נח היה צדיק תמים לעצמו, אך לא הדריך וזיכה את בני דורו
ולא עשה עמם צדקה וחסד
אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (ו, ט).
מדרש תנחומא (אות ה): תמים היה בדור המבול ובדור הפלגה, שאילו היה בדורו של אברהם אבינו לא מצא ידיו ורגליו.
וצריך להבין, מדוע נקיט המדרש תנחומא: לא מצא ידיו ורגליו - ולא נקיט לשון המדרש רבה (ל, ט): שאילו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל לא היה צדיק - ומה יורה זה הלשון?
ונלענ"ד לפרש, שהנה ההבדל בין הצדיקים חנוך, מתושלח ונח, ובין אברהם אבינו ושמואל הנביא, כבר פרשוהו המפרשים בעלי אגדה - כי חנוך, מתושלח, נח, היו צדיקים תמימים לעצמם, שלא נכשלו באותן עוונות שחטאו ופשעו בהן דורותיהם, אבל לא הוכיחו ולא לימדו דעת אלקים ויראתו, ולא הדריכו בדרך הטוב והישר לבני דורותיהם, רק הם לעצמם היו צדיקים. ולכן כתוב בחנוך (ה, כד): ויתהלך חנוך את האלקים, וכן בנח: את האלקים התהלך נח, כי הם הלכו בצדקותם רק לפני אלקים, כמו שאמר ה' לנח (ז, א): כי אותך ראיתי צדיק לפני.
אבל באברהם אבינו הוא אומר (כד, מ): ה' אשר התהלכתי לפניו, כי אברהם אבינו היה הולך ונוסע ממקום למקום ויקרא בשם ה', הורה ולימד את בני דורו לדעת את ה' וליראה אותו ולעבדו, וללכת בדרך הטוב והישר. וכן עשה שמואל הנביא מדי שנה בשנה, כמו שכתוב (שמואל א' ז, טז): והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל את כל המקומות האלה ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, ובמדרש (שמו"ר טז, ד): משה היה יושב, ומי שהיה לו דין בא אצלו וכו', אבל שמואל היה טורח בכל מדינה ומדינה ושופט. לכן, לגבי דידהו לא נחשב צדקתו של נח, כי הוא רק לעצמו זכה והיה צדיק, אבל הם היו מצדיקים ומזכים את הרבים.
ולזה כיוון המאמר במדרש רבה: רבי יהודה אומר בדורותיו היה צדיק, הא אילו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל לא היה צדיק, כי צדקתם היתה במעלה יתירה עליו, כי הם היו מצדיקי הרבים, ומכניסים אותם תחת כנפי השכינה.
ועוד היתה מעלה יתירה באברהם אבינו - במה שהגדיל לעשות צדקה וגמילות חסדים, להכניס אורחים, להאכילם ולהשקותם וליתן להם לינה בביתו, כפיו פרש לעני וידיו שלח לאביון (עפ"י משלי לא, כ).
נמצא לפי זה, כי בשתי מעלות היה אברהם אבינו צדיק יותר מנח: במה שכיתת את רגליו והלך ממקום למקום לקרוא בשם ה', וללמד בני דורו ולהדריכם לדעת ולעבוד את ה', ועוד, במה שפתח את ידיו ואת ביתו לעניים ולאביונים, ועשה צדקה וחסד לכל הבאים אל ביתו הפתוח לרווחה.
וזה שאמרו במדרש תנחומא על נח הצדיק: תמים היה בדור המבול ובדור הפלגה, כי לעצמו היה נח צדיק תמים, שלא עשה כמעשיהם הרעים של דור המבול ודור הפלגה. אבל, אילו היה בדורו של אברהם אבינו לא מצא ידיו ורגליו, ר"ל, לא מצא מה שעשה אברהם אבינו בידיו - מצוות שעשה בידיו - אשר בהם פיזר נתן לאביונים והכניס אורחים, ומה שעשה אברהם אבינו ברגליו, שהלך ממקום למקום לקרוא בשם ה', וללמד בני דורו דעת ויראת ועבודת ה'.
ועפ"י הבחינה הלזו בארתי המשך דברי רבותינו שהביא רש"י ז"ל: בדורותיו - יש מרבותינו דורשין אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור צדיקים, היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום.
את האלקים התהלך נח - ובאברהם הוא אומר: אשר התהלכתי לפניו, נח היה צריך סעד לתמכו אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו.
התהלך - לשון עבר. וזהו שמושו של למ"ד בלשון כבד, משמשת להבא ולשעבר בלשון אחד, קום התהלך - להבא, התהלך נח - לשעבר.
