דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב,
רק אם קדושת נשמת השומעים עדיין לא אבדה
ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד (כז, כ).
הכוונה, דהנה אמרו חז"ל: דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב [ספר הישר המיוחס לר"ת סוף שער יג; ועיי' בגמ' ברכות (ו:) כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין], וא"כ קשה - הלא אנחנו רואים, כי כמה צדיקים ותלמידי חכמים אומרים תוכחה ומוסר, ואין דבריהם עושים רושם בלב השומעים, וכי ח"ו נשים תָּהֳלָה באלו הצדיקים, לומר כי דבריהם לא היו דברים היוצאים מן הלב, ולכן לא נכנסו ללב?!
אבל הענין מובן על ידי בחינה, כי האדם הוא מורכב מגוף ונשמה, וכאשר הצדיק מדבר תוכחות, ודבריו יוצאים מן הלב רוח ונשמה אשר בו, אז גם נשמת ונפש השומע אשר היא חלק אלוק ממעל, מבינה ושומעת דברי נשמת ונפש המוכיח ונכנסים הדברים אל לבו. אבל אם השומע הוא מן אותם הרשעים, אשר כבר כלה ואפס ממנו חלק אלוקי ממעל, דהיינו הרוח והנשמה שנפח בו הקב"ה, ויצאה ממנו נפש המשכלת בשכל קדושת ישראל, ולא נשארה בו רק הנפש החיונית, כמו בכל בהמה וחיה ועוף, וכיוון שאין בו ניצוץ נפש ונשמת ישראל ויהודה - רק אזניו בחוש השמיעה הגופני, שומעות קול המדבר דברי תוכחה, אבל שמיעת הנפש והנשמה, דהיינו שמיעה רוחנית, אפסה ואבדה ממנו - א"כ, איך ייכנסו הדברים היוצאים מן לב ונפש של הצדיק המוכיח ומגיד מוסר ומישרים, לתוך אוזן השומע הרשע ההוא, אשר רק גופו שומע שמיעה גופנית - קול דברים הוא שומע, אבל קול רוחני מפנימיות לב נפש ורוח, היוצאים מלבו של הצדיק המדבר תוכחה ומוסר, אין הגוף בחושיו יכול לשמוע, כי רק החושים והכוחות הפנימיים של הנשמה, יוכלו לשמוע כל זאת. נמצא כי אמנם דברי הצדיק הם דברים היוצאים מן הלב, בכל זאת אינם נכנסים ללבו של השומע, יען כי אין בלבו רוח ונפש ונשמה חלק אלוקי ממעל, כי כבר נסתלקה ממנו ברשעתו. רק נפש חיוני יש בלבו, ורק בחושי הגוף הוא שומע - והגוף הגס אינו שומע ומבין מה שיוצא מן לב ונפש הצדיק בקול דבריו - ולכן אין דבריו עושים רושם ואינם נכנסים בלבו כלל.
וזהו שאמר אליהוא בן ברכאל (איוב לב, ז): אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה - אני דימיתי וחשבתי, כי אם זקן ובא בימים, תלמיד חכם וצדיק ישיש, ידבר דברי מוסר ותוכחה, ראשית חכמה יראת ה' (תהילים קיא, י), בלתי ספק דבריו יעשו רושם, וייכנסו ללב השומעים לדעת חכמה ומוסר, לקחת מוסר השכל צדק ומשפט ומישרים (עפ"י משלי א, ב_ג) -
אכן רוח היא באנוש ונשמת ש_ד_י תבינם, אכן אין הדבר כן, כי לא די בכך מה שהצדיק הישיש מדבר מקירות לבו חכמה ומוסר השכל, כי עיקר הדבר שהרוח והנשמה יהיו עדיין בלב אנוש השומע. נשמת ש_ד_י, חלק אלוקי ממעל, היא היא אשר תבינו לאנוש, דברי הישיש וחכמתו אשר יביע ויודיע. כי הרוח והנשמה הישראלית, נפש המשכלת, היא הגורמת כי דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב!
ועל פי זה מבוארים דברי משה רבינו ע"ה בשירת האזינו (דברים לב, לו): כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב, הכוונה כמו שכתבנו, כי אם דברי מוסר תוכחות הצדיק ותלמיד חכם אינם נשמעים, ודבריו אינם עושים רושם בלב השומעים, אין להאשים בשביל זה את הצדיק ותלמיד חכם ההוא, ולומר כי דבריו לא היו יוצאים מן הלב, ולכן לא נכנסים ללב. כי יש להמליץ בעדו ולומר, כי הסיבה אשר דבריו לא נכנסו ללב שומעיו, היא בשביל שאין בהם נפש משכלת חלק אלוקי ממעל, "נשמת ש_ד_י תבינם". דברי המוכיח יצאו מן הלב, ומשחתם בהם מום בם (עפ"י ויקרא כב, כה) ולא בצדיק אשר אין עוולתה בו! הם עתידין ליתן דין וחשבון ויקבלו עונשם על זה, אבל בו אין אשם וחטא.
וזהו שאמר הכתוב: כי ידין ה' עמו, כאשר הקב"ה יעמיד לדין וחשבון את עמו, היינו פחותי המדרגה, כמ"ש: כי שחת עמך (להלן לב, ז), שפירושו הערב רב, שאינם בשלמות המעלות, אבל סרו מהר מדרכי ה' כשיבוא הקב"ה לדון ולהעניש אותם, אז, ועל עבדיו יתנחם, לא יאשים את עבדיו - דהיינו הצדיקים העומדים להורות ולהדריך ולהוכיח את העם להשיבם אליו, אשר דבריהם לא עשו פרי ולא נכנסו ללב השומעים - לא יאשימם בשביל כך שלא היו דבריהם יוצאים מן הלב ולכן לא נכנסו ללב, אבל יתנחם הקב"ה עליהם, כי יראה כי אזלת יד, כי הקב"ה הרואה כל סתרי לב, יראה כי לכן לא היה להם יד וכח לפעול על לב השומעים - ואפס עצור ועזוב - יען כי מה שהוא צריך להיות עצור בקרב הלב, דהיינו הנשמה והנפש המשכלת, רוח הוא באדם, כבר אפס וכלה, משולח ונעזב מתוכו, ולכן אין הדברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב.
ולזאת אמר הקב"ה למשה: ואתה תצוה את בני ישראל, ר"ל, אם תרצה שתוכל לצוות לבני ישראל, דהיינו שישמעו דבריך ויהיו צייתי לך, ראשית כל תצוה להם: ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור, שהם יביאו אליך נשמה זכה וטהורה המוכנת לקבל אור תורה, כי הנשמה היא נמשלה לשמן - נר ה' נשמת אדם (משלי כ, כז), ואותיות נשם כאותיות שמן - ואור תורה נמשלה לשמן [כדאיתא בגמ' (ברכות נז.): הרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה, שנאמר: ויקחו אליך שמן זית זך], ואם הם יבואו אליך בנשמה טהורה ולב טהור, אז דבריך ייכנסו ללבותם, ויעלה בידך להעלות נר תמיד, להאיר להם ולהעלות שלהבת התורה והמצוה בהם תמיד.
*
הטעם מדוע לא נזכר שמו של משה בפרשה
(נאמר בהספד על גאוני וצדיקי הדור בז' אדר)
איתא במדרש (שמות רבה לז, ד): כשאמר הקב"ה למשה (כח, א): ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך - הרע לו. אמר לו, תורה היתה לי ונתתיה לך.
פירש האוהל יעקב על פי מה שאמרו חז"ל (ר"ה כה:): יפתח בדורו כשמואל בדורו. שכשישראל צדיקים, והם במדרגה מעולה, גם שופטיהם ומוריהם ונביאיהם גדולים במדרגה. אבל כשישראל יורדים ונופלים ממדרגתם, גם ראשיהם ושופטיהם קטנים במדרגה - כי כמו שהוא חיסרון למנהיג הדור אם הוא קטן ממדרגת הדור, כן איננו ראוי להורותם ולהנהיגם אם הוא גדול ביותר ממדרגת הדור.
ולכן כשעשו ישראל את העגל, וירדו ממדרגתם למטה מאד, אמר הקב"ה למשה (להלן לב, ז): לך רד - רד מגדולתך (ברכות לב.), כי עתה אינך יכול להורותם ולנחותם, כי מדרגתך גדולה הרבה יותר (עיי"ש באוה"י משל נחמד על זה).
ולכן כאשר הרע למשה על מה שאמר לו הקב"ה: ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך, אמר לו, תורה היתה לי ונתתיה לך, ולמה לא לימדתי אני בעצמי להם את תורתי?! היינו מפני שאני גבוה על גבוה, ולא תכיל רוחם והשגתם להשיג תלמודי - כן גם אתה עומד במדרגה גדולה מאד, לכן צריך אהרן להיות כממוצע, שהוא במדרגה קטנה ממך, עיי"ש.
ועל כן לא נזכר שמו של משה בפרשת תצוה, רק: ואתה תצוה, ואתה הקרב, ואתה תדבר - כי אחרי שחטאו ישראל בעגל ואמר לו הקב"ה "לך רד מגדולתך" שוב אין זה אותו משה שנאמר אליו: וידבר ה' אל משה לאמר, שקדמה לאמירה קריאה של חיבה משה משה [עפ"י רש"י ריש פרשת ויקרא. ועיי' להלן עמ' שפט], והבן.
