פקודתו של הכהן ושל הרב עובד ה' היא לרפא חולי הנפשות,
בעודם בחיים חיותם ולא לאחר מיתתם
וידבר ה' אל משה לאמר זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן (יד, א_ב).
פירש"י: מלמד שאין מטהרין אותו בלילה.
אמרתי לפרש על דרך מוסר, דהנה שתי מצוות יש בתורת כהנים אשר הן חלקן של הכהנים בלבד, הלא הנה:
א. מצות ראיית הנגעים וטהרתם וטומאתם, אשר היא רק ע"י כהן, כאמור בפרשת תזריע: נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן (יג, ט); והבגד כי יהיה בו נגע צרעת וגו' והראה את הכהן (שם, מז_מט), ובפרשתנו: ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית וצוה הכהן וכו' (יד, לה_לז).
ב. מצות איסור טומאה במת האמורה בפר' אמור (להלן כא, א): אמור אל הכהנים בני אהרן וגו' לנפש לא יטמא בעמיו - שאסרה התורה לכהנים כל נגיעה וקריבה למת, לקבר ולאהל המת.
ולכאורה העניינים הללו נפלאים ותמוהים - דלאיש חולה ומנוגע בצרעת ולבגד ולבית מנוגע, צריך דווקא לקרוא לכהן לראות את הנגעים, ולאדם המוטל לפנינו מת או חלל, אסור לכהן ליקרב אליו - הלא דעת חברת בני אדם להיפך, כי לחולה ולאיש מנוגע, צריך לקרוא לרופא לרפאותו, ולאדם מת קוראים אומות העולם את הכומר אשר להם לכהן, לעשות לו כנימוסיהם, ולמה ציוה לנו הקב"ה בתורתנו הקדושה את ההיפך מכל אלה?
ואמרתי לפרש, כי התורה הקדושה כיוונה בזה, להוציא מלבנו את הדעה המוטעית, דעת סכלות אשר בעמים הקדמונים וגם היום בין עמים רבים פשתה הדעה המוטעית הזאת, כי אם יבוא הכומר שהם קורין אותו 'כהן' ויקדש את גופו של מת במים המקודשים שלהם, אשר יזלף עליהם ויתפלל ויעתיר בעדו ויעשה את שאר הנימוסים בגוף המת ובארונו וקברו, אז יטהר המת מעוונותיו ויכופרו פשעיו - הגם כי כל ימי חייו היה רשע ופושע וחוטא - ע"י מעשי הכומר הכהן, יכופר ויטהר ויפתחו לו שערי שמים.
לכן, למען לא נטעה גם אנחנו בטעות זה, ציוותה התורה: לנפש לא יטמא בעמיו - ואסרה לכהן ליקרב למת או לארונו וקברו ואהלו - למען נבין ונשכיל ונדע, כי אם כבר מת האדם הרשע והחוטא, אין כח ביד הכהן, האיש הקדוש לאלוקיו, להעלות תרופה וּתְעָלָה (עפ"י ירמיה כט, יג) לנפש החוטאת, כי רק מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (מסכת ע"ז ג.), התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין (אבות פ"ד מט"ז), ומי שלא טרח בחייו להשלים נפשו ע"י יראה טהורה ומצוות ומע"ט, לקנות לו ע"י אלו חלק לעוה"ב - אז לאחר מיתתו, לא ייהני ליה שום מעשה כהן וקדוש להביאו לעוה"ב. זאת נראה לי כוונת התורה במה שהרחיקה את הכהנים מכל קריבה למת ולכל השייך לו.
אמנם, כאשר באים על האדם חלאים ונגעים ומרעין בישין וכל צרה וצער ומכאוב ופגע רע, אז צריך שיפשפש במעשיו, ויהרהר בתשובה ויתקן עוותו, לכן ציותה התורה: אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת; נגע צרעת כי תהיה באדם; והבגד אשר יהיה בו נגע צרעת; נגע צרעת בבית; בכל פגעים ונזקים בגופו או בגופי בני ביתו או בממונו וקניינו - אז יקראו לכהן הקדוש, עבד ה', להראות לו ולהגיד לו את הנגעים והפגעים והכהן יורנו איך יפשפש במעשיו, ויכיר את חטאו אשר בשבילו באו הנגעים עליו ואירעו לו הפגעים, וילמדהו דעת איך לעשות תשובה ואיך לתקן עוותתו.