נראה לפרש המשך הדברים, דהנה אמרו חז"ל במשנה אבות (פ"ה מכ"א): כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. משה זכה וזיכה את הרבים, זכות הרבים תלויה בו וכו'. נמצא לפי זה, כי המלמד ומדריך ומזכה את אחרים, אינו צריך לירא כי יפתוהו רשעי דורו לעשות כמעשיהם, כי בטוח הוא שאין חטא בא על ידו. אבל מי שהוא רק צדיק לעצמו, ואינו מצדיק ומזכה אחרים, יוכל להיות ניסת ונתפתה לעשות כמעשיהם של רשעי דורו, אם אין לו סייעתא דשמיא, כי ה' לא יעזבנו בידו של המפתה לו.
ועוד יש מעלה אחרת למזכה את הרבים, כי גם לאחר מותו חיה יחיה באותם אשר זיכה ולימד והדריכם, זכות הרבים תלוי בו! אבל מי שצדיק רק לעצמו, לאחר מותו נפסקה צדקתו, והצדיק אבד (עפ"י ישעיה נז, א).
וזה המשך דברי רש"י ז"ל: בדורותיו - יש מרבותינו דורשין אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ר"ל, מה שנוגע לצדקות עצמו, באמת היה נח צדיק תמים, ולא נתפתה לעשות כמעשי הרשעים שבדורו, וכל שכן אילו היה בדור צדיקים, היה צדיק יותר, כי אז היה יכול ללמוד ממעשה הצדיקים צדקות יותר. ויש דורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק ואלו היה בדורו של אברהם, לא היה נחשב לכלום, לפי דורו היה צדיק, יען אשר לא עשה כמעשיהם, והיה צדיק תמים לעצמו. אבל יען שלא לימד והדריך בני דורו לזכות גם אותם, לכן אילו היה בדורו של אברהם אבינו, שזכה וזיכה את הרבים, לגבי דידיה לא היה נחשב לכלום.
נמצא דלא פליגי הני אמוראי, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי - לעצמו היה צדיק גמור, אבל לא היה מזכה את הרבים.
והסמיך רש"י לפרש הנפקא מינה בין נח לאברהם: את האלקים התהלך נח, שהיה רק צדיק לעצמו, ובאברהם הוא אומר אשר התהלכתי לפניו, שהיה הולך לפני אלקים לקרוא בשם ה', לזכות את הרבים, עי"ז: נח היה צריך סעד לתמכו, שהיה צריך סייעתא דשמיא, שלא יתפתה לעשות כמעשה רשעי דורו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו, כי יען שזיכה את הרבים, לא היה צריך סייעתא דשמיא שלא ללמוד מרשעי דורו, כי המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו.
ועוד נפקא מינה בלשון התהלך, שמשמשת להבא ולשעבר בלשון אחד, קום התהלך לעתיד - ר"ל, התהלך הנאמר באברהם, הוא גם לשון עתיד, דגם לעתיד לדורות, דור דור אחריו, חיֹה יחיה אברהם כמתהלך בין אלו אשר היה מזכה אותם ללמדם ולהכניסם תחת כנפי השכינה - כי המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, וכאילו הוא חי וקיים לדורות, גם בדורות העתידים לבוא אחריו. אבל התהלך נח – לשעבר, התהלכות נח בצדקו הוא רק לשעבר, כל זמן שהיה חי על האדמה, אבל אחרי כן, פסקה הליכתו ואין בו לדורות - זהו המשך המאמרים בפירש"י ז"ל לפע"ד לפרשם.
ואגב אזכיר דבר נחמד ונכון, ששמעתי מפי בני הרב הגדול הצדיק מו"ה יחיאל יוסף (שי') אבדק"ק ד"ס מארטאן יע"א(4*), על מה שיש להעיר בדברי חז"ל שאמרו: אילו היה בדורו של אברהם אבינו וכו', דמשמע לכאורה שלא חי נח בימי אברהם אבינו. וקשה, צא וחשוב שנות הדורות מנח עד אברהם ותמצא כי ימי חיי נח תשע מאות וחמשים שנה, כלו בשנת נ"ח לשנות חיי אברהם. נמצא כי באמת נח חי בדורו של אברהם אבינו נ"ח שנה?
ותירץ בני הנ"ל (שיחי') כי חז"ל דייקו לומר: אילו היה בדורו של אברהם וכו' - ובדורו של אברהם לא היה נח חי, כי בן תשעים ותשע שנה היה כאשר נקרא שמו אברהם, נמצא כי נח חי בדורו של אברם, אבל לא בדורו של אברהם.
