הנסיון הראשון והאחרון של אברהם אבינו
היו נגד טבע אהבת אבות ובנים
ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך (יב, א).
מדרש ילקוט שמעוני (רמז סג): אמר לו הקב"ה נסיון ראשון ונסיון אחרון איני מנסה לך אלא בלשון זה, לך לך מארצך, לך לך אל ארץ המוריה.
ובמדרש תנחומא (אות ג) איתא בזה הלשון: רבי לוי אומר, נסיון הראשון כנסיון האחרון. נסיון הראשון בלך לך מארצך, נסיון האחרון בלך לך אל ארץ המוריה.
וצריך להבין, דהנה גדול מאד ההבדל בין נסיון הראשון לנסיון האחרון - דבנסיון הראשון לא ניסהו בדבר הנוטל חיים, ובנסיון האחרון ניסהו בדבר הנוטל חיי בנו יחידו. וכי בשביל דמיון המילות "לך לך", נוכל לדמות ב' הנסיונות זה לזה, אם אין בהם דמיון בעצם העניין?
ונלענ"ד, דבאמת בעצם העניין יש דמיון ביניהם, ומלות "לך לך" מגידות לנו הדמיון.
דהנה כבר העיר המלבי"ם, כי מילות: לו לך לכם להם, הוראתם שתהיה הפעולה לו ולא לזולת. לצורך עצמו, או לדעת עצמו, או להנאת עצמו, ולא לצורך, לדעת ולהנאת זולתו (עיי' מש"כ בפירוש התורה והמצוה בפרשת מצורע (משנה קמט) על מאה"כ (ויקרא טו, יג): וספר לו). ויש לדקדק, כי בדיבור "ולך לך אל ארץ המוריה" אין לפרש הוראת מלת "לך" בשום אחד מן האופנים הנזכרים.
לכן נלע"ד לפרש, כי מלת "לך לך" בנסיון הראשון והאחרון, הוראתו שיעשה דבר אשר אחרים זולתו אין עושים כן, וילך בדרך אשר אחרים זולתו אינם הולכים בדרך כזה. כי הנה לעזוב את אביו הזקן ואת כל משפחתו, לעזוב ארצו ומולדתו ובית אביו, ולילך אל ארץ אשר לא ידע אותה, זהו שלא כדרך שנוהגים בו בני אדם. וכן ליקח בנו יחידו אשר אהב ולהעלותו לעולה, זהו מילתא דתמיה, שלא כדרך מנהג העולם, וכל בני הדור יליזו עליו שהוא עושה דבר שכנגד טבע אהבת בן לאביו ואהבת אב לבנו, נמצא כי הולך דרך לעצמו מובדל מזולתו. וזהו שאמר לו הקב"ה לך לך, לך בדרך שאתה לבדך הולך דרך כזה, וזולתך אין אדם הולך בדרך תמוה כזה כנגד הטבע, [לך ונהג בדרכך הבלעדית, שהרי איש זולתך לא ילך בה].
ועל זה שפיר קאמר המדרש: נסיון ראשון ונסיון אחרון איני מנסה לך אלא בלשון זה - ר"ל, כי לך לך מארצך וכו', וגם לך לך אל ארץ המוריה - בשתיים אלו תלך לבדך, ואין זולתך ההולכים בדרך כזו, כי שתיים אלה הן שלא כמנהג ודרך העולם.
ושפיר קאמר ר' לוי: נסיון ראשון כנסיון אחרון וכו', כי בשניהם היה נסיון גדול לאברהם אבינו, לעשות שלא כדרך הבנים והאבות, ובני דורו יליזו עליו שהוא עושה דבר נגד הטבע, דהיינו כבוד אב ואם ואהבתו אליהם, והוא עוזב אותם בזקנותם, וכנגד טבע אהבת אב לבנו, והוא הולך דרך לבדו להעלותו לעולה. ומדוייק לשון לך לך, דרך שהיא לך לבדך, ולא לזולתך, לכל אדם, בכל העולם!
ובכל זאת עמד אברהם אבינו ע"ה בנסיון, וכבש את טבע אהבתו לאבותיו, ואהבתו לבנו יחידו - וילך אברם כאשר דבר אליו ה' (יב, ד), וישכם אברהם וכו' וילך אל המקום אשר אמר לו האלקים וכו' (כב, ג) - כדי לעשות מצות הבורא ית"ש, כנ"ל נכון.
*
בכל מצב שהוא, האדם הינו רק כגר בעוה"ז
ועליו לפרוע חובותיו לבוראו
ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב וילך למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחילה וגו' (יג, ב_ג).
פירש"י: כשחזר ממצרים לארץ כנען היה הולך ולן באכסניות שלן בהם בהליכתו למצרים, לימדך דרך ארץ שלא ישנה אדם מאכסניא שלו. דבר אחר, בחזרתו פרע הקפותיו.
הדברים האלה צריכים ביאור, כי מה תכלית יש בדבר הזה שלא ישנה אדם מאכסניא שלו - אם ימצא אכסניא טובה ממנה, למה לא ישנה?! ואם לא ימצא טובה ממנה, בלאו הכי לא ישנה, ומה לימוד מוסר יש בזה?
ויותר מוקשה: "בחזרתו פרע הקפותיו", מה שבח יש בזה לאברהם אבינו ע"ה, וכי סלקא אדעתן שאברהם אבינו ע"ה לא ישלם הקפותיו ויהיה ח"ו מאותם שנאמר עליהם (תהלים לז, כא): לווה רשע ולא ישלם?! ומה בא להשמיענו שפרע הקפותיו?
