פרשה בפני עצמה היא פעולתם של רבנו ובנו הרה"ג רבי יחיאל יוסף זצ"ל(14) לעזרת האדמו"ר מבעלזא הגה"ק רבי ישכר דב רוקח זצוק"ל ובני ביתו, בימי מלחמת העולם הראשונה.
עם התקדמותם של הרוסים בגליציה, ידע המהרי"ד מבעלזא כי אחת מפעולותיהם הראשונות תהיה הפגיעה בו ובמשפחתו, על כן נמלט מביתו, בעוד מועד. גולה אחר גולה נדדו הרבי, בני ביתו וחסידיו המקורבים - 'היושבים' - עד הגיעם לראצפערט שבהונגריה, שם התקבלו בכבוד הראוי ובחיבת הקודש, ע"י בני העיר ואנשי שלומו שבסביבותיה.
ביקש המהרי"ד זצ"ל לישב בשלוה בראצפערט, קפץ עליו רוגזה של מלכות הרשעה שעינה היתה צרה בפליטים היהודים ודרשה מהם להוכיח את אזרחותם ההונגרית, ולא - ייאלצו לחזור למקום מוצאם. ניתן לשער את הבהלה שאחזה בפליטים, ביודעם היטב את אשר ממתין להם מעבר לגבול...
מקורביו של הרבי מבעלזא התאמצו בכל יכולתם, להשיג אישור לשהייתו של רבם ומשפחתו בהונגריה, עד יעבור זעם. בצר להם, פנו לרב קראוס מדברצן, הסמוכה לראצפערט, שנודע בקשרים האמיצים שפיתח עם ראשי השלטון המקומי והארצי.
רבנו שלח את בנו הרב יחיאל יוסף זצ"ל לבודפסט, לדבר עם השר הממונה על הענין ולבקשו לאשר את שהותם בהונגריה של הרבי מבעלזא וכל הנלוים אליו.
הרב יחיאל_יוסף נדרש ע"י אותו שר, להגיש רשימה של כל שמות האנשים מבקשי הבקשה, דהיינו האדמו"ר ובניו ומשמשיהם. אמנם, בבית האדמו"ר חששו להגיש רשימה כה מפורטת של פליטים, כיון שהיא עלולה להיות מנוצלת להתנכלות אליהם, לכן ניסו 'להשתדל' בדרך אחרת, באמצעות נכבדים מתושבי ראצפערט, שנסעו לבודפסט בלוויית ציר בית הנבחרים שהציע לנסות את קשריו עם השר הממונה.
'השתדלותם' של אלו השיגה את הצעתו של השר, כי הוא יעכב את הטיפול בבקשתם עד תום המלחמה ובינתיים יורה לשופט המחוזי ולמושל בראצפערט שיניחו להרב מבעלזא, עד שבקשתו תיבדק ותטופל. אלא שגם הוראה זו לא הסכים השר לתת בכתב אלא בעל_פה (טלפונית), על כן חששו נאמניו של הרה"ק מבעלזא כי הוראה זו לא תכובד, מה עוד כי המושל המחוזי יוכל לפרש כי היא אינה מתייחסת אלא להרב והרבנית.
שבו הגבאים ופנו במכתב ישיר לרבי יחיאל יוסף, בו בקשו ממנו שנית, כי על סמך מה שפעל בעבר אצל השר, יגיש לפניו כעת את הרשימה המפורטת של שמותיהם.