והנה גם אנחנו, ע"י שירדנו מטה מטה ממדרגתנו בתורה - מאד מאד - נסתלקו ממנו בעו"ה גאונינו, קדושים שעמדו ברום המדרגה הגבוהה. לכן צריך שנעשה תשובה מעולה, כמ"ש: ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור. ועל ידי זה שנעלה במדרגתנו, נהיה גורמים להעלות נר תמיד, שגם מאורינו גדולינו שהם נרות תמיד לישראל, גם הם יעלו במדרגה מעלה מעלה, ולא יסתלקו מאתנו בעו"ה בשפל מדרגתנו, אבל יאירו לנו באור תורתם וצדקתם, ליהודים היתה אורה וכו', אמן.
*
לברית מילה
בפסוק ואתה תצוה וכו' מרומזים כל שמונת הטעמים,
שנתנו הקדמונים למצות מילה
ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד.
לפסוק זה הסמיך מדרש תנחומא (אות א): ילמדנו רבנו, קטן לכמה נימול - כך שנו רבותינו, קטן נימול לשמונה. מה טעם, כשם שנימול יצחק אבינו. אמר רשב"י, בוא וראה שאין חביב לפני האדם יותר מבנו, והוא מל אותו. וכל כך למה, אר"נ בר שמואל, כדי לעשות רצון בוראו, הוא רואה בנו שופך דם ממילתו, ומקבל עליו בשמחה.
והמאמר פלאי - דמה זו שאלה, קטן לכמה נימול, זיל קרי בי רב הוא, מקרא מפורש (בראשית יז, יב): ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם, ועוד כתיב (ויקרא יב, ג): וביום השמיני ימול בשר ערלתו? ועוד צריך להבין סמיכות הדרוש הזה לפסוק ואתה תצוה וכו', מה שייכות או רמז יש בפסוק זה למילה?
ונלע"ד לפרש, דהנה הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פמ"ט) ובעל העקידה (פר' לך לך שער י"ח ד"ה אמנם), ועוללות אפרים (ח"ג מאמר שפו), כתבו טעמים שונים ובחינות שונות בענין המילה:
א. כי המילה היא סיבה לתווך השלום בין עם ה' אלה, כדרך בני עם אחד וחיל אחד, הנושאים אות וחותם המלך, שמקרבים זה את זה ונדבקים זה בזה באהבה ואחוה ושלום וריעות - כן אנחנו בני אברהם יצחק ויעקב, כולנו נושאים אות ברית מלך אחד, מלך מלכי המלכים הקב"ה, ולכן אנחנו דבקים באהבת אחים וברית שלום זה לזה, בכל העולם, בכל מקומות מושבותינו (רמב"ם ובעל העקידה שם).
ב. המילה היא אות ברית בין הקב"ה ובין ישראל, אות היא כי אנחנו עם סגולתו, אשר בחר בנו מכל העמים וקרבנו אליו, כי בחר באברהם אבינו וכרת עמו הברית ולזרעו אחריו, כמו שאמר הכתוב (בראשית יז, יא): ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם וכו' - וכל פרשת מילה בפשוטן של המקראות מורה על זה, עיי"ש (רמב"ן עה"ת שם, ד ועיי' במש"כ רבינו בפר' לך לך עמ' נט ופר' חיי עמ' צ).
ג. שהמילה מבדלת אותנו, בני ישראל, משאר אומות העולם, שלא נתערב עמהם ולא נוכל להתערב בתוכם - כי על ידי המילה אנחנו ניכרים ביניהם ומובדלים מהם (רמב"ם).
ד. בזכות המילה פרים ורבים בני ישראל, כמשה"כ (שם פס' ב): ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאד מאד - הרי אמר הכתוב בפירוש, כי ברית המילה גורמת פריה ורביה (עוללות אפרים שם מאמר ת).
ה. על ידי דם ברית המילה יזדכך החומר וייחלשו תאוות הגוף אשר מקורם ברתיחת הדם, תחלש התאוה ויזדכך החומר שבגוף להיות זך ונקי מכל סיג (רמב"ם שם).
ו. על ידי המילה שהיא צער לכל הגוף, והקרבת דם שנשפך לקיום מצות הבורא יתברך שמו, נשאר בו רושם קיים, להרגיל עצמו לסבול צער ויסורין ולמסור נפשו על קדושת השי"ת - יתחיל תחילה באחד מאבריו, ראש הגויה, ואח"כ יהיה נקל בעיניו למסור כל נפשו. כדרך שמצינו ביצחק אבינו ע"ה, שמתחילה מסר עצמו באחד מאבריו, וקיבל הטבע מכאן ולהבא, עד שהיה נקל בעיניו אח"כ למסור נפשו, לקדש את שמו יתברך בכל גופו. וכן אביו אברהם אבינו ע"ה, בתחילה הקריב אבר אחד של בנו יחידו אשר אהבו כנפשו, לשפוך דם מילתו, ואחר כך נעשה מוכן להקריבו כולו לעולה לה', בהר המוריה (עוללות אפרים שם שפז).
ז. שהמילה היא תיקון נפשי, תיקון אור השכלי באדם, כמו שכתב בעוללות אפרים (ח"ג מאמר תז) על מה שנאמר במשה רבנו ע"ה (שמות ב, ב): ותרא אותו כי טוב הוא, ודרשו חז"ל (סוטה יב.): שנולד מהול, ושנתמלא כל הבית אורה - ר"ל, שע"י המילה ניתקן אור נפשי ושכלי שלו, שיהיה ראוי על ידי זה לנבואה ולקבלת התורה.
וכן כתב העוללות אפרים בפרשתנו (שם מאמר תיד): כי המילה היא פתיחת האור השכלי לחזות בנועם המושכלות, כמו שנאמר (איוב יט, כו): ומבשרי אחזה אלוק - וסמך לדבר - וירא אלקים את האור כי טוב סופי תיבות ברית, רמז לברית מילה שנמשלה לאור, ועליה יצא בכי טוב, על דרך: ותרא אותו כי טוב הוא, עכ"ל.
ח. המילה היא היחידה מכל מצוות התורה, אשר היא תמידית באדם - כי שאר המצוות אינו עוסק בהם תמיד, רק בשעה שעושה אותן, אבל המילה היא תמיד בגוף האדם - כמו שדרשו חז"ל בגמ' (מנחות מג:): ת"ר, חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצוות, תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן וכו'. ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו ערום אמר, אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו - הרי שמצות ברית מילה היא המצוה אשר היא באדם תמיד בלי הפסק.
והנה שמונה טעמי ובחינות המילה הנזכרים האלה, כולם הם רמוזים בפסוק ריש פרשתנו:
ואתה תצוה את בני ישראל, רמז למה שכתבנו לעיל אות א, כי המילה היא סיבה לתווך השלום - כי מצינו בגמ' שלשון ציווי הוא חיבור והתקשרות זה לזה, צוותא חדא, כמו: צוותא לחבריה (בבא בתרא כא.); אמה אברתה מיצטוותא ברתא אאמה לא מיצטוותא, פירוש מתחברת (שם פ.) - ור"ל, ואתה תחבר ותקשר את בני ישראל זה לזה.
ויקחו אליך - רמז למ"ש אות ב, כי אנחנו עם סגולתו של הקב"ה - שיעשו פעולה של התקרבות, ויקחו אליך, ויתקרבו להקב"ה להיותם עם סגולתו.
שמן - דרשו חז"ל (מד"ר פרשתנו לו, א): כל המשקין מתערבים זה בזה, והשמן אינו מתערב אלא עומד, כך ישראל אינם מתערבים עם העכו"ם - רמז לטעם המילה שכתבתי באות ג, שהמילה היא אות להבדילנו מן אומות העולם.
זית - דרשו חז"ל במס' ברכות (נז.): הרואה זיתים בחלום הויין לו בנים מרובים, שנאמר (תהילים קכח, ג): בניך כשתילי זיתים וגו' - רמז למ"ש באות ד, שהמילה היא סיבה לפריה ורביה.
זך, רמז למ"ש אות ה, שעל ידי המילה יזדכך החומר, ונעשה הגוף נקי בלי סיג, כשמן בלי שמרים.
כתית, רמז למ"ש באות ו, שעל ידי המילה יורגל לסבול יסורין, ולמסור נפשו על קדושת השם, וכן דרשו חז"ל על מילת כתית: מה הזית הזה, חובטין וכותשין את הזיתים ונותנין שמנם, כך ישראל באין עובדי כוכבים וחובטין אותם ממקום למקום וכותשים אותם בייסורין וגלות ועאקין וסובלים הכל באהבה ומקדשים שמו יתברך ברבים [עיי' במדרש (שם) ובגמ' מנחות פו: אין כתית אלא כתוש], וזהו: כתית - כתותי מיכתת, מוכנים לקבל יסורין ולמסור נפשם - למאור, למען האיר אור ה' אור תורה, כמו רבי עקיבא ושאר הרוגי מלכות, שמסרו נפשם למיתה, כשגזרו שמד על לימוד התורה וקיום המצוות.
להעלות נר, רמז לתיקון הנפש, כי - נר ה' נשמת אדם (משלי כ, כז), וכמו שכתבנו באות ז, שהמילה היא תיקון אור נפשי ושכלי, שעל ידי המילה תעלה הנפש המשכלת מעלה מעלה, ותזכה לרוח הקודש ולנבואה, כמשה רבינו.
תמיד, רמז למה שכתבתי באות ח, שעל ידי המילה תאיר באדם נר מצוה תמיד, יומם ולילה בכל עת ובכל רגע.