עוד המתיק לתרץ, כי אברהם בן חמש ושבעים שנה היה בצאתו מחרן - אשר אז התחיל ללכת ממקום למקום ללמד בני דורו דעת אלקים ויראתו ועבודתו, לקרוא בשם ה' - ואז התחיל הדור, שנקרא 'דורו של אברהם אבינו', ואז כבר לא היה נח חי, ושפיר אמרו חז"ל: אילו היה בדורו של אברהם, כי דורו של אברהם התחיל כאשר התחיל אברהם אבינו ללמד בני דורו, ואז כבר היה בן ע"ה שנה, ונח מת בשנת נ"ח שנה לחיי אברם, ודפח"ח וש"י, חכם בני וישמח לבי גם אני (עפ"י משלי כג, טו)!
*
המחנך את בניו לתורה וליר"ש הריהו חי בבניו אחריו, גם לאחר מותו
אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח. ויולד נח שלשה בנים וכו'.
פירש"י: הואיל והזכירו סיפר בשבחו, שנאמר (משלי י, ז): זכר צדיק לברכה. דבר אחר, לימדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים.
נ"ל פירוש לדבריהם - דהנה אם מזכירים על בנים כי הם בני פלוני, יש לומר דהכוונה בזה להגיד לנו, כי הבנים הללו בשביל כך נעשו צדיקים יראים ושלמים, יען כי אבותיהם היו צדיקים ישרים ותמימים, אשר גידלו אותם באמונה ישרה ביראת שמים לתורה ולמצוות ולמע"ט. כי אם האבות רשעים, אין מזכירים שם אבותם עליהם, ואין אומרים אלה הם בני פלוני, כי "ושם רשעים ירקב" כתיב (שם). ולכן בכל מקום אשר מזכירים שם האבות עליהם, שהם בני פלוני, ודאי הוא לשבחו של האב ולומר כי הוא גידלם לכך.
וזה כוונת המאמר: אלה תולדות נח, הואיל והזכירו סיפר בשבחו, ר"ל, הואיל והזכיר שהתולדות הם תולדותיו של נח, והזכיר שם אביהם עליהם - סיפר בשבחו - סיפר בשבחו של אביהם, שבשביל כי נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, לכן נתגדלו תולדותיו ג"כ בצדקות וביראה ואמונה טהורה. שנאמר: זכר צדיק לברכה, שרק אז מזכירין שם האב על תולדותיו, אם הוא היה צדיק, וגידלם לכך, והניח ברכה עליהם. אבל ושם רשעים ירקב, ואין מזכירים "אלה תולדות פלוני".
אמנם יש לפרש גם באופן אחר, כי לכוונה אחרת הזכיר הכתוב נח איש צדיק וכו' - כי בא ללמדך, שהעיקר מה שמתאווים האבות הצדיקים לבנים, הוא למען הניח ברכה אחריהם, דהיינו תורתם ומעשיהם הטובים, אשר בניהם אחריהם יקיימו אותם וינחילום לבנים אחריהם, דור דור. כמו שהיה כן אצל אבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב, כי אברהם הנחיל תורתו ומעשים טובים שלו וחינך בהם את יצחק בנו, וכן יצחק ליעקב, ויעקב לבניו, וכמו שנאמר (יח, יט): כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט.
והנה כבר אמרו חז"ל: כל המניח בן כמותו כאילו לא מת (עפ"י ב"ב קטז; ועיי' דרשת חז"ל עה"פ הנ"ל: למען אשר יצוה את בניו, בב"ר מט, ד וברש"י שם). וכן דרשו חז"ל במדרש רבה (סג, ג): אלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם נקרא אברהם, יצחק נקרא אברהם - ר"ל כי ביצחק נולד אברהם לחיים חדשים, כי הוא חי בבנו ההולך בעקבותיו, וכמו שדרשו חז"ל: מה זרעו בחיים אף הוא בחיים (תענית ה:), וכאילו נולד האב מחדש בבנו, ואף אם מת האב, כבר הוא חי וקיים ועומד והולך בינינו, בבנו אשר הוא צדיק כמותו.
וכמו שאמר הנביא זכריה ליהושע הכהן הגדול (זכריה ג, ז): כה אמר ה' אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמור וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמור את חצירי - ר"ל, שלא לבד שאתה בעצמך תלך בדרכי ותשמור מצוותיי, אבל גם תגדל בני ביתך ובית ישראל ללכת בדרכי האמת והדין והטוב והישר, אז - ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, אז תהיה עומד ומהלך ביניהם אף לאחר מוות, כי חי וקיים לעולם בבניו וזרעו אחריו.
וזה כוונת הפסוק: אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים, ר"ל, בתולדותיו של נח, נולד נח הצדיק מחדש, נולדו מחדש מעשיו הטובים. נמצא כי תולדות נח – נח בעצמו, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, ר"ל, נהיה עוד הפעם בדורותיו ותולדותיו.
