיניהם של 'המתקדמים' היתה האמירה הממושכת מכבידה וטרדנית והם פתחו במחאה קולנית, על אריכות התפילה.

  "סערת הים" הרצינית פרצה למחרת, לאחר תפילת השחרית בציבור. רבנו נזכר בדברי השלחן_ערוך בהלכות שבת (סי' רמח סעי' א) הכותב: "מותר להפליג בספינה אפילו בערב שבת, אם הולך לדבר מצוה ופוסק עמו [עם מנהיג הספינה] שישבות. ואם אח"כ לא ישבות, אין בכך כלום. אבל לדבר הרשות, אין מפליגין בספינה פחות משלושה ימים קודם השבת". רבנו ביקש משאר הרבנים, שיגשו עמו לרב_החובל וידונו עמו בדבר שביתת האניה בשבת. חלק מהנוסעים ששמעו את דבריו, חששו פן יקבל רב_החובל את הבקשה, ברוב אדיבותו, כשם שהורה לכל אנשי הצוות שלא יעשנו בשבת בפרהסיא. "הרבנים" הניאולוגים אף טענו בפני רבנו, כי ההלכה בשלחן_ערוך נפסקה לפני המצאת אניית הקיטור, ועל כן אינה חלה על אניה כזו...

  אדהכי והכי, הקדימה משלחתם של הניאולוגים למשלחתם של הרבנים, הם נתקבלו במשרדו של רב החובל והזהירוהו מפני פנייתם הצפויה של 'הפאנטים הולכי החשכים'. כשהגיעו אליו רבנו וחבריו, קבלם בכבוד ובנימוס ולשאלתם ענה ואמר, כי אין בסמכותו לשנות את תכנית הנסיעה אלא בקבלת אישורה של חברת הנסיעות, דבר שיתאפשר באמצעות הטלגרף, רק אחרי השבת, כשיגיעו לאלכסנדריה. קהל "העם_ארצים" מבין הנוסעים והקבוצה הניאולוגית בראשותו של מר סבולצ'י (ממנהיגיהם הבולטים של המתבוללים ועורך הבטאון הניאולוגי), עמדו והתלוצצו במשך שעות ארוכות על התעקשותם של הרבנים לקיים סעיף נושן בשלחן_ערוך.

  סבולצ'י שקל למטרפסיה בהמשך הנסיעה. מחלת_הים תקפה רבים מהנוסעים והם עלו אל הסיפון, לשאוף אויר צח. סבולצ'י, שסבל יותר מכולם, מסחרחורות ובחילות, ישב על כסא נוח כשהוא קרוב להתעלפות וחליפתו המהודרת מלאה בקיאו. רבנו פנה אליו ואמר: "אל יחר בעיניך, מר סלבוצ'י הנכבד, הלוא בקי בתלמוד אתה, ויודע כי 'כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת...' (גיטין נז.)". האמרה הקולעת פשטה בין הנוסעים והיוותה עבור סלבוצ'י כאות אזהרה להבא...

שבת בלב ים

  האניה 'טאליה' שהיתה מלפנים אניית טיול של בית רוטשילד, הוכשרה במיוחד לצורך הפלגת השיירה לארץ ישראל. המטבח על כל כליו הוכשר כדת וכדין וכלים חדשים נקנו תחת אלו שלא ניתן להכשירם. אשה נאמנה הופקדה על הבישול וגם שוחט ירא שמים נלווה לנסיעה. אף כי הרבנים מבני השיירה השגיחו על כל ענייני הכשרות, הם עצמם לא טעמו ממטבח האניה לא בשר ולא חלב...

  אולם גדול יוחד למקום התפילות בציבור. גם על כך התלוצץ סלבוצ'י בכותבו: "הרבה התפללנו, באמת הרבה מאד, אבל גם מתוך רצון כן...".

  השבת פרשה כנפיה על ציבור הנוסעים שהתכנסו לתפילת קבלת שבת. הרב רייך כותב על תפילה זו:

  ממזרח ראשי ההרים האלבניים מכוסי השלג, ממערב החוף האיטלקי. רומא מחד גיסא, "מוחמד" מאידך גיסא ובתווך על אניה מתנדנדת, שיירת יהודים מקבלת שבת. האם אין בתמונה כזו ביטוי לנצחיות ישראל?!

  בסעודת השבת שרו זמירות והושמעו דברי תורה. ככלל, בכל ארוחה על האניה ובסעודות המשותפות לאנשי השיירה בהגיעם ליבשת, השמיעו הרבנים דברי תורה. גם יודעי הספר מבין 'בעלי_הבתים' והסוחרים, אמרו דברי תורה לפני הציבור בהזדמנויות שונות, דבר שרומם את האוירה בנסיעה המיוחדת. אמנם כשאחד מן הנואמים הללו, ששוחח בעניינא דיומא הוא חודש אדר, העז פניו "ופער פיו לבלי חוק" אודות קדושתה של מגילת אסתר, נעמד רבנו והשיב בנאום חוצב להבות, שעניינו היה מאמר חז"ל (מגילה ז.): "אסתר ברוח הקודש נאמרה" (מפי בנו של רבינו, הרב מאיר יהודא זצ"ל).

