פרדס ביבי מאת דני רכט

במפה שהכין הגיאוגרף ד"ר ברור ופורסמה בשנת 1935, רואים שקטע מגבולה הצפוני של העיר אז, משורטט בצורה של פטיש הפוך. זאת בימים שבהם נקבע הגבול המוניציפלי העירוני לפי גאולת הקרקעות והבעלות היהודית עליהן. למעשה, בשנת 1935 כבר היה "הפטיש" בבעלות יהודית. ראש הפטיש באדמת אלישר-סלונים (שנרכשה בסוף שנת 1933). וידית הפטיש - פרדס ביבי - שגבולותיו בימינו הם רחובות אד"ם הכהן, ארלוזורוב, שלמה המלך ושדרות בן-גוריון. למרות הבעלות היהודית שונה הגבול המוניציפלי רק בשנת 1937. כנראה בגלל שסרסורי הקרקעות פעלו הרבה יותר מהר מפקידי מחלקת המדידות המנדטורית.

שנת 1933 היתה שנת שיא בגאולת קרקעות העיר. כפועל יוצא מכך, התגברה באותה שנה ובשנים שלאחריה גם תופעת הספסרות באדמות העיר, כאשר לכל גוש או מגרש נמצאו קופצים רבים. משפחת ביבי מיפו ניצלה היטב את מצב הדברים תוך שהיא מעלה שוב ושוב את מחיר הקרקע. ל"גמר" הגיעו שניים: סוחר הקרקעות אבי"ה רטנר וחברת שיכון בניהולו של זליג לובניאקר. רטנר התחבר עם קבוצת מורים בראשות המחנכים גרץ וברסלבסקי, שרצו לבנות לעצמם בתים. כך הצליח רטנר לגבור על הצעת חברת שיכון ולחתום על חוזה המכירה עם עבד אל-אמין אפנדי ביבי.

כאן נכנסו לתמונה יצחק טרובוביץ' (1894-1994) ושותפיו פייבל גרינגרד ומנדל לולב. טרובוביץ' עלה לארץ בשנת 1933 וידו היתה בכל. נטיעת פרדסים (בסביבת ראשל"צ ופתח-תקווה), בחרושת (שנתיים אח"כ יהיה בין מייסדי בית החרושת יצהר בגבולה הדרומי של המושבה נחלת יצחק) וכמובן גם בנדל"ן. על שמו נקרא בניין טרובוביץ' ללימודי משפטים באוניברסיטת תל-אביב. השותפים פנו למשפחת ביבי, הציעו להם להפר את ההסכם עם רטנר ולקחו על עצמם לשלם את הפיצוי הקבוע בהסכם במקרה של הפרה בסך של 11,200 לא"י. רטנר עוד ניסה לעצור את הקנוניה. הזמין אותם למשפט עברי ברבנות (טרובוביץ' ושותפיו התעלמו מההזמנה) ואף פנה לעיריה בבקשה שתשפיע עליהם להתייצב בכל ערכאה שיבחרו לבירור הנושא. מהעיריה השיבו לו במכתב מתאריך 4.2.1935: "מתוך נסיון המר עלינו לציין בצער, כי מסופקים אנו אם נוכל להשפיע עליהם להזקק למשפט זה או אחר".

גרסתו של טרובוביץ' (שכבר בשנות העשרים עבד בפולין כקבלן בניין) שונה בתכלית. בספר הזכרונות האישי שלו (שפורסם במהדורה מצומצמת שלוש שנים לאחר מותו) כתב: "...נודע לי, שעומד למכירה פרדס מוזנח בן 55 דונם מצפון לשדרות רוטשילד (הכוונה לחלק הצפוני של השדרה שנקרא אח"כ שדרות ח"ן, ד.ר) בתל אביב, השייך לערבי מיפו, בשם ביבי. קניתי את הפרדס, עקרתי את העצים, הזמנתי מהנדס שתכנן כביש, חשמל, וצנורות. עשינו רה-פרצלציה (איחוד וחלוקה), וקיבלנו 82 מגרשים, בין הרחובות שלמה המלך, אד"ם הכהן, שדרות קרן קיימת וארלוזורוב. התחלתי למכור מגרשים".

בצילום משנת 1936 של חגיגת ט''ו בשבט במשק הפועלות, אפשר לראות ברקע כי רחובות פרדס ביבי נסללו על גבי סוללות מוגבהות למניעת הצפה. בוני הבתים בשכונה החדשה נאלצו להתמודד עם אתגר טכני. מאחר והשטח נמוך וכלוא בין שני רכסי כורכר, הפכה אדמת פרדס ביבי (כמו גם אדמת משק הפועלות צפון, הסמוכה) לביצה בימות החורף. העיריה יזמה מפעל ניקוז גדול. רחובות סוקולוב (בחלקו הדרומי) ואד"ם הכהן נסללו מעליו. במקביל, דרשה העיריה מבעלי המגרשים בפרדס ביבי למלא את חלקותיהם באדמה, ושהבתים יבנו במפלס הרחובות. וכך היה. יוצא מן הכלל הוא בית מעונות השוטרים ברחוב וייזל (בתים 13-15) שנבנה בגובה מפלס הקרקע המקורי (נמוך ביותר ממטר ממפלס הרחוב) ובנסיגה גדולה מקו הבתים ברחוב.

פרדס ביבי שונה מרוב 44 המבננים (בלוקים) ששורטטו במסגרת תכנית גדס. זאת מאחר ולא הוקצאה בו קרקע למבנה ציבורי או גינה. סמטה קצרה ע"ש לטריס שהיתה אמורה להיבנות בין רחוב וייזל לרחוב שלמה המלך, בוטלה (אך מופיעה עדיין במפת ברור מ-1935), ולטריס "קיבל" במקומה סמטה אחרת, קצרה לא פחות, היוצאת משדרות ח"ן ונכללה בפרצלציית שכונת השכנים ב'.

בניית הבתים בפרדס ביבי החלה בשנת 1936 ובמהלך שלושת השנים הראשונות (עד לפרוץ מלחמת העולם השניה) כבר נבנו חלק ניכר מהמגרשים. בין בוני השכונה הבולטים היה הקבלן שלמה רוזנבלום (1903-1962). העיריה הכריזה על 16 מבנים (בחלק המרכזי והדרומי של פרדס ביבי) כבתים לשימור. אך רק בית גוטרמן (שדרות בן גוריון 81) הוכרז לשימור מחמיר.

החלק הצפוני של השכונה החדשה (בין הרחובות שלמה המלך, אדם הכהן, ליברמן וארלוזורוב) הושכר לטוני ואדם רייזנר לטובת חוות רייזנר ובית הספר לרכיבה שהפעילה המשפחה במקום.

..

.