v v v
הרי המכתב ככתבו וכלשונו, כפי שנכתב ע"י הרה"ח ר' אהרן יהושע ('גבאי') לנדא הי"ד, המשמש_בקודש של כ"ק מהרי"ד ובנו כ"ק מהר"א מבעלזא זי"ע:
עה"ש יום ב' ראצפערט
רב שלו' וכט"ס
ה"ה הרב המאה"ג החריף ובקי חסיד וירא מגזע היחס וכו'
כש"ת מוה"ר יחיאל יוסף שליט"א
אבד"ק ד.ס. מארטאן והגליל
אחד"ש כהדת"ה(15) הנני בפקודת כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א אשר מבקש מאד מכהדת"ה שליט"א, כפי אשר האנשים באו מפעסט בתשובה שאינו מספקת למאד, היינו שהמינסטר השיב להם אשר לעשות נגד החוק אין באפשרות וזאת היא חוק ולא יעבור שכל אנשי גאליציע מוכרחים לעזוב מדינת אונגרן. רק זאת יעשה עבור הרה"צ מבעלז, כפי אשר נתן געזוך(16) יצוה להשטולריכטער(17) או להגעשפאן(18), אשר עד הגעזוך וועט ניט ערלעדיגט ווערין, זאהלין זייא גאהר ניכטס טאהן(19) והגעזוך יתעכב אצלו עד כלות המלחמה, כך הבטיח להם המינסטר. זאת היא התשובה אשר האדון דעפנטנרטער(20) מפה עם האדון קאפרשטיין הביאו מפעסט. ומבין מעצמו אשר אינו שוה לכלום, כי הרשע מפה יוכל לאמר אשר רק הרב והרבנית ולא יותר. גם יוכל להיות במשך איזי' שבועות יבא איזי' רנפרענט בהמינסטארוים אין וועט געזוך ערלעדיגען(21) ולא על אופן טוב ח"ו.
על כן אין לנו עצה אחרת רק לעשות כאשר כהדת"ה שליט"א אמר לנו תשובה מהמינסטר ליתן צעטיל(22) לשם. ומאד מאוד בקשת כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א מכהדת"ה שליט"א שימחול לנסוע לפעסט ולמסור הצעטיל להמינסטר ולבקשו שיתן רשיון לכל אותן האנשים מהצעטיל להיות באונגרן עד כלות המלחמה והכל בכתב. וכהדת"ה אין צריך לידע מזה את אשר השיב המינסטר להאנשים מפה ורק כפי שהמינסטר אמר לכהדת"ה לעשות צעטיל יעשה כן. ואפשר נכון אשר כהדת"ה יעשה גם כן געזוך ולבוא עם הגעזוך ועם הצעטיל ביחד, או כהדת"ה קען זיך פערפאן אויף דעם געזוך וואס זייא האבין אריין געגעבין(23), כטוב בעיניו יעשה. והעיקר להפציר בבקשה מהמינסטר שימלא בקשתו וליתן בכתב הכל כנ"ל.
ע"י פא"ו(24) הנני שלוח חמישים כתרים על הוצאות לפעסט ואם יעלה יותר אשלח לו תיכף בתח"ג(25). ובטוחים אנחנו בהשי"ת אשר כהדת"ה בשכלו הזך בודאי יכלכל דבריו בהשכל ודעת אצל המינסטר ויפעול הכל לטובה. ואם המינסטר יאמר לכהדת"ה ג"כ כמו שאמר להם ח"ו, ימחול כהדת"ה לאמור לו אשר זאת אינו שוה לכלום, רק שיתן הכל בכתב כפי הצעטיל כנ"ל.
מיר האבין קיין אנדער ברירה געהאט ווען האדון מפה האט זיך זעלבסט אנגעטראגען אז ער וויל פארין עם הגעזוך(26) כמבין. וכעת בקשת כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א מכהדת"ה שליט"א שיעשה נא בכל האפשרת ולגמור לטובה, ונחוץ מאד הזריזת בזה.
גם אודיעי' אשר הרה"צ מוויזניצא שליט"א היה בפה אתמול וסיפר לנו אשר ביקש ג"כ מהשר פערעמע בפעסט עבור כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א והשיב לו אשר אינו יוכל לעשות מאומה. אשר ע"כ אמר הרה"צ מוויזניצא שנחוץ בזה השתדלות גדול ושיהי' הכל נתן בכתב ובלא זה אינו שוה לכלום.
וכ"ק מרן אדמו"ר שליט"א ברך את כהדת"ה שליט"א אשר השי"ת יעזור לו הצלחה בכל ענינים ויזכה להרביץ תורה וי"ש בגודל הרחבה ושיהי' לכת"ה שליט"א נ"ח(27) בעיני כל ויוכל תמיד לפעול טובת אחב"י בכלל ובפרט. ובטוחים אנחנו בהשי"ת אשר בודאי יפעול כהדת"ה הכל לטובה וישמחינו בתשובה טובה בקרב ולא יהי' נשכח מאתנו לעולם.