נמצא, כי כל שמונה מעלות ובחינות וטעמים של מצות מילה, מרומזים בפסוק ואתה תצוה וכו', לכן הסמיך לו במדרש תנחומא: ילמדנו רבנו, קטן לכמה נימול, לכמה טעמים ובחינות נימול הקטן, ילד יולד לנו? - כך שנו רבותינו קטן נימול לשמונה, ר"ל לשמונה בחינות וטעמים, כמו שכתבתי.
מה טעם, כשם שנימול יצחק אבינו, ר"ל, דאילו היה רק טעם אחד, כמו שאמר הרמב"ם, להחליש התאוה, מפני זה לבדו לא היה צורך למול את יצחק אבינו, שהיה קדוש מרחם ונולד בלי שום תאוה ויצר הרע, כמו שדרשו חז"ל על הפסוק בפרשת וירא (בראשית כא, ח): ויגדל הילד ויגמל, ה' ג' מל [כלומר ביום השמיני (פרקי דר"א פכ"ט הובא בתוס' שבת קל. ד"ה שש)]. ועוד דרשו (בראשית רבה נג, י): ויגמל, מיצר הרע, שלא היה בו יצר הרע כלל! אלא ודאי, יש בו טעמים אחרים ובחינות אחרות: אות ברית בינינו ובין הקדוש ברוך הוא, סיבת שלום וכו' כמו שבארנו - שכל אלה עושים רושם בילד ע"י המילה.
וגם לאביו יש תועלת נפשית במילת בנו כמו שנתבאר לעיל (אות ו), שעל ידי זה ירגיל להקריב בנו האהוב והיקר לו על קדושת השם, ועל זה אמר רשב"י, בוא וראה שאין חביב לאדם יותר מבנו והוא מל אותו וכו' כדי לעשות רצון בוראו, הוא רואה בנו שופך דם ממילתו ומקבל עליו בשמחה, רמז למה שכתבנו באות ו, והבן.
וכן בילד הרך הנימול היום, יעשו בו רושם כל המעלות והבחינות של מצות מילה, וכשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים, אמן.
באופן אחר בקיצור יש לומר -
כיון שמצות מילת תינוק לשמונה ימים, אשר אז עדיין אין בו תאות יצר הרע, ואין בו עדיין דעה ובינה להשכיל, אי אפשר לומר שטעם המילה להחליש התאוה והיצר הרע, או לתיקון הנפש והשכל, או לתווך השלום, או להרגיל עצמו לסבול יסורין ולקבל עליו מסירת הנפש, כיון שאין בו דעת עדיין. אלא על כרחך, רק אלה הטעמים - שהמילה היא אות בריתו של הקב"ה להבדילנו משאר האומות, וגם מורה דרך להאב שיהיה מוכן לכבוש אהבתו לבנו, כדי לקיים מצות בוראו.
וזהו שאמר הכתוב: ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך, שאינו מתערב עם שאר משקין, שיהיו בני ישראל מובדלים מאומות העולם ע"י אות ברית קודש שבבשרם. ועוד טעם: כתית למאור להעלות נר תמיד, שהאב יהיה מוכן לכבוש אהבתו כמו שנתבאר.
ועל זה סמך המדרש תנחומא: ילמדנו רבנו קטן לכמה נימול - כך שנו רבותינו, קטן נימול לשמונה, לשמונה ימים, כאשר עדיין אין בו תאוות ודעת להשכיל. מה טעם, כשם שנימול יצחק אבינו, ר"ל, לאות ברית להבדילנו מאומות העולם, ועוד אמר רשב"י בא וראה וכו' - להרגיל את האב למסירות נפש כנ"ל, והבן.
*
לנישואין
הבית היהודי מצטיין ביופיו הפנימי והנפשי, לא ביופי חיצוני בלבד
ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך וכו'.
איתא במדרש תנחומא (אות ה): זה שאמר הכתוב (שיר השירים ד, א): הנך יפה רעיתי הנך יפה - הנך יפה במעשייך, הנך יפה במעשה אבותיך. הנך יפה בבית, הנך יפה בשדה וכו' הנך יפה בבית, הנך יפה בגג, שנאמר (דברים כב, ח): כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך. הנך יפה בעולם הזה, הנך יפה בעולם הבא.
אמרתי לפרש בדרך מוסר - כי הזהירה התורה לבן ישראל שהגיע לפרק לישא אשה, שיחזר ליקח בת ישראל כשרה והגונה ממשפחה כשרה והגונה, כמו שאמרו חז"ל במשנה סוף מסכת תענית (פ"ד מ"ח): בחור שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוי תן עיניך במשפחה, שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל (משלי לא, ל) וכו'.
וזהו שאמר הכתוב: ואתה תצוה את בני ישראל, כאשר תחבר את בני ישראל ותקשרם בזיווג, כי כבר כתבתי לעיל (במאמר לברית מילה), כי ציווי הוא לשון חיבור והתקשרות, כמו שמצינו בגמ': אמה אברתה מיצטוותא (ב"ב פ.). והכוונה לומר, כי בהתקשרות הזיווג, יזהרו בני ישראל, ויקחו אליך שמן זית זך, ר"ל, שתהא קיחה שלהם - דהיינו כי יקח איש אשה (דברים כד, א עיי' קידושין ב.) - בת ישראל טהורה וכשרה בעלת מידות טובות, שנמשלה לשמן זית זך, אשר שמה הטוב כשמן הטוב (עפ"י קהלת ז, א), נתן ריחו הטוב, ואור נפשה הטהורה כאור צלול של שמן זית זך.
ועל זה הסמיכו חז"ל במדרש תנחומא: זה שאמר הכתוב: הנך יפה רעיתי הנך יפה, שלא לבד יופי חיצוני, אבל גם יופי פנימי ונפשי, יופי כפול יש לה - הנך יפה במעשייך, שמעשיה בעצמה הם טובים ונכוחים, ישרים ביראת ה' ובמעלות ובמידות טובות, הנך יפה במעשי אבותיך, שהיא בת טובים ממשפחה הגונה, אשר ראתה ולמדה בבית אבותיה רק יראת ה' וכשרות וצניעות וכל מידות טובות. לכן היא יפה במעשיה - יען כי יפה במעשי אבותיה.
הנך יפה בבית, בכשרות הבית וזהירות מכל טריפות ותערובת איסור, שתהיה מטבחה ובישולה ושולחנה וכל זויות ביתה וחדריה, בתכלית הכשרות והטהרה, כתורת משה מפי הגבורה, ובזהירות בכל גדרי וסייגי חז"ל. הנך יפה בשדה, ר"ל, וגם חוץ לבית, בחבורת רעותיה, או בנסיעה בדרך לעיירות ולמקום מרחצאות, תזהר באכילה כשרה וטהורה - לא כאותן הנשים, אשר בביתן נוהגות בכשרות, אבל חוצה לו בחברת רעותיהן, או בדרך ובמקום מרחצאות, הן מקילות על עצמן ואינן נזהרות לאכול רק בכשרות גמורה - לכן הזהיר הכתוב: הנך יפה בבית הנך יפה בשדה, בבית וחוץ לבית.
עוד הכפיל המדרש בדרשתו: הנך יפה בבית הנך יפה בגג, ר"ל כי לא די רק שתהיה זהירה בכשרות ובשאר מצוות האשה שבבית, דהיינו נדה חלה והדלקת הנר, וזהו הנך יפה בבית, אבל גם תהיה נזהרת בדרכי הצניעות, שלא תלך פרועה בשערות ראשה -
והנה ידוע כי גוף האדם ובניינו נמשל לבית, כמו שדרשו חז"ל על הכתוב (קהלת יב, ג): ביום שיזועו שומרי הבית - אלו הצלעות, והתעוותו אנשי החיל - אלו ארכבותיו וזרועותיו, ובטלו הטוחנות כי מעטו - אלו השיניים והמסס ובני מעיים, וחשכו הרואות בארובות - אלו העיניים, וסוגרו דלתיים וכו' - אלו נקביו של אדם, בשפל קול הטחנה - זה הקורקבן שאינו טוחן, וְיָנֵאץ השקד - זה לוז השדרה, וְיִסְתַּבֵּל החגב - אלו קרסוליו של אדם (קהלת רבה שם ועיי' שבת קנא:).
- הרי כי גוף האדם ואבריו נמשלו לבית וכותליו ושאר חלקיו, ולפי זה, אפשר לומר, כי גג הבית הוא גולגולת הראש [כדאיתא בספר יצירה פ"ד], וכוונת המדרש: הנך יפה בגג, שתכסי ראשך בדרך הצניעות כתורת משה, שלא תלכי בגילוי שערות הראש אלא כדת יהודית (עפ"י כתובות עב.) בצניעות גמורה, שנאמר: כי תבנה בית חדש - בית ישראל של איש ואשה ע"י זיווגם המכונה בנין בית - ועשית מעקה לגגך, תגדרי ראשך לכסות שערותיו שלא יצאו החוצה (ועיי' מש"כ לפ' כי תצא לנישואין<FX51.0>*).
ואל תבושי אם אותן הנשים הבוערות ודעתן קלות, ילעגו עליך וישחקו על צניעותך וכשרותך, באומרן כי יתגנה יופייך ע"י שתכסי ראשך בשפיטצל או שייטל [כובע או פאה] - אל תראי כי לא תבושי ואל תכלמי כי לא תחפירי (עפ"י ישעיה נד, ד) - כי אדרבה, זאת היא עיקר יופייך והַדָרֵךְ בעיני הנשים החכמות אשר דעתן ישרה! הנך יפה בעולם הזה, זו יופייך גם בעוה"ז, ועוד תרויחי, כי עי"ז גם הנך יפה בעולם הבא, ויפה שעה אחת קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה (אבות פ"ד מי"ז).
