סוד הישרדותו של עם ישראל הוא היותו 'עם לבד ישכון',
רק זו עומדת לו להצילו משנאת העמים ולא לאומיות גרידא
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו וכו' ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים. וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא. ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם. ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו וכו' (א, א_ט).
ויש לדקדק, מה זה שהכפיל הכתוב "הבאים מצרימה", "איש וביתו באו".
עוד צריך להבין, מה זה שהזכיר אח"כ "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב", וכי לא ידענו שבניו ובני בניו, יוצאי ירכו הם. ומה זה שהזכיר "ויוסף היה במצרים", הלא הוא ובניו הם בכלל שבעים, וכמו שהקשה רש"י ז"ל, כי בלתי יוסף ובניו אינם שבעים. ומה זה שהרבה בדברים "פרו וישרצו וירבו וכו'", וכבר עמד רש"י ז"ל לפרש מלת "וישרצו".
עוד צריך לבאר מהו המשך הפסוק "ובני ישראל פרו וישרצו" לפסוק הקודם: "וימת יוסף וכל אחיו" וכו', ולסיפור שאח"כ "ויקם מלך חדש וכו'". גם עניין "אשר לא ידע את יוסף" אומר דרשני.
ונלע"ד לפרש על דרך מוסר - דהנה אם נחקור ונתבונן שנות דור ודור בגלויות שונות של ישראל אשר נתפזרו בכל אפסי ארץ, ובכל דור ודור עמדו עלינו לכלותנו, ובכל זאת לא יכלו להכרית את ישראל מגוי, מה כוחו, עוזו ותוקפו של ישראל, שלא נאבד בין האומות, בכל הצרות והתלאות אשר עברו עלינו?
אין זה, כי אם המידה הנכונה והרמה של בני ישראל, שלא השתדלו להתערב בגויים, הן ע"י חיתון הן באופן אחר, כמו שאר אומות שנכבשו ע"י הקמים עליהם ונצחו אותן, אשר נתערבו בהם ובמשפחותיהם, ונטמעו בהם עד שכלו ואפסו ואינם. אבל בני ישראל שמרו את טהרת משפחותיהם, ומסרו נפשם כדי שלא להתערב באומות, ונשיהם ובנותיהם היו כגן נעול מעיין חתום (עפ"י שיר השירים ד, יב ומד"ר שם). ולמען לא יבואו למכשול להתערב בהם זר, עשו סייגים וגדרים להרחיק את בני ישראל ואת בנות ישראל בהרחקה יתירה מאומות העולם, וגזרו על פיתם ועל יינם ועל שמנם משום בנותיהם (שבת יז:), ועל מגע עכו"ם ביין של ישראל ועל בישול עכו"ם והרבה כיוצא בזה, שגזרו וגדרו חז"ל.
וכל זמן שהיו ישראל משמרים בזהירות כל אלה הגדרים, והיו מובדלים ומופרשים מן האומות במאכל ובמשתה וכל מיני קרבות, ולא הלכו לבתי טיאטראות שלהם, ולא לקחו חבל במיני שחוק וריקוד וגיל העמים - היו משפחות היהודים טהורים מכל סיג ותערובת זר, ולא יכלו אויבי ישראל לכלותם ולהכחידם מגוי.
כמו שאמר הכתוב (דברים לג, כח): וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב, ר"ל, אימתי יוכל ישראל לשכון בטח בלי פחד מפני העומדים עליהם לכלותם - כאשר הוא מובדל ומופרש, בדד מהגויים. וכן הודה בשבחן של ישראל בדבר הזה גם אותו הרשע בלעם, באומרו (במדבר כג, ט): הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב - כתרגומו: לא יתדנון גמירא - לא יהיו נעשים כלה עם שאר האומות שנאמר (ירמיה ל, יא): כי אעשה כלה בכל הגויים וגו' כפירש"י (במדבר שם), יען כי הם שוכנים בדד מובדלים ומופרשים מאו"ה, כמו שאמר הכתוב (ויקרא כ, כו): ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. וההבדלה וההפרשה הזו, אשר שמרו במסירת הנפש את טהרת ביתם ומשפחתם, זו היתה תוקף עוזם וכוחם שלא נאבדו ולא נטמעו בין או"ה. אבל מעת התחילו בני עמנו לפרוץ גדרי קדמונים ז"ל, ללכת לבתי טיאטראות ושמחת מחול וריקוד שלהם, תערובת אנשים ונשים, ועם כנור ונבל ותוף וחליל ויין משתיהם (עפ"י ישעיה ה, יב), ירדו הם נשיהם ובניהם ובנותיהם מטה מטה, ויתערבו בגויים ובטלה טהרת המשפחה אשר היתה תוקף ומעוז היהודים בשנים קדמוניות.
וכזה אירע לאבותינו בגלות מצרים, כי הנה ידוע כי ארץ מצרים היתה מקום זימה, ובני העם המצרי היו שטופי זימה - אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם (יחזקאל כג, כ), ולכן נקראת ארץ מצרים "ערות הארץ" (בראשית מב, ט) - והיתה סכנה גדולה לנפש בית יעקב לבוא למצרים ולגור שם במקום זימה ותועבה ההיא. אמנם, כאשר שמע יעקב כי יוסף בנו עודנו בצדקו, ולא יכלה אשת פוטיפר להסיתו לעבירה לדבר ערוה, מצד כח אות ברית המילה אשר חתום בבשרנו, שהיא גורמת להחליש התאוה ולהתגבר - כמו שדרשו חז"ל (מדרש תלפיות הובא בילקוט סופר פר' וישב ועיי' ב"ר פו, ג) על הפסוק: ויקנהו פוטיפר (שם לט, א), לפי שראה [פוטיפר סריס פרעה שחשש לקנות עבדים מחשד אשתו] ליוסף שהוא מהול ומילה מציל מזנות, לכך קנאו - בזה נתקררה דעתו של יעקב. בפרט, כאשר אמר לו הקב"ה: אל תירא מרדה מצרימה וכו' אנכי ארד עמך מצרימה וכו' ויוסף ישית ידו על עיניך (שם מו, ג_ד), הרי שהיה יעקב מתיירא מרדת מצרימה, והיינו מפני סכנת הנפש בארץ זימה כזו - כי מפני סכנה גופנית לא היה לו לירא, יען כי בנו יוסף הוא השליט על הארץ. אבל היה מתיירא מפני סכנה לנפש - והבטיחו הקב"ה באומרו: ויוסף ישית ידו על עיניך, כמו שאמרו חז"ל (שיר השירים רבה ד, יב), כי ע"י שגדר עצמו יוסף מן הערוה, גם כל הזכרים גדרו עצמם בעריות.
אמנם אחרי מיתת יוסף ואחיו וכל הדור ההוא, התחילו בני ישראל לפרוץ גדר, שלא להיות עוד מובדל ומופרש מיושבי ארץ מצרים בארץ גושן, והתחילו ללכת לבתי טיאטראות וקרקסאות של מצרים, כמו שאחז"ל במדרש ילקוט שמעוני על דברי הפסוק: ותמלא הארץ אותם - שנתמלאו בתי טיאטראות ובתי קרקסיאות מהם. וגם הפרו ברית מילה אות ברית קודש אשר בבשרם, כמ"ש חז"ל (שמו"ר א, ח) על פסוק: ויקם מלך חדש, רבנן פתחין פתחא להאי קרא (הושע ה, ז): בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חֹדש את חלקיהם - ללמדך, כשמת יוסף הפרו ברית מילה, אמרו נהיה כמצרים וכו' וכיון שעשו כן, הפך הקב"ה האהבה שהיו המצרים אוהבים אותם לשנאה, שנאמר (תהילים קה, כה): הפך לבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו, לקיים מה שנאמר: עתה יאכלם חדש את חלקיהם - מלך חדש, שעמד וחידש עליהם גזירותיו, עכ"ל המדרש.
