שכונת מונטיפיורי  מאת מערכת האנציקלופדיה העירונית

ראשיתה של השכונה בקרקע בשטח של 103 דונאם שנרכש הרב יהודה הלוי מדוברובניק (רגוסה) ושותפיו אברהם פנסו ויחיאל ברדה. על אדמת זאת שהיתה תחומה בין דרך שכם ההיסטורית לערוץ נחל המוסררה נטעו השותפים פרדס שנמכר בשנת 1855 לסיר משה מונטיפיורי. הפרדס היהודי ההיסטורי עבר מידיו של ר' ישראל שמחון לחברת 'אליאנס' וממנה לחברת 'המזרחי הצעיר' שתכננה להקים במקום את שכונת גנניה עבור חבריה (1924). הקרקע חולקה למגרשים ובשטח נקבעו שמונה רחובות, הכוללים מוסדות תפילה וציבור, ובתי מלאכה ותעשייה. רחובה הראשי, שדרות יהודית, נקרא בהמשך על שם אשת מונטיפיורי.

כבר מראשית הקמתה סבלו התושבים ממחסור במים כיוון שהבאר הישנה ומערכת ההשקיה המיושנת משרידי הפרדס לא פעלו היטב, כך שנאלצו להביאם מהמושבה הגרמנית שרונה, בה נתקלו ביחס עויין מהשומרים הערבים. מגדל המים בשכונת מונטיפיורי עם סמל מגן הדוד בתחתיתו (בתכנון המהנדס יעקב צוואנגר ושהפך ברבות השנים לסמל השכונה) הוקם רק בשנת 1935. תושבי השכונה ידעו ימים קשים של הצפות ושטפונות בלתי פוסקים עקב ההצפה העונתית של נחל המוסררה, תחלואה רבה ובימי המאורעות, שימשה כקיר מגן לתל אביב, כאשר בוצע ירי בלתי פוסק של ערבים מכיוון שרונה עקב יתרון הגובה של שרונה על פני השכונה.

בשנת 1943 לאחר מאבק ארוך, הסתפחה השכונה לתל אביב. מאבק נוסף של תושבי השכונה התנהל במהלך שנות השישים, בה התכוונה העירייה להפוך את השכונה למרכז תעשייה ולהעביר ממנה את תושביה. נתן אקסלרוד, המשוררת אלישבע, ויעקב רימון הם בין אנשי הרוח שחיו ופעלו בשכונה.

דו"ח על השכונה כפי שפורסם בידיעות עת"א (15.11.1943) לאחר הסיפוח לתל אביב:

1. גן מונטיפיורי בראשיתו

שכונת מונטיפיורי קרויה בשם סיר משה מונטיפיורי, שגאל את אדמתה בשנת 1874 ונטע בה פרדס. על תולדות גן מונטיפיורי מספר לנו חוקר ארץ ישראל ר' א. מ. לונץ (לוח ארץ ישראל. שנה שביעית) כדברים האלה:  הגן הזה הנהו הראשון שנקנה בארץ ישראל מאת אחינו בחוץ לארץ למען הפיץ את העבודה בין יהודי ארץ הקודש, הוא נקנה מאת השר מונטיפיורי ז"ל בשנת תרט"ו בסך 300 לירא שטרלינג, בו נמצאו אז מלבד חלקה גדולה למזרע תבואות שדה וירק, גם 1407 עצי פרי שונים ומחשבתו היתה להביא על ידו טובה כפולה: א) כי יעסקו בעבודתו אלה מאחינו בארץ הקודש החפיצים להוציא לחמם מן הארץ: ב) רווח הביארה (פרדס) יהיה לטובת תלמידי החכמים בירושלים. אך כנודע לא עמדה ההצלחה לימין השר בכל מפעליו בארץ הקודש, והמפעל הזה היה כאחד מהם, כי השר מסר את הביארה, על־פי מליצת אחד החכמים. לאחד מיושבי יפו שלא ידע את העבודה הזאת מעולם, וגם המקבל ידע כי הגן לא יביא לו כל פרי, מאשר כי ידיו לא חונכו לעבודה, ואיננו יודע פרק בהלכות נטיעה, אך זאת ידע כי בהודיעו שנה שנה להשר טוב הלבב כי הוצאת הפרדס עלתה על הכנסתו, ימלא השר את החסר, וכן היה, כי באמת שלח לו תמיכה של 1000 פראנק לשנה, והגן הלך הלוך ודל, עד כי מרבית עציו יבשו ונגדעו, וגם הבית והבאר נחרבו.  בבוא השר בשנת תרל"ח בפעם השביעית לארץ הקודש, מצא בו רק 900 עצים. והבית והבאר היו חרבים וצריכים תקון, בכל זאת לא החליט להוציא את מקבלו, רק להיפך הבטיחהו למלאות את כל ההצעות אשר הציע לפניו מיד בשובו לביתו, אך זקנותו וחולשתו מנעוהו מלמלאות את הבטחתו.