ונלע"ד הכוונה על פי מוסר, כי הנה כבר אמר דוד המלך ע"ה: כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו כצל ימינו על הארץ (דה"א כט, טז), אדם להבל דמה ימיו כצל עובר (תהלים קמד, ד), בבקר יציץ וחלף לערב ימולל ויבש (שם צ, ו) - כי לא ידע האדם את עתו (עפ"י קהלת ט, יב), היום בכאן ומחר בקבר (עפ"י ברכות כח:), ואנחנו בעוה"ז דרים כבדירת ארעי, כאכסנאים באכסניא, באקראי בעלמא.
וראיתי וקראתי בילדותי משל, לאורח עובר בדרך, עייף ויגע, וגשם שוטף ירד מן השמים עליו. והגיע לארמון גדול אשר בה דר שר גדול רשע עריץ, והאורח דפק בשערי הארמון למען יפתחו לו ויבוא שמה למצוא מחסה מזרם וממטר, אבל השער היה סגור ולא פתחו לו, אע"פ שדפק הרבה וצעק והתחנן מאד שיפתחו לו. ויהי כי הרבה לדפוק על דלתות השער, והנה בעל הארמון הקיץ משנתו ויפתח את חלונו, ויגער על האורח, למה זה מרעיש ודופק דלתיו!
וישא האורח את קולו ויבך ויתחנן לו, שיגדיל טובו ויעשה עמו חסד לתת לו מקום באיזו פינה ובאיזה זוית הבית, שיוכל ללון שם תחת הגג, אפילו על הארץ, רק להנצל מזרם ומטר השוטף, ורק ללון לינה אחת. ויגער בו השר האכזר ויאמר אליו ברוגז: גש הלאה, כי ארמוני אינו אכסניא! ולא רצה להניחו לבוא אל ארמונו, ויצו לגרשהו משער ארמונו.
וישא האורח את קולו ויאמר אל השר האכזר: בי אדוני, בבקשה ממך, תן לי רשות לשאלך ג' או ד' שאלות, ואח"כ אלך לדרכי. ויאמר: שאל, אבל מהר כלה דבריך!
וישאלהו האורח: אמור נא אדוני, כמה שנים עברו שאתה דר בארמון זה? ויאמר: זה עשרים שנה. וישאלהו עוד: ומי היה דר לפניך פה וכמה שנים דר פה? ויען לו: אבי דר לפני פה, כ"ה שנים. ויוסף לשאול: ולפניו מי דר פה וכמה? ויאמר: אבי_אבי, שלשים שנה. וישאלהו עוד: ומי ידור אחריך פה? ויען: בני הגדול ידור אחרי, שנים אשר יחיה.
ויקרא אליו האורח ויאמר אל השר: הלא תראה כי ארמונך זה באמת רק אכסניא הוא, יען רק איזה שנים הקצובים מאת האלקים לחיים, דר כל אחד ואחד מכם פה, ואח"כ ילך בדרך כל הארץ ויעזבנו לאחרים. הלא תבין, כי אתה ואביך ואבות אבותיך ובניך אחריך, כל אחד רק אורח עובר פה, והבית הזה רק אכסניא לך ולהם, לימים רבים או לימים מועטים, כפי אשר יגזור האלקים להם חיים על פני האדמה. ואיך אמרת, כי אין ארמון זה אכסניא, הלא גם אתה רק אכסנאי ככל אשר לפניך ואחריך פה!
ויחרד האיש האכזר ויתבונן, ויפתח השער, ויבא את האורח אל ביתו ללון שם, ולא עשה עוד כמעשהו עד עולם.
הנמשל מובן מאליו - כי כולנו גרים אורחים עוברים, אכסנאים באכסניא! כל ימינו עלי אדמות, חיינו רק חיי אכסנאי ואין אנו יודעים עד כמה נוכל לשבת באכסניא שלנו, ומתי נסעה ונלכה הלאה.
אמנם העניין כך הוא - כי האדם אשר כל ימיו רעים, האיש העני והאביון אשר הוא חסר לחם וחיי צער חייו, כל ימיו מכאובים, גם בלילה לא שכב לבו, בבקר יאמר מי יתן ערב, ובערב ידאג מי יתן בבקר טרף לו ולביתו, ובמה ישכב ואנה יפנה למחר - הנה האיש הזה - בודאי ישכיל ויבין כי הוא רק אכסנאי בעוה"ז, גר ואורח עובר בארץ החיים. אבל האיש העשיר אשר לו נכסים רבים וארמונות, וכסף וזהב ירבה לו, ובקר וצאן ועבדים ושפחות, וכל אשר תאווה נפשו לא יחסר לו - הנה האיש הזה אינו רוצה לדעת כי הוא רק עובר אורח, רק אכסנאי באכסניא, בדירת ארעי בעולם הזה, כי הוא דומה לו בעיניו שהוא יושב בדירת קבע ולא ירצה לזכור אחריתו, כי פתאום ולא יידע מתי, תגיע השעה - ויעבר והנה איננו (עפ"י תהילים לז, לו) - ויעזוב ארמונותיו ונכסיו וכל חילו לאחרים.