הרי מבואר, כי אחרי מיתת יוסף הצדיק, היו רוצים בנ"י להתדבק ולהתחבר במצרים, ובשר קודש העבירו מעליהם (עפ"י ירמיה יא טו), שביטלו ברית מילה, ונתערבו במצרים, עד כי בנים זרים ילדו, וכמו שמצינו: ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי (ויקרא כד, י), והיו הרבה כיוצא בו, אלא שמתו בג' ימי אפלה, הם אשר נקראו "ערב רב" אשר עלו איתם [עיי' בפירוש הרשב"ם להלן יב, לח]. ולולי כי הקב"ה הפך לב מצרים לשנוא אותם, היו משוקעים בטומאת מצרים ונתערבו במצריים עד כלה ח"ו.
וזה אשר סיפר לנו הכתוב בראש פרשתנו: ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב - ר"ל, אע"פ שבאו למצרים למקום טומאה וזימה, מ"מ היו מצויינים שם ומובדלים מהמצרים, שלא שינו את שמם ומלבושם ולשונם, ושהיו גדורים בעריות כמו שדרשו חז"ל (שה"ש רבה שם ועוד), וזהו שאמר הכתוב: איש וביתו באו, ששמרו טהרת משפחתם מכל סיגים ותערובת זרים. ויהי כל יוצאי ירך יעקב שבעים נפש - שכל שבעים נפש היו זרע כשר יוצאי ירך יעקב - ויוסף היה במצרים, וגם יוסף אשר היה במצרים במקום טומאה וזימה, בכל זאת, גם זרעו היה זרע כשר - יוצאי ירך יעקב - ולא נתערב בהם שמץ פסול של תערובת זר.
וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא - אמנם אח"כ, שמת יוסף הצדיק וכל אחיו וכל הדור ההוא אשר היו גדורים בעריות, ושמרו טהרת משפחתם - ובני ישראל פרו וישרצו וירבו, כִּשְׁרָצִים שאין בהם טהרת משפחה, כן פרו ורבו ויעצמו במאד מאד [עיי' יל"ש: אם לגדול שבשרצים את מדמה אותם וכו']. ותמלא הארץ אותם, ולא כתיב "מהם" - שאז היתה המשמעות רק שהם מילאו את הארץ, כמו שדרשו חז"ל (ילקוט שמעוני), שנתמלאו כל בתי טיאטראות וקרקסאות מהם - אבל ותמלא הארץ אותם, משמעותו כי ע"י שבטלה הפרישות וההבדלה שהיו מובדלים ומופרשים עד עתה מן המצריים, לא רק שהארץ נתמלאה מהם, אבל גם ערות וזימת ארץ מצרים מילאו אותם.
ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף, ר"ל, שלא הכיר בבני ישראל הללו את מידות ומעלות יוסף - שהיה גדור בעריות, ולא ניסת לאשת פוטיפר, וכן כל משפחת ודור יוסף היו גדורים בעריות בזהירות ופרישות מעולה - אבל באלה בני ישראל, לא היתה ניכרת כלל אותה מידה ומעלה שהיתה ביוסף הצדיק ואחיו וכל בני דורו, כי נתערבו במצרים ובנים זרים ילדו, ולא שמרו טהרת משפחתם.
ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל - דהיינו ערב רב שבם שנקרא עם (רש"י להלן לב, ז וזוהר ח"ב קצא.) - רב ועצום ממנו, הם פרים ורבים ממנו, דייקא ממנו, כי זרעם אינו זרע ישראל דווקא, אבל זרע מצרים נתערב בהם, וממנו, מן המצרים, הם פרים ורבים, ויעצמו במאד מאד. ועתה, הבה נתחכמה לו, וכמו שדרשו חז"ל (סוטה יא.): למושיען של ישראל, כי אלקיהם של אלו שונא זימה הוא (עפ"י איכ"ר ה, יא), ויכול נוכל להם!
והנה כל כך היו משוקעים בטומאת מצרים, כי כמעט אין ישועתה להם באלקים סלה (עפ"י תהלים ג, ג), לולא כי העמיד ה' להם אנשים חכמים ונבונים אנשי חיל, אשר בראותם כי פרקו עול ועזבו דרכי אבותיהם בעניני הדת היהודית, השתדלו להצילם ולמלטם מבור שחת, ע"י שעוררו בלבותם הרגשת לאומית [רגש לאומי].
ובכל מה שנתחזקה בתוך בני ישראל רגשת הלאום ואהבת אומתם - גם אותם אשר כבר פרקו עול, שלא קיימו המצוות, בכל זאת רגשת הלאומית ואהבת אומתם, מנעה אותם מלהתערב בגויים, ועי"ז פסקה השתדלות ההתבוללות, ושבו מדרכם הרעה להיות כמצרים. אדרבה, התחילו להתרחק מהם, וחדלו לבקש ולחפוץ להתקרב להם, וזאת היתה להם להצלה ולהמלטה שלא לשקוע בין המצריים, אבל להיות מצויינים שם - כמו שדרשו חז"ל על הפסוק (דברים כו, ה): ויהי שם לגוי, מלמד שהיו ישראל מצויינים שם (ספרי שם; הגדה של פסח) - כי נעשו לגוי לבדם, שהרגישו כי הם לאום, והרגשה הלאומית גרמה שהיו ישראל מצויינים ומובדלים ומופרשים מהם בלשון ומלבוש וגדר ערוה, ולא נתערבו ונטמאו בהם עוד.
וכאשר גברה בתוך בני ישראל רגשת הלאום ואהבת אומתם, התחיל פרעה לירא מהם שלא יוכל להם, ולכן הגם שהיו ישראל סרים מדרכי התורה והיהדות של אבותיהם, וכמו שסיפר הכתוב: ובני ישראל פרו וישרצו וכו' ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף, וכמו שפרשתי, שלא הכיר בהם מידותיו ומעלותיו של יוסף - שהיה שומר שבת, ולא אכל נבילות וטריפות, והיה גדור בעריות, ובנ"י שבאותו הדור פרקו מעליהם עול תורה ומצוות - ולכן חשב פרעה כי יוכל להכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד, כי לבסוף יטמעו בתוכם, מ"מ כאשר התחילה רגשת ואהבת הלאום להתחזק בתוך בנ"י, אז נפלה עליו אימתה ופחד.
ויאמר אל עמו, ללאום המצרי שלו, הנה עם בני ישראל - ר"ל, רגשת לאומית של בנ"י, שיודעים ומרגישים כי הם עם לבדד ישכון - רב ועצום ממנו, זאת נותנת להם גדולה ועוצמה עלינו ולא נוכל להם לכלותם, לכן, הבה נתחכמה לו וכו' וישימו עליו שרי מסים וכו'. אמנם, לא הפיקו זממם, כמו שסיפר הכתוב: וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ - הרגשת הלאום ואהבת עמם.
באופן אחר יש עוד לפרש מה ששינה פרעה לומר: הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, ולא אמר רק "בני ישראל" - כמו שאמר הכתוב לעיל: ואלה שמות בני ישראל, ובני ישראל פרו וישרצו וירבו וכו'.
ויש לפרש על דרך מוסר - דהכוונה היא נגד חברת הציונים, אשר תיאודור הרצל ומאקס נארדאו בראשם.