את האלקים התהלך נח ופירש"י: התהלך, בלשון כבד משמשת לשעבר ולהבא - כי נח לא רק לשעבר הלך את האלקים, אבל התהלך, להבא, גם אחרי מותו, הוא עומד ומתהלך את האלקים, ע"י בניו. וזהו שמושו של למ"ד בלשון כבד לשעבר ולהבא, הלך ועוד ילך, יען כי לימד והדריך בניו בדרכיו בזריזות ואומץ כח, לכן זכה להיות לו מהלכים אף להבא.
וזה כוונת הפסוק (משלי כ, ז): מתהלך בתומו צדיק, ר"ל, אז הצדיק הוא מתהלך - דהיינו לשעבר ולהבא - אם אשרי בניו אחריו, בניו הולכים בדרכיו ובעקבותיו אחריו.
וזאת כוונת המדרש רבה (ל, ד): אלה תולדות נח נח, אמר רבי אבא בר כהנא, כל מי שנכפל שמו יש לו בעולם הזה ויש לו בעולם הבא, ר"ל, מי שנכפל שמו, כגון אלה תולדות נח נח - להורות שבתולדותיו נולד הוא בעצמו מחדש - לזה יש חיים לא לבד בעולם הזה אשר הוא חי בו, אבל חיה יחיה גם לעתיד דור דור אחרי מותו, בדורותיו וזרעו אחריו.
ובאמת זה כל תכלית האבות הצדיקים שמתאוים לבנים, לא למען יהיו להם הבנים חוטרא לידיהם [משענת לעת זקנתם, עפ"י יבמות סה:], אבל למען יתקיימו מעשיהם הטובים ע"י בניהם, ויוולדו הם בעצמם מחדש בבניהם אחריהם לעולם.
וזאת כוונת פירש"י: דבר אחר, שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשיהם הטובים - ר"ל, דלכן כתוב אלה תולדות נח נח איש צדיק וכו' - לפי שעיקר תכלית של תולדות הצדיקים הוא שיוולדו הם בעצמם מחדש, דהיינו מעשיהם הטובים יתקיימו מחדש ע"י בניהם אחריהם, ויהיו מתהלכים לשעבר ולהבא, כדכתיב: את האלקים התהלך נח, והבן.
*
אין להתפשר עם הקב"ה – דהיינו להזהר במצוות שבין אדם למקום
אך לא באלו שבין אדם לחבירו, או להיפך
אלה תולדות נח נח וכו'.
מדרש אגדה: נח לשמים ונח לבריות. ובמדרש לקח טוב (פסיקתא זוטרתי): נח לבוראו ונח לבריות [ובמד"ר (ל, ה): נייחא לעליונים נייחא לתחתונים, נייחא בעוה"ז נייחא לעוה"ב].
ונראה לפרש, דהנה בכל דור ודור, בשנים קדמוניות וגם בדורותינו בזמן הזה, יש בני אדם הרוצים להתפשר עם הקב"ה - יש מהם אומרים, כי הם מקיימים בשמחה מצוות שבין אדם למקום: מניחים תפילין, ומתפללים בכל יום ערב ובוקר וצהרים, ושומרים שבת ויו"ט כהלכה, וביתם בכשרות, ואינם אוכלים טריפות ונזהרים בטומאה וטהרה. אבל במצוות שיש בהם חסרון כיס - כגון ליתן נדבה לעניים, ולתמוך דלים ואביונים מהונם וממונם, או להזהר שלא להונות את חברו במשא ובמתן - בדרך כלל במצוות שבין אדם לחברו - אינם נזהרים ואינם מקיימים אותם, ואין זה דרך הישר והנכון והטוב בעיני ה'!
וכבר הזהיר על זה הנביא זכריה ע"ה (יד, כא): והיה כל סיר בירושלים וביהודה קודש לה' וכו' ולא יהיה כנעני עוד בבית ה' צבאו_ת ביום ההוא - דרשו חז"ל (פסחים נ.): לחד מ"ד, כנעני היינו תגר, סוחר (וכן תרגם יונתן: תגרא), כמו שאמר הכתוב: כנען בידו מאזני מרמה (הושע יב, ח); כנעניה נכבדי ארץ (ישעיה כג, ח). ולחד מ"ד, כנעני נוטריקון: אין כאן עני, עיין פרש"י ז"ל.
ונ"ל הכוונה עפ"י מוסר - דהנביא הזהירנו, דאפילו אם הבית בכשרות, והיה כל סיר בירושלים וביהודה קודש לה', ומקיימים המצוות שבין אדם למקום, בכל זאת לא ירצו בזה לעשות מעשה סוחר עם הקב"ה - כנען בידו מאזני מרמה - וירצו לסחור [להתמקח ולגרוע] מסכום המצוות, שלא יתנו צדקה לעניים.