וגם אתה הבחור החתן - אשר קיימת בדרך גבר בעלמה (עפ"י משלי ל, יט), לבחור בבתולת בת ישראל אשר יש לה כל המעלות הללו שכתבנו לעיל - גם אתה תהיה נזהר, שתהיה יפה במעשיך, כמו שאתה יפה במעשי אבותיך היראים והשלמים. הנך יפה בבית, הנך יפה בשדה, לא רק במצוות שבבית תהיה נזהר - להתפלל בכל יום בתפילין וציצית, ולהיות נזהר באכילת כשרות וכו' - אבל גם בשדה, דהיינו בעסקך במשא ובמתן ובעבודת האדמה, תהיה נזהר שלא לחלל שבת ויו"ט, ושלא להונות, ושלא להסיג גבול, ושלא לעשות עוול במדה ובמשקל ובמשורה וכדומה לזה.
הנך יפה בבית, הנך יפה בגג, אל תבקש מותרות ברהיטי ושאר צרכי הבית, כדרך השרים והחורים, ואל תעלה בגגות, דהיינו להשתדל להשיג תיכף עושר והון רב, לעלות להיות מקציני עם עתירי נכסין, אבל תקיים מה שנאמר: כי תבנה בית חדש - עתה כאשר תבנה ביתך החדש בישראל - ועשית מעקה לגגך! תגדור עצמך שלא תיגע להעשיר מיד עושר גדול, ולעלות מיד לגג גבוה בעושר וכבוד, אבל תסתפק בברכת ה' אשר נתן לך, וכמסת ברכתו תצמצם הוצאותיך בבית וחוץ לבית. אם תעשה כן, לא תבוא לידי נסיון חילול שבת ושאר עבירות, וגם לא תעורר קנאת בני אדם - הנך יפה בעולם הזה הנך יפה בעולם הבא - וידעת כי שלום אהלך (עפ"י איוב ה, כד), שלוה והשקט ובטחה בכל מושבותיך.
ולבי בטוח כי החתן והכלה יעשו כן כל ימי חייהם, ועל ידי זה יהיה זיווגם עולה יפה, לברכה והצלחה בכל מעשה ידיהם, עד עולם, אמן סלה.
*
להספד
הליכתם של הבנים בארחות היושר של אביהם,
הריהי כלקיחת 'שמן זית זך' אליו
ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד.
בהספד על נפטר שהיה ירא ה' ושלם במידות ובמעלות טובות, והשתדל להדריך גם בניו ביראת ה' ואהבת שמים וחינכם בתורה ובמצוות ובמעשים טובים, אמרתי מוסר לבניו.
דהנה, אם הבנים הולכים בתורת אביהם הצדיק ובאורחותיו הישרים, הריהם עושים עם אביהם טובה כפולה:
א. כי ע"י שעלתה ביד אביהם להנחיל תורתו ואורח צדקתו גם לבניו אחריו, זוהי עדות מוכחת עליו, כי מעשי צדקתו ודרכו בארחות התורה היו בתום לבב ובאמונה, כמשה"כ (משלי כ, ז): מתהלך בתומו צדיק, אם - אשרי בניו אחריו, ר"ל, אם גם בניו יאושרו ללכת באורחותיו (ועיין מש"כ לעיל עמ' רכא בפר' ויחי להספד). אבל אם ח"ו בניו יטו אורחותיהם ויסורו מדרך הטוב של אבותיהם, יאמרו הבריות, כי גם אביהם לא עשה אלא לפנים, רק למראה עינים, אבל לבו לא היה תמים עם אלוקיו, כי הרי לבניו לא הדריך כן.
ב. כי אמרו חז"ל: כל המניח בן צדיק כמותו כאילו לא מת (עיי' ב"ב קטז. ; בראשית רבה מט, ד). הוא חי וקיים בבניו - בהם ובמעשיהם הטובים, חי רוח אביהם תמיד, גם אחר ששב גופו לעפרו.
וזהו שאמר הכתוב: ואתה תצוה את בני ישראל - ר"ל, את בני האבות שהם במדרגה מעולה המכונה בשם החשיבות ישראל - תצוה ותפקוד עליהם:
א. ויקחו אליך שמן זית זך שיקחו להם לקח טוב שלימדם וחינכם אביהם, ועל ידי זה יתברר כי תורת אביהם היתה בתום לב ובאמת, נמשל לשמן זית זך בלי שמרים.
ב. ועוד שנית, כי על ידי זה - כתית למאור - גם כאשר גופם כבר כתותי מיכתת לעפר, גם אז יהיה חלקם באור החיים לֵאוֹר, להעלות נר תמיד, שנר נשמתם, נר ה' נשמת אדם (משלי כ, כז), יעלה אור תמיד, לא יכבה לעולם, כי הם חיים וקיימים בזרעם אחריהם, אשר באורם יסעו וילכו, ידבקו באורחותם - ואורח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום (משלי ד, יח), הוא היום הגדול אשר יקיצו וירונו שוכני עפר, מתים יחיה א_ל ברוב חסדו (עפ"י תפילת יגדל), ובלע המות לנצח!
*
עוד להספד
שלמותו ויופיו של ירא אלקים מתבטאים בכל שטחי ומצבי החיים
איתא במדרש תנחומא (אות ה): ואתה תצוה וכו', זה שאמר הכתוב (שיר השירים ד, א): הנך יפה רעיתי הנך יפה - הנך יפה במעשייך, הנך יפה במעשה אבותיך. הנך יפה בבית, הנך יפה בשדה. הנך יפה בבית, הנך יפה בגג, שנאמר (דברים כב, ח): כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך. הנך יפה בעולם הזה, הנך יפה בעולם הבא.
הנפטר היה ירא אלקים מאד, מדקדק במצוות, בעל מעשים טובים, רודף צדקה וחסד, לכן יש לפארו ולספר שבחו במעשי עצמו, וגם היה בן טובים יראים ושלמים, אשר הם חינכו ולימדו אותו דרכיהם הנכוחות. וזהו: הנך יפה במעשייך, הנך יפה במעשי אבותיך.
ועוד שנית, יש לספר שבחו, כי לא רק בביתו, בענין מצוות שבבית, כי גם חוץ לביתו - במשא ובמתן במסחר ובקנין ובעבודת האדמה - שמר מצוות התורה, שלא לחלל שבת, ושלא להסיג גבול, ושלא להונות רעהו, וזהו: הנך יפה בבית, הנך יפה בשדה.
ולא רק בימים הראשונים - כאשר לא היה עדיין עשיר גדול וקצין, רק היה בעל בית פשוט, נהנה מיגיע כפו פרנסת יום ביומו - אבל גם כאשר עלה למעלה על גפי מרומי קרת (עפ"י משלי ט, ג), ונעשה עשיר גדול בעל נכסים רבים והון רב, ונעשה נכבד נגיד ושוע בין חורי ארץ, גם אז לא נטו רגליו מדרך היראה הטהורה ואהבת השם, וזהירות במצוות התורה ומנהגי דת ישנה.
לכן יש לפארו ולספר בשבחו: הנך יפה בבית, בעת אשר היה רק בעל בית פשוט, שׂורר בביתו. הנך יפה בגג, כאשר כבר עלה לראש הגג על במתי ההצלחה, וקרנו רמה בכבוד, ונעשה ראש וקצין, גם אז קיים מאמר הכתוב: ועשית מעקה לגגך, גדר עצמו ובעדו שלא יפול ממדרגתו ביראת ועבודת הבית.
ועוד רביעית לספר בשבחו, כי גם את בניו ובנותיו הדריך לתורה וליראת שמים וזהירות במצוות, ועל ידי זה זכה שלא לבד - הנך יפה בעולם הזה, כאשר היה חי אתנו פה בארץ החיים, אבל גם אחר פטירתו, זכרו לנצח חי בתוכנו, ע"י בניו ובנותיו ההולכים בעקבותיו, ולכן, הנך יפה בעולם הבא, ר"ל, גם בדורות הבאים.
ויקויים בו מקרא שכתוב: ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך - בניך יקחו אליך את תורתך שלמדת אותם והדרכתם בה, שנמשלה לשמן זית זך, ועל ידי זה - כתית למאור להעלות נר תמיד, כמו שפרשתי למעלה, שגם אחרי מותו וכתיתתו לעפרו, יאיר בנר מצוה ותורה אור תמיד, עד בלע המות לנצח.
* * *
פרשת זכור
דרכם של שונאי ישראל מעולם, לתלות את מעשיהם
של פורקי העול והנידחים מישראל - בכלל כולו
זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך וכו' (דברים כה, יז).
צריך להבין לשון ויזנב - ותרגום אונקלוס תרגם: וְקָטֵל, וכן פרש"י: נטל את זנבך (חולין קלא: ד"ה אחריך). אמנם משמעות הלשון של "ויזנב" שעשה זנב, ולא שחתך זנב?
עוד צריך להבין המשך וסמיכות פרשת זכור את אשר עשה לך עמלק, לפרשה שלפניה (שם יא_טז): כי ינצו אנשים יחדיו וכו' וקרבה אשת האחד להציל את אישה וכו' והחזיקה במבושיו וקצותה את כפה לא תחוס עיניך. לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה, אבן שלמה וצדק יהיה לך, איפה שלמה וצדק יהיה לך וכו' כי תועבת ה' אלקיך כל עושה אלה כל עושה עול - הסמיכות של פרשיות הללו צריכה ביאור, מה המשך זה לזה?