מאת אוהבו הכותב מבקש בפקודת כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א
ומברכו בכל טוב וביו"ט כשר ושמח
הק' אהרן יהושע לנדא
רצוף פה שני צעטלין אחד נכתב קודם כ"ק ובניו יחי' ואח"כ הנלוים אליו והשני נכתב כ"ק עם הנלוים אליו ביחד וכן בניו כל אחד ביחד עם משרתיו. ואיזי' מהם שייטיב בעיני כהדת"ה ימחול לצוות להעתיק ולמסור.
אודות שאלתו אם הזיעה מחמצת אמר כ"ק מרן שליט"א אשר כעת מחמת חולשת גוף קדשו אין ביכלתו לעיין בזה ואיה"ש בקרב יעזור השי"ת שייטב לו ויכתוב לו תשובתו בזה.
המכתב שנשלח בשם הגה"ק המהרי"ד מבעלזא זצוק"ל
'ההשתדלות' הניבה פריה ושהותם של הרה"ק המהרי"ד ופמלייתו אושרה.
בחודש אדר_שני תרע"ט, עת תפשה את השלטון בהונגריה מפלגה קומוניסטית, חודשה גזרת גירושם של הפליטים היהודים, ביניהם המהרי"ד מבעלזא ובני ביתו, אל מחוץ לגבולות הונגריה(28). מקורביו של האדמו"ר הזדרזו וסדרו את יציאתו מהמדינה וביום ד' בניסן הגיע לעיר מונקאטש שבסלובקיה, שם ישב עד שובו לגליציה בשנת תרפ"ב. בכ"ב מרחשון תרפ"ז נסתלק הצדיק לבית עולמו, זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל.
כפי שכתב הכותב בפקודת רבו הק': "לא יהיה נשכח מאתנו לעולם", אכן לא שכח המהרי"ד את פעולתם של רבנו ובנו הרב יחיאל יוסף, וכדרכם של צדיקים הכיר והשיב טובה לרבנו. בנסוע יהודים מדברצן לראצפערט, להתברך מפיו של הרבי מבעלזא, הפליא באזניהם את מעלת הרב שבעירם כצדיק ונשגב (מפי מרת מרים הינדל רוזמן).
בנו בכורו של רבינו, הר"ר אליעזר צבי קראוס(29), ששימש באותן ימים כקצין בצבא האוסטרו_הונגרי, בא פעם בין הבאים להקביל את פניו של הגה"ק מבעלזא זצוק"ל. הגבאים נבהלו תחילה, למראה הקצין לבוש המדים שנכנס לבית, אבל משהציג את עצמו בפניהם, העבירו זאת למהרי"ד שיצא מחדרו וקיבל את פניו בחביבות גדולה ובהכרת הטוב כלפי אביו (הר"ר בנימין זאב קראוס שיבלחט"א מפיו של הר"ר אליעזר צבי הי"ד).
הרה"צ מויז'ניצא המוזכר במכתבו של הגבאי מבעלזא הלוא הוא כ"ק מרן בעל אהבת ישראל מויז'ניץ. גם הוא נמלט, בתחילת מלחמת העולם הראשונה, מביתו שבויז'ניץ בחבל בוקובינה עד הגיעו לגרוסוורדיין (נאג'וואראד) שהיתה תחת שלטון הונגריה. ביקורו של הרבי מויז'ניץ בראצפערט, בבית מחותנו הרבי מבעלזא, היה כבר אחר הגיעו להונגריה.
