על האדם לשוב בתשובה כל זמן שכוחותיו עמו –
ביאור דברי רש"י בת ק' כבת כ' וכו'
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (כג, א).
פרש"י: לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך, שכל אחד נדרש לעצמו. בת ק' כבת כ' לחטא - מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין, אף בת ק' בלא חטא. ובת כ' כבת ז' ליופי. שני חיי שרה - כולן שוין לטובה.
והנה דברי רש"י הם מיוסדים על פי מאמר מדרש רבה בפרשתנו (נח, א) וזה לשונו: ויהיו חיי שרה מאה שנה - יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה (תהלים לז, יח), כשם שהן תמימים, כך שנותם תמימים. בת כ' כבת ז' לנוי, בת ק' כבת כ' לחטא. (ומה שכתב רש"י שהרי אינה בת עונשין, אין זה לשון המדרש, אבל רש"י פירש כן מדעת עצמו).
והנה המאמר הוא תמוה מאד - וכי בן או בת עשרים שנה הם בלא חטא?! וכי בן או בת ז' נוכל לשבח ביופי?! והלא בילד וילדה עדיין לא ניכר היופי, והכי הוה ליה למימר: בת ק' כבת כ' ליופי, ובת כ' כבת ז' בלא חטא!
ובאמת, ברש"י על מדרש רבה כך היא הגירסא: בת מאה כבת עשרים לנוי, בת עשרים כבת ז' לחטא. וכן הביא פירוש מהרז"ו הגירסא של מדרש ילקוט תהלים (רמז תשל): בת ק' כבת כ' לנוי, ובת כ' כבת ז' לחטא, וכתב שגירסא זו עיקר.
ולענ"ד נראה לפרש גירסת רש"י והמדרש רבה כמו שהיא נמצאת לפנינו, על דרך מוסר.
כי הנה האדם החוטא מחמת תאוה, שאינו יכול לכבוש את יצרו הרע ואת תאוותיו החומריות, בכל זאת לעת זקנתו, כאשר ייחלשו כוחותיו וכאשר תחלש רתיחת דמו ונחה עד עיפה, בעת אשר יבואו ימי הרעה אשר יאמר אין לי בהם חפץ (עפ"י קהלת יב, א), כי מפני חולשת גופו ואפיסת כוחותיו לא יתאו עוד למטעמים ולתענוגים - כי בטלו הטוחנות ותפר האביונה, וחבל הכסף ירתק (שם), ולא יוכל עוד לאכול מאכלות אסורות, ולזנות אחרי לבבו ועיניו, כי כשל כוחו מלחטוא עוד.
והנה באיש או אשה, כזה האדם אשר מפני חולשת ואפיסת כוחותיו והשבתת תאוותיו אינו יכול לחטוא, אין נחשבת לו מעלה במה שאינו חוטא ואין לשבח אותו במה שהוא בלא חטא ועוון התאוות תאוה, כי הלא כבר פסקו ואפסו תאוותיו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים לח, י): ה' נגדך כל תאותי ואנחתי ממך לא נסתרה - כי דרך החוטא מחמת תאוה, אחר שמילא תאוותו הוא נאנח וגונח קצת, כי מתחרט על אשר חטא, ולכן הוא נאנח ולבבו עליו יכאב ונפשו עליו תתאבל (עפ"י איוב יד, כב), כי לא חטא רק מחמת תאוותיו שגברו עליו - לכן: לבי סחרחר עזבני כוחי ואור עיני, כאשר יבשה ונחה רתיחת לבו, וייחלשו כוחותיו וכהו מאורי עיניו, ולא יוכל עוד לתור אחרי לבבו ואחרי עיניו - גם הם אין אתי - אז גם התאוות וגם האנחות של עבירה, לא יהיו עוד, כי יספו ויתמו חטאים כאשר יתמו הכוחות.
אבל, מי שמתגבר על יצרו וכובש את תאוותיו כשהוא עדיין בכוחותיו, ועוד יהמו גלי רגשת תאוות לבו, כי לא הגיע עדיין לימי זקנה וחולשת הגוף, ולא כהתה עינו ולא נס ליחה, ובכל זאת הוא כובש תאוותיו, ועושה תשובה על חטאיו - לו יאתה תהלה! כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיב, א): אשרי איש ירא את ה', ודרשו חז"ל (ע"ז יט.): אמר רב עמרם אמר רב, אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש, פירש"י: כשהוא בחור בכוחו, כלומר ממהר להכיר בוראו קודם ימי הזקנה. רבי יהושע בן לוי אמר, אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש. וכן דרשו בזוהר (ח"ג רכז:) על הפסוק (ויקרא יט, לב): מפני שיבה תקום - קודם שיבה דילך [פירוש 'הסולם': קודם השיבה שלך תקום בתשובה. ובזח"ג פז: אזהר ליה לבר נש, עד דלא יסתלק בסיבותא, דיקים בקיומא טבא בעלמא, בגין דדין הוא הדורא ליה. פירוש 'הסולם': התורה מזהירה לאדם, שלפני ביאתו לשיבה, יקום בקיום טוב בעולם, דהיינו שיעשה תשובה, משום שזה הדר לו].
והנה ידוע, כי שרה אמנו ע"ה גם בזקנתה לא אפסו כוחותיה, כי הלא בת תשעים שנה היתה כשהיתה לה עדנה, וילדה והניקה בנים שרה. ומה שעמדה בנסיונות פרעה ואבימלך ולא חטאה, לא היה מפני שהיתה כבר זקנה, ואפסו כוחותיה, ונחלשו תאוותיה - כי היא באמת היתה יפת תואר בתוקף הודה ויפיה, לא כהתה עינה ולא נס ליחה, עד כי פרעה ואבימלך חמדו לקחתה לאשה - ובכל זאת גברה על יצרה, וכבשה תאוותיה, מחמת צדקות שבה, ויראת ה' האמיתית אשר בליבה.
והנה היופי בתואר ומראה, גורם לאיש ולאשה נסיונות רבות וגדולות. וכמו שאירע לשרה אמנו מפני יופיה - ויראו אותה שרי פרעה ויהללו אותה אל פרעה ותקח האשה בית פרעה (יב, יא_טו); וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה (כ, ב) - וכן אירע ליוסף הצדיק לפי שהיה יפה תואר ויפה מראה, ותשא אשת אדניו את עיניה אל יוסף (לט, ז) - ולולי צדקתם האמיתית, היה קשה להם לעמוד בנסיון. וכן מצינו בגמ' (נדרים ט: עיי"ש), במעשה באדם אחד נזיר שבא לפני שמעון הצדיק, וראה שהוא יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, ואמר לו שלכן קיבל עליו נזירות לגלח את שערו זה הנאה, משום שפעם אחת פחז יצרו עליו וביקש לטורדו מן העולם. הרי ראינו, כי היופי והנוי באדם, מביאו לידי נסיון גדול, ורק צדקות גדולה תציל את האדם מן העבירה לכבוש את יצרו, כשרה אמנו ויוסף הצדיק וההוא נזיר שאכל שמעון הצדיק מאשמו.
אמנם, נסיון זה רק באיש או אשה שהם באמת בתכלית הנוי והיופי, בלא כחל ובלא שרק ובלא פרכוס ויעלת חן (עפ"י כתובות יז.), אבל מי שיופיה ונוי שלה אינו בעצמותה, רק נעשה ע"י כחל ושרק ופרכוס, כאשר רגילות לעשות אותן נשים אשר הן מחוסרי הנוי והיופי בעצם, והן מייפות עצמן ע"י כחל ושרק ופרכוס - יש לומר, כי בהן אין הנסיון גדול ואין היצר תקף עליהן כל כך, כמו באותן שהיופי והנוי בעצמותן.