וידוע, כי האנשים האלה הם עוברים כל עבירות שבתורה, מהם נושאי נשים נכריות, אוכלי בשר החזיר השקץ והעכבר (עפ"י ישעיה סו, יז), מחללים שבתות וימים טובים, עושים כל תועבות ה' אשר שנא. והאנשים האלה וסייעתם - פושעי ישראל - הם הם אשר יסדו את חברת "ציונים", אשר מטרת חבורתם לנטוע את רגשת אהבה לאומית בלב בני עמנו, ולאסוף שקלים לקנין אחוזת ארץ ישראל מאת התוגרמים [התורכים] ולהשיב ממלכת היהודים בארץ ישראל. אבל לחזק קיום המצוות - שמירת שבת, וזהירות במאכלות אסורות ובעריות וכדומה - לא איכפת להם כלל.
והנה בלתי ספק, כי רגשת אהבת אומתנו הוא ענין גדול ליהודים, אמנם אין זה יסוד ועיקר לקיום אומתנו ואמונתנו הקדושה. כי עיקר ויסוד אומתנו ואמונתנו הקדושה הוא קיום המצוות שבתורה, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כי הם חיינו וחיי אומתנו, כמו שנאמר (דברים ל, כ): לאהבה את ה' אלקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו כי הוא חייך ואורך ימיך, וכן הוא אומר (שם לב, מו_מז): לשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת וכו' כי הוא חייכם.
אבל רגשת לאומית בלי תורה ומצוות - רגש לאומי יהודי ללא חיים עפ"י חוקי הדת היהודית - אין בזה קיום וחיזוק אומתנו ואמונתנו, ואדרבה יש בדבר הזה סכנה לכלל היהודים מצד אומות העולם!
כי כל זמן שהיהודים דבקים בתורה ובמצוות - נזהרים שלא לאכול נבילות וטרפות, דם וחֵלֶב, גדורים בעריות, שומרי שבת ויו"ט כהלכתם - אין לאומות העולם פתחון פה וטענה נגד בני עמנו על אשר אין אנו רוצים להתערב עמהם ולהיות כמוהם לגמרי, להיות לעם אחד, דהיינו להתבולל ולהיטמע בהם, ועל אשר אנו מתרחקים מהם במאכל ובמשתה וחיתון, וכטענת המן הרשע: דלא אכלי מינן ולא נסבי מינן ולא מנסבי לן (מגילה יג:), כי יודעים או"ה וכל מלכי ארץ ורוזניהם, כי לא מפני חסרון אהבה מדינית אנו מתרחקים מפת בגם ומהתחתן בם, אבל רק יען שאנו מחזיקים בדת ישנה שניתנה לאבותינו בסיני, ודבקים במצוות שהחזיקו בהן אבותינו מדור דור. ויודעים הם כי כאשר לא נפר אותם ולא נפרוק עול מצוות תורתנו מעל צווארינו - כן לא נפר חוקי ודתי המלכות אשר אנחנו חוסים בצלה, ומצות אהבת המדינה אשר אנו יושבים בה, כמו שהזהירנו הנביא ע"ה: ודרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה וכו' (ירמיה כט, ז), ואין או"ה רואים שום סכנת מרידה במלכות ובגידה באהבת המדינה, בזה שאנו מחזיקים ודבקים במצוות שהחזיקו בהם אבותינו מעולם.
אדרבה, הנסיון העיד להם כי היהודים השלמים באמונתם ודבקים במצוות התורה, הם שלמים גם באהבת המדינה והמלכות וחוקותיהם, ומצויינים במעשים לטובת המדינה, והם פטריוטים מובחרים ככל אחיהם בני המדינה אשר דתי אמונתם שונות מהם, כי רק דתי האמונה מבדלת אותנו מהם, אבל לא דתי המלך והמדינה. ובהחזקת מצוות תורתנו הקדושה, תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב (דברים לג, ד), אין בה שום מגרעת בענין אהבת המדינה והמלכות, כי את דתי המלך אנו עושים ככל בני המדינה, בתכלית השלמות באהבת המדינה בכל כלליה ופרטיה.
אבל, אם היהודים פורקים מעליהם עול מצוות, אוכלים נבילות וטריפות, מחללים שבת ויו"ט ואינם גדורים בעריות כלל, סרו מדרכי אבותיהם עד שלא ניכר בהם ובמעשיהם שהם יהודים, ורק מצד רגשת לאומית הם מחזיקים עצמם ליהודים, כאשר כן היא מטרת ראשי חבורת הציונים - הרצל, נארדאו ואחוזת מרעיהם - בזה הם נותנים פתחון פה וטענה בפי או"ה לומר על היהודים, כי אין אהבת המדינה שלמה בלבותם. יען כי לא אהבת התורה ומצוותיה מבדלת אותם מן או"ה ומונעת אותם מהתערב בהם ומהתאחד עמהם לגמרי, כי הלא המה אוכלים מפת בגם ושותים יינם ומתחתנים עמהם, ורק רגשת לאומית יהודית, דהיינו רגשה כללית ליהודים בכל אפסי ארץ, היא המחזקת אותם וקושרת אותם בקשר אמיץ וחזק, קשר של קיימא, להיות נשארים בתוך עם בני ישראל, ובשם ישראל יכונו. הנה זה הדבר נותן פתחון פה לשונאינו ומנדינו, כי היהודים אשר הם מפוזרים בכל מדינה ומדינה, הם עם אחד מפורד מן עם המדינה ברגשת לאומית מיוחדת, [תודעה לאומית עצמית], ואינם עם אחד עִם בני המדינה ברגשת אהבה לאומית של בני המדינה, דהיינו הרגש הלאומי הפטריוטי, האהבה והנאמנות למולדת, ככל בני המדינה.
כאשר כן אירע לאבותינו במצרים - כי כל זמן שהיו ישראל מצויינים שם, כמו שאמר הכתוב: ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, שלא שינו את שמם, ולא שינו את מלבושם ולשונם, והיו גדורים בעריות, כמו שנאמר: איש וביתו באו וכו' ויהי כל יוצאי ירך יעקב שבעים נפש, - כמו שפירשתי לעיל, שהיו מחזיקים דרכי אבותיהם ומידותיהם, וכל שבעים הנפש היה ניכר בהם כי הם יוצאי ירך יעקב, ע"י תהלוכתם ודבקותם במידותיו ודרכיו של יעקב אביהם. ויוסף היה במצרים, וגם ביוסף וביתו, אע"פ שהיה במצרים במקום זימה וטומאה, ובכל זאת גם הוא וביתו ניכר בהם שהם יוצאי ירך יעקב.
אמנם אח"כ - וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא ובני ישראל פרו וירבו וישרצו וכו' ותמלא הארץ אותם, כמו שפירשתי לעיל - כי סרו מדרכי אבותיהם, הפרו ברית, פרצו גדר עריות, התגאלו בפת בגם בנבילות ושרצים, עד כי ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף, שלא הכיר בבני ישראל אלה, כלום מדרכיו ומידותיו של יוסף - שפטפט ביצרו והיה גדור בעריות לבלתי שמוע להסתה של אשת פוטיפר, לא התגאל בפת בגם של מצרים, כמו שאמר הכתוב (בראשית מג, לב): וישימו לו לבדו ולהם לבדם ולמצרים האוכלים אתו לבדם, וגם ציוה (שם, פס' טז): וטבוח טבח והכן, לשחוט שחיטה ראויה וכשרה (חולין פה.). וגם שמר את השבת, כמו שדרשו חז"ל (תנחומא נשא, כח): א"ר יוחנן אין "והכן" אלא שבת, שנאמר (שמות טז, ה): והיה ביום הששי והכינו, א"ל הקב"ה, אתה שמרת את השבת עד שלא ניתנה וכו' - אבל בבני ישראל אלה, לא ניכר מכל הדברים הללו כלום, רק שהיה בהם רגשת לאומית שהם שייכים לעם בני ישראל, ורק מחמת רגש לאומי לא נדמעו לגמרי לבין המצרים.
