הגורמים שהשפיעו על יחס האוכלוסייה המקומית כלפי היהודים
דימוי החברה והמשטר – במדינות לא דמוקרטיות, ללא מסורת של זכויות אדם, בהן האנטישמיות הייתה מושרשת בקרב אזרחים
רבים עוד לפני המלחמה, אנטישמיות שהלכה וגברה במהלך המלחמה בעקבות התעמולה הנאצית, היו גילויי רבים יותר של אדישות ושיתוף פעולה עם הנאצים, ומידת הסיוע ליהודים הייתה קטנה. לדוגמה: בקרואטיה, רומניה ופולין שבהן נמחו קהילות יהודיות שלמות. לעומת זאת במדינות דמוקרטיות, בעלות מסורת של שמירה על זכויות אדם ואזרח, כמו דנמרק ובלגיה שבהן האנטישמיות היתה נמוכה מאד, נצלו יהודים רבים בשל סיוע שהגיש העם והשלטון, מתוך מניעים הומניים ומחובת השלטון לדאוג לאזרחיו
עוצמת שלטון הכיבוש הנאצי – במדינות כבושות בהן הנאצים אפשרו שלטון פנימי עצמאי בשל קרבה גזעית, לא נפגע מעמדם של היהודים והם היו נתונים להגנת העם והשלטון שראו בהם חלק מהעם. לדוגמה: דנמרק, שבה העם והשלטון התנגדו לגירוש יהודים והצליחו לדחות לזמן מה את שילוחם למחנות ההשמדה, ואף להציל יהודים רבים לאחר שהתקבלה החלטה סופית לגרשם. לעומת זאת, ככל שהמעורבות של הנאצים בשלטון הייתה גבוהה יותר, כך היו יותר גילויי עזרה לגרמנים בגירוש היהודים. לדוגמה: סלובקיה, קרואטיה ושטחי ברה"מ הכבושה
קיום מחתרות אנטי נאציות – באותן מדינות בהן היו מחתרות אנטי נאציות, היה סיוע רב יותר של האוכלוסייה ליהודים. חלק מהמחתרות ראות את הסיוע ליהודים כחלק מתפקידם. לדוגמה: בלגיה, שבה המחתרת פעלה להצלת יהודים ע"י מציאת מקומות מסתור, וחילוץ של מספר יהודים מתוך רכבת שעשתה דרכה למחנות ההשמדה, כך גם הסיוע של המחתרת להצלת עשרות אלפי יהודי דנמרק. בניגוד למחתרת הבלגית והדנית, הסיוע מהמחתרת הפולנית הכללית היה מועט ביותר והיא הסתייגה מכוונות המרד של היהודים
מספר היהודים במדינה ומיקומה של המדינה – במדינות מערב אירופה בהן מספר היהודים לא היה רב, והיהודים חיו בערים הגדולות ומנהלים חיים מודרניים, חיי שילוב ושיתוף פעולה עם האוכלוסייה המקומית, הגישה האוכלוסייה יותר עזרה ופעלה להצלתם. לכך יש להוסיף את מיקומה של המדינה על המפה. ככל שהייתה לה אפשרות להציל יהודים ע"י הוצאתם מהמדינה, כך גדל סיכויים של היהודים להינצל. לדוגמה: דנמרק הגובלת עם שוודיה, הצליחה בעזרת סירות להבריח 7,220 יהודים לשוודיה
שלוש קבוצות התייחסות ליהודים שפעלו במדינות הכבושות
משתפי פעולה עם הנאצים: לקבוצה זו היו ארבעה מניעים
א. אנטישמיות – במדינות בהן תופעת האנטישמיות הייתה מושרשת לפני המלחמה ובעקבות המלחמה, שבמהלכה התחזקה התעמולה האנטישמית הנאצית, היו יותר גילויי אדישות כלפי היהודים ויותר שיתוף פעולה עם הנאצים. לדוגמה: בפולין הייתה מידה רבה של אנטישמיות, והאוכלוסייה שיתפה יותר פעולה עם הנאצים
ב. חמדנות לרכוש היהודי – רצון לקבל חלק מן הרכוש היהודי שהוחרם: עסקים, בתים וכו
ג. זיהוי היהודים עם הקומוניזם – היהודים נחשבו לבולשביקים ובמקומות רבים אליהן נכנסו הסובייטים כמו בפולין ובליטא האשימו המקומיים את היהודים בתמיכה בצבא הרוסי, הנתפס כצבא כובש ומדכא. כך למעשה הואשמו היהודים בבגידה
ד. טובת הנאה – הנאצים דאגו בחלק מן המקרים, להיטיב עם מי שהסגיר יהודים
דרכי הפעולה של משתפי הפעולה עם הנאצים
הרשויות והאיכרים דיווחו על אנשים חדשים שהגיעו לכפר, רשת של מלשינים פעלה נגד מגישי עזרה ליהודים. הסגרתם של יהודים לידי הנאצים וסיוע של המשטרה המקומית. בנוסף, השתתפו חלק מן האנשים גם ברצח של היהודים
הרוב הדומם (העומדים מן הצד): אלו היו מרבית אזרחי המדינות שהיו מעורבות במלחמה. רוב האזרחים נקראו "הרוב הדומם" מפני שהם לא עשו דבר במהלך המלחמה, על-מנת לעזור ליהודים
המניעים של הרוב הדומם
א. מצוקה בשל המלחמה – תושבי המדינות הכבושות שחיו בתנאי מלחמה קשים, דאגו קודם כל לאספקת תנאי קיום לעצמם. הכיבוש הגרמני חייב אותם להתמודד עם מחסור במזון, מאסרים, ומוות של קרובים, כך שהיהודים לא היו בראש דאגתם
ב. פחד מפני הגרמנים - האוכלוסייה המקומית פחדה לסייע ליהודים מתוך דאגה לגורלם. כל מי שהגיש עזרה או רצה לסייע סיכן את חייו ואת חיי משפחתו או נידון לעונשים כבדים, כולל ענישה קולקטיבית (שריפת כפר שלם)