בשנת תרמ"ג אבה אחד מיושבי יפו בעל גנות ופרדסים לתת להשר ז"ל בעד החזקת הגן 200 פראנק לשנה (ואם השר יאבה להקדיש את הכנסת הפרדס על הת"ת ביפו יתן שכרו בכפלים). ואחרי כלות עשר שנים יתן סך להשר - אם יאבה להניח את הפרדס בידו 2000 פראנק לשנה, אך השר בטוב לבבו לא הוציא את הפרדס מידי מחזיקו ולא שעה לבקשת האיש הנזכר, והפרדס נשאר אצל מחזיקו גם שנים אחדות אחרי מות השר ו"ל. - ורק בשנת תרנ"ה מסרוהו יורשיו לידי חברת 'כל ישראל חברים' בפאריז, ובקושי עלה בידי מנהל בית הספר מקוה ישראל להוציא ממנו את מחזיקו - שכבר חשבהו לקנין כספו.

2. מפרדס לשכונה

אפוטרופסי קרן מזכרת משה" (בראש הקרן עמד ר' דוד ילין ז"ל) מכרו בשנת 1923 את הפרדס לה"ה שפאק ושותפיו, שגדעו חלק גדול מן הפרדס ומכרו את האדמה חלקות חלקות. שלשים ושתים חלקות נרכשו על־ידי קבוצה מחברי 'המזרחי הצעיר', שהיו הראשונים להתישבות במקום בשנת 1924. מתחילה הועמדו צריפי עץ וכעבור זמן מועט בנייני לבנים. הראשונים מצאו במקום באר עם מוטור דיזל ישן וברכת השקאה ששימשה מקודם להשקאת הפרדס. בשנת 1925 נרכש דוד פח בקבול של 8 מטרים מעוקבים, שאיפשר הספקת מים יותר מסודרת קצת. אולם ההספקה מצאה את תיקונה רק בשנת 1934, לאחר שהוקם. על ידי ועד השכונה - בעזרת בעלי הרכוש שבמקום מגדל מים בעל קבול של 110 ממ"ע, לפי תכניתו של המהנדס צוואנגר. כעבור שנה נרכשה משאבה צנטרופוגלית. רשת המים שסודרה מקיפה את כל השכונה בצנורות בני "1-"4.

במשך קיום השכונה, החל משנת 1924, היו פעילים 10 ועדים בשכונה (אחד הועדים היה קרוי בשם 'מועצת זקנים', לפי איזה חוק עותומאני ישן) וזכות הבחירה היתה למועצה זו רק לעשרת מתושבי המושב ששילמו מס וירקו. נשיא המועצה" היה מר י.ל. פלסר, וסגנו הסופר פסח גינזברג. הועד העשירי והאחרון במנין, שבימיו ובעזרתו סופחה השכונה לתל־אביב חבריו היו :מ. דורפסמן (יו"ר), מ. ד. כהן, י. הנדלסמן, י.קשטן, מ. זילברמן, נ. אקסלרוד וש. צוקרקנדל. כמזכיר ועד השכונה שימש משנת 1933 ה' נתן זילברצווייג כספי.