בדבר הזה ראה פרעה סכנה לעמו, לכן: ויאמר אל עמו - לאומתו עם מצרים אמר, כדואג בשביל אומתו ועמו - הנה עם בני ישראל, ר"ל בני ישראל אלה, אשר אין מפריד ומבדיל אותם מאתנו, רק זאת שהם עם מיוחד ומופרד מאתנו, דהיינו רגש לאומי אשר בהם, והוא רב ועצום ממנו, ויש בזה סכנה לאומתנו, סכנה לאומית לאומה המצרית. הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ - יען כי רגשת לאומית שלהם מופרדת משלנו, יש לדאוג כי יבגדו בנו וימרדו במלכות לפרוק עול מלכות מצרים מעליהם ולייסד עם ומלכות מיוחדת בעזרת הקמים עלינו - יען כי מה שמבדיל אותם מאתנו, היא לא הדבקות באמונת ודרכי אבותיהם, כי אם ענין שאיפה לאומית, וזה סכנה לעם מצרים וצריך להתחכם לו.
ומזה מוסר גדול נגד כת הציונים פורקי עול תורה ומצוות, כמו הרצל וסייעתו, ולכן אני מתנגד לחבורתם אשר אין יסודתם בקודש, תרבות אנשים חטאים, הפורקים עול תורה ומצוות, עושים כל תועבות ה', ורק רגשת לאומית רוצים לקיים. אבל משבח אני את אלו, אשר הם מלבד רגשת הלאומית גם מחזיקים בתורה ובמצוות, ומשתדלים בכל כח לחזק ולרומם קיום המצוות בכל פרטיהם ודקדוקיהם, ובכל סייגי וגדרי חז"ל ותקנותיהם, על אלה אני אומר: כן ירבו וכן יפרצו ויעשו חיל, ויקויים בהם מאמר הנביא (ישעיה כו, ו): הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל וכו', ובא לציון גואל במהרה בימינו, אמן.
*
הגויים שונאים את ישראל - בין בשפלותו ביניהם,
ובין כשהעניקו לו שוויון זכויות
ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, ויפן כה וכה וירא כי אין איש (ב, יא_יב).
ויש לדקדק, מה זה שהכפיל הכתוב ב' פעמים תיבת "איש" - איש מצרי מכה איש עברי - ודי היה לומר: וירא מצרי מכה עברי. ועוד צריך להבין, מה זה שאמר הכתוב "עברי מאחיו", וכי אין אנו יודעין שהעברים הם אחיו של משה, וכבר אמר הפסוק "ויצא אל אחיו", הרי כבר הזכיר שהם אחיו.
ונלע"ד לפרש, דהנה רבים חשבו, כי מה שבשנים קדמוניות רדפו את היהודים והצרו להם הרבה בכל מיני רדיפות ועאקין ומרעין בישין - וכן גם בזמן הזה עושים כן במדינות רוסיא ורומניא וכדומה - היינו מפני חסרון החכמה והמדע הכללית, וידיעת משפטי אנושי בקרב העמים, וחסרון רגשת המשפט האנושי בנפשות ולבות העם, העדר ציוויליזציה וקולטור [קידמה מדעית ותרבות], אבל כאשר יפוצו מעייני החכמה והמדע בקרב עם הארץ, ושמש התרבות והקידמה תפיץ זוהרה ותאיר עיני העם ההולכים בחושך - אז יכלו ויתמו כל הרדיפות אשר בהם צוררים את היהודים, ותסור כל שנאת הדת מכל הלבבות, וכל העמים יכירו וידעו כי אב אחד לכולנו (עפ"י מלאכי ב, י) הלא אח עשו ליעקב (שם א, ב), ומלאה הארץ דעה, כי משפט אחד ראוי לכל יושבי הארץ, האזרח והגר בתוכם, ויאגדו כולם באהבה ואחוה, ולא ישמע עוד שוד ושבר ורדיפה לבני ישראל, אבל שלום יהיה לנו בתוך אחינו חורי ותושבי הארץ מלפנים, חוק ומשפט אחד עמהם בכל המדינות אשר מגיע שמה אור התרבות והקידמה - כן דימינו וחשבנו, ובצפייתנו צפינו, כי כן תהיה ברכת התרבות והנאורות!
אבל הנסיון מעיד, כי תוחלתנו נכזבה, וכי רוח החכמה והבינה והדעת, רוח משפט האנושי, רוח הקידמה והתרבות, לא יכלה לבער כלה את השנאה ואת הרדיפה של מנגדי ואויבי היהודים. כי הנה עינינו רואות הרדיפות אשר היו לפני איזה שנים במדינות אשכנז ואוסטריה והגר [הונגריה], ע"י שונאי ישראל שונים(28*) ואחוזת מריעיהם, מקורם לא היה בסכלות הבוערים פחותי עם, אנשי ערב רב, אשר אין בהם תבונה וחכמה, אבל אנשים חכמים ונבונים, בעלי מדע - אשר עמדו על גפי מרומי הפוליטיקה [מדינאים], סופרים, פרופסורים, חברי פרלמנט, עיתונאים, משפטנים, תיאולוגים [הוגי דת] - הם היו אשר הציתו אש השנאה והרדיפה נגד היהודים, והם גרמו ופעלו כל התועבות אשר נעשו בימים ההם בדייטשלאנד, באויסטרייך, באונגארן [בגרמניה, באוסטריה ובהונגריה], לשדוד ולהחריב ולבזוז הון היהודים וקניינם, ולשלול שלל אחיהם אשר הם אזרחים שוויי_זכויות כמותם. הרי כי אור התרבות והקידמה לא השבית את השנאה והרדיפה מלב שונאינו, מנדינו!
ובמדינות אחרות, כגון רומניה, באים בטענה להצדיק עצמם על אשר הם שונאים ורודפים את היהודים. בעת אשר המתיקו סוד בקונגרס ברלין(29*) להכריח את רומניה לתת משפט אחד ליהודים אשר בתוכם - ענה שר החוץ של רומניה, ואמר אל שרי אשכנז, אנגליה וצרפת:
אילו היהודים אשר בארצנו היו במדרגה מעולה בעניני חכמה ומדע ומעלות האנושות כמו היהודים אשר בארצותיכם, אז בשמחה ובטוב לבב היינו נותנים להם שוויון זכויות, חוק ומשפט אחד עמנו, והיינו אומרים להם: אחינו אתם! אבל, בואו נא וראו את היהודים אשר בארצנו ברומניה ומולדובה, כי הם עומדים במדרגה שפלה מאד מאד, בוערים באין מדע ובינה, פחותי מידות, עם נבל ולא חכם, [בורים ולא בשלים, אינם מלומדים וחסרי תרבות], ואינם יודעים רק למכור יין_שרף, ולהשיך בנשך ותרבית וכדומה, ולאנשים כאלה לא נוכל ליתן משפט אזרחי הארץ ולקרבם אלינו.