  בדברי התורה שנשא רבנו בסעודת יום השבת, הביע את המשאלה כי אין מן הראוי שהשיירה תבוא לירושלים "בידים ריקות". ההצעה נתקבלה ברצון ומיד התארגנה ועדה לגביית התרומות עבור עניי ירושלים, בראשותם של הרבנים ונכבדים נוספים מבני השיירה. התרומות נאספו כבר ביום ראשון וסכומם הגיע קרוב לשבעת אלפי קראָנעֶן הונגריים, שיועדו למוסדות תורה וחסד בירושלים. עם צאת השבת, עת שטה האניה סמוך לאי כרתים, כובד רבנו להבדיל על הכוס. בתיאורי המסע נכתב:

  השבת הראשונה על האניה עברה בהתרוממות הרוח ונסתיימה בהבדלה בציבור ע"י הרב קראוס מדברצין.

במצרים

  ביום שלישי ז' באדר_שני, הגיעה האניה לאלכסנדריה של מצרים. חברי הקהילה היהודית ובראשם החכם_באשי הרב אליהו חזן קבלו בנמל את פני הבאים. השיירה לא התעכבה בעיר, אלא המשיכה ברכבת מיוחדת לקהיר. קבלת הפנים הרשמית באלכסנדריה יועדה ליום שישי, עם שוב הנוסעים לנמל אלכסנדריה.

  בשעות הצהריים הגיעה הרכבת לקהיר. בתחנת הרכבת המתינו לקבל את פניהם רבני העיר - החכם_באשי הספרדי והרב האשכנזי (שדאג להכשיר את בית המלון בו התאכסנו הנוסעים) - ונכבדי קהילותיהם. לפנות ערב, נתקבצו כולם בבית הכנסת של הרמב"ם, שם נערכה 'עצרת' לציון שבע מאות שנה לפטירתו של הרמב"ם. החכם באשי של קהיר, הרב רפאל אהרן בן_שמעון, ברך ברכה נרגשת את הנוסעים לא"י, לשאוב מלוא חפנים מאוירה ולשבוע מטובה. בשם בני השיירה נשאו דבריהם הרב שיק ורבנו, "בדברים חמים היוצאים מן הלב", בלשון הקודש ובשפת אשכנז. ליום המחרת הוזמנו הבאים לתפילת מנחה בבית הכנסת של האשכנזים, גם שם נערכה לכבודם קבלת פנים מכובדת. כך כותב אחד מבני הקהילה האשכנזית בקהיר:

  שעת המנחה ביום ד' - הוא יום שני לביאתם - הגיעה, וביהכנ"ס של עדת האשכנזים נתמלא מפה לפה, האכסדרה של הנשים היתה מלאה נשים וטף, אשר באו גם הן לקבל פני האורחים הנכבדים. שעה החמישית וחצי הגיעה, ויעלו נרות בכל המנורות ואור יקרות מילא את ביהכנ"ס כולו, וראשי האורחה: הרבנים, הדרי"ם והפרופסורים, בערך חמישים איש באו. גם הרה"ג החכם_באשי, בלוית אחיו ובנו, כבדנו בבואם. ואחרי כלות תפלת מנחה... עלה הבימתה הרב המטיף המצוין מר בנימין זאב קרויז מארץ הגר, ובשפת אשכנז צחה הטיף נאומו בברכה ותודה להרה"ג החכם_באשי ולהרב האשכנזי וראשי ומנהיגי העדה, על כל הכבוד אשר חלקו להם. נושא עניינו היה הפסוק (שיר השירים ח, ז): "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", עפ"י מדרש חז"ל [עי' במדבר רבה ב, טז]: "חד אמר אהבת הקב"ה לישראל, וחד אמר אהבת ישראל למקום". וכן הוא אהבת ישראל בינם לבין עצמם, אם גם כי רחוקים אנחנו זה מזה, אנחנו במערב ואתם במזרח, אנחנו בחלק אירופא ואתם בחלק אפריקא והים בינינו, אולם כל הימים הרבים האלו לא יוכלו לכבות את האהבה בינינו, והננו מודים מכירים ומוקירים כל אחד למשנהו כאלו היינו ידידים ורעים זה כמה. ומה הוא הכח הגדול המאחד והמאגד אותנו כולנו להיותנו מקושרים ואחד באחד יגשו? על זה אמר נביא ה' וקדושו (ישעיה נט, כא): "ואני זאת בריתי" הברית המאחד את כלכם ומאגד אתכם היא "זאת" - כמו "וזאת התורה" (דברים ד, מד) – "רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו" וכו' ולעולם תהיו מאוחדים ומאוגדים אחד באחד. ויען כי נוסעים המה מפה ירושלימה ת"ו, דרש גם בפסוק (תהילים קכב, ו): "שאלו שלום ירושלים" ושם יבקשו כולם לטוב לנו. ויביע בשם כל האורחים את תודתם לכל הקהילה הקדושה, על כל הכבוד הזה, ויסיים בברכת אהבה ואחוה שלום וריעות בין איש לרעהו ובברכת הפרידה מכל העדה הקדושה.