ולפי זה נבין המאמר שהתחלנו בו - שהכתוב מספר שבחה של שרה אמנו ע"ה: ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך שכל אחד נדרש לעצמו:
בת ק' כבת כ' לחטא, ר"ל, כי כשהיתה בת ק', לא מפני כך היתה בלא חטא, יען כי כבר היתה זקנה ואפסו כוחותיה וכלו תאוותיה, וגם כבר פרחו מעליה היופי והנוי בעצמותה - לא מפני כך! כי הלא שרה אמנו לא אפס כחה, ולא כהתה יפיה ולא נס ליחה גם בזקנתה, כאילו היתה בת כ'. אבל, כמו בת כ' בתוקף יופייה וכוחותיה, רק מחמת צדקתה הגדולה כבשה יצרה ולא חטאה - כן כאשר היתה בת ק', לא מפני חולשת כוחה ואפיסת יופייה לא חטאה, כי אם מפני צדקתה אשר בה גברה על יצרה.
ושמא תאמר, כי אולי מעולם לא היה לה יופי ונוי בעצמותה, רק ע"י כחל ושרק ופרכוס, ולכן לא היה יצרה גדול כ"כ, ונוח לכבשו ולעמוד בנסיון?
- על זה בא הדרש: ובת כ' כבת ז' ליופי, ר"ל, כמו בילד וילדה בני ז', אין היופי והנוי ע"י כחל ושרק ופרכוס, אבל הוא יופי ונוי בעצם - כן בשרה אמנו, כאשר היתה בת כ', היה יופי שלה יופי בעצם ונוי אמיתי, בלי כחל ושרק ופרכוס, כמו בת ז' ליופי. כי הלא שרה אמנו, עד סוף שנותיה, לא אפסו כוחותיה ולא כהתה עינה ולא נס ליחה ולא פרחו מעליה יופייה ונוי שלה, בשנות זקנותה כבשנות נעוריה, שני חיי שרה - כולן שוין לטובה.
ועל זה דרשו דברי הפסוק: יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה - כשם שהם תמימים כך שנותם תמימים, כי הקב"ה יודע בצדיקים שאפילו אם יעמדו לעולם בתוקף כוחם ויופיים ונוים, בכל זאת לא יכשלו ולא יטרדו מעולמם, אבל יעמדו בנסיון להתגבר על יצרם ויהיו תמימים עם ה' אלוקיהם - לכן הוא עושה להם את שנותיהם תמימים, בלי אפיסת ותמות כוחם והוד יופיים. והיינו: כשם שהם תמימים כך שנותם תמימים - שנות זקנה כשנות נעורים, כולן שווין לטובה, בתוקף הכח והנוי, ובתכלית השלמות בצדקתם ובתום דרכם, והבן.
*
ביאור בדרך מוסר - מדוע בלשון התוה"ק סכום ימים ושנים
למטה מעשר - נמנה בלשון רבים, ולמעלה מעשר - בלשון יחיד
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה.
כתב בזוהר הקדוש (קכג.): ויהיו חיי שרה - אינון חיין כולהו לעילא, מאה שנה לעילא ועשרים שנה לעילא ושבע שנים לעילא כולהו הוו כדקא יאות. אמר רבי שמעון, תא חזי, רזא דמלה - מאי שנא בכולהו דאמר שנה שנה ובאינון שבע דאמר שנים, דכתיב מאה שנה ועשרים שנה ולבתר שבע שנים - אלא כולא חד וכו' ברזא דמאה וכו' וכן עשרים שנה וכו' ובגין כן כתיב שנה רזא דיחודא וכו' שבע שנים אלין אתפרשן ונפקאן מכללא וכו'. [פירוש 'הסולם': ויהיו חיי שרה - אלו החיים הם כולם למעלה, מאה שנה למעלה ועשרים שנים למעלה ושבע שנים למעלה (כולם היו כיאות). אר"ש, בוא וראה סוד הדבר - מהו השינוי, שבכולן נאמר שנה שנה, ובשבע נאמר שנים, שכתוב: מאה שנה ועשרים שנה, ואחר כך שבע שנים - אלא מאה שנה, שם כלל הכל וכו' וכן עשרים שנה, ומשום כך כתוב בהם שנה, לשון יחיד וכו'. אבל שבע שנים, הן נפרדות ויוצאות מכלל וכו'].
ונראה לפרש על דרך מוסר - דהנה באמת צריך לבאר מה שמצינו בטיב לשוננו הקדושה שפת עבר, כי במספר הימים ושנים - עד עשרה, אומרים בלשון רבים, כגון: שני ימים, חמשה ימים, עשרה ימים. וכן במספר השנים אומרים: שתי שנים, שלש שנים, שבע שנים, עשר שנים. ומן עשרה ולמעלה, אומרים בלשון יחיד: אחד עשר יום, עשרים יום, ארבעים יום, תשעה וארבעים יום. וכן בשנים: מאה שנה, ארבעים שנה, תשע מאות שנה. וצריך להבין מה זה ועל מה זה הוטבע בלשוננו הקדושה, כי במספר הרב אנו משתמשים בלשון יחיד, ובמספר המעט בלשון רבים?
ואמרתי כי רמזו לנו בזה מוסר השכל - דאם נרצה כי ימינו ושנותינו יהיו בתמימות, ויעלו לרצון לפני הקב"ה, צריך שנעשה תמיד חשבון הנפש על חיינו עלי אדמות בשתי מיני חשבונות הנקראות פריטה או צמצום:
א. להחליף ולעשות מן הערך הגדול שווה ערך קטן, לפרוט את הערכים ליחידות קטנות יותר, כגון: מן זהובים - פרוטות, וכן מן הכורין - לוגין, מן השנים - ירחים וימים, על דרך מעשה חשבון "ההכאה", פעולת כפל, כגון: חמש שנים הם ה' פעמים שנ"ד ימים.
ב. או ההיפך מזה, להחליף ולצמצם מן הערך הקטון - שווי ערך הגדול, כגון: מן פרוטות - זהובים, מן לוגין - סאה וכורין, מן שעות ורגעים - ימים, ומן ימים - שבועות וחדשים ושנים, על דרך מעשה חשבון פעולת חילוק, כגון: מ"ט שנים הם ז' שביעיות.
כי הנה השטן והיצה"ר אשר לו מצודות וחרמים הרבה, הוא משנה את טעמו להטות את האדם למושכו ברשתו לפי רבות השנים ולפי מעוט השנים. אם לאדם עוד רבות בשנים לפניו, והוא רוצה לשוב מדרכיו הרעים, ולתקן את אשר קלקל, ולסגל מצוות ומעשים טובים, בא השטן ועומד לפניו ואומר לו: מה זה תחיש ותמהר, הלא עוד שנים רבות לפניך, עוד היום גדול לא עת האסף (עפ"י בראשית כט, ז), עוד יש זמן ושהות רב לשוב בתשובה, ולמה תתחיל מעתה לסגף עצמך בתשובה ובקיום המצוות ומע"ט? די לך אם תתחיל לעשות כן בימי הזקנה והשיבה! אבל, עתה בימי הכח ושנות התוקף ורתיחות הדמים, תתענג בתענוגי החיים, אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך (עפ"י קהלת ט, ז_ט), ואל תמנע ממך כלום מכל אשר יתאווה לבך. כי הלא רב לפניך הדרך, דרך החיים, ואין צריך עדיין לזכור אחריתך אשר היא רחוקה ממך עוד מאד. למשל, אם בן שלושים הוא, אומר לו היצה"ר: הלוא ימי שנותינו שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה - הרי לפניך עוד ארבעים שנה וגם עוד חמישים שנה, ויש עוד זמן ומועד רב לשוב בתשובה ולהשתדל לסגל מצוות ומעשים טובים, ולמה תחיש ותמהר מעשיך, ותגרע מהנאות ושמחות ותענוגי בני אדם פה בארץ החיים.