אבל באמת, בין שהאדם נודד ללחם, ובין שהוא עתיר נכסין, צריך לדעת כי הוא רק גר על הארץ ואכסנאי באכסניא. וזה הדבר אשר הודיע לנו הכתוב מידותיו של אברהם אבינו - כי לא לבד בעת אשר אברהם אבינו היה מוכרח להרחיק נדוד, ללכת מארצו וממולדתו ומבית אביו, מאור כשדים לחרן, ומחרן לארץ כנען, ומשם היה מוכרח לצאת מפני הרעב לארץ מצרים, לא רק אז היה מבין ויודע, כי הוא רק גר ואורח עלי ארץ, אכסנאי באכסניא בעוה"ז, אבל גם אחרי כן, כאשר ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב, שהיה לו עושר והון גדול, בכל זאת וילך למסעיו וכו', וכפירש"י: כשחזר ממצרים - אשר יצא לשם ריקם ובחוסר כל, ברעב ובצמא, נע ונד מעיר לעיר וממקום למקום, ועכשיו חזר משם לארץ כנען, במקנה בזהב ובכסף והון רב, בכל זאת - היה הולך ולן באכסניות שלן בהן בהליכתו למצרים - ר"ל, גם בעושרו ותקפו, היה רואה את עצמו כאכסנאי, כאורח עובר ללון, כמו בימי עוניו ונדודיו, בעת ירידתו מארץ כנען למצרים. לימדך דרך ארץ שלא ישנה אדם מאכסניא שלו, ודרך ארץ זה הוא מוסר גדול, כי בין בעוניו בין בעשרו, אל ישנה אדם ממידתו - מאכסניא שלו - שיראה את עצמו רק כאכסנאי בחייו עלי אדמות, וזה באמת מוסר השכל.
ד"א בחזרתו פרע הקפותיו - דהנה בספר חובת הלבבות (שער עבודת האלקים פ"ו) כתב, כי בכל הטובות אשר הקב"ה מרבה להיטיב עם האדם ולהשפיע עליו שפע ברכתו, תגדל עליו החובה לפרוע את חובתו להבורא ית"ש ולהרבות במצוות ובמעשים טובים, כי הוא חייב להודות יותר ולסגל מצוות יותר מהאיש אשר מנע ממנו אלקים ברכתו והשפעתו.
למשל, העני, עד שלא יברכהו ה' בהון ועושר, אין עליו עול במצוות צדקה וגמ"ח בממונו, יען שאין לו. אבל כאשר יברכהו ה' בעושר, תגדל חובתו להרבות צדקה וחסד, וכל מה שירבה לו הקב"ה שפע וברכה וירבה הונו וחילו, כן בערך זה תרבה ותגדל חובתו לסגל מע"ט. וכיוצא בזה, עד שאין לו לאדם בנים, אין עליו חובה לגדל בנים לתורה ולעבודת השי"ת. וכאשר יוסיף לו הקב"ה גם ברכת בנים ובנות, תרבה ותגדל עול חובתו לגדל בניו לתורה ולעבודה, ולהדריך בנותיו ביראת שמים, ולחנכם במצוות השי"ת. וכיוצא בזה, אם הקב"ה ירים קרנו בכבוד והוד על שאר בני אדם, תגדל חובתו שע"י הכבוד הגדול אשר לו בעיני בני האדם וישמעו לדבריו, יורם וידריכם ללכת בדרך ישרה, ויקרבם לאמונה וליראת שמים.
נמצא, כי בכל מה שהקב"ה משפיע עלינו בטובו עושר ונכסים, בנים וכבוד וכדומה לזה, הננו בעלי חוב להקב"ה יותר ויותר, בדמיון החנווני המקיף ואנו לוקחים בהקפה ממנו. [בכל מתנת_בריאות ובכל ברכה שהקב"ה חולק לנו, אנו חבים לו יותר ויותר. חיובים תמידיים נוספים ונרשמים בעמודת החובה ב'חשבון האשראי' של ספר החיים שלנו], וצריכים אנחנו להשתדל לשלם חובותינו ולפרוע הקפותינו. כמו שעשה אברהם אבינו ע"ה, אשר בחזרתו ממצרים בהון רב, במקנה בכסף ובזהב וכבוד גדול, בכל מקום בואו בנה מזבח לה', ויקרא בשם ה' (יב, ח), הכניס גרים תחת כנפי השכינה (רש"י שם, ה), ויטע אשל (כא, לא) - אכילה שתיה לינה - להכנסת אורחים.
ולא כמו המון עם, שנודרים בעת צרתם ודלותם, שאם יעזור להם ה' וישפיע להם ברכתו, או אם יברכם בבנים וירים קרנם, אז יסגלו מצוות ומעשים טובים, ויעשו חסד וצדקה, ובניהם יגדלו לתורה, וכבודם - להרים כבוד השי"ת ותורתו. וכאשר ימלא ה' שאלתם, אז ישכחו מה שנדרו, ולא יעשו כלום, והם מן הנודרים ואינם משלמים.
(ועיי' במדרש שמואל (על מסכת אבות פ"ג מ"ח) שפירש דברי שלמה המלך ע"ה (משלי יט, כב): תאות אדם חסדו - שהאדם מתאווה שיהיה לו עושר והון, למען יוכל לעשות צדקה וחסד. ואם תאמר, למה באמת אין הקב"ה נותן לו אוות נפשו הון ועושר בביתו? - על זה אמר הכתוב (שם): וטוב רש מאיש כזב - כי הקב"ה יודע שלא יקיים נדרו לעשות חסד וצדקה, ונמצא שהוא שקרן וכזבן, וטוב איש רש, מהיות עשיר איש כזבן ושקרן, עיי"ש).
