"בתי כנסיות לתפילה"
עם התבססותה של הקהילה ומוסדות החינוך והחסד שלה תחת הנהגתו של רבנו, עוררו ראשי הציבור על הצורך בבניית בית_כנסת חדש, לאחר שהישן היה צר מלהכיל את כל המתפללים והתפילה בעזרת_הנשים שלו היתה בחזקת סכנה. בשנת תרנ"ה הוקמה ועדה ציבורית, שתפקידה היו איתור מגרש שיתאים להקמת הבנין ומציאת מקורות למימון הבנייה.
חדשים נקפו עד אשר נמצא המגרש ברחוב דיאק פרנץ, שענה על הדרישות שהציבה ועדת הבניה ועמד במבחן קבלת אישוריהם של העיריה והמשטרה. חפירת היסודות ובניית שלד הבנין החלו בראשית שנת תרנ"ו.
בחמשה_עשר באב של השנה הנ"ל, נאספה עדת דברצן להנחת אבן_הפינה במקום שיועד לארון_הקודש. רבנו נשא את דבריו הנלהבים וקרא בפני הנוכחים את תעודת היסוד של בית הכנסת. כשנתיים נמשכה העבודה, רבנו, ועדת הבניה, האדריכל ויועציו, הקבלנים ומנהלי העבודה, הקדישו את כל מעייניהם לשכלולו הפנימי והחיצוני של הבנין.
בקיץ תרנ"ז הושלמה המלאכה - בנין מרהיב ביופיו התנשא לגובה מעל בתי העיר, כנפסק ברמב"ם (פרק יא מהלכות תפילה הלכה ב): "כשבונין בית הכנסת, אין בונין אותה אלא בגובהה של עיר... ומגביהין אותה עד שתהא גבוהה מכל חצרות העיר, שנאמר (עזרא ט, ט): ולרומם את בית אלקינו". הבאים לדברצן ברכבת, הבחינו מרחוק בכיפתו המתנשאת של בית_הכנסת, והוא היה להם לאות כי מתקרבים הם למחוז חפצם.
כך מתארים כותבי קורות_העתים את הבית בהבנותו:
ממדי הבנין היו גדולים – ארכו ארבעים מטר ורוחבו עשרים וארבעה. הכיפה התנשאה לגובה, כשהיא נתמכת בעמודי ברזל מצופים שיש. הבנין נבנה בסגנון ביזנטי עתיק, אותו שיוו לו כיפת הגג העגולה והמגדלים, החלונות ושערי הכניסה
בית הכנסת הגדול בדברצן
בעלי הקשתות המקומרות. דלתות ארון הקודש היו מפותחות בעיטורים, ציצים ופרחים מעשה ידי חושב. מעל ארון הקודש היו קבועות שמשות בקשת עגולה, דרכן חדרו קרני השמש ממזרח והאירו באור יקרות את בית התפילה. כשש מאות מושבים היו בעזרת הגברים, מקושטים בפיתוחים אומנתיים. עזרת הנשים על שתי קומותיה הכילה כחמש מאות מקומות, המחיצה היתה עשויה משבכת ברזל מעשה רשת ופיתוחי קלעיה היו מוזהבים. הבימה, שעמדה במרכז בית_הכנסת, הבהיקה בבוהק השיש וברק עצי השולחן התנוצץ כעין נחושת הקלל. הסקה מרכזית ותאורת_גז (שהוחלפה מאוחר יותר, בשנת תרפ"ב, באור החשמל) הותקנו בבנין. המראה הכללי של בית הכנסת היה מרהיב ומרחיב את הלב. בעתונות דווח: "לאחר עבודה מאומצת של שנתיים נשלמה בניית בית הכנסת המונומטאלי. מסירות נפש, אהבה ונדבנות בלתי רגילה הושקעו במפעל הקדוש... הקהילה זכתה במקדש_מעט ראוי לשמו..." (עפ"י ספר הזכרון ליהודי דברצן).
