בית ברנשטיין וקורמן מאת דני רכט

בית המגורים הניצב ברחוב נחמני 44א' הוא מאחרוני הבתים שנבנו על אדמת כרם רמאדן. בשנת 1924 עלו יצחק פרדמסקי (פרעדמעסקע) ובני משפחתו מאמריקה. פרדמסקי רכש את מגרש מס' 17א' באדמת כרם רמאדן ובנה עליו שני מבנים: צריף למגורי משפחתו (7 נפשות) ובית בנוי אותו השכיר ומשכר הדירה שלו פירנס את משפחתו הגדולה. בשנת 1926 אישרה העיריה הקמת בית מלאכה בבית שבמגרש פרדמסקי. עסק שהיה בבעלות פנחס רוזנפלד. בתקופה זאת עודדה העיריה כל מיזם עסקי בסביבה שסיפק מקומות עבודה לתושבי העיר. באותה השנה כבר פעלו בסמוך בית החרושת לודז'יה לטקסטיל ובית החרושת ברנא לזבל כימי. על תכנית בית המלאכה של רוזנפלד חתום המהנדס שלמה פונרוב (1889-1970) שבנה בסביבה זאת את בתי יגא באמצע שנות השלושים.

בחודש מרץ 1936 פנו פקידי בנק אשראי (חברה הדדית בע"מ) בכתב למחלקה הטכנית בעירייה ועדכנו אותם בשינוי הבעלות במגרש: "לפי בקשת ה"ה אליעזר ברנשטיין ויצחק קורמן, הננו מתכבדים להודיע כי ה"ה הנ"ל הם הבעלים הרשומים של חלקה 10 בגוש 6941 תל אביב. מגרש בשטח 672.68 ממ"ר ועליו בית המכיל שלושה חדרים". ברנשטיין וקורמן היו בעליה של חברת אוריינט שמשרדה בבית חיינקו (רחוב הרצל 7) וקודם לכן בבית מרדכי בן הלל הכהן (הרצל 11). הם החליטו להרחיב את עסקיהם המשותפים ולבנות בניין בשותפות. חברת אוריינט שבבעלותם שיווקה כרטיסי אוניות ורכבת ב"כל חלקי תבל" ובנוסף, עסקה בהמרת כספים, עסקי בנק והנהלת בתים.

בחודש אוגוסט 1936 קיבלו ברנשטיין וקורמן היתר לבית משותף בן שלוש קומות במגרשם. התכנית שאושרה הוכנה על ידי המהנדס ברוך קלינג (משרדו ברחוב נחמני 35) וכללה שני חדרי מדרגות. אולם עקב ארועי הדמים באותה השנה נמנע מהם לגשת לתחילת הבנייה. שש שנים קודם, תיכנן קלינג (1889-1961) את הגימנסיה הריאלית העברית בקובנה, ליטא. בשנת 1939 פנו ברנשטיין וקורמן שוב לעיריה בבקשה להיתר חדש (במקום הרשיון שפג תוקפו) אלא שאז פרצה מלחמת העולם השניה. הבנייה הוקפאה וגם רשיון זה לא מומש.

התכנית שאושרה לאחר סיום המלחמה העולמית כללה בניית בית בן שלוש קומות וחדר מדרגות אחד ובו 36 חדרים וחדר כביסה על הגג. את בית ברנשטיין וקורמן תכנן האדריכל שלמה גפשטיין (1882-1961) שהתגורר ברחוב מאפו 24. גפשטיין (סלומון קלמנטיביץ') היה איש התנועה הלאומית וממקורבי זאב ז'בוטינסקי שתיכנן לפרנסתו עשרות בתים בעיר. עבודתו הידועה ביותר היא בית קולנוע רימון (קולנוע אלנבי).

מצוקת דיור קשה והצורך בפתרונות שיכון לחיילים שחזרו משדות הקרב באירופה הביאה את העיריה לאשר דירות חדר על גגות בתים משותפים שנבנו בעיר לאחר המלחמה. דירת החדר בגג בית ברנשטיין וקורמן נבנתה עבור החייל דוד פרידמן. בשנת 1964 הורחבה דירת הגג. מצוקת הדיור של משוחררי הצבא הבריטי הביאה את ברנשטיין וקורמן לבנות דירת חדר נוספת. הפעם בקומת הקרקע של הבית ועבור החייל דוד נחמוביץ' שכתב לעיריה: "אני נחמוביץ' דוד חייל משוחרר. התגייסתי ב-14 לעשירי 1940. השתחררתי ב-18 לראשון 1946. הייתי ארבע שנים בשבי בגרמניה. נמצא כל הזמן בתל אביב בלי חדר. אני נשוי ואישתי הרה וסוף-סוף צריך אני לבוא למקום מנוחה".