אם כה יאמר היצה"ר להטותך, אל תשמע לו! אבל תעשה כמו שבארנו, כי מן השנים תעשה שמיטות או עשיריות שנים, ע"י פעולת חילוק במספר ז' או י' - הרי בחמישים שנה לא יעלו בידך רק ז' שמיטות או ה' עשיריות. ואם תעשה מהם יובלות ע"י חילוק במספר נ' - הרי לא יעלה לפניך רק יובל אחד, ובארבעים שנה, אפילו יובל אחד לא. ותאמר להשטן: הס! הס! הלא אין לפני רק יובל אחד, זמן מועט, וחיש מהר יעבור הזמן הזה, ואם לא עכשיו אימתי, ולכן אמהר לתקן את אשר שִׁיחַתִּי, ואחיש לסגל מצוות ומע"ט. כי זמן מועט כזה, יובל או ג' וד' עשיריות, חיש מהר יחלופו - ימי קלו מני ארג (איוב ז, ו), שנותי יכלו כמו הגה (עפ"י תהלים צ, ט), חיי כצל עובר (עפ"י תהלים קמד, ד), התעיף עיניך בו ואיננו (עפ"י משלי כג, ה) - לכן צריך למהר ולהחיש מעשה התשובה, ולא אוכל להתמהמה ולשהות עוד מלשוב ולהרבות מצוות ומע"ט, ולא אשמע לפיתוי היצה"ר המשטין ואומר שיש עוד שהות וזמן רב. לא כן, כי היום קצר והמלאכה מרובה והשעה דוחקת. (ועיי' באהל יעקב פר' בהר משל נחמד בעניין זה, על הפסוק: וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים וכו' ובמראה הבזק על פרקי אבות לפרק ג' ולפר' בהר(8*).
ואמרתי, כי זה כוונת הפסוקים (תהלים צ, י_יא): ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה וכו' למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה, ר"ל, אם גם ימי שנותינו ע' או פ' שנה - תפילתנו להשי"ת, שיורנו ויודיע לנו למנות ימינו על נכון. ומילת כן היא בהוראת: כנים אנחנו (להלן מב, יא), כן בנות צלפחד דוברות (במדבר כז, ז).
ובדרך רמז, בא להורות איך נמנה ימינו - דהנה בכל שבעים שנה, אין בהן רק יובל אחד בידינו לסגל מצוות ומע"ט. כי דל מהן [הסר מהן] כ' שנה ימי הילדות והבחרות, נשאר רק נ' שנה לאיש, דהיינו יובל אחד. לזה רמז מלת כן דהיינו כ' נ', ואם נדע למנות ימינו כ' נ', אז בודאי נביא לבב חכמה!
ואם האיש כבר בא בימים וכבר הגיע לימי זקנה, או גם שיבה זרקה בו, וחישב עם קונהו (עפ"י ויקרא כה, נ), ורוצה לשוב בתשובה ולעזוב דרכו הרע ולסגל מצוות ומע"ט, כי הוא מתחרט על העבר ויקשיב וישמע לאחור (עפ"י ישעיה מב, כג ועי' להלן עמ' תפט) - אז השטן בא ועומד מאחריו ואומר לו: הוי זקן שוטה ופתי, שהיית חוטא ורשע כל ימיך! וכי תחשוב, כי בזמן מועט אשר לפניך, עוד ד' וה' שנים, תוכל לתקן את אשר קלקלת בשנים הרבות המלאות עוון ופשע, אשר הלכת בהם אחרי שרירות לבך והכעסת את בוראך בזדונות אין מספר?! ועתה, אתה רוצה לתקן את כל אלה, וגם תרצה להתחיל להתחסד במצוות ומעשים טובים?! הוי סכל, לשווא תתייפי (עפ"י ירמיה ד, ל), שווא לך עבוד אלקים מעתה, כי היום קצר והמלאכה מרובה, בשנים מועטות הללו אשר לך עוד בחיים אי אפשר לך לתקן את אשר שִׁיחַתָּ, ולא תוכל לסגל רק מעט מעשים טובים, ומצוות מעט מזעיר. לכן, אבדה תקוותך, נגזר לך, נכתם עוונך לפניו (עפ"י ירמיה ב, כב)! ולמה תסגף עצמך ללא הועיל בתשובה ומעשים טובים, הלא טוב לך לאכול ולשתות, ולהתענג בחיי העוה"ז בעוד כי זורחת עליך שמש החיים פה על הארץ, עד כי תרד לשאול. כי בין כך ובין כך סופך לרדת לבאר שחת ולירש גיהנם, והשאול בית מנוס לך! (ועיי' בקול יעקב משל נחמד על פסוק בקהלת [יא, ט]: שמח בחור בילדותך וכו' ודע כי על כל אלה יביאך אלקים במשפט - עד כאן דברי יצה"ר, מכאן ואילך יצר טוב [שבת סג:]).
אם כה יאמר לך השטן לפתותך, בזקנותך, אל תטה לו אוזן קשבת ואל תשמע לדבריו, אבל תגער בשטן לבל ישטינך, ותאמר לו: גש הלאה, צא טמא! הלא שקר בימינך! כי אם אמנם, אמת הדבר כי כבר באתי בימים, ורק ד' או ה' שנים עוד לפני, בכל זאת לא נואש לבי, ואין תושיה נדחה ממני, ולא ננעלו לפני שערי תשובה בחסדי הפותח יד לקבל פושעים וחטאים השבים אליו בתשובה שלמה, ועד יום מותו מחכה לו לתשובה להנטותו לתחיה, ועוד חזון למועד -
כי ראה נא בחשבון ההפרטה וההחלפה - השנים המועטות כגון ה' שנים, אחשב ואחליפם לירחים, נמצא ע"י הכאה דהיינו פעולת כפל: ה' פעמים י"ב ירחים סך ששים חדשים, ובכל חודש ל' יום, נמצא ע"י הכאה, שהם אלף ושמונה מאות יום, ובכל יום מאותן ה' שנים כ"ד שעות - הרי מ"ג אלף וב' מאות שעות, אשר אוכל לעסוק בהם בתשובה ומעשים טובים, מה רב הוא! כמה אוכל לתקן בשעות רבות הללו, כמה מצוות אוכל לסגל, כמה הרהורי תשובה אוכל להרהר, כמה עתים אוכל לקבוע לתורה - ללמוד או לשמוע תורה - בתוך 43,200 שעות הללו, כמה גמילות חסדים וצדקה ושאר מע"ט אוכל לעשות, כמה פעמים אוכל להתפלל בצבור שחרית מנחה ומעריב בתוך אלף ושמונה מאות ימים הללו, כמה שבתות וימים טובים אוכל לשמור כתיקונן, כמה מצוות לא תעשה אוכל לשמור בעידן עידנים הללו, בכל יום ובכל שעה ובכל רגע! לכן לא אירא ולא אפחד ולא אסוג אחור, אבל בכל כוחי אשתדל לשוב בתשובה שלמה, לעבוד את בוראי ולתקן מעשיי, ולהרבות מצוות ומע"ט, והבא לטהר מסייעין לו מן השמים (עפ"י יומא לח:) והשי"ת יפשוט ידו ויחונני וירצני.
