ארצות המוצא של העולים, הסיבות לעלייה וממדיה
ערב הקמת המדינה חיו בארץ-ישראל כ – 500,000 יהודים. בשנות ה-50 וה-60 הגיעה לארץ עליה המונית, ובסוף שנות ה-50 חיו במדינת ישראל יותר ממיליון וחצי יהודים. היהודים הגיעו מארצות אירופה, אסיה, אפריקה, אמריקה ואוסטרליה. מדינת ישראל שימשה מקלט ליהודים פליטי השואה וליהודים מארצות האסלאם, בהן גברו המגמות האנטישמיות והלאומניות
ארצות מוצא העולים וממדי העלייה
בין השנים 1948 עד 1960 הגיעו לארץ 924,920 יהודים מאירופה ומארצות האסלאם
העלייה מאירופה
בין השנים 1948 – 1960 הגיעו לארץ כ 420,000 מארצות רומניה, פולין, בולגריה, הונגריה, בריה"מ, יוגוסלביה, צרפת, איטליה, הולנד, בלגיה, גרמניה, אוסטריה ותורכיה
העולים מארצות אירופה היו
.ניצולי שואה שהמתינו לעלייתם ארצה במחנות העקורים – בהם הם שוכנו לאחר המלחמה
חניכי תנועות הנוער הציוני באירופה, שהתחנכו לקראת עלייה לא"י והגשימו את האידיאל שעליו התחנכו. הם עלו לאחר המלחמה בעלייה חוקית ובמסגרת מבצעי ההעפלה
יהודים שניסו לאחר המלחמה לחזור לבתיהם וגילו שאינם רצויים במקומותיהם ובמקרים רבים אף נתפסו בתיהם ע"י גויים שסירבו לפנות אותם ואיימו על חייהם
יהודים שהשתחררו ממחנות המעצר בקפריסין אליהם הגיעו לאחר שגורשו מחופי ארץ ישראל ע"י הבריטים כשהגיעו אל החופים במסגרת העפלה הבלתי חוקית
העלייה מארצות האסלאם
יהודי ארצות האסלאם חיו בארצות צפון אפריקה וארצות המזרח התיכון. בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, נאבקו התנועות הלאומיות בארצות האסלאם על עצמאותן. על רקע התחזקותן התפרצו אירועי אלימות נגד היהודים בארצות אלה. לאחר מלחמת העצמאות בישראל, בעקבות תבוסתן של מדינות ערב, גברה השנאה ליהודים בארצות האסלאם וחלק מהיהודים עמדו בפני סכנה מוחשית
בשנים 1948 – 1960 עלו מארצות אסיה – תורכיה, סוריה, לבנון, עיראק, תימן, איראן, הודו, אפגניסטן כ 280,00 עולים לא"י. מארצות אפריקה – מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה, לוב, מצרים, סודן, דרום-אפריקה, עלו באותן שנים כ 230,00 עולים
עולי ארצות האסלאם הובאו לישראל ע"י פעילי הסוכנות היהודית ואנשי המוסד לעלייה ב'. המאמצים להביאם ארצה נבעו מהרצון ליצור רוב יהודי בא"י ולהצילם מההתנכלות אליהם בארצותיהם
הסיבות לעלייה מארצות אירופה בשנות ה - 50 וה - 60
מדינת ישראל כבית ותחליף להרס החיים בשואה – רבים מהעולים שהגיעו מאירופה היו ניצולי שואה ושארית הפליטה. השואה והאנטישמיות ששררה באירופה לאחר המלחמה, חיזקו את הרצון לעלות לא"י. אירופה שהפכה לבית קברות לבני משפחותיהם, לא נראתה כמקום שבו אפשר לשוב ולהקים בית ומשפחה. רבים ראו בחיים בא"י, בחיים במדינה יהודית – תחליף להרס ולאובדן, הזדמנות להתחיל בחיים חדשים במדינה של יהודים ומילוי הצו האחרון שהשאירו הקורבנות