לכן אמר הנביא: ולא יהיה כנעני - דהיינו סוחר - בבית ה' ביום ההוא, דלא יעשה מעשה כנעני - תגרא, אין כאן עני, ר"ל, שבביתו אין לעני לבוא וליקח חלק מהונו, כי די לו שאצלו כל סיר קודש לה', שביתו בכשרות, ומקיים מצוות שבינו לקונו, ולכן חפשי הוא ממצות צדקה וכיוצא בזה בין אדם לחברו, לא יהיה עוד כן! אלא, והיה כל סיר בירושלים וביהודה קודש לה', ובכל זאת, ולא יהיה עוד כנעני בבית ה' ביום ההוא, כל ב' הפירושים לא יימצאו: תגרא, סוחר - ומהו מעשה תגרא שלו - אין כאן עני, והבן.
ויש בני אדם העושים ואומרים להיפך מזה - שהם מרבים לעשות צדקה וחסד, ותומכים דלים ואביונים בפזרון ידים, ונזהרים מאד שלא להונות את חבירו במשא ובמתן, ובכל מצוות שבין אדם לחבירו. אבל אינם מניחים תפילין, ואינם מתפללים, ואינם שומרים שבת ויו"ט, ואוכלים טריפות, אינם מקיימים מצוות בין אדם למקום, וחושבים כי במצוות צדקה וחסד שעושים, הם פודים עצמן מחיוב המצוות בין אדם למקום.
אבל טועים הם! וכמו שפירש אדמו"ר הגאון רשכבה"ג בעל כתב סופר זי"ע את מאמר הכתוב בפרשת עקב (דברים י, יז): אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה - ר"ל, שהקב"ה לא יקח שוחד זה ולא ישא לו פנים בעבירותיו שחטא לנגדו במצוות שבין אדם למקום, אפילו אם הוא איש חסד ובעל צדקה גדול, שעושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה - כי אין מצוה מכבה עבירה!
וגם על זה הזהיר הנביא זכריה ע"ה: והיה כל סיר בירושלים וביהודה קודש לה' - כמו שפרשתי, שזה מוסב על הכשרות ועל קיום מצוות בין אדם למקום - ולא יהיה עוד כנעני בבית ה' ביום ההוא כמו שפירשתי, כנעני, תגרא, שירצה להתפשר עם הקב"ה, ולעשות מעשה תגרא, לפדות עצמו מחיוב מצוות בין אדם למקום ע"י מעשה הצדקה. כאשר יאמרו הפושעים עוברי עבירה, מחללי שבת ואוכלי טריפות: ראו נא, כמה מרבים אנחנו בצדקה וחסד, עד כי אצלנו במקומנו - אין כאן עני, כי אנחנו תומכים את אחינו אשר מטה ידם עמנו, שלא יבואו לידי עניות ודלות, ואנו מחזיקים בהם בכל מאודנו והוננו, וחטאינו בצדקה נפרוק (עפ"י דניאל ד, כד).
לכן הזהיר הנביא על שני מיני סחרות ותגרות, שאין אחד מהם נכון! כי צריך לצאת ידי שמים ובריות, לקיים מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו, שניהם יחדיו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים יט, ט_י): מצות ה' ברה וכו' יראת ה' טהורה וכו' משפטי ה' אמת צדקו יחדיו - שאת כולם כאחד יקיים ויעשה.
ועל ב' עניינים הללו סיפר לנו הכתוב שבחו של נח: נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, שמעשיו בין אדם לחבירו היו בצדק ובמשפט, בתום וביושר, וגם את האלקים התהלך נח, שקיים גם מצוות בין אדם למקום.
ולזה כיוון המדרש: נח לשמים ונח לבריות, או נח לבוראו ונח לבריות, ר"ל, שעשה נחת רוח ליוצרו ובוראו במצוות שבינו לקונו, ועשה נחת רוח לבריות במצוות שבין אדם לחבירו, כי קיים שניהם כאחד.
אבל בני דורו חטאו בשניהם, כמו שאמר הכתוב (ו, יא): ותשחת הארץ לפני האלקים, שחטאו ועברו עבירות שבין אדם למקום, עבודה זרה וגילוי עריות. ותמלא הארץ חמס, ר"ל, שחטאו ועברו גם עבירות בין אדם לחבירו, גזל ושפיכת דמים. ולכן נגזר עליהם המבול - נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו (ז, יא) - מתהומות הארץ ומארובות השמים בא עליהם האבדון, יען כי חטאו לשמים ולבריות הארץ, לכן נענשו מדה כנגד מדה, כי הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט (עפ"י דברים לב, ד), והבן.
*
לברית מילה
טעמי מצות מילה: א. להחליש התאווה
ב. לשם אות התקשרות בין כל בני הברית
מסורה: ואתם פרו ורבו (ט, יז); ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות יט, ו); ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום (דברים ד, ד).