כן היא דרך הישרה נגד השטן, היצה"ר, בין בימי הבחרות והכוח, טרם יגיעו ימי הזקנה, כשהשטן עומד מלפנינו - לפתות אותנו לתענוגי העוה"ז לחטוא בהם - בין בימי זקנה, כשהשטן עומד מאחרינו, לתת מורך בלבבנו שכבר אבדה תקוותנו לשוב בתשובה, באמור לנפשנו אין ישועתה לו באלקים סלה (עפ"י תהילים ג, ג), ועל זה אנו מתפללים: והסר שטן מלפנינו ומאחרינו, והבן.
ומעתה נשכיל ונבין מוסר השכל, אשר בלשוננו הקדושה, במספר רבים משתמשים בלשון יחיד, כגון מאה שנה, עשרים שנה - ללמדנו, כי בעוד שנים רבות לפנינו, כגון מאה או עשרים שנה, נחשוב חשבונם ע"י צמצום, באופן התשבורת דהיינו פעולת חילוק: מאה שנה הם רק פעם אחת מאה, או שתי עשיריות הינם אך שני פעמים עשר. כי נצמצם את השנים לחשבון מועט, כי אין לפנינו רק זמן מועט ולכן צריך להחיש ולמהר מעשינו, ולא נאמר: עוד היום גדול, עוד חזון למועד. וכן לעניין מספר הימים, כגון מ"ט יום שהם רק שבעה שבועות.
אבל במספר המיעוט, כגון שלוש שנים, שבע שנים, וכן בספירת הימים עד עשרה ימים משתמשים בלשון רבים - שנים, ימים - ללמדנו, כי אף אם אין לפנינו רק שנים מועטות או ימים מועטים, בכל זאת לא נתייאש ולא נאבד תקוותנו ולא נאמר הרי אין לנו כלום זמן ועידן לעשות תשובה ולתקן, אבל נחליף את סכום השנים באופן "ההכאה" - ע"י פעולת כפל - לירחים ולימים ושעות, והרי לפנינו סך רב וגדול. וזה מוסר השכל נאה מאד לכל מבין.
באופן זה עושים כל הצדיקים וצדקניות חשבון הנפש בעניין שנות חייהם בין עוד רב בין מעט, ובדרך זה עשתה גם שרה אמנו חשבון הנפש - ויהיו חיי שרה מאה שנה - כשהיו לפניה עוד שנים רבות, דהיינו מאה, היא עשתה החשבון שאין לפניה רק פעם אחת מאה. ועשרים שנה, היינו רק פעם אחת עשרים.
וכמו שכתב הזוהר הקדוש: כולא חד, רזא דיחודא - סוד זה החשבון - צמצום שנים רבות לאחדות, שלא תחשוב כי רבים עוד השנים והימים.
אמנם, כאשר לא היו לפניה רק שנים מועטות, כתיב: ושבע שנים, כי אז עשתה החשבון בהיפך, כי יש עוד שנים בלשון רבים, כמו שמדקדק הזוהר הקדוש: שבע שנים אלין אתפרשן ונפקאן מכללא, דע"י פריטה ממספר הכללי והחלפתם לימים ושעות - הרי לפניה עוד סך רב מאד, זמן זמנים טובא.
וע"י חשבון זה - שני חיי שרה, כפירש"י: כולן שווין לטובה - עלו לה כל שנותיה בחשבון טוב לטובה, בין בנערותה בין בזקנותה. וכמו שכתב הזוה"ק: כולהו לעילא, מאה שנה לעילא, ועשרים שנה לעילא ושבע שנים לעילא, דהיינו לטובה, למעלתה. וכן באברהם יצחק ויעקב ובכל הצדיקים, חשבון השנים הוא באופן זה. והבן.
*
ביאור חסרון הוא"ו בשמו של עפרון
וישמע אברהם אל עפרון וישקל אברהם לעפרן את הכסף אשר דיבר באזני בני חת (כג, טז).
מדרש רבה (נח, ז): הדא הוא דכתיב: נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו (משלי כח, כב). נבהל להון איש רע עין - זה עפרון, שהכניס עין רע בממונו של צדיק. ולא ידע כי חסר יבואנו - שחיסרתו התורה וא"ו, הדא הוא דכתיב: וישמע אברהם אל עפרון וישקל אברהם לעפרן, עפרן כתיב חסר וא"ו (פירוש: דבכל הפרשה כתיב עפרון מלא בוא"ו. וכאן - וישקל אברהם לעפרן - כתיב חסר וא"ו).
וצריך להבין מה חסר יבואנו לעפרן, ומה הפסד הגיע לו במה שכתבה התורה שמו חסר ו'?
ונלע"ד לפרש - דהנה לכאורה צריך להבין, איך מלאו לבו של עפרון לתבוע בעד חלקת השדה, מעט הכמות והערך, סך גדול כזה, ארבע מאות שקל כסף? וגם על אברהם אבינו ייפלא - למה הפריז ממון הרבה, סך גדול כזה, על חלקת שדה קטנה כזו, והלא הצדיקים חביב עליהם ממונם, לפי שאין פושטין ידיהם בגזל, כדרשת חז"ל במסכת חולין (צא.).
ונראה בעיני לתרץ, עפ"י מה שדרשו חז"ל (עירובין נג.): ממרא קרית הארבע, אמר רבי יצחק קרית הארבע זוגות - אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה - שנקברו שם, וכמו שהביא רש"י ממדרש רבה כאן (נח, ד).
והנה לעת זאת, עד שמתה שרה, לא היו נקברים שם רק שניים, דהיינו אדם וחוה. ואברהם ידע מזה, לכן היתה השדה חשובה בעיניו, והיה מוכן בשמחה להפריז בעד השדה ממון רב, יותר מכדי שוויה. וגם עפרון ידע מזה, ולכן מלאו לבו לתבוע סך גדול כזה. ועפרון חשב, כי עשה ממכר טוב, שקיבל הון רב בעד המערה הלזו. אמנם איהו הוא דאפסיד אנפשיה - דאילו היה יודע, כי ייקברו במערה זו עוד ו' צדיקים וצדקניות מלבד אדם וחוה, בלתי ספק היה מעלה את מחיר כסף ממכרו, הרבה יותר ממה שקיבל עתה.
וזהו שדרשו חז"ל על דברי הכתוב: וישקל אברהם לעפרן את הכסף, הדא הוא דכתיב נבהל להון איש רע עין, זה עפרן, ר"ל, שעפרון חטף בבהילות את סך הגדול של ארבע מאות שקל כסף, ודימה בנפשו וחשב, שחטף מאברהם - אשר הכניס עפרון עין הרע בממונו - הון רב וגדול, בעד שדה מעט הערך והשווי. ולא ידע כי חסר יבואנו, שעפרון לא ידע כי באמת איהו אפסיד אנפשיה, כי השדה שווה הרבה יותר, מפני שחסרים עוד צדיקים וצדקניות אשר יבואו בקרבה - חסר ו' - שחסרים עוד ששה שייקברו עוד בתוך מערה זו, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה, ועל זה רומז חסרון הוא"ו במלת עפרן. וזהו שנאמר עליו: נבהל להון איש רע עין ולא ידע כי חסר יבואנו, חסרון והפסד הגיע לו - כי מה שחסר עתה, דהיינו ו' צדיקים הנ"ל, יבואו עוד למערה, והבן.