אבל אברהם אבינו ע"ה - בחזרתו פרע הקפותיו - בחזרתו ממצרים בהון ועושר רב ובכבוד, פרע מה שנתחייב להקב"ה בעבור מתנות הקב"ה, אשר השפיע לו עושר וכבוד וכו'. לכן סיגל מצוות ומעשים טובים - הכניס אנשים תחת כנפי השכינה בבנותו מזבחות לה' ויקרא בשם ה', והרבה לעשות צדקה וחסד כנ"ל - והבן.
*
ועפ"י כל הנ"ל אמרתי גם בהספד על מחותני (5*) התורני היו"ש מו"ה יצחק עקקשטיין ז"ל ראש הקהל בק"ק ארטה' אבא יע"א.
אשר כן הנפטר הלזה - לא לבד בימי עניו ודחקו, אבל גם בימי עשרו וכבודו, לא שכח כי הוא רק אכסנאי בעוה"ז. וכן עתה בחזרתו, בשוב נפשו למי שנתנה, הוא יוכל לעמוד בדין וחשבון, כי פרע הקפותיו, מה שנתחייב להקב"ה שברכו בעושר ובבנים ובכבוד, כמו שנאמר באברהם אבינו וכו', והבן כי עניין נכבד הוא.
*
בעל מידת ההסתפקות
רואה בכל אשר לו את הטוב ביותר
הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה (יג, ט).
איתא במדרש רבה (מא, ו): אמר רבי יוחנן, לשני בני אדם, שהיו להם שתי כורים. אחד של חטים, ואחד של שעורים. א"ל, אם חטייא דידי, שערי דידך. ואם שערי דידך, חטייא דידי. מן כל אתר, חטייא דידי. כך אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה.
והמשל פלאי, כי "שערי דידך חטייא דידי" היינו ממש "חטייא דידי שערי דידך", וא"כ מה חידוש כי "חטייא דידי"?
ונ"ל הכוונה, כי הצדיק אשר יש לו מידת הסתפקות, הנה גם אם לא ישפיע לו הקב"ה הון ועושר, אבל יתן לו רק לאכול לחם צר דבר יום ביומו, גם הלחם הזה יהיה מתוק לחיכו, וחשוב בעיניו כשלל רב, כמו שאמר הכתוב (להלן מט, כ): מאשר שמנה לחמו - ר"ל, שגם הלחם לבדו חשוב לו כאוכל משמנים (כפירושו של האלשיך הק' שם). אבל הרשע, שאין לו מידת הסתפקות, ומתאווה תמיד יותר ממה שיש לו - יש לו מנה, מבקש מאתים (עפ"י קהלת רבה א, יג), יש לו מאתים מבקש אלף וכו' - הנה אף אם ישפיע לו הקב"ה בשפע רב את מזונו, לא יסתפק בזה, ויגרע חשיבות כל מה שיש לו בעיניו.
וזאת כוונת המשל: לשני בני אדם וכו' אמר לו אם חטייא דידי שערי דידך, ר"ל, מה שהוא חשוב אצלי, ומעולה בעיניי כחשיבות החיטים - הנה בעיניך ואצלך אינו חשוב רק כאילו הוא שעורים, שאין לו חשיבות כ"כ, כי הוא מאכל בהמה. וכמו כן, כל מה שישפיע לך הקב"ה שפעת חסדו, הנה הכל כאין לפניך, ואתה מתאווה יותר, יען כי אין אתה מסתפק במה שיש לך, ואם שערי דידך חטייא דידי, ומה שהוא אצלך ובעיניך רק כשעורים, שאינו חשוב כל כך, וכן כל מה שהוא אצלך ובעיניך פחות הערך, הרי הוא בעיניי ואצלי חשוב כחיטים החשובים, כי לי "שמנה לחמי", כי אני מסתפק במה שיש לי. נמצא, כי מן כל אתר, חטייא דידי - בכל עניין שיהיה, הרי חלקי בערך וחשיבות החיטים, מפני מידת הסתפקות שיש לי.
וכן אמר אברהם אל לוט: אם השמאל ואימינה, מה שהוא אצלך בערך שמאל, שאינו טוב ויפה כל כך - הנה בעיניי ואצלי, הוא בערך ימין. ולכן, ואם הימין ואשמאילה, ר"ל, אפילו אם אתה תברור לך את הימין, דהיינו הטוב ויפה יותר בערך, ולי ישאר השמאל, דהיינו חלק הגרוע ופחות הערך, מכל מקום בעיניי הוא נחשב לימין.
ומלת ואימינה מוסבת לא לבד על עניין הראשון: אם השמאל ואימינה, אבל גם על עניין השני: ואם הימין ואשמאילה - שאתה תבחר לך את הטוב והמשובח - ומ"מ ואימינה, חלקי יהא הימין, דהיינו הטוב והיפה בערך, מפני מידת הסתפקות שיש לי, שאפילו שמאל נחשב בעיניי כימין. [אני נשאר עם 'הימין', אף אם אתה בחרת לך את 'הימין' המשובח ולי נשאר 'השמאל'-הגרוע].