  גם הרב האשכנזי דרש מעניני דיומא במדרש חז"ל (מסכת שבת קכז.) "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה", והנה האורחים הנכבדים הולכים ירושלימה ת"ו לקיים מצות הקבלת פני השכינה ולהראות לפני אלקים בציון, ואנחנו קיימנו מצות הכנסת אורחים וכו'. ויסיים בברכת "ובא לציון גואל, אמן". אחר כך התפללו תפלת ערבית, וישובו כולם אל בית מלונם שבעי ומלאי עונג ונחת.

  ביום חמישי, ט' באדר ב' בשעת בוקר מוקדמת, השכימו הרבנים לבית הוועד של החכם_באשי ליטול ברכת פרידה. גם שם נשא רבנו את דבריו, בהביעו את הוקרתם של אנשי השיירה לבני הקהילות ורבניהם, על קבלת הפנים החמה שערכו לכבודם. לאחר מכן עזבה שיירת הנוסעים את קהיר, כשמאות איש מלווים אותם לתחנת הרכבת. ההתרגשות הרבה שאחזה באנשי קהיר, נבעה מכך, שרגילים היו בתיירים ובשיירות של מטיילים שונים ומשונים - הבאים לבקר את העיר העתיקה, את גנזיה ואת מחמדיה - וזו להם הפעם הראשונה, שחזו בקבוצת יהודים מגובשת שמטרת נסיעתה היא 'ירושלים'. ביום חמישי בערב לנו באלכסנדריה, כשלמחרת בבקר, עובר לעלייתם לאניה, נערכה לכבודם קבלת פנים מכובדת בבית דינו של החכם רבי אליהו חזן.

  השבת השניה עברה בסימן של ההתקרבות לארץ ישראל. במוצאי שבת, לא עצמו רוב הנוסעים את עיניהם ולפנות בקר עלו אל הסיפון, לראות מנגד את הארץ. את תפילת שחרית התפללו הנוסעים על הספינה, כוותיקין. זמן מה לאחר הנץ החמה, קרבה האניה לנמל יפו.

  באותם הימים, לא יכלו האניות להתקרב לחוף יפו, הזרוע מצוקי סלעים. פועלים ערביים היו יוצאים בספינות קטנות לקראת האניה המתקרבת, חלקם עלו על האניה וזרקו את הנוסעים וחפציהם ככדור משחק, לידי עמיתיהם שעמדו בספינות. ברשימותיהם מגדירים נוסעי השיירה את הרגשתם באותה שעה, כהשלכת יונה מן האניה בלב ים למעי הדגה...

  משלחות רבות, מבני ירושלים על כל עדותיה וזרמיה, מיפו ומן המושבות, קבלו את פני הבאים, אך לבם לא היה לנאומים וברכות, כל איש דאג לחילוץ עצמותיו ולשמירת מטלטליו. בשיירת עגלות ארוכה הגיעו בצוותא למלון 'קמניץ' שביפו, לטעימת שחרית. שם גם התאכסנו רוב הנוסעים.

היום הראשון בארץ ישראל

  סמוך להגעתה של השיירה, באה לקבל את פניה משלחת של מאה איש, מנכבדי קהילת יפו ובראשם הרב הראי"ה קוק, שכיהן באותן שנים כרבם של יפו והמושבות. האולם הגדול של בית המלון סודר לקראת קבלת הפנים, גם החדרים הסמוכים לו היו מלאי אדם, מבני השיירה ומאנשי המקום. הרב קוק נשא את ברכתו לכבוד הבאים והמשיך בנאום עשיר רעיונות, לכבודה של ארץ ישראל ובשבחה.

  לקראת צהריים יצאו הנוסעים מיפו, בחמישים ושתיים כרכרות (דליז'נסים), כשפניהם מועדות לפתח תקוה. אחר שסיירו במושבה וסעדו את לבם, נתקבצו לבית הכנסת לתפילת מנחה. רב המקום נשא את דברי ברכתו וחילה את פני הבאים 'לעשות' במושבותיהם, למען קניית אתרוגים ולולבים מגידולי ארץ ישראל ולא מגידולי הנכרים באיי יוון. גם מקרב הנוסעים הושמעו דרשות ונאומים, כשאת המשא המרכזי נשא רבינו, הרב מדברצן.

  לפנות ערב שבה השיירה ליפו. מזלו של סאבולצ'י גרם לו והעגלון שהנהיג את כרכרתו היה ערבי דובר יידיש, שהתפאר בשליטתו בשפה זו. כששאלו סאבולצ'י בהתפעלות: "האם הנך יהודי?!" ענהו העגלון: "דו אויך נישט!" [גם אתה לא]. הניאולוגי, שהיה רגיל לשמוע ביטויים כאלו בבודפסט, התפלא עתה "מי גילה רז זה" לבעל_העגלה הערבי...

  בשובם ליפו, נועדו הרבנים בביתו של המרא_דאתרא הרב קוק ושוחחו ביניהם בדברי תורה, בהלכה ובפלפול.

בדרך לירושלים

  את תפילת שחרית ביום שני י"ג באדר ב', תענית אסתר, התפללו הנוסעים ביפו. בכתביהם מציינים הם את התפעלותם מקיום מצות ברכת כהנים גם בימי החול, כמנהג ארץ ישראל (לא כמו בחו"ל, שם נושאים הם את כפיהם רק בתפילת מוסף של יו"ט), אמנם ביום הראשון סברו המבקרים לתומם, כי בני הארץ נוהגים כן רק בתענית ציבור...