*
לברית מילה
ייחודה של המילה אצל אברהם לעומת אליעזר, ענר אשכול וממרא, שגם היו נימולים
ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו שים נא ידך תחת ירכי ואשביעך וכו' לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו (כד, ב_ג).
תרגום יונתן: שים נא ידך תחת ירכי - שוי כדון ידך בגזירת מהולתי.
והקשו על זה - דהלא גם אליעזר היה נימול, ולמה לא השביעו במילה שלו, ומדוע דווקא במילתו של אברהם?
ועוד צריך להבין, למה דייק אברהם אבינו לומר: אשר אנכי יושב בקרבו, והלא יודעים אנחנו כי בקרב עם כנען היה יושב. ומה דייק לומר: המושל בכל אשר לו, מה בא ללמד?
ונלע"ד לתרץ, דהנה כבר כתבתי לעיל בפר' לך לך (עמ' נט) בעניין ב' הטעמים על המילה: א. להחליש התאווה אשר ברתיחות הדם מקורה. ב. שהמילה היא אות חיבה יתירה נודעת לנו בני אברהם יצחק ויעקב, אות ברית שכרת הקב"ה עם אברהם, וצאצאיו חתם באות ברית קודש.
וכתבתי שם, כי עיקר הטעם הוא הטעם השני, כי לטעם הראשון - שהוא להחליש התאווה - לא היה צריך אברהם הזקן לימול וגם לא היה צריך לימול לבן זכר בן שמונת ימים, כאשר אין לו עדיין שום יצה"ר ותאווה, אלא ודאי דעיקר הטעם, משום דהמילה אות ברית אהבה וחיבה בינינו ובין הקב"ה.
והנה עוד יש נפקא מינה - אם המילה רק להחליש התאווה שלא יהיו שטופי זימה, אבל אין בה שום אות כריתת ברית אהבה וחיבה יתירה למקום אלינו - א"כ, כיון דאליעזר, ענר אשכול וממרא, ג"כ היו נימולים ואינם שטופי זימה, למה לא יקח ליצחק אשה מהם? אבל אם המילה היא אות כריתת ברית אהבה וחיבה למקום אלינו, אשר בה הבדילנו מכל העמים, א"כ גם מבנות ענר אשכול וממרא ואליעזר לא יוכל יצחק ליקח אשה - יען כי הם מזרע כנעני, כמו שאמרו חז"ל (ב"ר נט, ט הובא ברש"י כד, לט): אין ארור מתדבק בברוך - אע"ג שגם הם היו נימולים, אולם מילה שלהם היתה רק להחליש התאווה שלא יהיו שטופי זימה, אבל מילת אברהם ויצחק היתה חותם אות ברית קודש של כריתת הברית בינינו ובין הקב"ה להבדילנו מכל העמים, יען אשר בחר באברהם אבינו ובזרעו אחריו וצאצאיו חתם באות ברית קודש.
וזהו כוונת הפסוק: ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו, ודרשו חז"ל (ב"ר נט, ח): שהיה זיו איקונין שלו דומה לו - ר"ל, בחכמה ובמידות טובות. המושל בכל אשר לו, שהיה ג"כ שליט בכל תאוותיו ויצריו, כי היה נימול ועי"ז נחלשה תאוותו ונכבש יצרו לו. בכל זאת, לא במילתו השביעו אברהם, אבל אמר לו: שים נא ידך תחת ירכי, במילה שלי, וכמו שתרגם יונתן בן עוזיאל: שוי כדון ידך בגזירת מהולתי, שהקב"ה גזר גם עלי לימול, [עם היותו זקן בן צ"ט שנה], והיינו משום דהמילה אות ברית אהבה וחיבה ביני ובין הקב"ה. ולכן, ואשביעך וכו' לא תקח אשה לבני - אשר נימול לשמונת ימים משום אות ברית - להבדילנו ולבחור בנו מכל העמים - לכן, לא תקח לו אשה גם לא מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו, דהיינו ענר אשכול וממרא בעלי ברית אברהם, הגם שגם הם נימולים ואינם שטופי זימה - אבל אין המילה בהם אות ברית קודש, ולכן אנו חתומי אות ברית קודש לא נוכל להתדבק בהם, אבל מובדלים אנו מהם, כי בנו בחר ואותנו קידש מכל העמים.
ובודאי מי שהוא משים על לבו את חותמו של הקב"ה עליו - לא יטמא גופו בבעילות אסורות, ויכבוש תאוותיו וכו' ויגבה לבו כי חתום הוא באות ברית קודש!
*
לנישואין
'אשת חיל' - אינה עצלה בעשיית מלאכות הבית
והיא גם בעלת חסד
הנה אנכי ניצב על עין המים ובנות אנשי העיר יוצאות לשאוב מים. והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני (כד, יג_יד).
במסורה הביא ג' פסוקים שנאמר בהם "ובה": ובה אדע; ובה יחסו עניי עמו (ישעיה יד, לב); ובה אבן יקרה (דברי הימים א' כ, ב).
ונראה לפרש - דהנה לכאורה צריך להבין, למה עמד אליעזר דווקא על עין המים, אשר שמה בנות אנשי העיר יוצאות לשאוב, ולמה נטל לסימן דווקא את זה הסימן שתאמר שתה וגם גמליך אשקה?
ונלע"ד לומר, דוודאי אותה הנערה אשר היא עצלה לעשות מלאכה, או שהיא גבהת לבב ונוהגת בשררה, יושבת בקתדרה וידיה בחיקה (עפ"י כתובות נט:) - ובפרט בנות אנשי העיירות רגילות להיות רמות רוח, ואינן רגילות לעשות בעצמן מלאכת הבית - נערה כזאת לא תלך בעצמה אל עין המים לשאוב, ונערה כזו ודאי לא תהיה אשת חיל, גברת הבית. אבל הנערה אשר היא מורגלת לעשות מלאכת הבית, ואינה עצלה לילך בעצמה לשאוב מים, היא מוכשרת להיות אשת חיל גברת הבית.
ולכן, הן ליצחק אבינו, הן ליעקב אבינו, הן למשה רבנו ע"ה, נזדווגו להם זיווגם על הבאר - רבקה באה לשאוב מים, רחל באה עם הצאן להשקותם, וכן צפורה באה להשקות צאן אביה - כל אלה סימנים טובים שהן מוכשרות להיות אשת חיל גברת הבית, וכי אינן עצלות למלאכה.
אמנם, כמה פעמים מצינו, כי מטעם אחר עושות מלאכה זו בעצמן - מפני שהן קמצניות, וכל בית אביה קמצנים, ואינם רוצים לשלם בעד שפחות ועבדים שיעשו מלאכות. ומפני מדת הקמצנות עושות בעצמן גם מלאכות הנכבדות, וגם מלאכות שאינן לפי כבודן. אמנם, אם אנו רואים שהן גומלי חסדים, מכניסי אורחים וטובי לבב - אז נתברר הדבר, כי לא מפני קמצנות עושות מלאכות אלה, אלא ממידת זריזות במלאכה ורגילות בעבודת הבית, וזהו סימן שהן מוכשרות להיות אשת חיל גברת הבית.