ונלע"ד ע"ד מוסר לזמן הזה<FX51.0>* - הנה דרכם של שונאינו מנדינו מאז עד היום הזה, כי אם אחד מהיהודים עושה איזה עוול, אינם אומרים כי פלוני או פלוני עשה עוול, גנב או הונה או עשק או פרץ גדר חוק ומשפט המדינה ונימוסי דרך ארץ, אבל תיכף הם צועקים - כי "היהודי" עשק או גזל או הונה רעהו. משא"כ אם אחד מאומות העולם עשק או גזל או רוצח, אינם אומרים רק פלוני או פלוני עשה כן, ואינם מזכירים דרך כלל את אומתו או דת אמונתו. רק אם יהודי עשה איזה עוול או פשע, תיכף מקטרגים שונאינו מנדינו, על כלל האומה הישראלית.
וכן היה במעשה המן הרשע - כי המלשינים אשר הגידו לו כי מרדכי אינו כורע ומשתחוה לו, לא הזכירו במלשינותם כי "האיש מרדכי" אינו חולק לו הכבוד אשר ציווה המלך, אבל אמרו כי "היהודי" אינו כורע ומשתחוה לו, כי "היהודי" אינו עושה כמצות המלך כאשר סיפרה לנו המגילה (אסתר ג, ו): ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו, כי הגידו לו את עם מרדכי, ר"ל כי לכן ויבז בעיניו להנקם ממרדכי לבדו, כי המלשינים שהלשינו על מרדכי, לא הזכירו במלשינותם את שמו של מרדכי, אבל הגידו לו את עם מרדכי, דהיינו כי "היהודי" אינו כורע ומשתחוה לו - כן אמרו בערמה לקטרג על כלל היהודים. לכן, ויבקש המן להשמיד את כל היהודים אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי - כי אחרי שהמלשינות היה על כלל עם יהודים, לא היה די בעיניו להינקם מהאיש הפרטי מרדכי, אבל שפך חמתו על כלל היהודים.
וכן אירע לנו בימים האלה, כי איזה אנשים יחידים מזרע היהודים פרצו גדרות עולם, הפרו חק ומשפט המדינה ונימוסי דרך ארץ, והתחברו לאנשי רשע זדים ארורים שנקראו קומוניסטים. ועתה, אויבינו, שונאינו ומנדינו, שופכים חמתם על כלל היהודים לקטרג עליהם שהיהודים עושים הקומוניזם! הגם שאלפים וריבי רבבות של הקומוניסטים היו אינם יהודים, בכל זאת השנאה מקלקלת השורה, ושונאי היהודים מקטרגים על כלל היהודים.
וכן בזמן המלחמה ובימים אשר באו אחריהם, שני מצוק ויקרות גדולה, נתרבו מפקיעי השערים, סוחרים בעלי מרמה, כנופיות מאורגנות וספסרים. ורוב מפקיעי השער והסוחרים בעלי_מרמה אינם יהודים, אבל להיות כי רבים מזרע היהודים גם הם עשו כמעשיהם, הרי שונאינו מנדינו צועקים קטרוג על כלל היהודים, כי הם הם מפקיעי שער, בידם מאזני מרמה לעשוק אהבו (עפ"י הושע יב, ח).
הגם, כי אותם רשעים וזדים ארורים הקומוניסטים אשר מזרע היהודים המה, כבר יצאו מן כלל עם היהודים והמירו דתם זה שנים רבות, וגם אותם שלא באו עליהם מֵימֵי השמד, כבר פרקו מעליהם כל שייכות ליהודים ונעשו 'חסרי דת' ונדחו מכל קהל עדת ישראל. וכן מפקיעי השער והסוחרים בעלי מרמה, עושים שלא כדת של תורה ודיני שו"ע, שאסרו להפקיע שערים, להונות ולעשוק, ואנחנו - בעלי אמונה ויהודים אמיתיים - משקצים ומתעבים את האנשים האלה, ומואסים בהם ובמעשיהם המכוערים, בכל זאת שונאי ישראל צועקים על כלל היהודים בשביל תועבותיהם.
כן היה בשנים קדמוניות דרכו של המן ועמלק, וכן הוא עד היום הזה! לכן הזהירה התורה הקדושה אותנו: כי ינצו אנשים יחדיו וכו' וקרבה אשת האחד, ודרשו חז"ל: שלא בבי"ד (עי' ב"ק כח.), והחזיקה במבושיו, שפרצה גדר חוק ומשפט ונימוס דרך ארץ, כמו הקומוניסטים הארורים אשר פרצו גדרות עולם, כל חוק ומשפט ונימוס דרך ארץ. וקצותה את כפה לא תחוס עיניך, כי צריך לבער הקוצים ולעקור כל פורצי גדר.
ועוד הזהירה תורה הקדושה: לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן וכו' איפה ואיפה גדולה וקטנה, אבן שלמה וצדק וכו' איפה שלמה וצדק יהיה לך וכו' כי תועבת ה' כל עושה אלה כל עושה עוול, הנה הזהירה התורה באזהרה חמורה על האמונה והצדק במשא ובמתן ושלא לעשות עוול ח"ו.
וסמיך לאלו האזהרות: זכור את אשר עשה לך עמלק וכו', כי זכור והתבונן דרכו של עמלק - אם אחד מישראל פורץ גדר חק ומשפט ונימוס דרך ארץ, או עושה עוול במדה ובמשקל ובכל עניני מו"מ - דרשו חז"ל (מדרש תנחומא תצא, ט): עמלק - עם לק, שבא ללוק דמן של ישראל ככלב. למה היה עמלק דומה - לזבוב, שהוא להוט אחר המכה, ר"ל, כשהוא רואה באחד מישראל איזה נגע ומכה, מיד הוא בא ללקק בהם.
אשר קרך בדרך, ודרשו חז"ל (ילקוט שמעוני ס"פ תצא ועיי' מד"ת שם): קראך ודאי - לשון קריאה - קראך בדרך, קרא וצעק עליך, כי כן דרך היהודי, לפרוץ גדר, לרמות ולעשוק.
ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ודרשו חז"ל (שם אות י): כל מי שהיה הענן פולטו, דכל אותם אשר כבר יצאו מכלל עם וקהל ישראל חוץ למחיצתם - שכבר פלטתם מחיצת ענני הכבוד, ולא היו כבר בכלל ישראל, אותם הרשעים וזדים ועושי עוול - תלה עמלק עליך לזנב, לומר עליהם: משלכם הוא, יהודי הוא! כן דרכו של יהודי לעשות כן! כאשר שונאינו עושים בזמן הזה - כי את הקומוניסטים, ואת מפקיעי השערים, אנשי הכנופיות המאורגנות, הספסרים ושאר בעלי ערמה, אשר תועבה הם בעינינו ואנו דוחים אותם ממחיצתנו, תולים הם לנו לזנב, למען קטרג על כלל היהודים.
לכן אחיי ורעי, חובה עלינו להזהר מאד מכל זדון ועוול, כי - זכור את אשר עשה וכו', ואם נזהר בכל אלה, תאלמנה שפתי שקר, ותצמח לנו ישועה בקרוב, וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר, ובא לציון גואל, בב"א.
* * *
לפורים
תוכן המאמרים: שנאת עולם לעם עולם – האנטישמיות בכל לבושיה * חסד הבורא - שמרומם את המיצר לישראל להיות 'ראש' * סכלותם של האומרים כי לאחר הרווחה האזרחית, אין לנו לצפות עוד לישועה ולגאולה המובטחת * ביאור 'עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי'
שנאת עולם לעם עולם – האנטישמיות בכל לבושיה
איש צר ואויב המן הרע הזה (אסתר ז, ו).
דרשו במדרש (שמות רבה לח, ד): צר למעלה ואויב למטה, צר לאבות ואויב לבנים, צר לי ואויב לך.
אמרתי - עפ"י מה שכתבתי לעיל בפרשת שמות עמ' רלב עה"פ: וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, עיין שם ותדרשהו לכאן - כי רבים חשבו ודימו, כי רק בין אותם העמים ובתוך אותן הארצות אשר עדיין לא זרחה עליהם שמש הקולטור והציוויליזציה [התרבות והקידמה] ועדיין הם בשפל המדרגה, בוערים מדעת ומחכמה, רק שם יש רדיפה ושנאה ליהודים, שנאת דת אמונתם. אבל במקומות ובעתים אשר שביבי אור החכמה והמדע, זהרי התרבות והציוויליזציה יופיעו נגהם סביב, ומלאה הארץ ועמיה דעה, ואור התרבות יגיע לירכתי דרי תחתיות - אז תשבת כל שנאה ורדיפה נגד היהודים, ישבו בהשקט ובשלום ובאהבה ואחוה ורעות עם שאר אזרחי הארץ.
אמנם בעינינו ראינו בימינו, כי לא לבד בארץ רוסיא העומדת בשפל המדרגה בענייני התרבות, אבל גם במדינות דייטשלאנד, אסטרייך, אונגארן, [גרמניה, אוסטריה והונגריה], אשר הנה על גפי מרומי הציוויליזציה ושמש הנאורות הופיעה עליהם, גם שם ובתוך עמם פרחה צרעת ממארת של שנאה על היהודים, וגברו הרדיפות נגד בני עמנו.