  אחדים מבני השיירה ובראשם הר"ר אליהו קארלין מאמסטרדם, נפרדו משאר הנוסעים ויצאו לפקוד את קברי הצדיקים שבגליל - בטבריה, במירון ובצפת.

  בכבוד גדול נפרדו אנשי יפו מאורחיהם, אשר הביעו את הוקרתם על הכנסת האורחים הלבבית. אחד מנכבדי יפו הכין את בני השיירה להמשך ביקורם, באמרו להם כי עליהם לקיים "מצוות התלויות בארץ, לקט ושכחה - ללקט כל דבר טוב וכל רעיון נשגב, אך דבר שלא יהיה להם לרצון, יקיימו בו מצות שכחה...".

  בשעות הבוקר יצאו חלק מן הנוסעים, בעגלות, לבקר במקוה ישראל ובראשון לציון. מהם היו שהמשיכו לבקר בעיר הערבית רמלה, שם המתינו לבואה של הרכבת העולה מיפו לירושלים, שהגיעה בשעת צהריים מאוחרת, בהביאה עמה את שאר בני החבורה. נושא אחד הקיף ושיתף את שיחותיהם ואת מחשבותיהם של הנוסעים ברכבת_הקיטור: 'ירושלים'! תלמידי החכמים עסקו ביניהם בשיחות תורניות מענייניה של עיר הקודש - הלכות הנהוגות בזמן הזה ועניינים שלדאבון הלב הנן בבחינת 'הלכתא למשיחא'.

  לאחר שהתפללו בקרונות תפילות מנחה ומעריב והמתענים הפסיקו את צומם בטעימה קלה, נזכרו כמה מ"החכמים בעיניהם" כי תאריך ערב זה הוא י"ד באדר. הם פנו בתרעומת גלויה למארגני השיירה, על כך שלא תכננו את הגעתם לירושלים מבעוד יום, כדי שיזכו לשמוע קריאת מגילת אסתר באחת מבתי הכנסת הגדולים אשר בה. רק לאחר שהרבנים "ערבו" להם, כי ישמעו את המגילה למחרת, בליל שושן פורים - דבר שהיה עבורם חידוש שלא שמעתו אזנם מעולם - נרגעו המתרעמים וחמתם שככה.

ירושלים עיר הקודש

  תחנת הרכבת בירושלים! הנוסעים ירדו בחפזה, דוק הדמעות שנקוו בעיניהם, מנע בעדם מלהביט בפני מקבלי פניהם הרבים. "גיל ורעדה" מלאו את רגשותיהם ועד מהרה פרצו כל המאה וחמישים איש בבכי מר, רבים מהם נפלו ארצה ונשקו את רגבי העפר, לקיים מה שנאמר (תהילים קב, טו): "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". בעלותם על ההר המשקיף אל מול פני העיר, קרעו 'קריעה' כדין הרואה את ירושלים בחורבנה, אם כי אחדים העדיפו לדחות את הקריעה ליום המחרת, כשיראו את העיר באור היום. בני השיירה הוסעו בעגלות לבתי המלון שהוכנו להם, מלונות קאמניץ ואמדורסקי.

  למחרת היום, אחר תפילת שחרית הזדרז רבנו ופנה אל הכותל המערבי. הגשם העז שירד מן השמים לא כיבה את רשפי שלהבתיה שבערה בו, לראות וליראות את פני שריד בית המקדש. הוא ניגש אל הכותל ונשקו בדחילו ורחימו, "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'" (תהילים פד, ג), מללו שפתיו. הרתת שאחזו התגבר, בהשתטחו על אבני הכותל הקדושות זרמו נחלי דמעה מעיניו. דקות ארוכות לא היה מסוגל להוציא הגה ורק בכי חרישי נשמע מפיו. לאחר מכן פתח בתפילה בעדו ובעד קהל עדתו ובעד כלל ישראל. בפרקי תהלים ובתפילה אישית שפך שיחו לפני אדון_כל, על כל הצרות והתלאות המוצאות את ישראל בכל ארצות פזוריהם. צרות הכלל לא השכיחו ממנו את צרות הפרט, מחסוריהם של כל מכריו עלו על לבו והוא העתיר בעד כל בני קהילתו. בכיו החניק את קולו, בשעה שעורר רחמי שמים על אודות התמורות הרוחניות הפוקדות את הדור, הכאב שהצטבר במשך שנים בלבבו, מצא פורקן לנוכח 'שער השמים'. "ממעמקים קראתיך ה'!" פילחה זעקה דוממת את מיתרי נפשו, "כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות. והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו" (תהילים מזמור קל). בתפילה ובתחנונים ביקש על נפשו ועל נפשות ביתו, על זרעו וזרע זרעו, עד סוף כל הדורות.

  בסיימו את תפילתו, הזדרז רבנו לשוב לקבלת הפנים הרשמית שהוכנה ע"י כלל יהודי ירושלים. אהל ענק - בו קבלו, לפני שנים אחדות, את פניו של הקיסר וילהלם בביקורו ההיסטורי בירושלים - נשכר לצורך קבלת פני השיירה. כאלף מקומות ישיבה הוכנו בתוך האהל, אשר רצפתו כוסתה בעשרים ושנים שטיחים פרסיים גדולים.