אמנם הנסיון מעיד, כי גם טענה זו אך שקר והבל! הרי עינינו רואות, כי השנאה והרדיפה אשר הציתו שונאי ישראל בזמנינו ואחוזת מרעיהם, אין מטרתם נגד היהודים אשר בשפל המדרגה - המוכרים יי"ש, רוכלים הסובבים בערים, ונוסעים מכפר לכפר, או הולכים בשווקים למכור סחורתם הדלה והשפלה, בגדים בלויים, ומחטין וצינורין וכדומה, וקוראים מאן בעי למזבן, מאן בעי למזבן - אבל תכלית שנאתם וקנאתם נגד אותם היהודים, אשר עלו על מרומי האינטליגנציה, ומוכתרים במעלות החכמה והמדע, - דוקטורים ופרופסורים, עיתונאים, חברי פרלמנט ואילי ההון - בני עמנו אלה, הם כקוץ מכאיב וכסילון ממאיר בעיני הרשעים הנזכרים. כי הרשעים הללו היו ששים ושמחים לראות, כי כל היהודים לא יידעו רק למכור יי"ש, ולהיות עובר ממקום למקום בסחורתו כמו רוכלים הסובבים בבתים, אבל לא חרשתנים ותעשיינים גדולים או בעל דיפלומה של רופאים, או משפטנים - כי עליהם קנאתם ושנאתם של שונאי ואויבי היהודים במדינתנו ובמדינות אשכנז ושאר מדינות אשר שם זורחת שמש הציוויליזציה וההשכלה, והתרבות הפיצה אור בתוכה, והיהודים הם ברום המעלות בחכמה ומדע והאינטליגנציה.
היוצא מכל זה, כי בין שהאו"ה הם בשפל המדרגה בעניני החכמה והמדע, בין שהם ברום מעלות הקידמה והתרבות והאינטליגנציה, ובין שהיהודים הם בשפל המדרגה בעניינים הללו, בין שהם עומדים ברום החכמה והמדע, ההשכלה והאינטליגנציה - בכל אלה לא פסקה לגמרי השנאה, אשר נטורה בלב זרע בני עשו, לרדוף את זרע בני יעקב.
ואף במדינות אשר נתנו לנו אמנציפציה [שוויון זכויות] או גם רציפציה [הכרה בקהילות] עפ"י חוקי המדינה ואמרו לנו "אחינו אתם" - אין זה אלא לפנים, אבל באמת השנאה כבושה בלב עשו לשטום את יעקב מדור דור. לא מהני רום המעלות, בין מצד אומות העולם, בין מצד בני ישראל, ולא מהני לא שיווין זכויות ולא הכרה חוקית, להשבית השנאה והרדיפה כלה עד תומן.
וזה שאמר הכתוב: ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם, מה שצריכים לסבול רדיפות ועאקין קשים מן המצרים. וירא איש מצרי - וידוע מה שאמרו חז"ל (עיי' רש"י במדבר יג, ג), כי איש הוא לשון חשיבות ורום המעלות - והכתוב סיפר לנו כי ראה משה רבינו ע"ה כי איש מצרי חשוב, במעלותיו החכמה והמדע והאינטליגנציה, מכה איש עברי, אשר גם הוא עומד ברום החשיבות ע"י מעלותיו בחכמה ומדע ואינטליגנציה [המצרי האינטליגנטי והנאור, מכה את העברי האינטליגנטי והמכובד...], מאחיו, אע"פ שהוא אזרח שווה_זכויות כמוהו, כאח נחשב לו עפ"י חוקי המדינה, והעברי באמת נוהג עמו כאח באהבת אחים, וממלא את כל החובות האזרחיות, כאחיו ממש, ובכל זאת הוא מכה אותו.
או אפשר לפרש מלת מאחיו - כי הכוונה על מה שדימו וחשבו רבים מבני עמינו, כי אם יתקרבו אל אומות העולם, ויאכלו וישתו עמהם, ויתערבו בהם, על ידי זה תכלה ותיתום השנאה והרדיפה מעליהם. וכן טעו ועשו אבותינו במצרים, כשמת יוסף, הפרו ברית, ותמלא הארץ אותם וכמו שפירשתי למעלה, אמנם כל ההתקרבות לא הועילה, כמו שסיפר הכתוב, כי איש מצרי, המצרי החשוב במעלות אינטליגנציה, מכה איש עברי, את העברי החשוב במעלות אינטליגנציה, מאחיו - אשר הוא "מאחיו" של המצרי, מתחבר אליו כאח ורע, במאכל ובמשתה ושאר תערובת, ובכל אלה הוא שונאו ומכהו.
ויפן כה וכה וירא כי אין איש - הך "וירא" הוא לשון ויתבונן (כמו שפירש רש"י ז"ל ריש פרשת וירא) - ר"ל התבונן כי אין איש, כי לא מהני לא חשיבות מעלות המצרי ולא חשיבות מעלות העברי, אע"פ שהוא כאחיו בהתקרבות אליו. כל אלה לא ישביתו השנאה הכבושה בלב אויבי בני עמנו, לכן קינא קנאת ה' צבאו_ת, ויך את המצרי וכו', וכמ"ש חז"ל (שמו"ר א, ל): בשם המפורש.
המוסר היוצא לנו - כי לא נשתדל להתקרב לגויים ע"י הפרת תורה ומצוות, והיא לא תצלח ולא תועיל! אבל נבטח בה', מעוזנו וצור ישענו, בשם קדשו בטחנו, ויהי חסדו עלינו, אמן.
(ועיין מה שכתבתי להלן עמ' שלז, בפירוש דברי המדרש על מה שאמרה אסתר: איש צר ואויב - צר למעלה ואויב למטה וכו').
*
לברית מילה
עם כל הטעמים שמצינו למצות מילה,
לא יקיימה אלא כמאמרה, לשם הַמְצַוֶה
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה.
כתב בעל הטורים: ישראל הבאים, ראשי תיבות וסופי תיבות מילה.
ויש לדקדק, למה צריך לצרף ראשי תיבות וסופי תיבות לרמז מילה, הלוא - בני ישראל הבאים מצרימה סופי תיבות מילה.
ונ"ל דרמז יש בזה למוסר גדול, כי אע"פ שכתבו הרמב"ם ושאר מפרשים טעמים הרבה למצות מילה - להחליש התאווה, לתווך השלום, ושהמילה היא סיבת המזון והשובע (כמו שכתב בעוללות אפרים [ח"ג עמוד יג מאמר תד, וע"ע בספרו כלי יקר] עה"פ בפרשת מקץ (בראשית מא, נה): כל אשר יאמר לכם תעשו), בכל זאת לא יקיים מצות מילה, רק יען כי כן ציווה לנו הבורא ית"ש!
כמו שאמר הכתוב (בראשית כא, ד): וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים - ר"ל, להיות כי הילד בן שמונת ימים עדיין אינו עלול לתאוות, וגם ענין השלום והמזון והשובע לא שייך בו, ולמה צריך למול בן ח' ימים, ולא כשיגדל בן י"ג שנה כמו הישמעאלים, שאז כבר מתחיל היצה"ר להתגרות לתאוה, וגם שייך בו ענין השלום והמזון?! אלא ודאי, כי צריך לקיים מצות המילה רק בכוונה כדי לקיים מצות הבורא, כמו שעשה אברהם אבינו ע"ה, שמל את יצחק בנו בן שמונת ימים - כאשר ציוה אותו אלקים - רק לעשות מצות אלקים, ולא לשום כוונה אחרת. וע"ז מוסב מאמר המדרש (בראשית רבה נג, ז): וימל אברהם את יצחק וגו', הדא הוא דכתיב (שם יז, יב) ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם - ר"ל, רק לקיים מצות עשה שציונו הקב"ה למול כל זכר, כמו שמל אברהם אבינו ע"ה את יצחק בנו - כאשר ציוה אותו אלקים.