חנוכת הבית נקבעה ליום י"א באלול תרנ"ז. ביום שלפניו בשעות אחה"צ יצאו רבנו, פרנסי הקהילה וגבאי ביהכ"נ להעביר את ספרי התורה למשכן החדש. מזמורי תהלים נאמרו בציבור ולאחר מכן הועברו חמשה_עשר ספרי התורה בתהלוכה חגיגית, אשר בראשה צעד רבנו, ספר תורה בחיקו וחופת ארגמן פרושה מעליו. בהגיעם לביהכ"נ החדש שוררו החזן ומקהלתו את פסוקי "מה טובו אהליך יעקב" בניגון ערב. את ספרי התורה הניחו באחת הלשכות של בית הכנסת, לקראת הכנסתם לארון_הקודש, למחרת היום.
אל מול ארון_הקודש קרא רבנו את התעודה המתארת את הקמת הבנין, בה גם הובעה הודאה ושבח לבורא עולם, על כי שום תאונה ופגע לא אירעה בזמן בניית בית הכנסת ולא העיבה את שמחת היצירה. לאחר מכן התפללו את התפילה הראשונה בבית הכנסת, תפילת מנחה בציבור.
למחרת, בי"א באלול בשעה עשר לפני הצהריים, החלה חגיגת 'חנוכת הבית'. אורחים רמי_מעלה הגיעו לבית הכנסת שקושט בדגלים, רבנים ואישי ציבור מהערים הסמוכות, אלפי ישראל תושבי העיר וסביבותיה, כולם עטויי מחלצות חג. לכבוד גדול נחשבה השתתפותם של ראשי השלטון המקומי, הגמוני העיר, נציגי הצבא ובתי המשפט האזרחיים, כל אלו באו לבושים בלבושם החגיגי וענודים באותותיהם הנוצצים.
לפי הוראתו של רבנו, נפתחה חנוכת הבית באמירת פרק כ"ו שבתהלים. בעוד האורחים הנכבדים והמוני העם מתענגים על שירת החזן ומקהלתו, כוונו תלמידי החכמים ויודעי הספר מקרב הציבור את לבם למקום, באמירת פסוקי המזמור, ההולמים את המעמד הנשגב והתואמים את מצב הקהילות באותם הזמנים:
לדוד, שפטני ה' כי אני בתומי הלכתי ובה' בטחתי לא אמעד... לא ישבתי עם מתי שוא ועם נעלמים לא אבוא. שנאתי קהל מרעים ועם רשעים לא אשב. ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'. אל תאסוף עם חטאים נפשי... ואני בתומי אלך פדני וחנני. רגלי עמדה במישור במקהלים אברך ה'.
אוירת התרוממות והתרגשות עילאית אחזה בציבור, עת שוררה המקהלה את פסוק ח' שבפרק: "ה' אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך".
לאחר מכן הוכנסו ספרי התורה לבית הכנסת. רבנו ונכבדי העדה, הרבנים מקרב האורחים ועסקני הציבור נשאו את ספרי התורה, בהקיפם את בימת בית_הכנסת. עם הכנסתם לארון הקודש נאמר פרק כ"ד שבתהלים: "לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה", ואחריו פרק קכ"ז, הפותח בפסוק: "שיר המעלות לשלמה אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו".
רבנו עלה במעלות ארון_הקודש, הדליק את נר התמיד וניגש אל עמוד האבן - 'הסטנדר' - אשר נבנה על הדוכן, המקום המיועד לנשיאת דרשותיו של הרב, משם ירעיף לקחו "להורות לעם ה' את הדרך ילכו בה", במשך עשרים וחמש השנים הבאות.
את דרשתו פתח בפסוק שהיה בפי הציבור, דקות ספורות לפני כן: אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו. באמריו הנעימים, בצחות לשונו ובהתבטאויותיו הנחרצות כדרכו בקודש, הצהיר רבנו כלפי שמים וכלפי העם, כי הבנין הוקם לשם שמים, לעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו, למען יוכלו כל איש ואשה הבאים בשעריו, לקיים בו את מצות "ולעבדו בכל לבבכם - זו תפילה" (תענית ב.). אך חלילה - אם ה' לא יבנה בית, אם בניית בית הכנסת וסדרי התפילה שבו לא יהיו לרצון לפני אדון כל, הרי כי שוא עמלו בוניו בו, לשווא ולריק היה עמלם של הבונים והעסקנים אשר הקדישו את מרבית זמנם, מרצם וכל כשרונותיהם, במשך כחמש שנים. גם הממון הרב, אשר הושקע ע"י הכלל והפרט בבניית ההיכל המפואר, יירד לטמיון.