  נציגיהם של כל בני הכוללים הביעו את ברכתם. בשם 'כולל אונגארין' נשא את דבריו הגה"צ רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל וזאת הברכה אשר ברך, כפי שנכתבה על ידו:

  פתח דבריי הוא לברך כל הבאים בברכת השלום, כמפורש במשנה דבכורים (פ"ג מ"ג): "הפחות הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם, לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים וכו' ושואלין בשלומם: אחינו אנשי המקום פלוני באתם לשלום". וכן ראוי לכם, שנתחברתם להיות ראשונים במצוה זו, לבוא באניה מיוחדת ערוכה ונכונה, אשר אחינו שבגולה מכמה מדינות באירופא, נתחברו בחיבת הקודש לבקר ארץ הקדושה ועיר הקודש ירושלים ולראות ולדרוש שלום יושביה ומושבותיה. וראוי לכנות אתכם בשם 'בכורים' לדבר מצוה הזאת, כי מובטחים אנחנו שגם לימים הבאים ישתדלו ויתאמצו גם אחרים בחיבת הקודש, לדרוש את שלום ארץ הקדושה.

  ענין ברכת השלום הוא מתקנות חז"ל שתיקנו לברך את חברו בשלום, שהוא שמו של הקב"ה, כמו שדרשו חז"ל בסוף ברכות (פ"ט מ"ה). כוונתם הוא, כי כל קיבוצי בני אדם לעולם לא יהיה להם נקודה המאחדת אותם על אמתתם, והנקודה האמתית הוא לעשות רצון ה', כמצווה עלינו בתוה"ק והיא אשר כל "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג, יז). וענין קריאת שם ירושלים ידוע שהוא מחובר מן ירא שלם, לומר כי ראשית דבר - יראת ה', וע"י היראה נבוא אח"כ למדת השלום, וזה הייחוס של עיר הקודש שמצוינת בקדושתה. ובטח שהחבורה הזאת תקיים מקרא שכתוב (תהילים קכב, ו): "שאלו שלום ירושלים" וגו', הוא השלום האמיתי, להשתדל ולסייע שתשאר עיר הקודש בקדושתה כמאז וכמקדם, לגדל בה בנים לתורה וליראת שמים ואז יתקיים בה: "יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך" וגו'.

  הננו באים לפניכם לתת לכם שלום בשם אנשי כוללנו, כולל אונגארן עסטרייך ומעהרן ובעהמען וגם לרבות בשם כל אנשי ארץ הקדושה, ששמחים ברגשי חיבת הקודש המתנוססים על כל החבורה.

  והנה אברהם אבינו קרא את העיר "יראה" כמו שכתוב בעקדה (בראשית כב, יד): "ה' יראה" - כן אומרים גם אנחנו: ה' יראה רגשי קודש של החבורה, שבאה אל הארץ ממרחק, שנתחברו בחיבת הקודש להחיש גאולה וישועה, שעוד נזכה לראות הרבה חבורות קדושות כאלו עולים ברגשי קודש. ותקוותנו חזקה "אשר ייאמר היום בהר ה' יראה" עליכם, שגם כשתשובו בשלום למשפחתכם, "ה' ייראה" עליכם, שבאתם לבקר קדושת המקום המקודש, שייאמר עליכם: "כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה"" (ישעיה סא, ט), באשר זכו לבקר את העיר הקודש וקיבלו קדושתה. ונסיים: "למען בית ה' אלקינו אבקשה טוב לך". כן יהי רצון שנזכה לשמוח כולנו בבית ה', שיבנה במהרה בימינו, אמן.

  הרב משה חיים אלישר, בנו של החכם_באשי הראשון לציון, רבי יעקב שאול בעל 'ישא ברכה', נשא דברי ברכה בשם אביו - שנבצר ממנו להשתתף בעצמו בקבלת הפנים מחמת מחלתו - גם הוא המשיל את בני השיירה למביאי בכורים באומרו:

  כפי שבזמנים קדומים כאשר הביאו בכורים, נתאספו המביאים במקום מרכזי ואשר משם באו ביחד לירושלים - "כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר המעמד" (מסכת בכורים פ"ג מ"ב) - גם אתם התאספתם מקודם לעיר בודפסט ומשם באתם כשיירה אחת, בשמחה על פניכם ובלב מלא גיל ועל כנפי נשרים חשתם לקראת אמכם, לציון, לחונן את עפרה ולנשק את אבניה. כמביאי הבכורים גם אתם אמרתם (ירמיה לא, ה): "קומו ונעלה ציון אל ד' אלקינו!".

  אנו, באי_כח העדה הספרדית ונציגיה, יוצאים לקראתכם כדי לקדם את פניכם בברכה: שלום בואכם, אחים! בשלום באתם, כי אין ביניכם הבדלים בין יהודים ליהודים, ספרדים ואשכנזים שווים בעיניכם והנכם רק יהודים. הנני מביע את ברכת כל העדה הספרדית, שלא ימוש שלום זה מלבכם, כדי שנוכל לכוון אליכם את הכתוב שנקרא הערב במגילת אסתר: "דורש שלום לכל זרעו". יברככם ד' מציון וכשם שכניסתכם היתה בשלום, יהיה מלאך השלום, שיגן עליכם ואשר יצא לפניכם בדרככם עד שיקויים בנו "כי עין בעין יראו בשוב ד' ציון" (ישעיה נב, ח), אמן.