והנה י"ל כי ע"ז רמז בעל הטורים: ישראל הבאים, ראשי תיבות י' ה' - דהיינו שמו של הקב"ה - ר"ל כי תחילת כל, צריך לכוון לשם השי"ת! וסופי תיבות מ' ל' - דרק לכוונת שם י' ה' צריך לקיים מצות המילה.
והנה המקיים מצות מילה בלתי כוונת טעמי המילה - רק לקיים מצות השי"ת - לא יבטלנה לעולם. ועל זה כיוון הפסוק: ישראל הבאים ר"ת וס"ת מילה, וע"י זה - מצרימה את יעקב איש וביתו באו - אע"פ שבאו למצרים, בכל זאת לא ביטלו מצות מילה, לא כמצריים אשר מלו עצמם מחמת פניה עפ"י גזירת יוסף, כדי שייפסק הרעב (כמו שפרש"י בפר' מקץ שם), ולבסוף ביטלו את המילה, כמו שאמר הכתוב: ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף, תרגם אונקלוס: דלא מקיים גזרת יוסף, לגזור ערלת בשר זכוריהם. דכיון שעשו מתוך פניה שייפסק הרעב, פסקה הפניה - ביטלו המילה.
וכן כוונת בעה"ט במה שכתב: את יעקב איש, סופי תיבות שבת - שבזכות מילה ושבת נגאלו ממצרים, ר"ל דגם מצות שבת קודש אין לקיים מטעם למצוא מנוחה ומרגוע יום אחד בשבוע מטורח מלאכת כל ימי שבוע, אלא רק לקיים מצות הבורא ית"ש, וכמ"ש הכתוב (דברים ה, יב): שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלקיך, רק לקיים ציווי הבורא ית"ש. ובשביל מילה ושבת ששמרו אבותינו במצרים בכוונה זו - רק לשם מצות הקב"ה - נגאלו ממצרים.
ובזכות ב' מצוות הללו שמקיימים גם הורי הילד הרך הנימול היום יום ש"ק, ייגאלו מכל צרה וצוקה, ובעזהשי"ת ייכנס לתורה ולחופה ולמע"ט, אמן.
*
עוד לברית מילה
המאיר לאחרים באור תורתו, צריך שיהא נקי מכל סיג
- טוב לשמים וטוב לבריות
ותרא אותו כי טוב הוא וכו' (ב,ב).
איתא בזוה"ק (ח"ב יא:): מאי כי טוב הוא - אמר רבי חייא דאתייליד מהול. בגין דרזא דברית טוב אקרי, דכתיב (ישעיה ג, י): אמרו צדיק כי טוב. רבי יוסי אמר, נהירו דשכינתא דנהיר ביה חמאת, דבשעתא דאתיליד אתמליא כל ביתא נהורא, דכתיב: ותרא אותו כי טוב, וכתיב (בראשית א, ד): וירא אלקים את האור כי טוב. ועל דא כי טוב הוא כתיב, וכולא הוה. [פירוש 'הסולם': מה כי טוב הוא - א"ר חייא, שפירושו שנולד מהול. כי סוד הברית נקרא טוב, שכתוב: אמרו צדיק כי טוב. ר' יוסי אמר, אור השכינה שהאיר בו ראתה, שבשעה שנולד נתמלא כל הבית אור, שכתוב: ותרא אותו כי טוב הוא, וכתוב: וירא אלקים את האור כי טוב. ועל זה כתוב: כי טוב הוא - והכל היה בו (שהיה בו אור השכינה וכן שנולד מהול)].
נראה לפרש - כי מי שהוא מיועד להיות נביא לעם, להשרות עליו רוח הקודש, להאיר לאחרים באור תורתו ונבואתו, צריך שיהא הוא מתחילתו נקי מכל סיג חטא ועוון, בין בעניינים שבין אדם למקום, בין בעניינים שבין אדם לחברו, כמו שאמרו חז"ל (ב"מ קז:): קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים.
והנה על מאמר הכתוב אמרו צדיק כי טוב, דרשו חז"ל (קידושין מ.): וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב?! אלא, טוב לשמים ולבריות זהו צדיק טוב, טוב לשמים ורע לבריות זהו צדיק שאינו טוב.
והנה משה רבינו ע"ה, מלבד שהיה קדוש וטהור לשמים מרחם אמו, גם היה טוב לבריות, כדאיתא במד"ר בפרשתנו (ב, ב) על פסוק (ג, א): ומשה היה רועה - שהיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואח"כ מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינוני, ואח"כ מוציא הבחורים שיהיו אוכלים עשב הקשה. ברח ממנו גדי ורץ אחריו וכו' נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר, אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה, הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקב"ה, יש לך רחמים לנהוג צאן בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל - הרי מצינו כמה היה משה רבינו ע"ה טוב לבריות.
וכן מצינו (ב, יא): ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם, אחז"ל (שמו"ר א, כז): שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם! שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט. והיה נותן כתפו ומסייע לכל אחד ואחד מהן וכו' - הרי כמה טוב לבריות היה משה רבנו ע"ה, ולכן ייעדו ה' להשרות עליו רוח קדשו ולשולחו לנביא ולתת את התורה על ידו.
וזהו כוונת המאמר: ותרא אותו כי טוב הוא, א"ר חייא דאתייליד מהול, ר"ל דכבר מלידתו מרחם אמו, אשר שמה שפרה, ודרשו חז"ל במדרש (שמות רבה א, יג): שפרה - ששיפרה מעשיה לפני האלקים, ושפרו ורבו ישראל עליה, שהיתה משפרת את התינוק, ועוד דרשו (שם טו): ותחיין את הילדים, שהספיקה לחם ומזון ומים לעניות היולדות. הרי שהיתה טובה לשמים ולבריות. ובטבע זה נולד משה מהול, נקי מכל סיג, טוב לשמים ולבריות.
בגין דרזא דברית טוב אקרי, דכתיב: אמרו צדיק כי טוב, ר"ל כמו שדרשו חז"ל: צדיק טוב היינו טוב לשמים וטוב לבריות, ולכן ראתה כי ראוי הוא שישרה הקב"ה שכינתו עליו, ויהיה נביא לישראל, ויאיר להם באור תורה.
ועל זה - ר' יוסי אומר, נהירו דשכינתא דנהיר ביה חמאת, דבשעתא דאתייליד אתמליא כל ביתא נהורא, רמז שיאיר לכל בית ישראל בנבואתו ואור תורתו, וכולא הוה, זה וזה גורם, משום דנולד מהול, טוב לשמים ולבריות, ראוי הוא לאור תורה ונבואה.
וכן הילד הרך הנימול יגדל ויהיה טוב לשמים ולבריות, וכשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה דהיינו טוב לשמים, ולחופה ולמעשים טובים דהיינו טוב לבריות, אמן.
*
לנישואין
זיווגיהם של האבות "מן הבאר" מורה על מעלותיה של ה"אשת חיל"
ויברח משה מפני פרעה וישב בארץ מדין וישב על הבאר (ב, טו).
איתא במדרש רבה בפרשתנו (א, לב): קלט דרך אבות. שלשה נזדווגו להם זווגיהם מן הבאר, יצחק יעקב ומשה. ביצחק כתיב: בא מבוא באר לחי ראי (בראשית כד, סב), ועוד שנזדווגה רבקה לאליעזר למעיין. יעקב - והנה באר בשדה (שם כט, ב). משה - וישב על הבאר.