מזלו של אדון שלום סלימי לא שפר עליו. באמצע שנות השלושים הוא נדרס על ידי מכונית כיבוי אש. בהתחשב במצבו ולפי המלצת המחלקה הסוציאלית בעיריה, קיבל סלימי רשיון לרוכלות. סלימי התגורר ברחוב מזרחי ב' (כיום רחוב שטרן ושדרות וושינגטון בשכונת פלורנטין) ואת עגלת הירקות שלו העמיד מדי יום במגרש הריק שברחוב נחמני 44א'. כשהחלה בניית בית ברנשטיין וקורמן בא סלימי בדברים עם בעלי הבניין ורכש מהם שטח של כשמונה מ"ר אותם הועיד לחנות פירות וירקות. בהתערבות אגודת הרוכלים האינוולידים (משרדי האגודה היו בבית בכר ברחוב נחלת בנימין 58) הוציאה העיריה רשיון לחנות שפעלה בקומת הקרקע (מימין לכניסה לחדר המדרגות) עד ראשית שנות התשעים. אז נמכר הנכס והפך לאחר שיפוץ זריז לדירת חדר קטנה במיוחד.

בבית ברנשטיין וקורמן התגוררו שניים מהבולטים באנשי תנועת החרות בתל-אביב. אנשים צנועים חדורי אידיאולוגיה שלא חיפשו את הכסא ואת השררה. בדירה בקומה השניה הפונה לחזית התגוררו דוד ישי (שברגולד) ורעייתו שולמית. דוד ישי (1920-2013) יליד פולין היה בית"רי מנעוריו. עבד כעיתונאי בעיתון המשקיף הרביזיוניסטי, ואחר כך כתב ביומון חרות ובעיתון היום (יומון גח"ל). בשנת 1964 היה ישי אחד ממייסדי סיעת תכלת-לבן בהסתדרות הכללית (לימים, סיעת הליכוד בהסתדרות). ספרו בין תכול-לבן ואדום לתולדות תנועות העבודה הלא-סוציאליסטיות (עם הקדמה מאת מנחם בגין) יצא בשנת 1980 (בהוצאת סיעת תכלת-לבן בהסתדרות). בבעלות שולמית ודוד ישי היה משרד פרסום דרור אשר פעל בבית הכחול (רחוב אלנבי 119). בתם היא השחקנית גליה ישי (1950-2020). נכדם הוא מאמן הכדורסל רונן 'ננו' גינזבורג.

בדירה עורפית בקומה השלישית בבית ברנשטיין וקורמן התגוררו במשך שנים רבות יחיאל קדישאי (1923-2013) ורעייתו אסתר ("במבי") ילידת העיר לודז'. דיירי הבתית הוותיקים זכרו פגישות אקראיות בחדר המדרגות עם מנהיג האופוזיציה מנחם בגין שקדישאי שימש כמזכירו וכאיש סודו משנת 1964 ועד לפטירתו של בגין ב-1992. בשנים 1977-1983 ניהל את לשכת ראש הממשלה. יחיאל קדישאי נולד בוורשה בירת פולין, ועלה לארץ עם משפחתו בגיל שלושה חודשים. זאב קדישזון אביו, שכר את בית המלון שבנה היזם שמעון רוזנפלד בשפת הים לצד שכונת רוזנפלד (בתי רוזנפלד) וניהל אותו עד לראשית שנות השלושים. בפרסומת נכתב: "מלון הפאר ורשבסקי, כשר למהדרין ושירות אירופאי מעולה ואוכל ביתי טעים". המשפחה החרדית גרה בכרם התימנים. יחיאל הצעיר למד בבית הספר תחכמוני ובהמשך הצטרף לתנועת בית"ר שמרכזה במצודת זאב ברחוב המלך ג'ורג'.

קדישאי התגייס לצבא הבריטי והגיע איתו לאירופה. בתום המלחמה העולמית הוא פעל במחנות שהוקמו עבור שארית הפליטה ושם הכיר את אשתו אסתר לבית בראון, ניצולת אושוויץ. ב-1948 חזר קדישאי לארץ באוניה אלטלנה. בשנות החמישים התגוררו בני הזוג ברחוב חובבי ציון 9 . בהמשך יצא קדישאי בשליחות תנועת בית"ר לדרום-אפריקה וכשחזר לארץ, ניהל את מועדון התיאטרון שפעל במרתף מלון דירות בן-יהודה (רחוב מנדלי 7 פינת רחוב בן יהודה 57). בשנת 1964 מונה קדישאי למזכיר סיעת חרות בכנסת. ובשנת 1996 קיבל את אות יקיר תל-אביב. בשנותיהם האחרונות גרו בני הזוג בדירה בשדרות בן-ציון. כחצי שנה לפני שהלך לעולמו, יצא לאור ספרו הביוגרפי יד ימינו (בהוצאת גפן בית הוצאה לאור, 2013) שנכתב על ידי מנחם מיכלסון.

.

.