נמצא, כי שנאה הכבושה, שנאת עמלק וזרעו המן צר ואויב, לא שקעה ולא כבתה אישה, אבל בוערת היא תמיד. המן צר ואויב - חי וקיים גם בעת הזאת - צר למעלה, בין שהארץ ועמה על מרומי התרבות והקידמה במדרגה מעולה, ואויב למטה, בין שהארץ ועמה בשפל מדרגת התרבות - הוא המן למעלה, הוא המן למטה - רק מקורי השנאה והרדיפה משונים זה מזה, זה בכה וזה בכה:
צר לאבות ואויב לבנים, יש אשר מקור שנאתם היא השנאה הגזעית, שנאה לאומית נגד בני אברהם יצחק ויעקב, גזע שֵם - אנטישמיות - ומשנאת מטע אבותינו זרע שֵם, הם שונאים ואויבים לבניהם, כל בני אומה היהודית.
צר לי ואויב לך, יש אשר מקור שנאתם היא שנאת הדת והאמונה [שנאה הנובעת מתוך אמונה ופנאטיות דתית], שנאת מאמיני השילוש למאמיני אלקים יחיד ומיוחד, לכן צרים ואויבים המה לי - יען כי אויבים הם לך, לייחודך, יחידו של עולם.
באופן אחר אמרתי לפרש מאמר מדרש רבה הנ"ל -
כי באיזה מדינות, כגון ברומניה(39*), באו בשנים קדמוניות בטענה, להצדיק עצמם על אשר הם שונאים את היהודים ורודפים אותם, ואינם נותנים משפט אזרחי ליהודים, וענו ואמרו:
אילו היו היהודים אשר בארצנו במדרגה מעולה בעניני החכמה והמדע ואינטליגנציה, כמו היהודים בארצות אנגליה צרפת ואשכנז, אז בשמחה וטוב לבב היינו נותנים להם משפט אחד עם אזרחי ארצנו, והיינו אומרים להם: אחינו אתם! אבל היהודים אשר בארצנו, הם עומדים בשפל המדרגה מאד מאד, באין חכמה ומדע, בוערים פחותי המידות, עם נבל ולא חכם - שאינם יודעים רק למכור יין שרף, ולקנות בגדים ישנים ובלאות, ולהשיך בנשך ותרבית, וכדומה לאלה עסקים פחותים - ולאנשים כאלה לא נוכל ליתן משפט אזרחי הארץ ולקרבם אלינו.
אמנם הנסיון מעיד, כי גם זאת טענת שקר והבל היא! הרי בעינינו ראינו, כי השנאה והרדיפה בארצות אשכנז ואסטרייך ואונגארן, אין מטרתם נגד היהודים אשר הם בשפל המדרגה - מוכרי יין שרף, או רוכלים הנוסעים מכפר לכפר וסובבים בבתים, קוני בלאי בגדים, ומוכרי מחטין ומשיחות וצינורין, הקוראים מאן בעי למזבן, מאן בעי למזבן - אבל תכלית שנאתם וקנאתם העזה נגד אותם היהודים אשר עלו על מרומי שדי החכמה והמדע והאינטליגנציה, והם: דוקטורים, פרופסורים, עיתונאים, אמנים, עו"ד, מהנדסים וחברי פרלמנט, אלה מבני עמנו הם לקוץ מכאיב וכסילון ממאיר בעיניהם, עליהם כל שנאתם וקנאתם של אויבי היהודים במדינתנו ובמדינת אשכנז, כי מתקנאים ביהודים אשר הם גדולים בחכמה ומדע ואינטליגנציה, ומזהירים בתרבותם.
הרי זה כמו שאמרו בגמ' מסכת מגילה (יד.): משל דאחשורוש והמן למה הדבר דומה - לשני בני אדם, לאחד היה לו תל בתוך שדהו, ולאחד היה לו חריץ בתוך שדהו. בעל תל אומר: מי יתן לי חריץ זה בדמים! בעל חריץ אומר: מי יתן לי תל זה בדמים! לימים נזדווגו זה אצל זה, אמר לו בעל החריץ לבעל התל: מכור לי תלך, אמר לו: טול אותו בחינם, והלוואי!
רוצה לומר, לכַּת אחת של שונאי ורודפי היהודים, דומה להם עם היהודים לחריץ מלא רפש וטיט, אשר במעמקיו מידות פחותות וחסרון המדע והאינטליגנציה, חסרי תרבות. ולכַּת האחרת של שונאי ורודפי היהודים, דומה להם עמנו לתל גבוה במרומי החכמה והמדע, התרבות והאינטליגנציה. לא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהם, שכל הכתות הללו שונאים ורודפים וצרים ליהודים. צר למעלה, אם היהודים עומדים למעלה, דהיינו במדרגה מעולה בחכמה ומדע וקולטור, ואויב למטה, אם היהודים עומדים למטה בשפל המדרגה בענין המדע והקולטור - אלה ואלה שונאים ורודפים צרים ואויבים לנו - הוא המן העומד למעלה, הוא המן שלמטה, נגד יהודים העומדים למעלה ונגד יהודים עומדים למטה, הוא בשנאתו ורדיפתו!
באופן ג' אמרתי על מדרש רבה הנ"ל -
כי הנה בשני פנים ניסו אומות העולם להכחיד את ישראל, ולהעבירם על דתם ואמונתם. פעם, בחרב ובקשת ובאש ובמים, בחוזק כל מיני גזרות קשות, סקילה שריפה הרג וחנק, להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. ואם ראו, כי היהודים מוסרים נפשם על קדושת השם, ונהרגים ונטבחים ונשרפים, ולא נטו ולא סרו מדרכי אמונתם, לא כחשו קדוש ישראל ולא פרשו כפיהם לאל זר, אז ניסו באופן אחר, שאומרים לישראל: אחיכון אנן, שובי שובי השולמית (שיר השירים ז, א), ואנחנו עושים אתכם שלטונים, הגמונים, דוכסין, אפרכין וכו' (במדבר רבה ב, ד עיי"ש), שרים ורוזנים וחורי ארץ, ונותנים ליהודים חירות ומסחר חופשי וכל התקרבות ושוויון זכויות - למען יתפתו על ידי זה להתערב עמהם ולהתקרב להם, לאכול ולשתות עמהם, ולהיות נידחים על ידי זה מאמונתם.
כמו שעשה אחשורוש, שעשה משתה וסעודה גדולה לכל העם הנמצאים בשושן, והזמין גם את היהודים לסעודה, והיו נהנים מסעודה של אותו רשע ונתחייבו כליה (מגילה יב.) - כי סרו מדרך התורה, וטימאו עצמם במאכלות אסורות ויין נסיכם.
אחשורוש היה בעל התל, להגביה את היהודים למעלה, ועי"ז ידיחם מאלוקיהם ומאמונתם, ויכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד (עפ"י תהילים פג, ה), והמן היה בעל החריץ, להשליך את היהודים לבור שחת, להשמידם להרגם ולאבדם בחרב. שניהם היו צרים ואויבים לנו לכלותנו, צר למעלה, ר"ל האחד הֵצַר לנו במה שמגביה אותנו למעלה, ואויב למטה, והאחד אויב לנו במה שדורך עלינו ורומס אותנו למטה - על גבי חרשו חורשים (תהלים קכט, ג) - הוא המן למעלה הוא המן למטה.
כן היה בכל הזמנים, וכן הוא בזמן הזה - זה רומס וטורף לישראל, וזה מחבק ונושק ליהודים בנשיקות עשו הרשע שעשה עצמו כאח ליעקב, "ויחבקהו וישקהו" (בראשית לג, ד), דהיינו וישכהו כדברי חז"ל (תנחומא וישלח, ד) - וכמעט נטיו רגלם של ישראל שופכו אשריהם (עפ"י תהלים עא, ב), לולי ה' שהיה לנו, להעיר אותנו ולהחזירנו למוטב. כמו שדרשו בגמרא (מגילה יד.): אמר ר' אבא בר כהנא, גדולה הסרת הטבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל, שכולן לא החזירום למוטב, ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב.
וגם עתה בימינו - ע"י החופש והחירות, ומשפט האזרחים אשר ניתנו לנו, וע"י התקרבות של אומות העולם, רבים מעמנו פנו עורף לתורה הקדושה, ועברו על דת.
ועתה, כי נהפכו האוהבים לאויבים לנו, נהפך לבם לשנוא עמנו, ולמרר את חיינו בקנאה ורדיפה - על ידי זה נשוב בתשובה שלמה להקב"ה, ונדבק באמונתנו ודת תורתנו הקדושה, ואז יקוים בנו מאמר הנביא ישעיה: אודך ה' כי אנפת בי, ישוב אפך ותנחמני, הנה א_ל ישועתי אבטח וכו' ושאבתם מים בששון (יב, א_ב), ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר (אסתר ח, טז), ובא לציון גואל, בב"א.
*
חסד הבורא - שמרומם את המיצר לישראל להיות 'ראש'
ויהי בימי אחשורוש הוא אחשורוש המולך וכו' (אסתר א, א).
איתא בגמ' מסכת מגילה (יא.): רבי חנינא בר פפא פתח לה פתחא להא פרשתא מהכא [רש"י (שם י:): כשהיה רוצה לדרוש בענין אגרת פורים, היה מתחיל לדרוש מקרא זה]: הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה (תהילים סו, יב). רב נחמן בר יצחק פתח לה פתחא להא פרשתא מהכא (שם קכד א_ב): שיר המעלות לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל, לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם - אדם ולא מלך, פירש רש"י: זה המן.