  עם סיום המעמד ניגש רבנו ליטול שלום מידידו מנוער, הגה"צ רבי יוסף חיים זוננפלד. הפגישה ביניהם היתה מרגשת ביותר, מאחר ושלושים וחמש שנים עברו מאז ישבו ולמדו בצוותא בישיבת פרשבורג. הרב זוננפלד הזמין את רבנו לבוא לביתו, בזמן שהותו בירושלים והוא נענה בחפץ לב.

בתוככי ירושלים

  יום הפורים עבר על רבנו בששון ובשמחה כפי שלא ידע מימיו, במשלוח מנות איש לרעהו מחכמי ירושלים ומתנות לאביוניה. את סעודת הפורים סעד על שלחנם של רבני 'כולל אונגארין' והתענג בחברתם בדברי תורה מעניינא דיומא.

  מיום חמישי ט"ז באדר נותר לבני השיירה עוד שבוע ימים, לשהות בירושלים ולבקר בהיכליה. אך כמובן הם לא בקרו בכל המקומות בצוותא, כי מה שעניין קבוצה אחת, לא משך כלל את לב רעותה. רובם של בני הקבוצה הניאולוגית ששבעו ממראותיה של ירושלים, עזבו את העיר לאחר השבת, בהעדיפם לחזות בשכיות דמשק והלבנון. עם תום הביקור בארץ, אספה אותם האניה בנמל בירות. שאר אנשי השיירה נשארו בירושלים, לשבוע מטובה וליהנות מזיו השכינה השורה על בניה.

  אך יום אחד הוקדש לנסיעה מחוץ לירושלים, לקבר רחל ולמערת המכפלה אשר בקרית ארבע היא חברון. על מצבת קבורת רחל השתטחו בקול נהי בכי תמרורים, על גלות השכינה ועל גלות ישראל, המדוכאים בצרותיהם בכל ארצות פזוריהם. נחלי דמעה זלגו עיניהם ללא הרף, הם לא אבו לעזוב את המקום, אלא משום שהשעה התאחרה והיה עליהם להמשיך לחברון.

  כידוע, הערביים לא הניחו ליהודים, זרע אברהם יצחק ויעקב, להכנס לבנין מערת המכפלה, גם למדרגות המובילים אליו לא הרשום הללו לעלות יותר משבע מעלות. את צקון לחשם שפכו הבאים ליד הקיר החיצוני של הבנין, בסמיכות לחרך המקובל כפתח מערת קבורת האבות. לאחר מכן פקדו את בית החיים הישן של חברון, שם מקום מנוחתם של הרב אליהו וידיאש בעל 'ראשית חכמה', הרב בעל 'מתנות כהונה' והרב בעל 'זהרי חמה'. כמו כן התפללו על יד ציוניהם של אבנר בן נר ועתניאל בן קנז.

  בימי שהותם בירושלים השתטחו רבנו ורעיו על קברי הצדיקים שסביבותיה. הם יצאו לקבר דוד המלך שעל הר ציון, ממנו המשיכו לשיפולי הר הזיתים שם קבורים זכריה הנביא, רבנו עובדיה מברטנורא, רבי שלום שרעבי, בעל 'אור החיים' הקדוש ובעל 'פרי חדש'. במעלה ההר, שפכו שיח על קברות הנביאים חגי ומלאכי וחולדה הנביאה. על ציונו של הגה"ק רבי אברהם שאג_צוועבנער הרב מקויבערסדארף זצ"ל מתלמידי ה'חתם_סופר' זי"ע (שבעלותו ארצה, עלה עמו תלמידו הגרי"ח זוננפלד זצ"ל), נשאו תפילה בפני עצמה על יושבי ארצם. מהר הזיתים הצפינו לקברו של שמעון הצדיק וקברי הסנהדרין. כך התמזגו בביקור בירושלים, התרפקות על קדושת העבר עם התבשמות מאוירתה וניחוחה המיוחדים, כפי שמצאו אותה באותם הימים. מרשימותיהם של כל בני השיירה עולה, כי הם מצאו את עולמם של בני ירושלים גדוש ברוחניות, במידה שלא שיערוה.

  רבנו פנה לבקר בביתו של הגרי"ח זוננפלד שקבלו בכבוד גדול ובשמחה רבה. על ראש שמחתם העלו את זכרו של מורם ורבם הנערץ, הגה"ק בעל 'כתב סופר' זצ"ל ואת ההתעלות הרוחנית לה זכו במחיצתו, בהילו נרו עלי ראשם. בהמשך הביקור, שוחחו ביניהם בדברי תורה ובענייני השעה, ממעמדם של ישראל בהונגריה ובירושלים.

