גשר נחלת יצחק  מאת יוסי רנרט, דני רכט

הגשר שנבנה כמנוף לפיתוח השכונה  מאת יוסי רנרט

גבולה המערבי של המושבה נחלת יצחק בעת קניית האדמה, היה ואדי מוסררה (נתיבי איילון של היום) שהיה בלתי עביר בחורף, כך שקשה היה להוביל את החלב לתל-אביב . עם הכשרתו של בית הקברות מזרחית למושבה, נוצר אינטרס משותף למושבה ולחברה קדישא, להקים גשר על הוואדי ולסלול דרך מהכביש השחור (דרך בגין), לאורך רחוב נחלת-יצחק עד לקרבת בית-הקברות. יוסף זימן שהיה לימים גם הגזבר של החברה קדישא, הגיע להסכם עם הנהלת החברה קדישא, היא תבנה את הגשר וועד השכונה יקנה מהגרמני קיבלר את השטח הצר, הדרוש לדרך הגישה מהכביש השחור ועד לוואדי. כבר אז הייתה החלטה של הנהגת הגרמנים משרונה שלא למכור אדמה ליהודים.

בסודיות רבה הצליח ועד השכונה לרכוש מהגרמני את רצועת השטח לכביש הגישה. עד לרישום רצועת האדמה בטאבו, וכדי למנוע פלישה, נזרע תירס ברצועה צרה זו, לקול צחוקם ולעגם של הבדואים המקומיים. רק לאחר הרישום בטאבו, הוחל בסלילת הכביש והקמת הגשר. יוסף זימן בתבונתו ובנסיונו הרב, השאיר בחלקה הדרומי של המושבה  מגרש בן תשעה עשר דונם כרזרבה נדל"נית. באחת מאספות הוועד, העביר זימן הצעה שלא לבקש את אישור ההנהלה שבקובנה, ולמכור את המגרש לצורך מימון אחת משתי האפשרויות: רשת חשמל למושבה (רק בשנות הארבעים הושלם חיבור השכונה לרשת החשמל), או  הקמת גשר וסלילת כביש. המגרש נמכר לקבוצת יזמים שהקימו עליו את מפעל השמנים יצהר. הכסף שהתקבל הספיק כדי סלילת הכביש.  יוסף זימן כתב: "מן המתים צמחה נחלת-יצחק", והוא צדק . הגשר והכביש הביאו איתם תנופה אדירה לפיתוח השכונה. 

בספר עם נחלת יצחק בראשיתה (הוצאת ספריית ראשונים, 1947) תיאר יוסף זימן את המהלך: "אז עקרנו את עצי האקליפטוס שליד הואדי (עכשיו מקום הגשר) והכרזנו על השטח שהוא דרך ציבורית. לגרמנים משרונה כבר נתברר מה שהיה מוסתר עד עתה תחת שרשי התירס, אך לאחר מעשה לא יכלו עוד לעשות נגדנו כלום".

באוקטובר 1987, חרף התנגדות תושבי השכונה, נגזל חלקו המערבי של הרחוב, מפינת דרך מנחם בגין (דרך פתח-תקוה) ועד פינת רח' יגאל אלון (בעבר, רחוב גיבורי ישראל) ממורשתה של נחלת יצחק, והוסב לרחוב חדש ע"ש נח מוזס הבעלים של עיתון ידיעות אחרונות, שנהרג בתאונת דרכים במעבר החצייה הסמוך לבית העיתון) וע"ש אביו יהודה. ברחוב מוזס הקודם, בו נמצא בית ידיעות אחרונות הישן הונצח המנהיג הקומוניסטי שמואל מיקוניס. 

הגשר שלא נבנה והגשר שהתמוטט מאת דני רכט

שביל חקלאי בגבולה הצפוני של שכונת מונטיפיורי חצה את אפיק ואדי מוסררה. בשנות העשרים תכננה ממשלת המנדט לבנות גשר מעל במקום המעבר בקרקעית האפיק. מיקום זה היה אידיאלי לחקלאי שרונה מאחר והיה אמור לאפשר להם גישה ישירה מהמושבה הטמפלרית אל שדותיהם שממזרח לואדי. גשר זה לא נבנה בסופו של דבר. זאת מאחר והקמת גשר נחלת יצחק הפכה אותו למיותר, לדאבונם של הגרמנים משרונה. 