3. לתולדות הסיפוח לתל-אביב

עוד בשנת 1935 נוסדה בשכונה 'ליגה למען תל־אביב', שעמדה על הצורך החיוני לספח אתמהשכונה לתל אביב, ופנתה בענין זה לשלטונות הארץ, לעירית תל־אביב ולמוסדות הלאומיים מאז נתעוררה פעם בפעם שאלת הסיפוח, אבל מסבות שונות לא יצאה לפועל ער מנוי הועדה הממשלתית להרחבת הגבולות. משנת 1936 היתה השכונה כלולה רק בשטח בנין ערים של תל־אביב. והרי מספרים על השכונה (המצב בהתחלת 1943 לפני הסיפוח לתל אביב):

4. האוכלוסין

לפי המפקד שנערך בשכונה בספטמבר 1941, בקשר עם חלוקת המזון, מנתה השכונה אז 683 משפחות שהן 2564 נפשות, מהן 1174 זכרים ו־1390 נקבות, לפי העדות: האשכנזית622  משפחות, שהן 2223 נפשות: הספרדית - 61 משפחות, שהן 341 נפשות. מאז המפקד לא חלו שנויים ניכרים, אולי נתוספו כ־100 נפשות. הצפיפות הנוכחית בשכונה אינה מאפשרת תוספת אוכלוסים מן החוץ.

5. השטח והבנין

שטח השכונה משתרע על 133 דונמים ומחולק ל־270 מגרשים. בשכונה - 10 רחובות גדולים וקטנים 3036 ממ"ר, מספר הבתים - 163, מספר הצריפים - 116, מספר החדרים בבתים ובצריפים 900 בערך.

6. תעשיה, מלאכה ומסחר

בשטח השכונה נמצאים מפעלי תעשיה, מלאכה ומסחר אלה: 2 מפעלי תעשית חוטים, 2 מפעלי טקסטיל, 4 מפעלי אריגה וסריגה, 3 מפעלי צמר גפן, 1 מפעל אשפרת צמר, 1 מצבעה, 3 מפעלים לתעשית חמיקלים, 1 מפעל לארמטורה סניטרית, 1 מפעל לסרטי פילם ('כרמל פילם'), 2 בתי יציקה, 5 מסגריות. 3 נגריות, 2 פרפום ובשמים, 1 תעשית שכון, 1 מפעל לאבזמים וחגורות, 1 מפעל למקלות לבנים, 1 מפעל לצעצועי עץ, 2 בתי דפוס, 1 כריכיה, 1 ליטוגרפיה, 1 בית מלאכה לקופסאות קרטון, 2 תעשית שקיקי ניר ומעטפות, 1  מפעל לתעשית פקקים, 3 מפעלים לסרטי גומי ותחרים, 2 סוכריות ושוקולד, 1 מיצים וריבות, 1 קפה וציקוריה, 1 דגים מלוחים, 2 מאפיות חשמל, 4 גרז'ים, 1 תיקוני אוטו משא, 3 תיקוני אופנים, 2 סנדלריות, 3 מפעלים לעבודות פח, 2 בתי מלאכה לחייטות, 1 נפחיה, 2 מספרות, 2 חנויות למנופקטורה, 14 חנויות מכולת, 2 חנויות לירקות, 3 קיוסקים לגזוז, 2 אטליזים, 9 מחלבות ומסעדות. 4 חנויות תבואה ומספוא, 3 חנויות חמרי בנין. בעלי מקצועות חפשיים: 2 רופאים, 2 רופאי שנים ו-1 רוקח. המספרים כוללים גם את המפעלים אשר ב'בית תל אביב לתעשיה' (בית זה נמצא בדרך פתח תקוה בכניסה לשכונת מונטיפיורי). בתי התעשיה בשכונה פרט לשנים־שלשה הם למעשה בתי מלאכה אשר מספר העוסקים בהם איננו עולה על 5. מלבד בית חרושת לגו וכמה מפעלים בבית התעשיה.

7. מוסדות צבוריים

- בתי ספר וגני ילדים - בית הספר העממי נמצא ברשת החנוך של הועד הלאומי לכנסת

ישראל ובפיקוח 'המזרחי'. מספר הכתות בו - שלש, התלמידים-66 (31 ילדים ו־35 ילדות). התקציב היה מתכסה ברובו מתשלומי ההורים, והקצבות קטנות ניתנו מועד השכונה וממחלקת החנוך של הועד הלאומי. כן נמצא בשכונה בית ספר מסוג חדר או ת"ת על־ידי התאחדות עולי לוב (ספרדי) שאינו בפיקוחו של הועד הלאומי. בגן הילדים של הסתדרות נשים ציוניות (ויצ"ו)- 69 ילדים. בגן הילדים של עולי לוב - 25. בגן הילדים הפרטי - 41 ילדים. 