  בביקורו אצל מנהלי 'כולל אונגארין' העביר רבנו לידם את שקלי הקודש אשר הביא עמו מקהילתו, שכן גבאי נאמן היה רבנו לקופת 'רבי מאיר בעל הנס'(9) של כולל זה, ובמשך כל שנותיו היה הוא הממונה על תרומותיהם של כל יהודי העיר דברצן. מן הראוי להביא כאן את דבריו בהספידו את אחד מבני קהילתו (בעמ' שה):

  ... ובפרט לעניי ארץ הקדושה שלח מדי שנה בשנה כסף שקלי קדש כמה אלפים, והניח גם קרן_קיימת בירושלים עיה"ק לו ולזוגתו תחי', ועל יָדִי שלח שקליו לעיר הקודש ירושלים תבנה ותכונן. לכן אני מעיד עליו, כי היה מאותם עבדי ה', אשר אמר דוד המלך ע"ה עליהם: "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" (תהילים קב, טו), היה אחד המיוחד מחובבי ארץ הקודש ציון ועריה.

  מנהלי הכולל כבדו את רבנו בהעניקם לו קופסא לאתרוג, עשויה מעצי הזית שנשתבחו בהם הרי ירושלים, מזכרת מביקורו בעיר הקודש. על כל צדדי הקופסא מצויירים המקומות הקדושים - הכותל המערבי, הר הבית והר ציון, קבר רחל ומערת המכפלה - ועליה נכתב: מנחת זכרון מאת כולל אסטריך אונגארן בעיה"ק ירושלם ת"ו.

  מכספי הצדקה שנאספו באניה, חולקו למוסדות התורה והחסד שבירושלים כארבעת אלפים קראָנעֶן.

  שבת קודש פרשת צו (פרשת פרה) היתה שבתם הנפלאה של האורחים, בתוככי ירושלים. לאחר תפילת שחרית וקריאת התורה באחד מבתי הכנסת הגדולים, עברו להתפלל מוסף לפני הכותל המערבי. געגועים עזים וכיסופי הגאולה התלהטו ברבנו עת התפלל: "...שתעלנו בשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו, תמידים כסדרן ומוספין כהלכתם...".

  לאחר השבת ביקר רבנו בבית הגאון הצדיק רבי שמואל סלאנט זצוק"ל, רבה של ירושלים, ביקור שהותיר עליו רושם עז. הרב, כבן תשעים שנה, ישב בכורסתו חלוש_כוחות, אבל כשפתח פיו בחכמה האירו דברי תורתו. בערנות נפלאה שוחח עם אורחיו הרבנים, בדברי תורה ובשבחה של 'ירושלים של מעלה' על כל מוסדותיה. הוא הציע לאורחים לבקר בישיבת 'עץ חיים' והתלמוד_תורה שלה, בה התחנכו רובם של ילדי ירושלים לתורה ויראת שמים. את התרשמותם כתבו הרבנים בספר האורחים של הישיבה, בזה הלשון:

  שיל"ת. זכינו לראות את בית תלמוד תורה וישיבת עץ חיים הכללי, ומצאנו ראינו שלומדים יותר משבע מאות ילדים ובחורים תורת ה' המשיבת נפש כל חי, והרבה אברכים גדולי תורה. וזלגו עינינו דמעות של שמחה, מה שזכה לפעול בכח תורתו, רבנו הגאון מופת דורנו רבי שמואל סלאנט שיחי', ואמרנו אשרי עין ראתה כל אלה. ואשרי מי שראה פניו של הגאון ולשמוע לקח מפיו בימי זקנותו, אשר זכרונו חזק כמו ארבעים לבינה. וקבלנו עלינו לספר לבני איירופא מה שזכינו לראות ולעוררם לחזק את בית התלמוד תורה וישיבת עץ חיים הק', כי עץ חיים היא למחזיקים בה. י"ט אדר תרס"ה לפ"ק.

  בין החותמים מופיע שמו של רבינו: הק' בנימין זאב קרויס רב דק"ק דעברעצין יע"א.

  לבקשתו של הרב סלאנט בקרו הרבנים בבית החולים הכללי 'ביקור חולים'. הם מצאו שם שני יהודים, רופאים מומחים, היושבים בו מבקר עד ערב להשגיח על החולים ודרכי רפואתם. למחרת היום, הוזמנו לבוא לבקר בבית החולים 'שערי צדק'. הגרי"ח זוננפלד עצמו נלוה עמם בביקור זה, שכן הד"ר הצדיק ר' משה וואלאך ז"ל, מייסד בית החולים ומנהלו, היה מן האישים המקורבים ביותר אליו. הד"ר אברהם שטרן, הרופא הצבאי שנלוה לשיירה, העיד כי ראה באירופה בתי חולים רבים, אך 'שערי צדק' עולה עליהם בתכנון המושלם שבבנייתו.

  בשעת ביקורם של הרבנים בת"ת ובישיבת 'מאה שערים' נערכה בפניהם בחינה. התשובות המדויקות שהשיבו התלמידים על כל השאלות, בהוכיחם את בקיאותם גם בתנ"ך ובמפרשיו, הותירו על האורחים רושם עז. כמו כן מציינים הם ברשימותיהם את ביקורם בישיבת 'תורת חיים' של הגה"צ רבי יצחק וינוגרד זצ"ל.

  זכות נתגלגלה לידיו של רבנו ומכספי המגבית, שנערכה ביזמתו ובפיקוחו, הוקם בית כנסת בישוב מוצא (קולוניא), בשעריה של ירושלים.