ולולא פירוש רש"י, הייתי אומר דאדם ולא מלך קאי על אחשורוש, עפ"י מה שכתב בספר עשרה למאה על מאמר הגמ' (גיטין נו:): כל המיצר לישראל נעשה ראש, ופירש הוא ז"ל, דזה הוא מחסדי הבורא יתברך שמו לטובת ישראל - כי אם אנשים פשוטים שהם בעלי בחירה מצירים לישראל, קשה להציל מידם, כי מיד בעלי בחירה קשה להציל. כמו שכתב בעל אור החיים בפרשת וישב (לז, כ), על מה שאמר ראובן להשליך את יוסף הבורה, אף על פי שהיו בו נחשים ועקרבים. מ"מ קל יותר בעיני הקב"ה להצילו, יען כי הנחשים ועקרבים אינם בעלי בחירה, רק לרעבונם או לריבוי ארסם הם נושכים, ואם הקב"ה רוצה להציל, לא יהיה להם רעבון או ריבוי ארס, ואין צריך לנס גדול כל כך. אבל להציל מיד בעלי בחירה, ולבטל בחירה החופשית שלהם - צריך נס גדול וזכות גדול.
והנה כבר אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כא, א): פלגי מים לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יטנו. נמצא, כי המלך אין לו בחירה חפשית, רק על מה שהקב"ה יטה לבו יכול לעשות, כי פעולותיו מוגבלות מאלקים, ובלתי רצון הבורא יתברך שמו, לא יוכל לעשות טוב או רע. ולכן, כל המיצר לישראל נעשה ראש, שע"י שנעשה ראש, נסתלקה בחירתו החפשית, והקב"ה הוא שיטה לבו, ולא יוכל להרע לישראל נגד רצון השי"ת, אם הקב"ה רוצה להצילנו מידיו.
וזו כוונת המאמר: רב נחמן בר יצחק פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא, לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם - ר"ל בשבילנו, הוקם אדם פשוט שלא היה מלך - אדם ולא מלך, דהיינו אחשורוש, הוקם על ונעשה מלך.
וכמו שפתחה מגילת אסתר לספר לנו: ויהי בימי אחשורוש, ודרשו חז"ל (מגילה יא.): שהושחרו פניהם של ישראל בימיו כשולי קדרה, מפני הצרות שבהן היה מיצר לישראל. הוא אחשורוש המולך וכו', לכן, לפי שהוא אחשורוש שהשחיר פניהם של ישראל וכו', לכן נעשה מלך, ונסתלקה ממנו הבחירה, כי - פלגי מים לב מלך על כל אשר יחפוץ יטנו.
והנה מצד אחד, זאת היא טובת ישראל, שכל המיצר לישראל נעשה ראש - כי ע"י כך ניטלה ממנו בחירתו, וקל להציל מידו. אמנם מצד אחר, הנה זאת לרעה לישראל, כי עי"ז הרשעים משתדלים להצר לישראל, למען יעלו לגדולה, כמו שאמר טיטוס הרשע לאונקלוס (גיטין שם): זיל ואגרי בהו בההיא עלמא והוית רישא [לך והתגרה ביהודים ותהיה לראש], שנאמר (איכה א, ה): היו צריה לראש - והרי זאת כאש מבעיר מצד אחד, ומצד אחר כמים מכבה את האש.
וזהו שפתח רב חנינא בר פפא: הרכבת אנוש לראשנו, ע"י שאתה מרכיב אנוש פשוט, להיות עולה עלינו לראש ומלך, על ידי זה באנו באש ובמים - באנו באש, שבוער ברשעים התשוקה להצר לישראל למען עלות לראש, אבל מיד אחר כך, באנו על ידי זה במים המכבה אש רשעתם, כי תסתלק בחירתם ע"י שיעלו לראש, וקל יותר להצילנו מידם - כמו שאירע בימי אחשורוש, הוא אחשורוש המולך - ועל ידי זה ותוציאנו לרויה! ישועה וגאולה היתה לנו, עזרה בצרות נמצא מאד (עפ"י תהילים מט, ב) וכן תהיה לנו!
*
סכלותם של האומרים, כי לאחר הרווחה האזרחית,
אין לנו לצפות עוד לישועה ולגאולה המובטחת
ובמלאת הימים האלה עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה למגדול ועד קטן משתה שבעת ימים (אסתר א, ה).
אמר רבי חנינא בר עטל, יהודים היו שם באותה סעודה. אמר לון אותו רשע, יכול אלוקיכון עתיד למעבד לכון יותר מכן [אמר להם אותו רשע - אחשורוש - וכי יתכן שאלקיכם יעשה לכם יותר מכך]?! אמרו לו, עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו (ישעיה סד, ג) - אם כסעודה זו הוא עושה לנו, אנו אומרים לו, כבר אכלנוה על שולחנו של אחשורוש (אסתר רבה ב, ה).
המאמר פלאי ואומר דרשני! ונראה לפרש ע"ד מוסר.
כי רבים של כת המתחדשים אמרו, כי יען שניתן חירות וחופש ליהודים, בכל המדינות הנאורות באור הציוויליזציה, וכבר פסקה המשטמה ואין עוד שום שעבוד וגלות ליהודים, כי משפט אחד להם עם אזרחי הארץ ורבים מהיהודים עלו לגדולה להיות שרים ורוזנים - לכן מה לנו לצפות לגאולה ע"י משיח בן דוד, ומה לנו להתפלל לביאת הגואל ובנין ציון וירושלים? הרי כבר באה לנו הגאולה ע"י האמנציפציה והרצפציה - שוויון הזכויות וההכרה החוקית - ואין לנו לקוות טובות יתירות על הגאולה והפדות אשר כבר השגנוה. ולכן השמיטו אותם המתחדשים, כל התפילות על ביאת המשיח והגאולה העתידה ובנין ציון וירושלים.
אי שוטים וכסילים! וכי לא היו לנו ימי חופש וחירות ומשפט_אזרחי כבר בשנים קדמוניות - בגלות בבל ותחת מלכות פרס ומדי, הלא ישבו היהודים ברום המעלה, בכבוד גדול והשקט ובטחה כשאר יושבי הארץ, והיו להם שרים ושופטים מבני עם היהודים, בנו בתים ונטעו כרמים (עפ"י ירמיה כט, ד), ורבים מהם עלו לגדולה בבית המלכות, כמו דניאל חכם חרשים יועץ המלך, וכן נחמיה שר המשקים, ורבים מבחורי ישראל היו קרובים למלכות. וגם בסעודה שעשה אחשורוש לכל עמו, היה חוק ומשפט אחד עמהם ליהודים, והכל נעשה על פי פקודת מרדכי והמן, שהיו שניהם שרי צבאות למלך, שניהם שוים במעלה וכבוד כמו שדרשו חז"ל (ילקוט שמעוני אסתר רמז אלף נו). הרי שהיו ליהודים ימי חופש וגדולה כימים האלה, בשנים קדמוניות, ובכל זאת התפללו דניאל וסייעתו על הגאולה!
ובשנות דור ודור, כגון בספרד בימי רב חסדאי ואברבנאל, וכן בשאר ארצות הקדם היה חופש וחירות ומשפט אזרחי ליהודים ועלו לגדולה כמו דון יוסף משנה למלך באי נאקסוס [באיי יון], ובכל זאת היו מצפים ומקווים לביאת המשיח ולבנין ציון וירושלים - מפני שהבינו כי הגאולה העתידה אשר אנו מצפים ומשתוקקים לה, לא תהיה רק גאולת הגוף, אבל תהיה גם פדות נפש, ולא לנו בני ישראל לבד, אבל לכל העולם, לתקן עולם במלכות ש_ד_י, ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים (עפ"י ישעיה יא, ט ועיי' רמב"ם סוף הלכות מלכים).
זאת ועוד אחרת - כי הגאולה העתידה לא תבוא לנו ע"י מלך בשר ודם, כמו הגאולה מגלות בבל ע"י כורש מלך פרס, אבל כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה ג, ד עיי"ש במת"כ ורד"ל): סימן לגאולה הראשונה, שבאנכי ירדו ישראל למצרים, שנאמר: אנכי ארד עמך מצרימה (בראשית מו, ד), ובאנכי אני מעלה אתכם [שנאמר (שם): ואנכי אעלך גם עלה]. וסימן לגאולה אחרונה, שבאנכי הם מתרפאים, והם עתידים להגאל, שנאמר (מלאכי ג, כג): הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא, שגם הגאולה העתידה תהיה ע"י הקב"ה לבדו, כעין הגאולה הראשונה מגלות מצרים, שלא הטה ה' את לב פרעה לתת לנו חופש וחירות על ידו, אבל הקב"ה בעצמו ובכבודו גאל אותנו משם. וכן הגאולה העתידה תהיה ע"י הקב"ה בעצמו ובכבודו, כמ"ש: הנה אנכי שולח לכם וכו', אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעיה נא, יב) - זהו הסימן של אנכי אנכי - בעצמי ובכבודי תהיה הגאולה האחרונה העתידה לבוא, ולא ע"י מתנת מלכי חסד של בשר ודם.