נראה לפרש מה זה שנזדווגו להם זיווגם על הבאר, ומה המעלה בזה - ועיי' מה שכתבתי לעיל עמ' צב בפרשת חיי שרה לנישואין, דהנערה שהיא בעצמה יוצאת לשאוב מים מן הבאר ולהשקות הצאן - ודאי אינה עצלה לעשות מלאכת הבית, והיא מוכשרת להיות אשת חיל, גברת צופיה הליכות ביתה, להשגיח על בעלה ולגדל בניה כראוי. לא כאותן אשר יושבות כל היום על העוגב ומינים לזמר ולנגן, ולקרות בדברי חשק, וללכת לבתי טיאטראות וקונצרטים, אבל עצלות לעשות מלאכה בבית ובמטבח, לבשל ולאפות ולכבס ולגהץ וכו', אשר אלו אינן מוכשרות להיות אשת חיל עטרת בעלה ובניה.
ואמרתי, כי לכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי יד, א): חכמות נשים בנתה ביתה, כי חכמתה ותרבותה של האשה, היא שתדע לבנות ביתה, צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל (שם לא, כז), ותעשה כל מלאכת גברת הבית. ואיוולת בידיה תהרסנה - ר"ל, מי שיש לה חכמה בראשה, שהיא יודעת לדבר בלשונות שונות וגם לזמר ולנגן, אבל בידיה אין חכמה, רק איוולת בידיה, שאין יודעת לעשות מלאכת הבית, הרי זו תהרוס ביתה, תחת כי תבנה הבית.
לכן, האבות יצחק ויעקב, וכן משה, נזדווגו להם זיווגיהם מן הבאר - כי ממה שיצאו רבקה, רחל וציפורה, לעשות מלאכת שאיבת מים מן הבאר, הכירו כי הן מוכשרות להיות אשת חיל, אשר לחם עצלות לא תאכל.
אמנם כבר כתבתי שם, כי כמה פעמים מצינו, כי מטעם אחר עושות מלאכה כזו בעצמן, דהיינו מפני שהן קמצניות, וכל בית אביה קמצנים, ואינם רוצים לשלם לשפחות ועבדים שיעשו מלאכות הללו להן - לכן ניסה אליעזר לרבקה, אם היא ובית אביה גומלי חסדים, עיי"ש.
וכן בבנות יתרו - כאשר סיפרו לאביהן כי איש מצרי הצילן מיד הרועים, וגם דלֹה דלה להן וכו', חשש יתרו, אולי יחשוב משה כי מפני מדת קמצנות שבביתו הביאו עצמן לסכנה, והלכו לשאוב מים בעצמן, לכן - ויאמר אל בנותיו ואיו, למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם (ב, כ), למען יראה כי אין בנו מידת קמצנות, ואנחנו מכניסי אורחים גומלי חסדים, ורק יען כי בנות חיל אתן, מוכנות לעשות כל מלאכה, לכן הלכתן בעצמכן לשאוב מים להשקות את הצאן, ויראה כי אתן מוכשרות להיות אשת חיל, ועל זה דרשו חז"ל (מובא ברש"י שם): שמא ישא אחת מכן - כי יבין כי לא עצלות אתן וגם לא קמצניות, וראויות להיות אשת חיל. ולכן באמת, ויואל משה לשבת את האיש ויתן את צפורה בתו למשה, ויקחה משה לו לאשה, כי מצא בה כל מעלות אשת חיל כמו שרה רבקה רחל ולאה.
וכן בזיווג הנוכחי - הבתולה הכלה יש בה כל המעלות להיות מוכשרת לאשת חיל, כי כן למדה בבית אביה ואמה, וגם לגמול חסד ולהכניס אורחים, ולכן בודאי זיווגם יעלה יפה, אמן.
*
להספד
ישנם צדיקים המסתירים צדקתם בחייהם
וחיבתן נודעת רק לאחר פטירתן
ואלה שמות בני ישראל.
פירש"י: אעפ"י שמנאן בחייהן בשמותן, חזר ומנאן במיתתן, להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר (ישעיה מ, כו): המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא.
אמרתי בהספד על אשה חשובה - שהיתה שומרת שבת ויו"ט כהלכתה, וביתה היה בכשרות גמורה, ושמרה חוקי נדה, והלכה בצניעות, וגם בניה ובנותיה גידלה כן, והיתה מפורסמת בצניעותה וחסידותה. אבל היתה עניה, כי בעלה ירד מנכסיו, ולכן בחייה לא ידעו צדקה וגמ"ח אשר עשתה, כי היא הלכה לעשות מלאכה במעשי ידיה, לתפור בגדים וכתונת ומכנסים וכיוצא בזה, אע"פ שהיו לה בנים וחתנים שהיו מחזיקים אותה בכבוד, ולא רצו להניח אותה לעשות מלאכה, ובפרט כי כבר היתה זקנה, יותר משבעים שנה, ובכל זאת היא לא שקטה ולא פסקה מלעשות מלאכה לתפור לאחרים, עד יום מותה.
ואחרי מיתתה נתגלה הדבר, כי כל מה שהיתה לה הכנסה ממלאכת התפירה אשר עשתה, היתה מחלקת לאלמנות עניות ולכלות עניות - אשר אחרי מותה באו בבכי ויילל, כי אבדו נותנת לחמם ומזונותם, וכלות עניות צווחו והילילו, כי היא תפרה להן כל שמושי דלבושי ושמושי ערסא חינם אין כסף, וגם הוזילה להן כסף לקנות די צורך המלבושים, אם לא היה להן די מחסורן להספיק כל צרכן - ונמצא כי היא עסקה וטרחה במלאכה רק לתמוך עניות ואביונות, אבל רק אחרי מותה נודע גודל הצדקה וגמ"ח שעשתה.
והספדתי עליה - כי הצדיקים, אעפ"י שמנאן בחייהן בשמותן, ר"ל, כי גם בחיים קנו להם שם טוב, כגון זו שידעו עליה שהיא אשה שומרת שבת ויו"ט, אשה כשרה, אשה צנועה, אשה חסודה, וכדומה מן השמות שקנתה לעצמה בחייה - כמו שאמרו חז"ל (תנחומא ויקהל, א): שלושה שמות נקראו לו לאדם, אחד מה שקוראים לו אביו ואמו ואחד מה שקוראים לו בני אדם ואחד מה שקונה הוא לעצמו, טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו - כי עפ"י המצוות שעוסקים בהן הצדיקים, בחביבות, קונים להם שמות בחייהן, כנ"ל, בכל זאת, חזר ומנאן במיתתן להודיע חיבתן, ר"ל חיבתן - שמחבבים המצוות - אשר נודעה רק לאחר מיתתן.
שנמשלו לכוכבים, כמו שהכוכבים, אע"פ שגם ביום הם עומדים ועושים תפקידם, זה להאיר או לחמם או לבשל פירות, וזה להקר, או ליבש או להגליד, לפי מה שהטביע בהם הבורא ית"ש כוחם ותפקידם במספרם ושמותם, מ"מ אין נראה נוגה זוהרם רק בלילה. כן הצדיקה הנפטרת הלזו, רק אחרי שנחשך אור חייה בארץ, ואופל וליל צלמות תשופנה, נודע זוהר צדקתה וגמ"ח שלה, כמה חיבבה לעשות צדקה בסתר, ויגעה וטרחה בשביל בנות עניים.
זכות צדקתה תעמוד לזרעה אחריה עד עולם, תנצב"ה ותעמוד לקץ הימין, אמן.
*
עוד להספד
על האדם להכין לו 'צידה לדרך' לעוה"ב
ולהשתמש לשם כך גם בענייני העוה"ז
והיה כי תלכון לא תלכו ריקם. ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלות ושמתם על בניכם ועל בנותיכם ונצלתם את מצרים (ג, כא_כב).