  קבוצה מבני השיירה שיצאה לבקר במוצא - שמשם היו מלקטין מורביות של ערבה (מסכת סוכה פ"ד מ"ה) - שמעו מבני המקום, כי עדיין אין להם בנין של קבע לבית כנסת והם מתפללים בצריף ארעי. בשוב המבקרים לירושלים הציעו לחברי ועדת הצדקה של השיירה, כי את הכסף שנותר ברשותם, כשלושת אלפים קראָנעֶן, יתרמו לצורך הקמת בית כנסת במוצא.

  בית הכנסת הוקם והריהו עומד עד היום הזה בעיקול הכביש העולה לירושלים ('בית הכנסת העתיק במוצא'). התורמים ביקשו כי שמות בני השיירה ייחקקו על לוח_הנצחה בבית הכנסת, למען ייזכרו לטובה בארץ "אשר עיני ה' בה". כיון שמסיבות שונות לא מילאו אנשי מוצא משאלה זו, יונצח בזה זכרון פעלם וזכותם בבניית "חורבה אחת מחורבות ירושלים".

  השיירה יצאה את ירושלים ביום ה' כ"ג באדר_שני. נכבדים מאנשי ירושלים ליוו את הנוסעים לתחנת הרכבת שם נפרדו מהם בהתרגשות ובתקווה כי שיירה זו תביא בעקבותיה שיירות נוספות, לכבודה של ארץ ישראל ולחיזוק יושביה.

  בשובו רבנו לביתו, קבלוהו בני קהילתו בשמחה רבה ובהתעניינות על הנעשה בארץ ישראל. הוא סיפר להם את אשר ראו עיניו בביקורו, ותיאר להם את מראיתם של הכותל המערבי ושאר המקומות הקדושים, את חייהם של אנשי ירושלים ואת גדולת רבניה וחכמיה.

  את רגשותיו למראה חידוש היישוב בארץ, במושבות ובכפרים שומרי השבת ומקיימי המצוות התלויות בארץ כהלכתן, המשיל להתגשמות חלומו של אדם עני, על זכייתו בגורל הגדול. יושב הוא בביתו, סופר ומונה את כספו, אך סבור כי עדיין חולם הוא... - כך גם העם היהודי - ארץ ישראל נבנית, בידינו למנות את הישובים שקמו אחד אחר השני, אך אנו מתקשים להאמין כי זו מציאות ולא המשכו של החלום. רבנו קיווה כל ימיו כי יבוא יום והוא עם משפחתו יזכו לעלות לארץ ישראל (מפי יו"ח של רבינו. על יחסו לציונות החילונית ומנהיגיה ראה בעמ' רכט).

  לאחר ביקורו בירושלים, הגביר רבנו את פעולותיו לטובת ענייה. נשתייר בידינו קטע מדרשה שנשא רבנו לטובת 'כולל אונגארין' בחנוכה תרס"ו, כשנה לאחר ביקורו, זו לשונה (בתרגום חפשי):

  ...ממשרדם, פנו אלי [הנהלת הכולל] בבקשה לסיוע דחוף. פרסמתי כבר הודעה על כך, בעיתונות המקומית. תודתי, ממקום קדוש זה, לכל אלה אשר תרמו עד כה, לסייע לאחינו בארץ הקודש ולבני_הכולל שלנו שם. בשם ה' האל הרחמן, אני מבקש את שאר נדיבי_הלב שבקהילתנו וכן את ראשי האגודות השונות, לחוש מהרה לעזרת אחינו בארץ ישראל.

  למדנו בשולחן ערוך: "מצוה להרבות צדקה בימי חנוכה" (עיי' מג"א או"ח ריש סי' תרעא). גדול יהיה מעשה הצדקה, בזכרנו בימים אלה את עניי ארץ הקודש, ונאיר באור החסד והרחמים, את חשכת דלותם. ובזכות הצדקה, האור שיאיר הקב"ה לישראל. יקרין גם על האומות, כמאמר חז"ל (ילקוט שמעוני בהעלתך רמז תשיט): "האומות עתידין להיות מהלכין לאורכם, שנאמר (ישעיה ס, ג): והלכו גויים לאורך. ואיזה אור הקב"ה מאיר לישראל? - באור הצדקה, שנאמר (מלאכי ג, כ): וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה". יהל ויאיר נוגה צדקתכם, שלהבת_אהבתכם לירושלים עירנו ולארצנו הקדושה, שימי החנוכה מסמלים את תפארתן בימי קדם.

  בנרות חנוכה ההלכה כבית הלל, ביום הראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך, משום שמעלין בקודש (שבת כא:). וכפי שמתווספים הלהבות הקטנות והולכים מיום ליום, כך יגבר כל יום חום לבבכם, בחסד של מתנת ידכם ולבכם בזמן הזה, לזכר תפארתנו בימים ההם. ויהי רצון שיתקיימו בנו דברי השירה הנעלה (תהלים קב, טו): "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו", וייאמר בה (שם קכב, ו_ז): "שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך. יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך".

  ראה עוד את דבריו של רבנו בדבר חיזוקו של הישוב בירושלים, בשנות הרעה והרעב של מלחמת העולם הראשונה, בעמ' תנח.