בית יצחק ליפסקי מאת מערכת האנציקלופדיה העירונית

הבית הגדול הניצב בפינת רחובות לבנדה 21-23 ולוינסקי 127-129 הוא אחד מרצף של שלושה בתים שבנה המהנדס יעקב גינזבורג בסוף שנות הארבעים. השניים האחרים הם בית הוכמן (לוינסקי 125) ובית ניאזוב (לוינסקי 123). שלושת הבתים משלבים מסחר בקומת הקרקע עם מגורים בקומות העליונות. קרוב לחזית הבתים נבנה ויאדוקט המוביל אוטובוסים אל הקומות העליונות בתחנה המרכזית שכונתה פעם "החדשה". עורף שלושת הבתים גובל בבתי שכונת התימנים גבעת ראשון לציון ("הגבעה").

שנים ספורות לפני שאדון יצחק ליפסקי יזם את בניית הבית, התרחשה דרמה גדולה במגרשו. בתאריך 22 במרץ 1946, נרצח כאן גוטהילף וגנר, על ידי אנשי ההגנה במארב שתוכנן היטב. וגנר, בעליו של מפעל האחים וגנר, שייסד אביו, ליציקת מתכת בשכונת הטמפלרים ואלהלה בגבול יפו, עמד בראש קהילת הטמפלרים ביפו ושׂרונה, והיה גם מראשי המפלגה הנאצית בארץ-ישראל. עוד לפני שהפך לנאצי מוצהר ייצר במפעלו נשק עבור הכנופיות הערביות. במרוצת הזמן הפך לנציג המפלגה הנאצית בארץ ישראל. רוב עובדי המפעל שלו, היו חברי המפלגה. וגנר הרבה להופיע בעצרות וכינוסים של הנאצים בארץ.

בתקופת מלחמת העולם השנייה, כנתין מדינת אויב, נאלץ וגנר לסגור את מפעל האחים וגנר (בשטחו ניצב כיום מגדל נווה צדק) אך בתום המלחמה טען כי הבריטים מתכוונים לשחרר את הטמפלרים ממעצרם במושבותיהם ואף להחזירם לבתיהם ולמושבותיהם בארץ ישראל. הנהגת הישוב החליטה לעשות מעשה כדי למנוע זאת, הוחלט להתנקש בוגנר, נאצי, ומנהיג הטמפלרים שנותרו בארץ ישראל שהתנגד למכירת אדמות הטמפלרים ליהודים.

בעת ההתנקשות, וגנר היה בדרכו מהמושבה הגרמנית וילהלמה (כיום מושב בני עטרות) לשרונה כדי לשלם את שכרם של הטמפלרים שעבדו בשרונה. השיירה כללה שתי מכוניות, לכל אחת משתי המכוניות נלווה שוטר. וגנר ישב במכונית המובילה. כאשר השיירה פנתה שמאלה מרחוב לבנדה אל רחוב לוינסקי בתל אביב, הופיעה לפניה מכונית שאילצה נהג המכונית בה היה וגנר "לשבור" ימינה" אל המגרש שלצד הצומת. מתוך המכונית החוסמת קפצו שני אנשים אל שני צדי המכונית שבה ישב וגנר. אחד מן השניים דחף את ידו האוחזת באקדח אל פנים המכונית, כדי להימנע מלפגוע ביתר יושבי המכונית, ירה כדור אחד שהיה עקר ואז ירה שוב ופגע בוגנר בראשו. וגנר מת במקום. יתר יושבי המכונית, לא נפגעו. התוקפים לא נגעו במעטפת המשכורות ובה 800 לירות ארץ ישראליות (סכום גדול באותם הימים) שהיה בידיו של וגנר. זאת כדי להדגיש כי ההתנקשות איננה שוד אלא פוליטית.

.

.