אודות התלאה אשר מצאתו בדרך בריחתו מסופר, כי בהבריחו את הגבול מבוקובינה שנכבשה ע"י הרוסים, לרומניה, נשכר עבורו ועבור פמלייתו קרון מיוחד ברכבת עמה עברו את הגבול להונגריה, בין הערים באקאו ובראשוב. בליל שישי, ערב_שבת_קודש פרשת יתרו תרע"ה, הגיעה הרכבת לתחנת בראשוב, שם עוכבה כי הנהלת הרכבות נאלצה לנתק ממנה את הקטר לטובת רכבת אחרת (בשנות המלחמה היו רוב הקטרים "מגויסים" לצרכי הצבא ותנועת הרכבות האזרחיות הופרעה). בשעות הבוקר חובר קטר אחר לרכבת, אך הרה"ק מויז'ניץ סרב בתוקף לעלות ולהמשיך בנסיעה, כיון שלא יעלה בידו להגיע למחוז חפצו - גרוסוורדיין - לפני כניסת השבת. השלטונות המקומיים שחששו משהותם של פליטים מאזור הכיבוש הרוסי בתחומם, עמדו על כך שהרבי ופמלייתו יעזבו את העיר וימשיכו בדרכם. כשכוונו לעומתו כלי נשק, הגיב הרבי זי"ע: "גם אם יירו בי לא אסע ולא אחלל את השבת! כיון שירדתי מן הרכבת שוב לא אעלה אליה ואשאר בתחנה במשך השבת". לאחר השתדלויות רבות ושיחת טלפון עם אחד משרי הממשלה, אושרה שהותו של הרבי ומשפחתו בבראשוב, תחת משמר צבאי, עד מוצאי השבת (מתוך הספר 'קדוש ישראל' תולדותיו של הרה"ק רבי ישראל מויז'ניץ זצוק"ל [ח"א פרק ז']).
כיון שנשמע מפי חתנו של רבנו הר"ר אליהו הירש ז"ל, כי למשפחת חותנו היתה יד בהשתדלות לטובת הרבי מויז'ניץ זצוק"ל, ניתן לומר כהשערה, כי הרב יחיאל יוסף זצ"ל אב"ד דיצ'ו הסמוכה לבראשוב, הוא זה שהיה ביכלתו להפעיל את קשריו עם "אחד משרי הממשלה" - בבודפסט - ולהצליח לשכנעו בשיחת טלפון, בבוקרו של יום שישי, לאשר מיידית את התעכבותם של הרבי ופמלייתו בעיר בראשוב באותו יום (אולי לכן הודגש במכתב הנ"ל: "גם אודיענו אשר הרה"צ מוויזניצא היה בפה אתמול... אשר ע"כ אמר הרה"צ מוויזניצא שנחוץ בזה השתדלות גדול...").
עוד סיפר הר"ר אליהו הירש ז"ל, כי אחר עלותו ארצה והתיישבותו בחיפה, נכנס פעם לכ"ק האדמו"ר מוהר"ב מסערט_ויז'ניץ, בעל 'מקור ברוך' זי"ע. כששאלו הרבי למוצאו, הזכיר הר"ר אלי' את שם חותנו, רבנו הרב קראוס מדברצן. לשמע זאת, קם הרבי מכסאו, חיבקו ונישקו וסיפר לו, כי בעת נסיעתו ברכבת, בתקופת מלחמת העולם הראשונה [ככל הנראה לראצפערט לחותנו הרה"ק מבעלזא], הורד ממנה בתחנה שבדברצן ונעצר שם, מחוסר תעודות מספקות. יהודי שהבחין בכך, מיהר להודיע זאת לרב העיר שהחיש צעדיו לתחנת הרכבת, לשם מצות פדיון שבויים. הרה"ק מוהר"ב הבחין בו מבעד לחלון חדר_מעצרו, והבין כי קרובה ישועתו לבוא. אכן, לא עבר זמן רב והוא נקרא למשרדו של מנהל התחנה, שם מצא את הרב יושב עם הקצינים, להבדיל, שאחד מהם (שבעת המעצר ידע לשוחח רק בהונגרית) התנצל לפניו בגרמנית על מעצרו ושאלו בתמיהה: "מדוע לא הצגת את עצמך כקרוב משפחתו של כבוד הרב?!..."
מעניין לעניין, יסופר לדור מעשהו של חתן_רבנו הרה"ג רבי שמואל בנימין דאנציג זצ"ל הי"ד, בצאתו לישע עמו ועיר קהילתו, לקראת סיומה של מלחמת העולם הראשונה.
גדודי הצבא ההונגרי שנלחמו בחזית הרוסית ובבאלקנים, סבלו אבדות קשות. שרידיהם חזרו לבסיסם בהונגריה מוכים ומושפלים, מתכוננים לתבוסה הגדולה שלא אחרה לבוא. בחזרתם כילו את זעמם ואת תסכולם - כמובן מאליו - בקהילות ישראל שנקרו בדרכם. כשהם נעזרים בהמון הפרוע, שהוסת ע"י האנטישמים, פרעו החיילים ביהודים, רצחו ושדדו.