*
לברית מילה
ביאור פסוקי מצות מילה
עפ"י מחלוקת הראשונים בטעם מצוה זו
ויאמר אלקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם, זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר, ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם, ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם וכו' (יז, ט_יב).
ויש לדקדק, למה הכפיל הכתוב ג' פעמים, דהיינו בכל פסוק ופסוק, כי המילה היא ברית בין זרע אברהם והקב"ה?
עוד יש לדקדק, דהך ציווי "ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם", היה לו להסמיך לציווי "המול לכם כל זכר", ולמה הפסיק בינתיים בפסוק "ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם"?
ונלע"ד לפרש - דהנה הרמב"ם כתב, דטעם המילה, כדי להחליש התאוות הגשמיות אשר ברתיחת הדם מקורן. אבל הרמב"ן (עיי' בפירושו לתורה פס' ד) צווח עליו דאין זה עיקר הטעם - אלא המילה היא אות חיבה יתירה מאת הקב"ה, אשר כרת ברית עם אברהם אבינו וזרעו אחריו, להיות לו לעם סגולה כיום הזה, אות וסמל הברית, שהקב"ה חתם בו את אברהם אבינו ואת צאצאיו באות ברית קדש, והבדילנו מכל העמים להיות לו.
והנה, אם המילה היא רק להחליש התאוה, א"כ לאיש זקן בן צ"ט שנה כאברהם אבינו, ובפרט לצדיק כמותו, אשר גם באשתו לא היה מסתכל - כמו שכתב רש"י על פסוק (לעיל יב, יא): הנה נא ידעתי וכו' - לא היה מן הצורך לימול. אבל אם המילה היא אות ברית, אות חיבה ואהבה מהקב"ה, גם בו צריך להיות אות ברית זה.
עוד יש לומר, כי אם המילה היא רק להחליש התאוה, היה מועיל יותר למול את הנער כאשר כבר הגדיל, כגון בן י"ג שנה, בעת שכבר התחילו התאוות להתגבר, וכבר התחיל היצה"ר להזדווג לו. אבל מה לנו למול את הילד בן שמונת ימים, כאשר עדיין אין בו תאות יצה"ר כלל, וגם אין בו דעת להשכיל ולהבחין בין טוב לרע?
- אלא ודאי שהמילה היא אות ברית אהבה וחיבה בין הקב"ה וזרעו של אברהם אבינו, ולכן תיכף אחר שנולד צריך לחתום עליו חותמו של הקב"ה אות ברית קודש שלו.
וזה המשך הכתובים: ויאמר אלקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור - גם אתה, איש הזקן והצדיק, תשמור את בריתי - אתה וזרעך אחריך לדורותם, דרשו חז"ל [עיי' תדב"א פכ"ו]: לדור תם - אפילו כולם תמימים וחסידים וישרים - זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר, למען שמור הברית ביני וביניכם ובין זרעך אחריך.
והוסיף הכתוב לומר, אע"פ שציווה המילה באבר המישוש מקום התאוה - ונמלתם את בשר ערלתכם - בכל זאת אל תחשבו שהמילה רק להחליש התאוה, אלא למען אשר - והיה לאות ברית ביני וביניכם. והראיה לזה כי המילה אות ברית חיבה, ולא רק להחליש התאוה - שהרי, ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם, ואז עדיין אין לילד שום תאוה ויצה"ר, אלא ודאי שהמילה אות ברית קודש כאשר בארנו, לחיבה יתירה מאת הקב"ה, וממילא היא גדר גם להחליש התאוה.
*
לנישואין (וגם להספד)
אשה שהיא 'אשת חיל' באמת,
היא המצטיינת בעיקר בענייני עוה"ב
ויאמר אלקים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה (יז, טו).
דרשו חז"ל במסכת ברכות (יג.): בתחילה נעשית שרי לאומתה ולבסוף נעשית שרה לכל העולם.
נלע"ד לפרש על דרך מוסר - כי לא די שהאשה תהיה אשה אוהבת את בעלה באמונה ובחיבה אמיתית ודבקה בו בכל לבבה ובכל נפשה, ושומרת אותו מכל צער, וששה ושמחה לעשות רצונו בכל עת ועונה, וגם היא אשת חיל בכל מלאכת הבית - צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל, אופה ומבשלת ועושה כל צרכי בית, ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה, חגרה בעז מתניה ותאמץ זרועותיה, וגם היתה כאניות סוחר, ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכה פלך - דהיינו עזר כנגדו, כמו שאמרו חז"ל: אשה עוזרתו לאדם, אדם מביא חיטין, חיטין כוסס?! פשתן, פשתן לובש?! לא נמצאת מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו! (יבמות סג.), כי היא מכינה ועושה לו כל צרכי ביתו, וגם עוזרת במלאכתו ועסקיו - סדין עשתה ותמכור וחגור נתנה לכנעני (משלי לא, כד) - אשה כזו רגילים בני אדם לקרותה 'אשת חיל', ובאמת היא אשת חיל בענייני עוה"ז, אשת חיל רק לעצמה ולבעלה, לביתה ומשפחתה.