כשעה שלמה ארכה דרשתו של הרב, הציבור על כל גווניו, "איש איש לרבות את הנכרי", הקשיבו מרותקים לדבריו הנכוחים. בתום הדרשה, פתח רבנו את ארון הקודש ונשא תפילה לשלום הקיסר פרנץ_יוזף ומלכותו ולשלומו של כל אדם שנברא בצלם.
בסיומה של החגיגה, ניגשו הנאספים להביע את הוקרתם ואיחוליהם לחברי ועדת הבנין, לברך ולהתברך מפי מורם ורבם הנערץ.
לאחר כעשר שנים מהקמתו של בית הכנסת, הוצעה הקמתו של ביכ"נ נוסף, שכן עם השנים, היה גם בית הכנסת הגדול צר מלהכיל את כל בני הקהילה שהתפתחה. המתגוררים
ברובע המערבי של העיר, שביהכ"נ היה רחוק מבתיהם, בקשו להקים בית כנסת בקרבת מקום מגוריהם. המקום נבחר סמוך למשרדי הקהילה, ברחוב קאפולנאשי. הבנין שהוקם שם היה פשוט במראהו החיצוני, אבל גם הוא היה רחב ממדים והכיל כשש מאות מקומות ישיבה.
חנוכת הבית של בית כנסת זה נחוגה ביום ח"י באלול תר"ע. יום חג היה זה לקהילה, אשר קיבלה את פני רבה בבית כנסת ישן ורעוע, ובהשראתו נבנו שני בתי כנסת מפוארים, הוקמו שני בתי ספר יהודיים והתארגנו מפעלי צדקה וחסד. דרשתו של רבנו בחנוכת הבית, הפליאה את השומעים בעמקות המחשבה והרגש ובלהט אמירתה. את דבריו פתח רבנו בהודאה על העבר, באומרו:
לפני שישים וחמש שנה תקעו יתד היהודים הראשונים בעיר הזאת, על כן עלינו להודות ולשבח את בוראנו על שהרחיב את גבולנו...
מלאכת הבנין הושלמה - אך רבנו המשיך "לבנות", שכן הקמתם של בתי 'מקדש מעט' איננה מסתיימת לעולם, יש להוסיף נדבך אחר נדבך בבנייתם הרוחנית.
הלוא גם בהקמת משכן העדות ובית המקדש, לא היתה מטרת הבנייה הבית והכלים אשר בתוכו. הללו היוו את האמצעי להתעלותם והתקרבותם של ישראל לבורא עולם, אשר ישרה שכינתו "בתוכם" - של ישראל - "ושכנתי בתוכו לא נאמר" (עי' לעיל בעמ' רסב ובעמ' שיב), כן גם בבתי כנסיות ובתי מדרשות הנקראים "מקדש מעט" (מגילה כט.).
כדי שבית הכנסת המפואר בדברצן, אכן יביא להשראת השכינה "בתוכם" של בני הקהילה, התקיימו בו שיעורי תורה מגוונים, שנאמרו ע"י הרב מרא דאתרא וע"י תלמידי חכמים מקהילתו. בדרשות אחדות מזכיר רבנו את קיומם של שיעורים אלו - שעורי גמרא רש"י ותוס' בעיון במסגרת 'חברת שיעור', לימוד אגדות הש"ס בספר 'עין יעקב' ולימודי הלכה. שיעורים לבחורים שנאלצו לעזוב את לימודיהם בישיבות, לצורך עיסוקי פרנסתם ולצעירים שמעולם לא למדו בישיבה (יצוין כי רבנו מעורר בדרשותיו, על הסכנה האורבת לבני ישיבה שעסקו בתורה בצעירותם וכשפרשו לעולם המסחר אינם קובעים עתים לתורה, ראה בעמ' תריב).