שביל חקלאי אחר קדם לדרך ולגשר נחלת יצחק. הוא היה מעט דרומה מהדרך שנסללה (לימים רחוב מוזס). מיקומו המדוייק של השביל כיום הוא בגבול חלקות בית ידיעות אחרונות ומרכז עזריאלי. באין גשר, חצה השביל את קרקעית אפיק הנחל, מה שניתק את המושבה מהעיר ומנע את שיווק החלב שמתוצרתה בחלק מעונת החורף. המתח בין נחלת יצחק ושרונה ליווה את המושבה הצעירה מימיה הראשונים. זאת עוד לפני עליית הנאציזם והתערערות יחסי הגרמנים עם הישוב. אולי מקורו כלכלי. חלבני שרונה שסיפקו קודם חלק ניכר מתצרוכת החלב של תל-אביב, לא אהבו את המתחרים החדשים ולכן, לא היו מעוניינים לאפשר להם סלילת דרך חדשה. 

בשנים הראשונות נדרשו הנהגים הנוסעים בדרך נחלת יצחק (לימים, רחוב מוזס) והגשר בתשלום של חמישים פרוטה. הדרך אמנם הוכרזה כציבורית, אך פורמלית היתה רשומה על שם שנייים מתושבי נחלת יצחק. מה שאיפשר את הגבייה. פטור מתשלום ניתן רק לרכבי חברה קדישא, השותפה במיזם הגשר, ומכוניות מלווי המתים בדרכם האחרונה לבית הקברות נחלת יצחק. בשבתות וחגים נסגרה הדרך והגשר במטרה למנוע חילול שבת. תפקידם של השומרים גובי האגרה היה גם למנוע כניסה של מוניות שניסו לקחת נוסעים מקואופרטיב איחוד רגב, בעל הזכיון. ההכנסות מגביית התשלום כיסו הוצאות שמירה ואחזקה של המושבה.

בשנת 1937 התגלתה מחלוקת בין ועד נחלת יצחק לבין איחוד רגב, קואופרטיב התחבורה שחיבר את המושבה (ואת רמת-גן, גבעתיים ובני-ברק) לתל-אביב. כשלא הסכים הקואופרטיב להוזיל את מחיר הנסיעה, חסם ועד המושבה את הגשר למעבר האוטובוסים. לסכסוך נמצא פתרון בהתערבות בית המשפט.

בשנות החמישים, בעקבות התפתחות התעשייה בסביבה, גבר הצורך בגשר. מכוניות ומשאיות נאלצו להמתין זמן ממושך בדרך הגישה אליו מאחר והגשר הצר בעל נתיב הנסיעה היחיד לא איפשר תנועה דו-סיטרית. לכל המעורבים היה ברור כי יש צורך בהקמת גשר חדש, אך דבר לא נעשה. בהמשך, סדקו שטפונות חודש דצמבר 1966 את בסיס הגשר והעיריה נאלצה לסגור אותו לתקופה של שבוע לצורך תיקונים. התנועה הופנתה אל גשר הביילי החדש שנפתח בהמשך רחוב קפלן (לימים, גשר השלום). 

לאחר שנים של דחיות ועיכובים החלה חברת נתיבי אילון בסתיו 1979 להקים גשר זמני בצמוד לגשר הקיים מצד צפון. התכנון היה להעביר את התנועה אל הגשר הזמני ולבנות גשר חדש במקום הגשר משנות השלושים. אלא שהשטפונות באפיק הנחל לא התחשבו בתכנון. ב-29 בנובמבר 1979 הבחין מפקח של נתיבי אילון  (שהיה במקום כדי לדווח על מפלס מי השטפונות מתחת לגשר) כי בכביש הסלול מעל הגשר נבקע סדק גדול. המפקח רץ למרכז הכביש ועצר  משאית שעמדה לחצות את הגשר. אסון נמנע תודות לתושיית המפקח, אך הגשר קרס וקטע כבלי תקשורת שעברו מתחת לגשר. מה שהותיר כשמונת אלפים לקוחות פרטים ועסקיים ללא קו טלפון במשך כמה ימים (בתקופה שעוד לא היה טלפון סלולרי בכל כיס). שלושה חודשים אחר כך נפתח לתנועה גשר זמני שהוקם בחיפזון. הגשר הקבוע החדש נחנך רק בחודש יוני 1981, כשראש העיריה שלמה להט גזר את הסרט בטקס חגיגי.  

הניה מליכסון מוסיפה: על עבודות הקמת גשר נחלת יצחק ב-1931 פיקח קדיש קדיש, שבשנים 1924–1948 היה מנהל עבודה מטעם המשרד הקבלני הקואופרטיבי של מועצת פועלי תל אביב ושל סולל בונה.

.

.