אמנם, לא די בכך! כי צריך שתהיה האשה 'אשת חיל' גם בענייני עוה"ב, כמו שאמר הכתוב (שם, כה): עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון, דהיינו יום המיתה שנכנסת בו לעוה"ב, למען אז יקויים בה הכתוב (שם כח_לא): קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה וכו' אשה יראת ה' היא תתהלל, תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה, דהיינו, שישבחוה שהיא יראת ה' אשר ביתה בכשרות, וכל מעשיה כדת יהודית, בזהירות קדושה וטהרה, וגם היא בעלת מעשים טובים וגמילות חסדים - כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון - וילמדו ממנה שאר נשים לעשות כמעשיה.
וזהו שאמר הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה: שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי, ר"ל, הגם שבאמת היא אשתך הנאמנה, אשר היא דבוקה בך בכל לב ונפש, ועושה לך כל מה שאשה עושה לבעלה ולביתה, בכל זאת, לא זאת לבד מעלתה, שהיא אשת חיל שלך ושרתך בבית - אל תקרא לה רק "שרתי" בעלת הבית שלי, כי יש לה מעלה ומדה יקרה אחרת - כי שרה שמה, כי היא שרה ומושלת לכל הנשים, שלומדות מהמצוות ומעשים טובים שלה.
וזהו שאמרו חז"ל: בתחילה נעשית שרי לאומתה, ר"ל, לבעלה ולביתה ולמשפחתה, ולבסוף נעשית שרה לכל העולם, שכל הנשים בעולם לומדות ממנה לעשות כמוה בכשרון וצדקות מעשיה, כמו שאמרו חז"ל (ב"ר לט, יד הובא ברש"י יב, ה): שרה מגיירת את הנשים.
אמרתי הדברים האלה בהספד על האשה החשובה והכשרה בעלת מעשים טובים וחנונים, מרת שרה ברינן ע"ה. כי עליה יש להספיד לא רק כנהוג בשאר נשים, שהיתה אשה נאמנה דבוקה בבעלה, ועקרת הבית ואם טובה לבניה - לא רק בזאת נספידנה, אבל עליה יש לקונן ולהספיד - כי היא היתה אשה אחת מאלף, צנועה וכשרה, בעלת מעשים טובים וגמ"ח בפזרון ידים ובנפש ורוח נדיבה, אשה יראת ה' היא תתהלל, זכרונה לברכה לעד!
*
לנישואין וגם לחנוכת הבית
על הבית היהודי לשמש כמשכן לה', וע"י זה יתברכו מעשי ידי יושביו
ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה וגו' (יב, ח).
פירש רש"י על פי מדרש חז"ל: אהלה כתיב, בתחילה נטה את אהל אשתו ואח"כ את שלו.
נראה לפרש על דרך מוסר - כי איש ואשה כאשר יבואו בברית נשואין זה עם זו, כאשר ייסדו בית מושבם יחד, לא ישימו למטרתם רק זאת, שיהיה בו מקום אשר ישכנו בו בנוה שלום באהבה וחיבה ואחדות וריעות - אבל תהיה מטרת חפצם לבנות בית לה', שישכון גם הקב"ה בתוכם וכבודו עליהם ייראה, על ידי כשרות ביתם והתנהגותם כדת יהודית, וע"י שמירת שבת קודש ויו"ט, זהירות בחוקי נדה וטהרה בזיווגם, וע"י חינוך וגידול בניהם לתורה ולעבודת ויראת שמים, ובנותיהם יחנכו לכשרות ולמצוות שנוהגות בהן. ואם יעשו כן, אז גם הקב"ה שוכן בתוכם ועמהם יחד בביתם, אז גם ברכתו - ברכת ה' תעשיר (עפ"י משלי י, כב) - תמיד תהיה שרויה ביניהם, ויצליח הבעל בכל דרכיו ובכל מעשיו.
נמצא, כי בזכות האשה שתנהיג ביתה בכשרות ותשמור פתחי נדה ותיזהר בטהרת זיווגם, תכונן ביתו של בעלה, שהברכה תהיה מצויה בו תמיד. וכמו שאמרו חז"ל (ב"מ נט.): שאין ברכה מצויה בביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר (יב, טז): ולאברם הטיב בעבורה, והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא, אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו [כבדו את נשותיכם כדי שתתעשרו].
וזהו שאמר הכתוב: ויעתק משם ההרה - שהגיע למדרגה גבוהה ומעולה ומשכנות מבטחים כהר - מקדם לבית אל, ע"י שהקדים לעשות הבית או האהל, שיהיה לבית אלקים אשר בו ישכון כבוד שכינתו. ולשם כך: ויט אהלה, בתחילה נטה אהל אשתו - כי האשה ע"י כשרותה ושאר מצוותיה שתלויות בה, היא עושה את הבית והאהל לבית אלקים, שהשכינה שרויה בתוכו - ואח"כ נטה את שלו, ר"ל שע"י שהאשה עושה אהלה, מטבחה, כירתה ושולחנה וחדר משכבה, הכל בכשרות ובטהרה, עי"ז שוכן הקב"ה איתם וברכתו מצויה שם, ועי"ז יצליח הבעל אח"כ לנטות את אהלו ולכונן את ביתו בכבוד, בעושר ובנחת, בעזרת השי"ת השוכן בתוכם.
והארכתי במוסר בעניין כשרות וטהרת הבית והזיווג ובעניין ברכת הבית והצלחת הזיווג למז"ט, גם לעניין חנוכת הבית למזל ולברכה בעזה"י.