ועוד כוונה בזה תורתנו הקדושה להוציא מלבנו טעות אחרת - שלא נחשוב כי החלאים והנגעים והפגעים, במקרה הם באים על האדם ועל ביתו, אבל נדע כי הם באים עליו בשביל עוונותיו וחטאיו ופשעיו, כמו שאמרו חז"ל (ערכין טז.): על ז' דברים נגעים באין וכו'. לכן לא די שיקראו לרופא חכם שירפאם, אבל צריך לקרוא לכהן, לאיש קדוש וחכם בחכמת התורה והמוסר, למען יורהו וידריכהו לפשפש במעשיו, להתוודות ולעשות תשובה, ולתקן עוותו בעוד יש שהות בחייו לתקן את אשר שיחת, וגם להתפלל ולבקש רחמים בעדו בעוד שהוא חי - כי אם ימות בחטאו, אז לאחר מיתתו, לא יועיל לו לא כהן ואיש קדוש ולא תפילתו בעדו.
וזאת כוונת הפסוק: זאת תהיה תורת המצורע, ודרשו חז"ל (מדרש תנחומא, ב): מוצא רע, ר"ל מי שמוצאו איזה רע, חולי, נגע, או שאר מרעין בישין ופגעים רעים, ביום טהרתו, ר"ל, כשעדיין מאיר יום חיותו, ולא באה עדיין שמש חייו, אז צריך לעסוק להשתדל בטהרתו, והובא אל הכהן, אשר יורהו לפשפש במעשיו ולהרהר בתשובה ולתקן עוותו, כדי ליטהר מנגעי חטאיו ועוונותיו ופשעיו - כל זה צריך להיות בעוד יום לו, בעודנו חי.
שאין מטהרין אותו בלילה, כי כאשר כבר חשך אור יומו וליל צלמות ישופהו - לאחר מיתתו - לא יוכלו לטהרו, לא כהן ולא תפילת איש קדוש.
וזאת גם כוונת הפסוק בסוף פרשתנו (טו, לא): והזרתם את בני ישראל מטומאתם ולא ימותו בטומאתם, ר"ל, בעוד שהם חיים, תזהירו את בני ישראל להתרחק מכל טומאה, למען לא ימותו בטומאתם. כי לאחר מיתה, אי אפשר להרחיק ולסלק מעליהם הטומאה, ולכן אין לכהן שום עסק עם המתים כמו שבארנו.
ומזה יקחו מוסר, שמי שאירע לו איזה פגע רע, או באו עליו יסורין או חולי או שאר צער, ילך אצל חכם וצדיק, למען יקשיב למוסריו, ויורהו לפשפש במעשיו ולעשות תשובה טובה.
וגם הרבנים יקחו מוסר, כי לא זאת פקודת משמרתם להספיד מתים ולומר דרשות לחופה וכיוצא בזה, אבל זאת היא תעודתם - לישב על התורה ועבודה, ולהוכיח ולהגיד לעם פשעם ולבית יעקב חטאתם (עפ"י ישעיה נח, א), לרפאות חולי הנפש ונגעי הלב, ולהורות לבני ישראל את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון (עפ"י שמות יח, כ), להשיבם לאביהם שבשמים, לרצון להם לפני ה'.
ברוך אלקינו שבראנו לכבודו, והבדילנו מן התועים, ונתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו, ובא לציון גואל במהרה בימינו, אמן.
*
לברית מילה
מעלת התשובה והחינוך לתורה ויראת שמים בימי הילדות והבחרות
זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן.