- שעורי ערב ספריה וכו'. - בשעורי הערב לעברית על ידי ה.נ.צ. - 50 תלמידים. בספריה של ה.נ.צ. - 900 ספר. ועדת תרבות פועלת גם עלי יד מכבי אש מתנדבים במקום.

- בתי כנסת - בשכונה שלושה בתי כנסת בבנינים צבוריים קבועים: בית הכנסת הכללי - 400 מקומות למתפללים, בית הכנסת המרכזי (המזרחי) 150, בית הכנסת של עולי לוב - 300. מלבד אלה יש כמה מנינים" של חסידים בבתים שכורים.

- מרפאות - בשכונה שתי מרפאות - אחת של קופת חולים של הסתדרות העובדים הכללית, והשניה מרפאה עממית על־יד ועד השכונה.

- מועדונים. - בשכונה: א) מועדון על יד ה.נ.צ. ובו טפת חלב, מטבח תינוקות וספריה על־שם ז. ורשבסקי ז"ל, ב) מועדון על יד תחנת מכבי אש.

- עזרה ראשונה - בשכונה תחנה של מכבי אש מתנדבים וכן תחנה לעזרה ראשונה (ה.ג.א.). מיתר המוסדות הצבוריים יש להזכיר את קופת גמילות חסד 'עלייך אהבת שלום'.

8. רכוש צבורי

- רכוש קרקעי. הרכוש הקרקעי הצבורי בשכונת מונטיפיורי: א) מגרש בן 3000 מטר מרובע בערך (רשום עדיין על־שם עזבונו של סיר משה מונטיפיורי על יד כביש פתח תקוה): ב) מגרש בן 1113  ממ"ר ברחוב הרב קוק: ג) חורשה המשתרעת על שלשה דונמים וחצי.

- בנינים צבוריים. - הבנינים השייכים לשכונה: א) בית הכנסת הכללי, מכיל 400 מקומות ישיבה, שטח הבנין 154 ממ"ר: ב) בית הכנסת של עולי לוב (מכיל 300 מקומות בערך), שטח הבנין 130 ממ"ר: ג) בית הכנסת המרכזי (צריף עץ), מכיל 150 מקומות בערך: ד) מועדון ויצ"ו. שטח הבנין 120 ממ"ר: ח) תחנת מכבי אש מתנדבים - שטח הבנין 30 ממ"ר: ו) משרד הועד - שטח הבנין 72 ממ"ר.

- נטיעות. - בשדרות חתקוה ובשדרות החשמונאים נטועים כ־300 עצי ברוש, וכן נטועה חורשהבשטח שלשה דונמים וחצי עצי איקליפטוס ואורן.

9. מבעיות השכונה

הבעיה שהדאיגה ביותר את תושבי השכונה היא סכנת השטפונות. מלבד השטפונות בצורה קלה שהם שכיחים כמעט בכל שנה, סבלה השכונה משטפונות חזקים בשנים 1938, 1940 ו־1942. השטפון בשנת 1938 עלה, על כל השטפונות וגרם בשעתו לנזקים רבים בשכונה (לפי ההערכה, כ־5000 לא"י). למרות כל המאמצים והמרץ שהושקעו בניקוז ובישור הרחובות בשנת 1938 לא הצליחו למנוע את השטפונות.

10. עם סיפוח חשכונה לתל-אביב

עם פרסום צו הנציב העליון בדבר הגבולות החדשים לאזור העירוני של תל־אביב, כתוצאה מן הדין והחשבון של ועדת החקירה הממשלתית, מינה ראש עירית תל אביב ועדה מבין פקידי העיריה, לשם חקירת הפרטים המלאים על המשק הקיים של השבונה בקשר להכללתה בשטח העירוני של תל־אביב. חברי הועדה היו: מ"מ מזכיר העיר ד"ר ב. צ. קרוגליאקוב (יו"ר), סגן. גזבר העיריה מר ב. ארגוב, עו"ד. העיריה מר ח. כצנלסון, מהנדס מפעל המים מר פ. אפשטיין (כמזכיר הועדה שימש ד"ר מ. אלטבויאר). הועדה הגישה דו"ח מפורט לראש העיריה. מיום 1.6.43 החלה עירית תל־אביב לספק לשכונה את השרותים העירוניים. ביום 14.6.43 חגגה שכונת מונטיפיורי פומבית את דבר סיפוחה לתל אביב.