*
להספד
המחבר זצ"ל תולה את מיתת בנו בדמי ימיו - בעוונות אביו
על מות לבן ה"ה בני יקירי התורני השלם ירא ה' באמת ובתום לבב, אהוב וחביב לכל יודעיו ומכיריו, מו"ה חיים ז"ל. נקטף בדמי ימיו בן כ"ט שנה בחולי בלאטטען [מגפת אבעבועות] רח"ל.
ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך (יב, א).
קוננתי על בני הנ"ל שהיה חמדת לבבי, חרד לדבר ה', ירא שמים מאד ומדקדק במצוות, גם בעל לב טוב מאד, ומעשיו ודרכיו מתוקנים, וכל מכיריו היו אוהבים אותו ומכבדים אותו. והיה בעל קומה וטוב תואר, איש חזק ובריא אולם. והיה נשוי אשה חשובה וצנועה בת צדיק ות"ח, ה"ה כלתי היקרה מרת הינדא חיה בת המנוח מו"ה ישעיה דוד הכהן ראאז זצ"ל מק"ק חוסט יע"א, והיה מתגורר בביתי פק"ק דעברעצין יע"א שנה תמימה, ונולד לו פה בן, יפה עינים ויפה מראה, דמות דיוקנו של אביו.
ועל ימים הקדושים בריש שתא תרע"ו לפ"ק נסע עם זוגתו ובנו לבקר את חמותו האלמנה הצדיקה (תחי') לק"ק חוסט, ושהה שם עד סוף ימי החג ושמח בשמחת תורה. ובמוצאי יו"ט באה עליו החולי הנ"ל רח"ל, וביום י"ב לחליו, דהיינו ליל ז' מרחשון, יצאה נשמתו בטהרה, ורוחו שבה אל האלקים אשר נתנה, ונקבר למחרתו עש"ק בבית עולמו ק"ק חוסט יע"א, רגלוהי לאתר דמתבעי ליה, תמן אובילו יתיה [רגליו הובילו אותו למקום בו נתבקש להשיב את נשמתו (עפ"י סוכה נג.)]. ואני עם זוגתי הרבנית הצדקת (תחי') ראינו בצרת נפשו ובייסוריו הגדולים וביציאת נשמתו הנקיה, הזכה והטהורה.
וארים קולי בבכי וילל להספידו, ואמרתי עפ"י מה שאמר הכתוב בפרשת כי תצא (דברים כא, כב): וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ. דהנה, אם ראינו איש שהוא צדיק וישר, והוא עדיין בקומתו ובכוחו בריא וחזק, ונקטף ונחטף מן העולם במיתה קודם זמנו, האמנם כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, בכל זאת אין אנו תולין מיתתו בחטאו - כי אין בחטא קל משפט מות, אבל יסורין ותשובה מכפרים עליו (עפ"י יומא פו.) - אבל יש לתלות בעוון אבותיו, אשר גרמו מיתתו בעוונותיהם הרבים.
וזהו שאמר הכתוב: וכי יהיה באיש, ר"ל באיש בריא וחזק בגופו (כדרשת חז"ל במסכת ע"ז יט.), וגם הוא איש לשון חשיבות (כמו שפרש רש"י במדבר יג, ג), חשוב בנשמתו ונפשו, צדיק וירא שמים, ובכל זאת - חטא משפט מות והומת - בחטא הקל, אשר אין צדיק בארץ שלא יחטא, הגיעו משפט מוות והומת, כי אין מיתה בלא חטא (שבת נה.) - אז לא תהא תולה בו, שהוא עבר עבירה חמורה, עוון עונש מיתה, אבל תהא תולה מיתתו בעץ אשר ממנו יצא גזעו, דהיינו באבותיו, אשר עוונותיהם גרמו מיתתו לעונש להם [עץ במשמעות אילן יוחסין].
וכן אתה בני יקירי ר' חיים נ"ע, שהיית צדיק וישר ובעל מעשים טובים ונכוחים וכל דרכיך היו באמונה, הן בין אדם למקום הן בין אדם לחבירו, והיית עדיין בתוקף כוחך ובריאותך, ובכל זאת: ויאמר ה' אל אברם, וכמו שדרשו במדרש: אביר עם - שהיית עדיין אביר ואמיץ כח. ויאמר ה' לך, גזר עליך: לך לך מארצך וממולדתך, כי תלך ותעזוב חיותך על הארץ הזאת, כי תלך מארצך וממולדתך אשר הולדת, תעזוב ארץ חמדתך, זוגתך היקרה והחשובה ובנך הילד הנחמד ישעיה דוד.
לא בחטאך אני תולה הליכתך מן העולם, מיתתך בדמי ימיך - אבל אני תולה זאת בי, באביך, היינו: ומבית אביך, בעוון אביך. הוי ואבוי! בעוונותי ופשעי וחטאי הרבים היתה זאת, הם היו גורמים מיתתך והליכתך מעלמא הדין - אל הארץ אשר אראך - לירד לעמקי בור, בארץ אשר הראה הקב"ה למנוחתך, רגלוהי דבר נש אינון ערבין ליה, באתרא דמתבע ביה לתמן מובילין יתיה (סוכה נג.) [פרש"י: למקום שנגזר עליו למות בו, משם הוא מתבקש ליטול נשמתו].
אויה לי על שברי נחלה מכתי (עפ"י ירמיה י, יט)! אני בעוונותי הרבים גרמתי מיתתך, חלותי היא, שנות ימין עליון (עפ"י תהילים עז, יא)! אוי בני יקירי, תמחל ותסלח לי כי גרמתי הסתלקותך לפני זמנך, חוטא ופושע אני, השיגוני עוונותי ונלכדתי באשמותי, והקב"ה דיין אמת, שכל משפטיו צדק ואמת, והוא רחום יכפר עוון וכו'.