אמרתי על דרך מוסר, בהקדים מה שכתב בעוללות אפרים (ח"ג מאמר תמט) על מה שאמר הכתוב (דברים כו, ב): ולקחת מראשית כל פרי האדמה, עפ"י מה שדרשו חז"ל בבראשית רבה (כב, ה) על קין: משל לאריס רע שהיה אוכל את הבכורות ומכבד למלך את הסייפות - שזה המשל נאמר כנגד השלמים, השבים אל ה' בתשובה בראשית ימי חלדם, דהיינו בבחרותם, כי היא תשובה המובחרת. אמנם קין וחבריו משגרין למלך את "הסייפות", סוף ימי חלדם, הימים הפחותים, שאינם ראויין לתענוגי בני אדם, על כן הם בוחרים אותם לימי התשובה. אמנם אברהם אבינו שב אל ה' בתשובה בתחילת ימי חלדו ובוקרו, שנאמר (בראשית כב, ג): וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו, הכח החומרי שבו. וזהו שנאמר: ולקחת מראשית כל פרי האדמה, ובזכות המצוות האלו תזכה לבוא אל הארץ, בזכות הבאת הראשיות, עיי"ש.
ושמעתי כי זהו שאמר הכתוב (שם): ויקח את שני נעריו אתו - ר"ל, שנות נעוריו, שקידשם לעבודת השי"ת. וכן דרשו חז"ל במסכת ע"ז (יט.) על מאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיב, א): אשרי איש ירא את ה' - אמר רב עמרם אמר רב, אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש, ופירש"י: כשהוא בחור, בכוחו, כלומר ממהר להכיר את בוראו קודם ימי הזקנה.
והנה מצות מילה שהיא בתחילת ילדותו של אדם, היא באה להורות לנו הדרך אשר נלך בה - כי צריך להקדים כל מה שאפשר, להחליש כח החומר היצר סוכן בקרבנו, ולא להמתין עד שיתגבר היצר הרע, ולכן תיכף ביום שמיני ללידתו שופכים מדם הילד הנולד, להחליש כח רתיחות דמו, ולהקדישו לה'. ומזה נלמוד ונבין, קל וחומר למי שנכשל בעבירה, שתיכף ומיד יעשה תשובה כשהוא עדיין בכוחו בתוקף אור שמש ימיו, ולא ימתין עד שתחשך השמש, ויחלשו כוחות גופו, ויגיעו הימים אשר אין לו חפץ ותאוה.
והנה כבר כתב העוללות אפרים (שם מאמר תכד): זאת תהיה תורת וכו' - זאת רמז למילה, שנאמר (בראשית יז, י): זאת בריתי אשר תשמרו וגו' המול לכם כל זכר.
ועתה יש לומר, כי זו כוונת הפסוק: זאת - המילה שנקראת זאת, והיא בתחילת הילדות - תהיה תורת המצורע, תהיה תורה ומורה דרך לכל מוצא רע, דהיינו אשר חטא ונכשל בעבירה - ביום טהרתו - תיכף ביום אשר חטא, ישוב בתשובה ויתקן עוותו. וזה שדרשו חז"ל (תורת כהנים הובאה ברש"י): ביום טהרתו, מלמד שאין מטהרין אותו בלילה, ר"ל, כשהוא עדיין בתוקף ימיו, יטהר ולא ימתין עד שתחשך שמש ימי חייו ויבעתוהו ביעותי לילה, שכבר יחלש ויקרבו ימיו למות, אבל בעוד יום לו ולא לילה, יתגבר על יצרו ויעשה תשובה.
וזהו שמברכים ביום ברית מילה את הילד הרך הנימול: כשם שנכנס לברית, בראשית ילדותו - כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים - כן יקדימו וימהרו להתחיל להכניסו לתורה ולחופה ולמעשים טובים, וכמו שאמרו חז"ל: משהתחיל התינוק לדבר אביו משיח עמו בלה"ק, מלמדו שמע ישראל וכו' תורה צוה לנו משה וכו' (ספרי עקב מו ועיי' סוכה מב.), ומחנכו במצוות - את זה תאכל ואת זה לא תאכל, את זה מותר לעשות ולטלטל בשבת, וזה אסור לטלטל ולעשות. ואם ירגילו כן בקטנותו, יעשה רושם.