ולכן לקח אליעזר עבד אברהם זה הסימן ואמר: הנה אנכי ניצב על עין המים ובנות אנשי העיר יוצאות לשאוב מים, ר"ל, גם בנות אנשי עיר, יש ביניהן זריזות במלאכה ויוצאות בעצמן לשאוב מים, והן מוכשרות להיות 'אשת חיל'. אמנם, עדיין אין אנו יודעים, אם לא רק ממידת קמצנות עשתה הנערה כן - לבוא בעצמה לשאוב מים - לכן, לנסות אותה בסימן אחר, אמר: והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, הרי מוכח כי היא נפש טובה ורוח נדיבה, אשר היא רגילה לגמילות חסדים, ובעלת לב טוב, אשר בכללו כל מדות טובות לרבי אלעזר בן ערך (אבות פ"ב מ"ט). ונערה כזאת, אשר היא זריזה במלאכה, ובעצמה באה לשאוב, וגם היא בעלת גמ"ח, ולא ממדת קמצנות עשתה בעצמה מלאכה זאת - אותה הוכחת לעבדך ליצחק - היא זו הראויה ליצחק, ובודאי אותה הוכחת לו לאשה, ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני.
ועל זה באה המסורה, לבאר דבריו מה שאמר ובה אדע - אין רוצה לומר שיידע בה, במה שבאה בעצמה לעשות מלאכת שאיבת מים, דאפשר דזאת מידת קמצנות, אלא רצה לומר ובה אדע, היינו כאשר - ובה יחסו עניי עמו, כיון שיש בה לב טוב ורוח נדיבה לגמילות חסדים, מזה הוברר הדבר כי - ובה אבן יקרה, ר"ל, מה שבאה בעצמה לעשות מלאכה זו, אינה ממידת קמצנות, אלא מתוך מידה יקרה וטובה אשר בה, הזריזות במלאכה, המכשרת אותה להיות אשת חיל גברת הבית, כאשר כן ראויה ליצחק.
ולכן, כאשר כילו הגמלים לשתות, הוסיף לנסותה בגמ"ח, ואמר לה: בת מי את הגידי נא לי היש בית אביך מקום לנו ללין, פירש"י: לינה אחת. וכאשר השיבה רבקה ותאמר: גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום ללון, פירש"י: לינות הרבה, אז הכיר וידע אליעזר כי בעלת גמ"ח היא, ולכן - ויקוד האיש וישתחו לה' ויאמר ברוך ה' וכו'.
*
עוד לנישואין
בני הזוג היהודי צריכים להיות מוכנים ל'הקרבה' לדת היהודית
ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר וכו' (כד, נ).
איתא במדרש רבה (ס, י): מהיכן יצא - רבי יהושע ב"ר נחמיה בשם רבי חנינא בר יצחק: מהר המוריה יצא. ורבנן אמרי: מהיכן יצא - ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דיבר ה' (פס' נא).
נלענ"ד הכוונה בפשיטות: דלרבי יהושע, היו לבן ובתואל נותנים עיניהם על ייחוס עצמי של יצחק, דהיינו מעלת קדושתו הרמה, שרצה להיעקד ולהיזבח בהר המוריה. וזהו שאמרו: מהר המוריה יצא, דמצד מעלתו שקנה לו בהר המוריה, ראויה רבקה לו לאשה. ורבנן אמרי, כי לבן ובתואל נתנו עיניהם בייחוס המשפחה, לפי שהוא בנו של אברהם, זהו שאמרו: מהיכן יצא - ותהי אשה לבן אדוניך דייקא, בן אברהם!
ועל דרך מוסר אמרתי, כי זוג היהודי, איש ואשה, צריכים להיות מוכנים ועומדים, להביא קרבנות לדת יהודית שלהם. האיש בעסקיו - הן בעבודת אדמתו, הן במסחרו במשא ומתן שלו, הן באומנותו - מביא קרבנות לה' ולתורתו, ע"י שמירת שבת קודש ויו"ט בשביתה מכל מלאכה, ולהיזהר שלא לעשות סחורה בדברים אסורים, ולהישמר מאונאת חבירו ושלא להסיג גבולו וכו', ובזמן הזה קשה הדבר מאד לשמור כל אלה. והאשה היהודית מביאה קרבנות, ע"י זהירות בכשרות ביתה, בכשרות פסח וכו', אשר עניינים הללו קשים מאד בזמן הזה, שהיוקר גדול. ושניהם שוברים יצרם, ע"י זהירות בימי נדה וטומאה ושמץ טומאה, וזהירות והרחקה בימי ליבון, ועוד מביאים קרבנות בהפרישם מהונם לצדקה וגמ"ח.
והנה יצחק ורבקה היו מורגלים בכל אלה, ולכן היו ראויים להזדווג - אין מזווגים לו לאדם אשה, אלא לפי מעשיו, שנאמר (תהלים קכה, ג): כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים (סוטה ב.).
וזהו שאמרו לבן ובתואל: מה' יצא הדבר, כי אין הזיווג אלא לפי מעשיו. ומבאר המדרש: מהיכן יצא, איך הוי לפי מעשיו - אמר ר"י בר"נ מהר המוריה יצא, כי שם הראה שהוא מוכן ועומד לקרבן. ורבנן אמרי - ולא פליגי, אלא מפרשים דבריו - מהיכן יצא, מהיכן למד והרגיל עצמו בהבאת קרבנות - ואמרו: ותהי אשה לבן אדוניך, ר"ל, מאבותיו למד זאת והורגל בכך.
וכן החתן והכלה שלפנינו, מאבותיהם היראים והשלמים למדו והורגלו כן, וכן יעשו גם הם, ובכן הזיווג יעלה יפה, ברכת ה' עליהם, אמן.
*
להספד
הצדיקים - "באים בימים" – מביאים לעוה"ב את כל ימיהם בשלמות,
ואינם צריכים לשוב בגלגול עלי אדמות
ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה.
כפל הלשון ויהיו חיי שרה, ובסוף הפסוק שני חיי שרה - כבר הרגישו בו בעלי מדרש, וכבר הביא רש"י ז"ל ביאורם: שני חיי שרה, כולן שווין לטובה.
אמנם, עדיין לא הונח לנו, דכיון שכבר אמר הכתוב: מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, ודרשו רז"ל (ב"ר נח, א): בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז' בלא חטא, ורש"י ז"ל הביא דברי חז"ל הללו - א"כ כבר נדע שכולן שווין לטובה, ולמה הוצרך הכתוב לומר: שני חיי שרה, ללמד שכולן שווין לטובה?
ובמדרש רבה (שם) הביא על פסוק זה: יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה (תהילים לז, יח) - כשם שהם תמימים כן שנותם תמימים וכו'.
ובזוהר הקדוש (קכג.) איתא: ויהיו חיי שרה אינון חיין - כולהו לעילא. מאה שנה לעילא, ועשרים שנה לעילא, ושבע שנים לעילא - כולהו הוו כדקא יאות. [פירוש 'הסולם': ויהיו חיי שרה - אלו החיים הם כולם למעלה, מאה שנה למעלה, ועשרים שנים למעלה ושבע שנים למעלה - כולם היו כיאות].