לא כדעת אותם השוטים - הרפורמים - הפונים אל רהבים ושטי כזב, ודומה להם כי שוויון הזכויות וההכרה החוקית כבר היא הגאולה שהתנבאו עליה נביאינו, ושאין לנו לייחל ולקוות ולהשתוקק לגאולה עוד, ואינם מביטים לאחור, לזכור ימות עולם ולהתבונן בשנות דור ודור (עפ"י דברים לב, ז) - כי כבר היו לנו ימים כאלה בשנים קדמוניות, ואחרי כן נשתנו העתים למצור ומצוק, ושוב זרחה שמש החופש והופיע לנו נגה החירות, ואח"כ עוד שוב נחשכו עלינו השמים, וקדרו שמש וירח וכוכבים אספו נגהם ממנו (עפ"י יואל ב, י). כאשר אירע בימינו בארצנו - אשר כולנו אזרחים שוויי זכויות, ומה מאד גדלה השנאה והרדיפה נגד ישראל, עת צרה ליעקב! ובכל דור ודור, כאשר דימו וחשבו הבוערים בעם כי כבר באה הגאולה להם בחופש וחירות שניתנו לנו, הפך הקב"ה לב שרי המדינה ועם הארץ לשנאה ורדיפה נגד ישראל. למען נדע, כי לא באה עדיין קץ גלותנו, ולא הגיענו עדיין הגאולה העתידה לבוא, אשר אנו מצפים ומייחלים שתבוא ותביא גאולה לכל העולם - גאולת הנפש בכלל, גאולה שלמה אשר עין שכלנו לא תוכל לשער טובותיה ותועלותיה, לנפש רוח ונשמה.
ועל פי הדברים האלה נבין דברי רבי חנינא בר עטל: יהודים היו שם באותה סעודה, כי אז היה ליהודים משפט אחד עם אזרחי המדינה, על כן גם הם נקראו ובאו אל שולחן המלך, ומרדכי היהודי והמן העמלקי היו שוים, להיות הסעודה על פי פקודתם, כמ"ש (אסתר א, ח): לעשות כרצון איש ואיש, ודרשו חז"ל (מגילה יב.): איש זה מרדכי, ואיש זה המן.
ואמר לון, יכול אלוקיכון עתיד למעבד לכון יותר מכן, מהו שאתם היהודים מצפים לגאולה העתידה לבוא לכם מהקב"ה, הכי יש לצפות לטובות וגדולות יותר על מה שיש לכם עתה, בימי מלכות פרס ומדי, שכל הטובות של חירות וחופשיות וחוק ומשפט אחד וגדולה כשאר אזרחי הארץ ניתנה לכם, ומה לכם לצפות ולקוות עוד לגאולה ולביאת המשיח ובנין ציון וירושלים?!
אמרו לו, עין לא ראתה אלקים זולתך, יעשה למחכה לו - ר"ל, אין עין אדם יכולה לשער, מה שיעשה הקב"ה למחכים לו, יותר וזולת מה שעשית לנו אתה אחשורוש, המלך של חסד. אבל גם רמזו לו בתשובתם, כי מה שיעשה הקב"ה בגאולה שיביא לנו, תהיה - זולתך - לא על ידך ודכוותיך, אבל אלקים בעצמו ובכבודו יעשה זאת לנו המחכים לו ולישועתו.
כי אם כסעודה זו עושה לנו - אם רק טובות כאלה יעשה לנו, שיכלה שעבוד מלכות, שינתן לנו חירות ומשפט_אזרחי וכבוד וגדולה כשאר תושבי המדינה - אנו אומרים לו כבר אכלנוה על שולחנו של אחשורוש, כבר היו לנו טובות כאלה בשנים קדמוניות בימי אחשורוש - ולא נטעה לומר, כי זאת היא הגאולה העתידה לבוא שאנו מייחלים לה, כי כבר היה לנו כזאת - אבל מה שאנחנו מקוים לגאולה העתידה לבוא ע"י הקב"ה, היא ענין שאין לשער גודל ורוב הטובות שבה.
על כן נקוה לך ה' אלקינו לראות מהרה בתפארת עוזך וכו', לתקן עולם במלכות וכו', ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ובא לציון גואל, במהרה בימינו, אמן.
*
ביאור 'עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי'
שושנת יעקב צהלה ושמחה בראותם יחד תכלת מרדכי, תשועתם היית לנצח ותקוותם בכל דור ודור.
אמרתי לפרש עפ"י מה שמצינו בגמ' מסכת מגילה (ז:): אמר רבא מיחייב אינש לבסומי בפוריא, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
נראה לפרש, דהנה בנס אסתר היו שני דברים: מפלת המן וגדולת מרדכי [ויש לחקור בדבר ב' צדדים]: יש לומר, כי מפלת המן היתה בשביל רשעתו הגדולה, וע"י מפלתו, ממילא באה הצלה ליהודים. או יש לומר, כי בזכות מרדכי הצדיק ותורתו, ושהחזיר ישראל בתשובה, היתה ההצלה ליהודים, ולא רשעתו של המן היתה גורמת מפלתו וההצלה של היהודים, אלא העיקר היא זכותו של מרדכי הצדיק.
והנפקא מינה בין ב' עניינים הללו, ע"פ מה שכתב הבינה לעתים (דרוש ט"ו ליום א' של סוכות עיי"ש) על הפסוק (תהילים יג, ו): ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך - דאם הישועה אינה בזכותי, רק מחסד הבורא יתברך שמו, אז רק בתוך לבי אגיל, אבל לא אשמיע קול רנה וצהלה ברבים. אבל - אשירה לה' כי גמל עלי, אשירה וארנן בקול נשמע, בשיר וזמר בפרהסיא, אם הישועה היא בזכותי, דהיינו כי גמל עלי, בשביל מעשיי הטובים, עכ"ד.
וכן הוא הענין - אם הצלת ישראל מגזרתו של המן היתה בזכות מרדכי הצדיק, ובזכות תשובתן של ישראל, יש מקום לרנה וצהלה וקול שיר וזמר על הצלתנו, ואין צריך לשתות יין הרבה לעורר את קול וזמר שמחתנו, כי השמחה והזמר ראוי והגון לנו, בקול רינה ותודה והמון חוגג (עפ"י תהילים מב, ה). אבל אם הצלתנו היתה רק בשביל רשעותו של המן, וגודל רשעתו גרמה מפלתו, וממילא באה גם ההצלה ליהודים, ולא בזכותנו - אז אין מקום לשמחה בקול גדול ורנן וזמר, לכן צריך לשתות יין רב, למען עורר השמחה בקול, ולשורר ולזמר בחדוות פורים.
וזהו שאמר רבא: מיחייב אינש לבסומא בפוריא, לעורר השמחה ע"י שתיית יין הרבה, זאת צריך רק - עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי - עד אשר לא השכיל עדיין להבין בדעה ברורה, מה גרמה הצלתנו, אם גודל רשעת המן הארור, או זכות מרדכי הצדיק שהוא ברוך. אבל אם כבר זכה להשכיל ולהבין, כי הצלת היהודים לא היתה בשביל רשעתו וארירתו של המן, אלא בזכות צדקתו וברכתו של מרדכי, שהחזיר עם ישראל לתשובה, אז אין צריך תו לבסומי ביינא למען עורר קול ששון וקול שמחה ע"י היין, כי בלא זה ראוי לשיר ולזמר בקול הולך וגדל, יען כי ה' גמל עלי, בזכות הצדיק שלי, מרדכי, ובזכות תשובה ומעשים טובים שהם כתריס מפני הפורענות (עפ"י אבות פ"ד מי"א).
והנה אם נתבונן ונשכיל, נמצא ראיה ברורה, כי לא בשביל רשעת המן לבד באה הצלתנו בימים ההם, אבל בזכות מרדכי ותורתו וכו' - כי אם לא זכותא גרים, היה די במפלת המן לבד, וממילא היתה מתבטלת הגזרה הרעה אשר חשב על היהודים להשמידם, אבל לא היתה זכות שיעלה גם מרדכי לגדולה. אמנם, אם זכות מרדכי ותורתו והתשובה ומעשים טובים של ישראל גרמו ההצלה, אז היה ראוי שמרדכי יעלה לגדולה, כי זכותיה גרים. וכיון שמרדכי עלה לגדולה, יש ראיה ברורה ועדות נאמנה, כי זכותא קא גרים הצלת ישראל, וראוי לגיל ולרנן בקול שירה וזמרה.
ועוד יוצא לנו מזה תקוה גם לעתיד, כי בזכות הצדיקים המחזירים אותנו בתשובה, נהיה ניצולים מצרה וצוקה, כמו אז בימי מרדכי ואסתר.
וזאת כוונת הפייטן: שושנת יעקב צהלה ושמחה, שתשמיע קול גדול של רינה וצהלה, קול מצהלות שיר וזמר - בראותם יחד תכלת מרדכי. שע"י שרואים כי גם מרדכי עלה לגדולה, ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן - לכן - והעיר שושן צהלה ושמחה (אסתר ח, טו), בקול מצהלות, קול שמחה וקול ששון גדול. כי מזה יש עדות ברורה לדעת, כי - תשועתם היית לנצח - לא בשביל רשעת אויביהם, אבל דייקא תשועתם, דהיינו התשועה היא שלהם, בשבילם ובזכותם הושעת להם לנצח אויביהם, ולהינצל מגזירתם הרעה, ועי"ז - ותקוותם בכל דור ודור - אתה תקוותם גם לעתיד, כי זכות צדיקיהם יגן ויעזור להם להינצל מכל צרה וצוקה, ומכל גזירות קשות וכו', כי כל קוויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך! ישועה תהיה לנו, ובא לציון גואל בב"א.
* * *