בין כסה לעשור תרע"ט. במטה צבאי שבעיר סיגעט, בירת חבל מארמורוש, נרקמה מזימה שפלה. הקצינים זממו לכתר את בתי הכנסת של היהודים, בעיצומו של יום הכפורים, בעילה של חיפוש אחר עריקים מן הצבא. את המשכה של 'פעולה צבאית' מעין זו, לא היה צריך לתכנן מראש...
היהודים שלא ידעו דבר על התכנית הזדונית, מילאו את בתי הכנסת הרבים של הקהילות השונות. רחובות העיר 'היהודית' היו ריקים מאדם, כולם נקבצו לשפוך לב כמים לפני אביהם שבשמים, על צרות הכלל והפרט, על הרמת קרן ישראל ועל שלום העולם כולו.
הרשעים תכננו היטב את פעולתם. כשהגיעה שעת נעילה, הוקפו בבת אחת בתי הכנסת הרבים בפלוגות של חיילים מזוינים שפרצו לתוכם והחלו ב"חיפושים". הבהלה של אנשים נשים וטף, זקנים עם נערים, השרויים בצום קרוב לעשרים וארבע שעות, היתה נוראה. עשרות גברים שנחשדו בעריקה, הוצאו מבתי הכנסת והועמדו תחת משמר כבד. החיילים השתוללו בזעם והכו ביהודים ללא הבחנה. בהגיעם לבית הכנסת של הקהילה 'הספרדית', התפלל הרב דאנציג, רב הקהילה, את תפילת נעילה לפני התיבה. כשהופרעה תפילתו ע"י החיילים הפורעים, הניח הרב את המחזור ויצא החוצה לברר את הענין. "מי הוא מפקד הפלוגה?" - הכריז - קצין צעיר התייצב לפניו. בקולו הנמרץ והבטוח הודיע לו הרב: "סלק נא את פיקודיך מבית הכנסת! כאחראי לכל המתפללים כאן, הנני מצהיר שאין ביניהם עבריינים על החוק" - "איני רשאי, הפקודה מחייבת"... ענה הקצין.
"אין מקום לכלי נשק בבית אלקים!" הכריז הרב בקולו התקיף ונסה לעבור את שרשרת החיילים שהקיפה את מפקדם, ברצותו להגיע למפקד האזור, אך החיילים כיוונו את רוביהם המכודנים לעומתו. הרב דאנציג לא נואש, הוא פנה לשרשרת השמירה שהקיפה את היהודים העצורים מן העבר השני, שם נבהלו החיילים מהליכתו הבטוחה ומהדרת פניו ואפשרו לו לעבור. בלוויית שני נכבדים, צעד לעבר ביתו של מושל המחוז שהתגורר בקרבת מקום. בדרכו הבחין בקבוצות של יהודים נפחדים שהוצאו מבתי הכנסת ו"נחקרו" ע"י החיילים. דלת ביתו של המושל נפתחה ע"י אשתו, שנבהלה למראה הרב הלבוש בקיטל וחבוש בכיפתו הצחורה והמוזהבת, היא התנצלה שבעלה חולה ואין באפשרות לקבלם, אך הרב לא הרפה ודרש להביאו אל מיטתו.
מצויד במכתבו של המושל, המשיך הרב דאנציג למפקד הצבא באזור. הגנרל נדהם לשמוע על ה'מבצע הצבאי' שביצעו צוערי קציניו ללא ידיעתו... עד שחזר הרב לביהכ"נ, לא היה זכר למצור ולמעצרים. בשעות הלילה, הועמדו הקצינים המארגנים לדין משמעתי. על אף השעה המאוחרת, המתינו אנשי הקהילה לשובו של הרב שהמשיך בתפילה. גם מתפללי בתי הכנסת הסמוכים, "הקלויז" של חסידי ויז'ניץ ושל חסידי אנטניא, נגשו לאחר תפילת מעריב של מוצאי היום הקדוש, להביע את הוקרתם לרב דאציג, אותו העריכו מתוך הכרותם עמו במשך כל השנים (עפ"י מאמרו של הלל דנציג ז"ל בנו של הרב שמואל בנימין הי"ד)(30).