ונלע"ד לפרש, דהנה להלן בפרשה זו נאמר (כד, א): ואברהם זקן בא בימים, וכן בהפטרה נאמר (מלכים א, א): והמלך דוד זקן בא בימים, וכן למעלה בפרשת וירא כתיב (יח, יא): ואברהם ושרה זקנים באים בימים, וכן מצינו כתוב (יהושע יג, א): ויהושע זקן בא בימים - הנה אצל הצדיקים נכתב אצל הזיקנה בא בימים, מה שלא מצינו כן אצל הרשעים. וצריך לבאר, מפני מה נאמר זאת רק אצל הצדיקים, דאם הוראת "בא בימים" היא שהאריכו ימים הרבה - הנה זה כבר נכלל במלת "זקן", ועוד, הרי גם זקני הרשעים כיון שהזקינו יש להם ימים רבים? ולא מצינו בכל המקרא לשון "בא בימים" רק אצל הצדיקים!
ונלע"ד לפרש - דהנה כבר כתבו לפרש דברי שלמה המלך ע"ה (משלי י, כז): יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה, כי רק אותן שנים וימים אשר בהם נעסוק בתורה ובמצוות ובמעשים טובים, חשובים שנות חיים וימי חיים. אבל הימים אשר נבלה בהבל וריק בלא מצוות - הרי הם כאילו לא היינו חיים בהם כלל, ואינם חשובים ימי חיים ושנות חיים כלל. וכל שכן אם הימים והשנים הם מלאים עבירות ח"ו - הרי כאילו לא היו כלל, כי רשעים בחייהן קרויין מתים (ברכות יח:). והצדיק, אפילו אם ימי שנותיו מועטים, אבל הם מלאים וגדושים בתורה ובמצוות ומע"ט הרבה - הנה הוא חי ימים ארוכים ושנים הרבה, גם במעט ימים ושנים, וכמו שנאמר (דברים לב, מז): כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים. וזה שאמר הכתוב: יראת ה' תוסיף ימים, כאילו חי ימים הרבה. אבל הרשעים, אשר ימיהם ושנותיהם ריקים בלא תורה ומצוות ומע"ט, אבל הם מלאים עבירות, עליהם אמר הכתוב: ושנות רשעים תקצורנה, כאילו לא חיו בהם כלל.
ועל פי זה אמרתי, דרך הלצה, כוונת מאמר דוד המלך ע"ה (תהלים צ, ט): כי כל ימינו פנו בעברתך - אם פנו כל ימינו בעבירות ופשעים וחטאים, שהם מעוררים עברתך, אז - כילינו שנינו כמו הגה - היינו מכלים שנותינו כאילו לא היו רק כרגע והגה, כי הימים והשנים האלו לא נחשבו כלל לימי חיים ושנות חיים. אבל צריך להיות - ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ר"ל, כי ע"י מה שיש בהם, במה שנתמלאו הימים והשנים, בזה ייחשבו שנותינו לשבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה. אמנם, ורהבם עמל ואון, ואם רוב הימים והשנים מלאים עבירות עמל ואון בהבל וריק, אז - כי גז חיש ונעופה, נגזזים ימינו ושנותינו חיש מהר, התעיף עיניך בו ואיננו (עפ"י משלי כג, ה), ימינו קלו מני ארג ויכלו באפס תקוה (איוב ז, ו), וכאלו לא היינו חיים בהם כלל, אף אם שנים רבות חיינו.
ולכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים לד, יג): מי האיש החפץ חיים - מיהו, שיש לו באמת חפץ בחיים - הוא האיש אשר אוהב ימים לראות טוב, ר"ל, שאוהב למלאות ימיו במעשים טובים, למען לא יאבד אחד מהם, ויוכל לומר כדברי יצחק אבינו ע"ה (כז, ב): הנה נא זקנתי, הגעתי לזקנה, לא ידעתי יום מותי, לא ידעתי בעצמי שהיה לי יום אשר בו הייתי כמת בלא מצוות, אבל הייתי חי בכל ימי שנותי.
וכשבא האדם ליתן דין וחשבון לפני ממ"ה הקב"ה - הנה הצדיק בא בנפש טהורה ורוח נכון לפני בוראו, ויוכל ליתן חשבון על כל ימיו ושניו, לא חסר מהם אחד, כי כולם מלאים בתורה ובמצוות ובמע"ט. וזהו שנאמר אצל הצדיקים: זקן בא בימים, זקנים באים בימים, שלא רק היו זקנים אשר האריכו לחיות שנים רבות על האדמה, אבל הם באים לפני הקב"ה עם כל ימיהם, לא חסר אחד מהם, וכן היה אברהם זקן בא בימים, והמלך דוד זקן בא בימים, ואברהם ושרה זקנים באים בימים, ויהושע זקן בא בימים - ולכן רק על הצדיקים נאמר כן. [עיי' זוה"ק מדרש הנעלם קכו. הה"ד ואברהם זקן בא בימים - נכנס באריכות הימים לעולם הבא, וע"ע בשלה"ק פרשתנו, תוכחת מוסר].
וזהו כוונת הפסוק ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, וכדרשת חז"ל: בת ק' כבת כ' וכו' בלא חטא - שני חיי שרה, שכל אלה היו שנות חיים ולא היה בהם יום שהיה 'מת', כי כל ימיה היו בלא חטא, אבל מלאים מצוות ותורה ומע"ט.
ועל זה אמר המדרש: זה שאמר הכתוב: יודע ה' ימי תמימים - כשם שהם תמימים כך שנותם תמימים שלא חסר מהם אחד ולא נאבד אחד מהם. ונחלתם לעולם תהיה, שהם באים לעוה"ב עם כל ימיהם, וכמו שאמר המדרש (שם): שחביב חייהם של צדיקים לפני הקב"ה, בעוה"ז ובעוה"ב.
וזה כוונת הזוהר הקדוש: ויהיו חיי שרה אינון חיין כולהו לעילא, מאה שנה לעילא ועשרים שנה לעילא ושבע שנים לעילא - ר"ל, דלא רק בארץ בחייהם עלי אדמות היה מספר ימיה ושנותיה של שרה קכ"ז שנים, אבל גם לעילא, למעלה בשמים, בדין וחשבון, היה מספר המאה - מאה, והעשרים - עשרים, והשבע - שבע, כי לא חסר מהם יום אחד, משום - כולהו הוו כדקא יאות, בכשרון התורה והמצוה והמעשים טובים. לא כאותן אשר הם חיים על האדמה שנים רבות, וכאשר הגיע יום פקודת כל אדם והנשמה עולה למעלה לדין וחשבון - אז למעלה לא חשוב מספר ימיהם כלל והם כאילו לא היו חיים, או לא חיו כמספר שנותיהם. אבל ימי ושני חיי שרה היו גם למעלה כמו למטה - מאה ועשרים ושבע שנים.
ויש להמתיק יותר פירוש דברי הכתוב ומאמר המדרש הנ"ל, עפ"י דברי איוב (טז, כא - יז, א): ויוכח לגבר עם אלו_ה ובן אדם לרעהו, כי שנות מספר יאתיו ואורח לא אשוב אהלך, רוחי חובלה ימי נזעכו קברים לי - אשר לכאורה המשך הפסוקים קשה להבינם, והיתה לבאר -
דהנה הצדיק אשר בכל יום ויום של שנות חייו, עוסק בתורה ובמצוות ובמעשים טובים, וממלא ימיו ושנותיו בהם ולא חסר ולא נאבד אחד מהם, הרי כשנפטר מן העולם - וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה (קהלת יב, ז) - הנה הוא השלים ימיו ושנותיו אשר נגזרו לו מן השמים, ימי שנותיו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, את מספר ימיו מילא (עפ"י שמות כג, כו). ולכן, כאשר ילך לבית עולמו לא ישוב עוד הנה לארץ החיים על האדמה, אבל נשמתו תהיה צרורה בצרור החיים לחיי עולם, בעולם הנשמות בגן עדן, אשר שם צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, כי נשמתו ונפשו השלמה פקודתה אשר בעבורה שלחוה בגופה לחיי אדמה.