ביוזמה ברוכה זו המשיך, לאחר פטירתו של רבנו, בנו הר"ר אברהם_יוחנן הי"ד. בשמשו כמזכיר הקהילה האורט' בדברצן, היה פעיל נמרץ עבור חבורת 'תפארת בחורים', באמצעותה שמעו והשמיעו בחורים, ששאפו להתעלות בלימוד התורה שיעורים בגמרא בעיון המפרשים ופלפולי דאורייתא. כמו כן הקים ר' אברהם יוחנן מסגרת תורנית בשם 'מקור חיים', בה השתלבו צעירים העוסקים במלאכתם במשך שעות היום, ובשעות הפנאי שלהם חפצו להגות בתורה, לדבוק ב"מקור מים חיים" ולא ליטוש מסורת_אבות. הר"ר אברהם עצמו לימד שיעורים בגפ"ת לפני צעירים אלו.
בדרשותיו מעורר רבנו על חשיבות התפילה בציבור. את דבריו בענין 'מורא מקדש' הוא מסכם (בעמ' קטז):
וכמדומה לי שאותם האנשים אשר כל ימי השבוע אינם באים ליראות לפני [לפני ה', בבית הכנסת], הם הם המרבים בשיחה בטלה ובקלות ראש, ביום שבאים לביהכ"נ לשעה. והארכתי במוסר, בגודל עוון שיחה בטלה בביהכ"נ ובגודל המצוה לבוא בכל יום לביהכ"נ להתפלל בצבור.
בהספדיו על יחידי סגולה מבני הקהילה, מזכיר רבנו את תפילתם המיוחדת. על הרבני הצדיק מו"ה מרדכי קליין זצ"ל, מתלמידי 'כתב סופר' כותב הוא (בעמ' לה):
איך עמד באימה ויראה ופחד וכובד ראש להתפלל, ואיך היה זריז וחרד לחתוך בשפתיו כל תיבה ותיבה, שלא לבלוע ח"ו שום מלה או הברה או נקודה, ואיך היה מדקדק בכל מלה ומלה, אות ואות, כאלו היה מונה מטבעות זהב או מרגליות, ומשגיח היטב שלא תאבד אף אחת מהן. אני הייתי מסתכל ומתבונן בתפילתו, ונפלאת היתה בעיניי הכוונה העצומה ודקדוק המבטא והזהירות בכל תיבה ואות ונקודה בתפילתו הזכה והברה, והאימה והיראה אשר היתה מרחפת על פניו, והרתת וחלחלה אשר בכל גופו ובכל עצמותיו, והדמעות אשר ירדו על לחייו, נזלו מעפעפיו, בעמדו לבקש ולחנן בתפילה לאלקיו.
בהספד על השוחט ובעל התפילה הוותיק, הרב משה יעקב זינגר זצ"ל מוצאים אנו (בעמ' רצב):
היה ירא וחרד, עניו ושפל רוח באמת, כאשר ירד לפני התיבה להתפלל, היה עומד באימה וביראה ופחד לפני המקום ב"ה, בהכנעה ובשפלות רוח שפך לבו ונפשו הטהורה בתפלתו הזכה וברה. זוהר השכינה היה על פניו, בהנעימו נעימות זמירות ישראל בקול ערב ונעים, קול ה' בכח - גימטריא כ"ח שנים - אשר נשמע קולו בבואו אל הקודש, פה בבתי כנסיות דקהילתנו.
בזמן מלחמת העולם השניה, ניזוקה כיפת בית הכנסת המפואר שברחוב דיאק פרנץ, בהפגזה מן האויר. עם תום המלחמה, ניסו שרידי החרב שהתקבצו בעיר לשפץ את החורים שנפערו בכיפה, אך למרבית הצער, שריפה שפרצה בין הפיגומים גרמה נזק נוסף לגג הבנין. הרשויות הקומוניסטיות קבעו כי "מחשש להתמוטטות" יש להרוס את בית הכנסת... היהודים הנדכאים קבלו את הגזירה בדומיה. על מקומו של בית הכנסת הוקם בפרק זמן קצר 'שיכון עממי לפועלי דברצן'.
הריסת בית הכנסת המפואר בשנת תש"ט וחרישתו לעפר, הצטרפה להשמדתם של אלפי בני ק"ק דברצן ושרפתם לאפר - עם חיסול הגטו ביום י' בתמוז תש"ד - בתוך שאר קהילות ישראל באירופה, ביניהם ארבעים נפשות מבניו ונכדיו של רבנו זצ"ל, ינקום ה' בימינו נקמת דם עבדיו השפוך, אמן.