וכן בילד הרך הנימול למז"ט, בטוח לבי, כי אביו כן יעשה ובכן יכנס לתורה ולחופה ולמע"ט, אמן.
*
לנישואין
נגעי הבתים, הבגדים והגוף, אשר מביאות על בעליהן,
הנשים אשר עיניהן ומשאלותיהן גבוהות
זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק, ולצרעת הבגד ולבית, ולשאת ולספחת ולבהרת (יד, נד_נו).
אמרתי על דרך מוסר, כי אירע הרבה פעמים לפני, כאשר הוכחתי בתוכחה קשה, לפורשים מדרכי אבותיהם דרכי התורה ועוברים על דת - השיבו לי מענה: כי לא כימים הראשונים הימים האלה, ולא כדורות הראשונים הדורות הללו -
בדורות ובימים הראשונים, היו הנשים והבנים והבנות מסתפקות במועט, בדירה קטנה בבית, ברהיטים פשוטים במחיר זול, בבגדים פשוטים ונקיים, במחיר זול. גם לא השתדלו להיות להם שֵׁם בלהקת הגדולים והקצינים והחורים, שרי נכרים על מרומי קרת, והיה די להם חברת בני משפחתם ובני עמנו - ולכן היו יכולים לשמור שבת ויו"ט, ולנהג ביתם בכשרות, כי לא היו הוצאות הבית ושאר צרכים הרבה כ"כ, עד שלא יספיק פרנסת בעל הבית במשא ובמתן שלו, הגם ששמר שבת ויו"ט כהלכתם.
אבל בדורות ובימים האלה - אשר גבהו עיניהן ולבותיהן של הנשים והבנות, ומשאלותיהן לדור רק בדירה נאה ובכמה חדרים, חדרי מַשְׂכִּיוֹת משוחים בשָׁשַר (עפ"י ירמיה כב, יד), ובתוכם רהיטים נאים ויפים מעצי ברושים ואורנים, וכלים מכלים שונים. ובענין המלבושים, אין די להן בבגדי צמר ופשתים פשוטים, אבל צריך להלביש בבגדי רקמה במשי ושש וארגמן, כי הן מלומדות בלשונות זרות ויודעות נגן במינים ועוגב, ומשתוקקות לשבת בין העשירים והשועים, אשר לא יספחו אותן לחבורתן, רק אם תהיינה גם הן לבושות בשמלות אופנתיות ואלגנטיות, תלבושות משובחות - כי אמרו, כי כן יאה וכן נאה לבנות האינטליגנציה. והן נוגשות ומכריחות את הבעל ואת האב לטרוח וליגע לצבור הון רב, למען יוכל לכלכל ולהספיק די משאלותיהן, ועי"ז הוא מוכרח לעשות שבתו חול, לחלל שבת ויו"ט, ולעשות שאר עבירות במשא ובמתן, אונאה והשגת גבול והפקעת שער וריבית, עד כי יתהפך האיש הירא אלקים ותם וישר, להיות פושע ישראל בגופו ונבל ואיש מרמה, מכף רגל ועד ראש אין בו מתום (עפ"י ישעיה א, ו), איש מלא נגעי עבירות ופשעים, איש צרוע בצרעת החטאים והעוונות -
אשר בתחילה באים על ביתו (ויק"ר יז, ד), ר"ל, בשביל בתי משכיות משוחים בששר, ובהם רהיטים וכלים נאים מהודרים ויקרים. ואח"כ באים על בגדיו, בשביל הבגדים, למען יוכל להלבישם בבגדי משי ורקמה ושש וארגמן, ולבסוף באים על גופו, לאכול נבילות וטריפות - כי אומרים שבחבורת אינטליגנטים ללעג ולקלס יהיו, אם לא ירצו לאכול רק כשרות, ואי אפשר לערוך בחברתם משתה ונשפי_ערב, מבלי ליתן מיני מעדנים של טריפות וטמאות - ועל ידם כל גופו מנוגע בעוונות, נגעי בשר ונגעי ראש, כולו טמא טמא הוא.