אמרתי לפרש, עפ"י הבחינה, כי מצות מילה, אע"פ שאנו מחויבים לקיימה רק מטעם גזירת הבורא ית"ש ולא מטעם איזה בחינה וחקירה, מ"מ כתבו המחקרים הקדושים, שיש במצות מילה בחינה אחת - להחליש התאוה אשר ברתיחות הדם שבאדם מקורה, וע"י דם ברית מילה נחלש כח רתיחות הדם והאדם הנימול לא יהא להוט כל כך אחרי תאוות רתיחת דמו.
ועוד, כי יען שגופו ובשרו נחתם בחותם אות ברית קודש לה' - אשר קידש ידיד מבטן וצאצאיו חתם באות ברית קודש (נוסח הברכה לאחר המילה) - לכן, אם יגדל ולבבו ישכיל ויבין גודל מעלתו, שהוא חתום בחותמו של הקב"ה אשר שם בבשרו, לא יטמא ולא יחלל את גופו אשר הוקדש לה' בחותמו, ולא ילכלך אותו בעוונות ופשעים של התאוות המגונות, לזנות אחרי לבבו ועיניו.
וכמו שכתב במדרש על הפסוק (שיר השירים ה, ג): פשטתי את כתנתי - וראיתי מילה שנימולתי לשמונה - אם כן איככה אטנפם, להיות עובד עבודה זרה [עיי' ילקוט שמעוני שה"ש (תתקפח) וז"ל: תשובה לעובדי אלילים שרוצים להטעות את ישראל - אנו נימולין לשמונה ימים, יכולים אנו להסיר את המילה?! רחצתי את רגלי במי הכיור, איככה אטנפם באלילים?!]. ר"ל, דכיון שהמילה ניתנה לשמונה, זמן שהאדם עדיין נקי מן החטא, על כרחך צריך לומר כי המילה היא אות חביבות מאת הקב"ה, אשר שם אות בבשרנו, למען נדע כי אנחנו בני ישראל עם קדושו חתומים בחותמו. אם כן, איככה אטנפם, לגופי ובשרי אשר הם קודש לה', ע"י תאוות זנות ותענוגים חומריים האסורים, להיות עבד לתאוותי, לשגות בזרים ולחבק חיק נכריה, להיות עובד ע"ז, וכדכתיב (ו, יא): ותשחת הארץ לפני האלקים, ופירש"י: לשון ערוה וע"ז.
והבחינה השנית - כמו שכתב הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פמ"ט) והבעל עקידה (שער י"ח ד"ה אמנם) - כי אחת מתועלותיה של המילה היא האהבה וההתקשרות אשר בין בני ברית, אשר להם אות ורושם להתקשר בקשר אהבה ולהדבק זה בזה. כמו עבדי מלך אחד וחיל צבאו, אשר להם לכולם אות אחת במלבושם או בכליהם אשר בראשם, ועי"ז יחדיו יודבקו בקשר חזק ואמיץ ובברית אהבה ושלום - כן ראתה חכמתו העליונה של הבורא ית"ש, אשר בחר באברהם אבינו ובזרעו אחריו, וצאצאיו חתם באות ברית קודש, למען ידבקו זה בזה כל בני אברהם יצחק ויעקב בקשר של קיימא, באהבה ואחוה ורעות וברית שלום.
וזה כוונת המסורה: ואתם פרו ורבו - רמז למילה, שעי"ז נעשו תם, וזה לב' בחינות ותכלית כפולה ומכופלת:
א. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, שעי"ז תקדשו עצמכם וגופכם שלא לזנות אחרי תאוות לבכם.
ב. ואתם הדבקים בה' אלקיכם וכו', שע"י המילה, תהיו דבקים זה בזה באהבה ושלום, אשר הדביק הקב"ה אתכם בחותם אות ברית אשר בכם.
*
לנישואין
ברית הנישואין היא כריתת ברית בין הזוג לה'
מסורה: ואתם פרו ורבו; ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש; ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום.
נראה לפרש על דרך מוסר - הנה מצות פרו ורבו היא מצוה ראשונה שבתורה, כי - לא תהו בראה לשבת יצרה (ישעיה מה, יח), ולכן ציוונו הבורא ית"ש ליקח אשה להוליד בנים ובנות ולהקים משפחה.
אמנם לא די בכך שישא אשה לקיום המין, אבל צריך שישא אשה לשם שמים, ולקדש את הזיווג ע"י זהירות במצוות התלויות בזיווג - דהיינו שמירת חוקי נדה, טומאה וטהרה, שמירת כשרות הבית ושבת קדש ויו"ט, וגם לגדל בנים ובנות לתורה ומצוות, ליראת ואהבת שמים - אשר בהם קדשנו הקב"ה במצוותיו והבדילנו מכל העמים, להיות לו עם סגולה ממלכת כהנים וגוי קדוש.