אמנם, מי שמבלה ימיו ושנותיו בהבל וריק, לבלתי מלא אותם בתורה ובמצוות ובמעשים טובים, וכאשר יצא ערום מבטן אמו כן ישוב ערום לאדמתו - ערום בלא מצוות - אז, כאשר תצא רוחו העולה למעלה ליתן דין וחשבון, והוא בא שמה ריקם בלא כלום, ימיו כלו באפס ואת מספר שנותיו לא מילא, נשמתו לא שמרה פקודתה אשר בעבורה נפחה אלקים בגופו ושלחה על הארץ - הנה הנפש ההיא תתגלגל עוד הפעם בגוף, ותשוב לחיי אדמות בצער גלגול נשמות, למען תשלים פקודתה בגלגול זה. ואם גם בגלגול זה לא תשלים פקודתה לעסוק בתורה ובמצוות ובמעשים טובים, ותבלה עוד הפעם מספר שנותיה בהבל וריק, אז תתגלגל עוד הפעם בגוף, כדי שתשלים פקודתה ומספר ימיה תמלא.
כמו שפירש האלשיך הקדוש (פר' לך לך יב, ט) את דברי איוב (לג, כט): הן כל אלה יפעל א_ל פעמיים שלוש עם גבר להשיב נפשו מני שחת לאור באור החיים - הכוונה, כי הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו, לבלתי ידח ממנו נדח, מגלגל את הנשמה פעמיים וגם פעם שלישית, עד כי תזדכך ותזכה לאור באור החיים, ולא תרד לשחת עד עולם. ועל זה אמר גם הנביא הושע ע"ה (ו, ב): יחיינו מיומיים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו - ר"ל, כי הקב"ה ברחמיו וחסדיו ישוב יְחַיֶה את נשמת המת אשר לא השלים פקודתו, לחיים שְׁנִיִים וגם לשלישיים לשלחה עלי אדמות, עד כי תשלים פקודתה ותזכה להתקיים ולחיות לפניו, כאשר ידוע כל זאת מפי חכמי אמת יודעי ח"ן [עי' זוה"ק רע"מ פנחס רטז.]. ולכן, בל יחשוב אדם, כי אחר שימות - הרי יגיע סופו, ואם כלו ימיו בעוונות ופשעים, הנה כאשר לקברות יובל - שם גם לרשעים חדל רוגז ושם ינוחו יגיעי כח (איוב ג, יז), כי אחר המות כלה כל חיי אנוש, ואין דעת ודין וחשבון בשאול אשר ירד שמה. ולכן, נפש רשע איוותה רע (משלי כא, י), ספות הרוה על הצמאה (דברים כט, יח), הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין אכול ושתו כי מחר נמות (ישעיה כב, יג).
אי לזאת, הזהיר התנא בפרקי אבות (פ"ד מכ"ט, כפירושו של האלשיך הק' בפר' בהר כה, יג): הילודים למות, ואותם המתים - להחיות - צריכים לחיות עוד הפעם. והחיים לדון - ואותם החיים, צריכים לעמוד עוד הפעם לדין וחשבון וכו'. ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, שאל תחשוב כי כאשר תובל לקבר ותרד לשאול, הגעת לסופך ושם תמצא מנוח, כי אין דין וחשבון אחר שתרד שאולה - הנה אינו כן! שעל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך אתה חי, כי שלא ברצונך, תהיה נוצר ונולד עוד הפעם ותחיה עוד חיים חדשים בגלגול נשמתך עוד הפעם בגוף. על כרחך אתה מת, ושלא ברצונך תמות עוד הפעם, ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. לכן, זכור את בוראך, ותמלא ימיך ושנותיך בתורה ובמצוות ובמעשים טובים, ולא תבלה שנותיך בהבל וריק ובעבירות וחטאים ופשעים, זכור אל תשכח כי יבוא יום הפקודה להיפקד כל רוח ונפש!
וזהו שאמר איוב: ויוכח לגבר עם אלו_ה ובן אדם לרעהו, שיוכיח בדין וחשבון לכל גבר, הן בעניין מצוות שבין אדם למקום - עם אלו_ה - הן בעניין מצוות שבין אדם לחבירו - ובן אדם לרעהו - על כל אלה יביאך אלקים במשפט, באיזה ובכמה מהם מילאת ימי חייך. כי שנות מספר יאתיו, ר"ל, אם הימים אשר בא בהם הם כולם שנות מספר - שהם עולים במספר ימים ושנים, ולא כלו באפס ואין, הבל וריק, אזי - ואורח לא אשוב אהלך - כאשר אלך מפה בדרך כל הארץ, הנה זה אורח לא אשוב להלוך בו עוד הפעם, כי נשלמה פקודתי, ונתמלאו שנותי, תם ונשלם. אבל אם רוחי חובלה, שנשמתי ונפשי חובלה ומחוללה מפשעים ועוונות, ועי"ז ימי נזעכו, כלו ואבדו ימי באפס ואין, אז - קברים לי - הרבה פעמים יובילוני לקבר, ולא רק "קבר" פעם אחת לי, כי תתגלגל נפשי ונשמתי, להיוולד ולחיות ולמות ולהקבר, פעמיים ושלוש עם גבר, ח"ו.
אבל שרה אמנו ע"ה, אשר ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים, וכמו שכתב הזוהר הקדוש: כולהו לעילא כולהו הוו כדקא יאות, מלאים מצוות ומעשים טובים, לא היתה צריכה לשוב ולחיות עוד הפעם, אבל אמר הכתוב כי בת קכ"ז שנים - שני חיי שרה - תמו ונשלמו כל שני חיי שרה הקצובין לה.
וזה כוונת המדרש: יודע ה' ימי תמימים - כשם שהם תמימים, כך שנותם תמימים, ר"ל, ע"י שהם תמימים בתורה ובמצוות ובמעשים טובים, גם שנותיהם תמו ונשלמו, ולא יוסיפו לשוב ולחיות עוד הפעם בגלגול נשמות, ח"ו.
וכן הנפטר הלזה, אשר הגיע לזקנה טובה, ימי שנותיו בהם - כי כל ימיו ושנותיו הם שנות חיים - "זקן בא בימים", לא נאבד מהם יום אחד, הוא יוכל לומר על עצמו: הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי, כמו שפירשתי.
כל שנותיו היה מן המשכימים ומעריבים לבהכ"נ ולבהמ"ד, הוא היה מן עשרה הראשונים, ולא מנעוהו לא קיץ וחום, לא קור בחורף ושלג וכפור, ושמר שבתות וימים טובים כהלכתם, והתענה כל התעניות, וביתו בתכלית הכשרות. גם היה איש תם וישר במשא ובמתן בין אדם לחבירו, ועסק בצדקה ובגמ"ח, פזר נתן לאביונים, תמך תלמידי חכמים, רחים ומוקיר רבנן.
ועליו יש לומר שהוא זקן בא בימים, בדיופלין (ב"ר נט, ו) - בכפל, בשני עולמים - בעוה"ז ובעוה"ב. יבוא שלום ינוחו על משכבותם הולך נכוחו, שנותיו תמו ונשלמו, יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה, והלך לפניך צדקך וכו', אמן.
* * *