או יאמר, בתחילה באים על ביתו, על אשתו - כי ביתו זו אשתו, כמו שדרשו חז"ל (יומא ב.). ואח"כ על בגדיו, ר"ל על בניו ובנותיו המכונים בגדיו של איש, כמו שכתוב (זכריה ג, ג): ויהושע היה לבוש בגדים צואים, ותרגם יונתן: דהוו ליה בנין דנסבין להון נשין דלא כשרן לכהונתא [וכן איתא בגמ' (סנהדרין צג.): שהיו בניו נושאים נשים שאינן הגונות לכהונה ולא מיחה בהם]. ולבסוף באים על גופו, דלבסוף גם הוא נלכד בשחיתותם, כי אשתו ובניו משחיתים אותו, ויהיה פושע ישראל בגופו, וינתק לגמרי מדרכי התורה והיהדות - כאשר הנסיון מעיד בזמן הזה, כי אשה רעה מר ממות, לה מצודים וחרמים (עפ"י קהלת ז, כו), ובנים משחיתים (עפ"י ישעיה א, ד), משחיתים את האב.
ועל זה מרמז הכתוב: זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק, לכל נגעי הצרעת, העוונות והחטאים, עד שמגיע לנתק, להינתק לגמרי מדרכי התורה והיהדות - ולצרעת הבגד ולבית - נגעי העבירות הללו, באים בשביל הבגדים וצרכי הבית, כמו שביארנו. או יאמר, נגעים היוצאים מן הבנים והבנות ומן האשה, כמו שביארנו - אשר מקור הווייתם: לשאת, דהיינו ההתנשאות למעלה, גבהות משאלותם ומאוויהם, ולספחת, להיות נספח לעליונים ['השכבה העילית'], לחברת השלטון ולאדונים, ולבהרת, להיות מבהיר ['להבריק' ולהתבלט] ביניהם - לכל הנגעים האלו תורה אחת להם, כי מקור אחד להם.
ורפואתם, כמו שנאמר בראש הפרשה: ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות - כמו שכתבו המפרשים (עיי' כלי יקר), רמז שכל חיי האדם ותענוגיו כצפרים עפות, התעיף עיניך בו ואיננו (עפ"י משלי כג, ה) - ועץ ארז ושני תולעת - אשר אם כגובה ארזים גובהו, ישפיל עצמו כאזוב ותולעת, ושב ורפא לו, והבן.
ומן הדברים האלה יוצא מוסר השכל, איך צריך האיש הבא לישא אשה להזהר להשכיל, שלא ישא אשה מאותן הנערות אשר עיניהם רמות ומשאלותן גבוהות - כאותן אשר אמר עליהן הנביא ישעיה ע"ה (ג, טז_כב): יען כי גבהו בנות ציון וכו' תפארת העכסים והשביסים והשהרונים הנטיפות והשֵׁרוֹת והרעלות וכו' הגליונים והסדינים והצניפות והרדידים, עיי"ש - אבל יביט ויסתכל אם היא כבודה פנימה (עפ"י תהילים מה, יד), צנועה בירכתי הבית (עפ"י מדרש תנחומא וישלח, ו), והבית בכשרות ובטהרה.
ויקיים מה שרמזה לנו המסורה: א. ואחר כן יבוא הכהן לראות את הבית (יד, לו) ב. ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאשה (דברים כא, כג). ר"ל, שאחר אשר יבוא לראות את הבית - שהוא בתכלית הכשרות והיא צנועה בירכתי הבית - רק אחרי כן תבוא ותקחנה לך לאשה.
כאשר כן בזיווג הנוכחי, כי הבתולה הכלה צנועה בירכתי הבית, אשר הוא בכשרות, והבחור החתן הביט והבין את זאת, לכן בחר בה להיות לו לאשה ולעקרת הבית - בית ישראל כשר, בית נאמן לה' ולתורתו - ולכן יהיה זיווגם עולה יפה למז"ט ולברכה, אמן.