ואם איש ואשה עושים כן, אז הברית של הנשואין אשר בה התדבקו זה אל זה, היא אינה רק קשר ודבקות איש ואשתו, אבל היא גם קשר ודבקות לה' ובה', אשר נתן בלבם את האהבה זה לזה - אלקים מושיב יחידים ביתה (תהלים סח, ז), הקב"ה מזווג זיווגים (עפ"י ב"ר סח, ד) - והוא שוכן איתם באהלם, כמו שאמרו חז"ל (סוטה יז.): זכו שכינה שרויה ביניהם. וכיון שהוא שוכן איתם, גם ברכתו עליהם והוא משפיע להם חיים וברכה, פרנסה טובה ושלום וכל טוב.
וזו כוונת המסורה: ואתם פרו ורבו, אבל הזהרו שתהיה זאת באופן אשר - ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ר"ל, שתשמרו קדושת הזיווג וכשרות הבית, וכל המצוות התלויות בחיי הזיווג והמשפחה. ואתם הדבקים, לא רק זה בזה, אבל דבקים יחד בה' אלקיכם! עי"ז - חיים כולכם היום - מובטחים אתם היום הזה, כי תזכו לחיים ארוכים, חיים של שלום, חיים של טובה, חיים של ברכה, חיים של פרנסה וכלכלה וכו', כמו שהתפללנו שיחדש ה' עלינו את החדש הזה, אמן.
*
עוד לנישואין ולחנוכת הבית
הנהגת האדם בכל אשר יגזור לו הבורא,
בין בעושר, בין בעוני, ובין במידה ממוצעת
צוהר תעשה לתבה ואל אמה תכלנה מלמעלה ופתח התבה בצדה תשים תחתיים שניים ושלישים תעשה (ו, טז).
מרומז בזה מוסר השכל לכל יושבי תבל, בני אדם הדומים לנוסעים באניה בים הולך וסוער - העולם הזה - יהמו גליו, פעם מגביהים האניה למעלה, ופעם מורידים אותה לתהום תחתיות, ופעם הים נח ושקט והאניה כדרכה שטה על מי מנוחות.
כן חיי האדם בעולם הזה - כאשר יגזור עליו השי"ת, להרים קרנו למעלה, להשפיע לו עושר וכבוד וגדולה, או להשפילו עדי ארץ, לחיות חיי צער בדלות ועניות במצור ובמצוק ולחצוהו פגעים רעים, או יתן לו הקב"ה די מחסורו יום יום, רֵאש ועושר לא נותן לו (עפ"י משלי ל, ח).
יהיה איך שיהיה - בין שאור ההצלחה יהל לו, בין שחושך העניות והתלאות ישופהו, בין שיהיה מנת חלקו בחיים לא חושך ולא אור - תמיד יביט לשמים, ישא עיניו לאלקים אשר מאתו החיים והטוב, והוא גוזר עלינו כל גזירות, העושר והעוני, השלום והצער, וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד (עפ"י ברכות ס:).
ואם ישים את ה' לנגד עיניו תמיד - אז לא יבעט בעשרו ולא יאבד בטחונו בעוניו, ויסבול יסורין ולחץ ותלאות, בלתי תלונה וכשל רוח. ואם ימצא די מחסורו יום ביומו, תהיה לו מידת הסתפקות ואל יהיה מן המהרסים לעלות מעלה מעלה בפעולות מתחזקות, יש לו מנה מבקש מאתים וכו' (עפ"י קוה"ר א, א), אבל יקיים מה שאמרו חז"ל בירושלמי (ריש פ"ק דפסחים): נח כשנכנס לתיבה הביא עמו אבנים טובות ומרגליות, ביום היו כהות ובלילה היו מבהיקות, רמז למידות טובות שהיו בנח הצדיק. כי ביום, ששמש ההצלחה זורחת עליו - אל יבעט, אבל ישתדל שְׁיִכְהוּ עיני תאוותיו. ובשעה אשר ליל הצרות והעוני יחשיך חייו - יבהיק לו אור הבטחון בה' וההסתפקות במדה שמדד לו הקב"ה.
וזהו שאמר הכתוב: צוהר תעשה לתיבה, ר"ל, לתיבה אשר בו כל אדם שט בים חיי עוה"ז, צריך שתעשה לו צוהר המאיר לך ולנפשך ורוחך, וכמו שדרשו חז"ל (ב"ר לא, יא): חד אמר חלון וחד אמר אבן טובה - ולא פליגי, כי מאן דאמר חלון, ר"ל, אשר בו יביט השמימה, וישים מבטחו בה' בשעת צרתו ועוניו. ומ"ד אבן טובה, ר"ל מידה טובה, מידת אבן טובה כנ"ל, שלא יבעט בעשרו ויכהה לַבַּת תאוותיו. וגם תהיה לו מידת הסתפקות, בל יהרוס לעלות למעלה, וכמו שאמר הכתוב: ואל אמה תכלנה מלמעלה, שלא ירצה לעלות בגגות מעלה מעלה, אבל יספיק לו מה שימדוד לו השם. ופתח התיבה בצדה תשים - ולא למעלה - שלא יירדו בו גשמי התלאות ויאבד שברו וקצף וקילל ופנה למעלה (עפ"י ישעיה ח, כא).