ואתה בני לך בשלום, ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך וכו' (עפ"י ישעיה נד, יא), והלך לפניך צדקך וכו', ותהיה מליץ יושר בעד אביך ואמך וחמותך וזוגתך ובנך ואחיך ואחיותיך וכל קרוביך ומיודעיך. ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין, ובלע המות לנצח וכו' אמן.
*
עוד להספד
מה יעשה האדם כדי שגם ענייניו הארציים ישארו שלו לנצח
ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך.
הנה כבר אמרו חז"ל (אבות פ"ו מ"י): כי בשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד.
אמנם, כבר כתבתי במקום אחר (להלן בפר' ויגש עמ' רד) לפרש דברי דוד המלך ע"ה (תהלים מט, יז_יח): אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו כי לא במותו יקח הכל לא יירד אחריו כבודו, שאין הכוונה לומר כי באמת לא יקח עמו מאומה מכל עשרו וכבוד ביתו - דאם הכוונה כן, אין להבין לשון "אל תירא", דאדרבה, צריך לו שירא שלא יקח מאומה ויצא ערום מעולמו.
אבל הכוונה לומר ההיפך מזה - דהיינו שלא תפחד ותירא כי במותו לא יקח עמו מאומה מכל עשרו וכבוד ביתו, ובאמת אין הדבר כן - כי נפשו בחייו יברך - אם בחיי עוה"ז שלו גם לנפשו ונשמתו קנה ברכה, ע"י תורה ומצוות ומע"ט שעשה - ויודוך כי תיטיב, ורבים יודוך כי תטיב להם בצדקה וגמ"ח - לך, כל זה יהיה שלך לעולם, וילך עמך וילוה אותך לעולמך שכולו טוב.
ולכן צריך האדם לתקן תהלוכותיו בעוה"ז, באופן שמכל העניינים הארציים יהיה חלק שיישאר שלו, בעת שוב גופו לעפרו והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה. דהיינו שכל אכילתו והנאותיו יהיו כדת של תורה ודיני שו"ע בתכלית הכשרות, וכן כל קנייני רכושו יהיו כדת והלכה, בשמירת ש"ק ויו"ט ובזהירות מאונאה וריבית ושאר דבר איסור. וכי ירבה הונו ועשרו, ירבה להפריז להחזקת תורה ולעסוק במצוות וצדקה וגמ"ח, וע"י זה יקנה לו בהנאות הארציות ובהונו ועושרו, קנין שהוא שלו לעולם וילך עמו לעוה"ב.
וכן אם ברכהו ה' בבנים, ישתדל לגדלם לתורה ולעבודת ה' וליראת שמים. וכן אם יש לו כבוד ומעלה יתירה ע"י יחוסו מצד אבותיו - שהוא בן גדולים, בן שרים ורוזנים - ישתדל ע"י מעלתו וכבודו לפעול להטיב את אחרים בני דורו, ולנהלם ולהורותם בדרך הטוב והישר, ועי"ז יקנה לו גם מבניו ומכבודו מצד בית אביו, חלק טוב לעוה"ב, חלקו שהוא באמת שלו.
וזה שאמר הכתוב: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. לך, כל הליכתך תהיה באופן - לך מארצך וכו' - שיהיה לך באמת, חלק שלך לעולם, מכל הנאות וקנייני ארצך, ומכל ענייני גידול בניך - דהיינו ממולדתך - ומכל כבודך ומעלתך מצד יחוס אבותיך, שעי"ז נתגדלת על בני דורך - דהיינו ומבית אביך - מכל אלה תהיה לך מה שהוא שלך כאשר תלך לבית עולמך, אל הארץ אשר אראך, כאשר - ישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה (קהלת יב, ז).
וילך אברם כאשר דיבר אליו ה' וכו', ר"ל, כי הליכות אברהם כל ימי חייו, היו באמת באופן זה, כדבר ה'. ויקח אברם וכו' ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו - את מה שעשו מרכושם לקנין נפש, ע"י מצוות ומעשים טובים - אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים וכו' (רש"י עפ"י ב"ר לט, כא).
וכן הנפטר הלזה הלך כל ימי חייו על האדמה באופן שקנה לו מה שהוא באמת שלו, ומה שיקח עמו עתה, כי הלך לעולמו וקיים מאמר הכתוב: לך - באופן לך מארצך וממולדתך ומבית אביך וכו', כי כל הנאותיו וקנייניו הארציים היו כדת של תורה, בכשרות ושמירת ש"ק ויו"ט, וזהירות מאונאה וכל איסור, גם גידל בניו לתורה ולעבודת ויראת שמים. וע"י יחוס אבותיו ומעלתו וכבודו - היה פועל על בני הקהילה להרים קרן התורה ודתי ומנהגי קדמונינו ז"ל.
ולכן נוכל לומר לו: לך - לך בשלום, לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, כי יש לך, ותקח עמך את מה ששלך באמת, מארציותך ומגידול בניך ומכבוד בית אביך! הריהו שלך, ותקחהו עמך אל הארץ וכו'. והלך לפניך צדקך וכבוד ה' יאספך, ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין, אמן.