אמרתי בהספד(30*), על דרך מוסר, כי הנה אמרו חז"ל (כתובות סז:): זוודאי קלילי ואורחא רחיקתא, פרש רש"י: צידה קלה הכינותי לדרך רחוקה שאני יוצא לה - וצריך האדם להשתדל ולהכין לו צידה לדרך כאשר הולך בדרך כל הארץ, באורח לא ישוב עוד.
ומהו אותה צדה לדרך - היינו תורה ומצוות ומעשים טובים. כי כבר אמרו חז"ל במשנה מסכת אבות (פ"ו מ"י): שבשעת פטירתו של אדם אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד, לכן צריך האדם להכין בעתו זוודא לאורחא רחיקתא הדין, להרבות בעסק תורה ומצוות ומע"ט, למען יקויים בו הפסוק: והיה כי תלכון - מן העולם הזה לעלמא דקשוט - לא תלכו ריקם, בידים ריקניות, בלא תורה ומצוות ומע"ט, אבל תקחו עמכם הון רב בתורה, מצוות ומע"ט.
והנה כתבתי לעיל (עמ' רה בפרשת ויגש להספד), כי אל יחשוב האדם כי במותו לא יקח מאומה מן הונו ורכושו - כי באמת, מה שהוא מפזר מהונו לתורה ומצוות ומע"ט, יהי חלקו מהונו אשר יקח עמו לעלמא דאתי, וילך לפניו עושרו והונו, ויכין לו הדרך לגן עדן, עיי"ש.
והנה ידוע מש"כ המלבי"ם (אוצרות השלום דרוש ג ועיי' בביאורו לשה"ש א, ו ומשם בספר הכרמל ערך נפש הישראלי), כי נפש האדם מורכבת מג' חלקים: נפש הצומחת, נפש החיונית, ונפש המשׂכלת.
והנה נפש הצומחת והחיונית - הן משותפות ותלויות עם החומר והגוף, ותאוותיהן, לאכול ולשתות ולקנות שאר קנייני חיי הגוף, לעסוק במלאכה ומסחר וקניין, ולאסוף הון.
אבל הנפש המשכלת - היא הנשמה, חלק אלוק ממעל - אשר כל תשוקתה למעלה, לעשות רצון קונה אשר נפחה בקרבנו, להשלים עצמה ע"י שתמשול בנפש הצומחת והחיונית, לשעבדם ג"כ לעשות רצון הבורא ית"ש בתורה ובמצוות ובמע"ט, למען אשר בהגיע הזמן שתיקרא הנשמה לשוב אל האלקים אשר נתנה בגוף ושלחה לעוה"ז, יקוים בה מאמר הכתוב: והיה כי תלכון לא תלכו ריקם, כי תהיה מלאה בתורה ומצוות ומע"ט.
ולכן, להשיג זאת - ושאלה אשה - דהיינו הנשמה המשכלת שהיא בעלת הבית המושלת בגוף, היא תשאל לה - משכנתה, מאת הנפש הצומחת השוכנת עמה בשכנות בתוך הגוף (ועיי' זכות אבות מה שפירש על משנה דאבות [פ"ב מ"ט] ר"י אומר שכן טוב) ומגרת ביתה, ומהנפש החיונית אשר גרה בביתה דהיינו בגוף, והיא רק כגר הנוטה ללכת וכצל ימיה עלי ארץ.
מאת אלה תשאל הנשמה היינו הנפש המשכלת: כלי כסף וכלי זהב - ר"ל לעשות בכסף ובזהב, מצוות ומע"ט - ושמלות, שיהיו שמלה לנשמה, כי התורה והמצוה והמע"ט והמידות טובות, הן השמלות והבגדים לנפש המשכלת אשר בהן היא עוטה כשלמה אורה. כי העבירות, העוונות והחטאים והפשעים, הן בגדים צואים (עפ"י זכריה ג, ג עיי' זח"ג ריד.), אבל התורה והמצוות והמע"ט הם לבושי מחלצות, בגדי כבוד לנשמה. לכן ישתדל האדם להכין לעצמו, בסיוע החומר - מן הכסף והזהב ומכל הונו - צידה לדרך ושמלות לנפשו לעטות אורה באור החיים, בעוה"ב.
אבל לא די שהוא לבדו לעצמו יעשה כן, אבל ילמד ויחנך וידריך גם בניו ובנותיו כן, וזהו שאמר: ושמתם על בניכם ועל בנותיכם, שתשתדלו כי גם בניכם ובנותיכם יהיו מסוּבָּלִים בתורה ובמצוות ובמע"ט, ומלובשים בגדי כבוד לנשמתם.
ועי"ז, ונצלתם את מצרים, ר"ל מן מצרים - כמו: כצאתי את העיר (ט, כט), מן העיר - ור"ל שתהיו ניצולים מכל מיצר, ותזכו לנחלה בלי מיצרים, בעוה"ב. כמו שדרשו חז"ל במסכת שבת (קיח.) על הפסוק (ישעיה נח, יד): והאכלתיך נחלת יעקב אביך - אר"י כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מיצרים וכו', עיי"ש.
והנה נפטר הלזה, התורני והרבני היו"ש הגביר מו"ה יצחק פעלדמאנן הלוי נ"ע - אשר היה מהתלמידים המופלגים של רבנו מאור הגולה הגאון הגדול הקדוש בעל כתב סופר זי"ע, וגם קבע עתים לתורה, וגם שמר שבת ויו"ט כהלכתם - כי היה עתיר נכסין בשדות וכרמים ועבודה רבה, ובש"ק ויו"ט שבת מכל מלאכה - גם הרבה לעשות מצוות ומע"ט, רדף צדקה וחסד, תמך תלמידי חכמים, פיזר נתן לאביונים, עזר דלים, ביתו היה בתכלית הכשרות כמהדרין מן המהדרין, גם היה ביתו פתוח לרווחה להכנסת אורחים אשר לא פסקו מעל שלחנו, והיה גדול ונכבד, הן בתוך עמו ישראל, הן בתוך אומות העולם ובעיני שרי וחורי הארץ, ועליו נוכל לומר כי בו היו תורה וגדולה במקום אחד (עפ"י גיטין נט.).
ויברכהו ה' בשנים עשר ילדיו, ארבעה בנים ושמונה בנות, וגידלם ולימדם וחינכם לאהבת תורה ויראת שמים ולנדיבות רוח ונפש - אשר בניו כנטיעים מגודלים בנעוריהם, בנותיו כזויות מחוטבות תבנית היכל (עפ"י תהילים קמד, יב) - כולם אהובים כולם ברורים, כולם ביתם בכשרות כרצון קונם, בית הלוי ברכו את ה' (עפ"י תהילים קלה, כ).
ועתה כי הגיעו עתו ללכת בדרך כל הארץ, עליו יש לומר מאה"כ: והיה כי תלכון לא תלכון ריקם וכו' - כי ילך מסוּבָּל בתורה ובמצוות ובמע"ט, חכם לב יקח מצוות (משלי י, ח) הרבה מאד, והלך לפניו צדקו וכבוד ה' יאספהו, ויזכה לנחלה בלי מיצרים בעוה"ב, וזכותו יעמוד לבניו ובנותיו וכל בני ביתו וכל משפחתו היקרה ה' עליהם יחיו, וימליץ טוב בעדם ובעד כל אשר להם, עד כי יעמוד לגורלו לקץ הימין בתחיית המתים, ובלע המות לנצח וכו', אמן.
* * *