מידות טובות האלה ינהלוהו בטח על מי מנוחות באדמת החיים - בין אם ימדוד לו השי"ת תחתיים, בשפל המדרגה, בדיוטא תחתונה של עוני ולחץ - בין אם יתן מנת חלקו שניים, במדרגה אמצעית, לא רֵאש ולא עושר - בין אם יגביה אותו למעלה בְּשִׁפְעַת עושר וכבוד, דהיינו ושלישים תַּעֲשֶׂהָ - לכל מדרגות ומנות גורלך בחיים, תעשה לך צוהר לתיבתך, למען תלך במעגלי צדק על מי מנוחות לנהלך.
כן ישימו איש ואשה בזיווגם צוהר לתיבתם, וכן הבונה בית ישים לו צוהר כנ"ל, ואז ישבו בטח ושקט ושאנן בנוה שלום וברכה עד עולם, אמן.
*
להספד
בזמן הזה, גם אדם פשוט שלא עבר עבירה - ראוי לשבח ולתהילה
אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלקים התהלך נח.
נראה לפרש, כי בדורות שלפנינו, שהיו הרבה צדיקים ישרים ותמימים, זהירים במצוות ופרושים בקדושה ובטהרה בכל עניינים - אז בימים ההם - מי ששמר שבת, ולא אכל טריפות, והיה מניח תפילין ומתפלל בכל יום, ועוסק במשא ובמתן באמונה, לא שיבחוהו עדיין לומר עליו כי הוא צדיק. כי אז היה כל איש פשוט עושה כן, כי לא נמצאו עוברי עבירה לחלל שבת ולאכול טריפות ושלא להניח תפילין ושלא להתפלל, או שלא לישא וליתן באמונה, כי כולם היו יראים את אלקים, דהיינו יראי חטא. אבל רק מי שהיה נפלא בחסידותו וצדקתו ופרישותו וקדושתו - שהיה מקדש עצמו במותר לו, שלא ליהנות מעוה"ז, ועסק רק בתורה ועבודת השם לילה ויום - לזה שבחוהו לומר עליו שהוא צדיק.
אבל בזמן הזה, שרבו הפושעים והמורדים עוברי עבירות - מחללי שבת ויו"ט, אוכלי בשר השקץ והעכבר, אנשי מדון ומרמה - הנה אם נמצא איש שאינו עובר עבירה, או שאינו איש מרמה וכזב, אבל הוא ירא חטא, ירא אלקים אפילו רק מפחד העונש של מידת דינו, הנה ישבחוהו ויאמרו עליו שהוא צדיק.
וזה כוונת הכתוב: אלה תולדות נח, ר"ל, בזמן תולדות נח ודורו, נח איש צדיק - נחשב לאיש צדיק, גם אם רק - תמים היה בדורותיו, ר"ל, שנשא ונתן באמונה ובתמים, ואפילו אם רק את האלקים התהלך נח, שהיה ירא מן מידת הדין ועונשו, ולכן היה ירא חטא ולא עבר עבירה. וזה מכוון עם פירש"י ז"ל: בדורותיו, אילו היה בדורו של אברהם אבינו לא היה נחשב לכלום, אבל בדור צדיקים היה צריך להיות צדיק יותר.
וזה כוונת המדרש רבה בקהלת, על הפסוק (קהלת יב, יג): סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם - סוף דיבורו של אדם הכל משמיעים את מעשיו, כשר היה פלוני זה, ירא שמים היה פלוני זה - כי בסוף הימים והדורות היורדים מטה מטה במעלות ובמידות תרומיות, אז הכל משמיעים את מעשיו של אדם לשבח, ואומרים כשר היה פלוני זה, ירא שמים היה פלוני זה - ר"ל, אם רק ירא חטא היה שלא עבר עבירה, אע"פ שלא היו בו מעלות ומידות תרומיות אחרות, ישבחוהו ויאמרו עליו: כשר היה פלוני זה, יען כי ירא שמים היה פלוני זה, והבן.
אמרתי כל הנ"ל בהספד אדם פשוט, שלא עבר עבירה, אבל לא היה בעל מעלות ומידות - כי ראוי לשבחו ולפארו, יען כי בזמן הזה לאדם כזה לו יאתה תהילה.
* * *