*
להספד
יסוריו של אדם בעוה"ז ממרקין עוונותיו, לטהרתו בעולם העליון
זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן וכו' וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע. וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב. וצוה הכהן ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים וכו' ושילח את הצפור החיה על פני השדה (יד, ב_ז).
אמרתי בהספד על איש ירא ושלם שהיה בעל יסורים גדולים, ומדוכא בחולאים רבים וכבדים שנים רבות, וסבל היסורין באהבת השי"ת.
והיתה לבאר עפ"י מאמר הגמ' סוף מסכתות ברכות ומועד קטן: א"ר אבין הלוי, הנפטר מן המת אל יאמר לו, לך לשלום, אלא, לך בשלום, שנאמר (בראשית טו, טו): ואתה תבוא אל אבותיך בשלום.
הכוונה, דעל מות אדם אשר סבל יסורין קשים בחייו, אל יאמר אדם, כאשר רגילים העולם לומר "דאס איסט איין מצוה טאד" [שהוא 'מת מצוה', בלשון מושאלת] - כי עתה לא יסבול עוד יסורין, ויהיה לו שלום מיסוריו ומכאוביו - דהאומר כן, נראה כמתרעם על מידותיו של הקב"ה, ואינו מאמין שהיסורין הם לטובתו של אדם, שהיסורין בחייו ממרקין עוונותיו של אדם, ועי"ז כשנפטר מן העולם ייצא נקי וטהור מחטאיו ולא יצטרך להיזקק ע"י יסורי מדורי גיהנם, כאשר יאפפוהו חבלי מוות, מצרי שאול יסובבוהו בחשכת ליל צלמות.
וזהו שאמר ר"א הלוי: הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום, ר"ל, כי עתה שילך, יהיה לו שלום מלסבול יסורין - דהאומר כן, הריהו כמתרעם - אלא יאמר לו, לך בשלום, כי עתה שסבלת יסורין בעוה"ז, ונתמרקו עוונותיך, תלך בשלום בלי פחד יסורי גיהנם, כי תנוח בשלום, ולא תסבול צער ויסורי גיהנם.
וזה שאמר הכתוב: זאת תהיה תורת המצורע, ר"ל, המוצאים אותו פגעים רעים וחולאים רעים ויסורי ונגעי חיי עוה"ז - ביום טהרתו - טהרתו מכל עוונותיו נהייתה כבר בעוד יום, בעוד אור יום חייו לא חשך, כי נתמרקו עוונותיו ע"י יסוריו ונגעיו, והובא אל הכהן, וכך הוא בא אל הכהן, לפני ממ"ה הקב"ה - כדאיתא (סנהדרין לט.): אלוקיכם כהן הוא - ליתן דין וחשבון.
וראה הכהן והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע - שנרפאו ונתמרקו העוונות ע"י יסוריו של הצרוע - וצוה הכהן ולקחו למטהר שתי צפרים חיות טהורות, רמז לחַיוּת הגוף וחיי הנפש - כי עתה שנתמרקו עוונותיו ע"י יסורין, גופו ונפשו טהורות - ועץ ארז, רמז לנשמה שהיא עולה למעלה כארז, כמו שכתוב (קהלת ג, כא): רוח בני האדם העולה היא למעלה, ואזוב ושני תולעת, רמז לגוף שהוא נמוך ושב לעפר הארץ כשהיה, למקום עפר רימה ותולעה.
ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים - ר"ל, דרק הצפור האחת, דהיינו חיות הגוף, נשחטה ע"י מלאך המות, ושבה אל חרסי האדמה, עד כי יבואו עליו מֵי התחיה, תחיית המתים. אבל חיות הנפש לא נפסקה ע"י המיתה, ולא כלה ולא נפסדה, ולכן - ושילח את הצפור החיה על פני השדה, כי הרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, חיה וקיימת לעולם.
וכן הנפטר הנ"ל, שנתמרקו עוונותיו ביסורין, גופו ונשמתו נטהרו וינוח בשלום על משכבו, נפשו תתענג בתענוגים רמים בצל כנפי השכינה ותהא צרורה בצרור החיים, להחיותו בתחיית המתים עם כל מתי ישראל, אמן.
* * *