תסיסה אנטישמית באירופה – המשך הפגיעה הפיזית ביהודים כמו לדוגמה הפוגרום בעיר קילצה בפולין בו נרצחו 40 יהודים ניצולי השואה ע"י תושבי העיר שחששו מחזרת היהודים לעיר, וקיומה של אנטישמיות באירופה שלאחר המלחמה, הבהירו לרבים כי למרות השואה וממדיה, האנטישמיות היא תופעה רווחת, ולכן עליהם לבסס את חייהם בא"י כמקום מקלט. לאחר לכידתו של איכמן גברה בארגנטינה האנטישמיות אך רוב יהודי ארגנטינה העדיפו לא לעלות
תסיסה נגד השלטון הסובייטי במדינות הגוש המזרחי – במדינות הדמוקרטיות הקומוניסטיות שהקימה בריה"מ במזרח אירופה, התחוללו מרידות נגד השלטון הקומוניסטי. לעיתים נוצר במדינות אלה חלון הזדמנויות שאפשר ליהודים לעזוב ולעלות לישראל. לדוגמה – יהודי פולין והונגריה עלו כך לארץ
קשיים כלכליים במדינות – רומניה סבלה מקשיים כלכליים לכן אפשרה ליהודים לעלות לארץ ישראל ותמורת כל עולה שילמה ישראל לרומניה . העולים הגיעו בשני גלים עיקריים ובסך הכול עלו מרומניה כ 100,000 יהודים
הסיבות לעלייה מארצות האסלאם בשנות ה – 50 וה - 60
הקמת מדינת ישראל – הקמת מדינת ישראל עוררה תחושות של תקווה. יהודים רבים ב ארצות האסלאם ראו בהקמת המדינה אות לביאת המשיח. תחושת השמחה הייתה מעורבת בתחושה של פחד לעתידם ולגורלם של היהודים בארצות האסלאם עקב התרבות מעשי פגיעה פיזית ביהודים מצד הערבים. עשרות יהודים נרצחו בלוב, במרוקו, במצרים ובעדן. התפרצויות אלימות אלה ערערו את ביטחון היהודים ועודדו את הגירתם ועלייתם לא"י
התמשכות הסכסוך בא"י בין יהודים לערבים לאחר הקמת המדינה - מלחמת העצמאות גרמה לכך שהיהודים לא נתפשו עוד כבני המקום, אלא כשייכים למדינה הציונית. יהודים הפכו לבני ערובה ולנשק פוליטי ביחסים שבין מדינת ישראל לבין מדינות האסלאם
שינוי במעמד היהודים בארצות האסלאם – בזמן שלטון המעצמות הזרות – בריטניה וצרפת בארצות האיסלאם, השתייכו היהודים למעמד הגבוה יחסית לסביבה המוסלמית. רבים מהמוסלמים קישרו בין היהודים לבין המעצמות הקולוניאליות וראו ביהודים עושי דברם. היהודים שהשתלבו במערכות הממשל התרחקו באורח חייהם מהחברה המוסלמית הערבית ונחשבו לנטע זר. כשעזבו המעצמות וארצות האסלאם הפכו למדינות עצמאיות, ליהודים לא היה עוד מקום במערכת השלטונית החדשה שהוקמה
שינויים בפעילות הציונית בארצות האסלאם – שליחים ציוניים נשלחו לקהילות יהודיות כדי לשכנע אותם לעלות לא"י. הפעילות הציונית בארצות האסלאם הפכה לציונות מגשימה שקבלה סיוע מקבוצות ומארגונים כמו הג'וינט והוועד היהודי האמריקני שהוציאו מאות אלפי יהודים ממקומות מרוחקים, והעבירו אותם לא"י
רצון השליט להרגיע את האוכלוסייה – שליט מרוקו הבין שהיחסים בין יהודים למוסלמים יחריפו על רקע מתיחות לאומית ולכן הגמיש את מדיניותו ואפשר ליהודים לצאת ממרוקו
דפוסים שונים בארגון העלייה
המדינה הצעירה הייתה צריכה להתמודד עם זרם העולים שהגיעו אליה, לקבוע מנגנוני קליטה ולדאוג לצרכים בסיסיים כמו מזון, דיור ותעסוקה. התמודדות זו הביאה להתלבטות במוסדות המדינה – האם לנקוט במדיניות של עלייה המונית או במדיניות של עלייה סלקטיבית ומבוקרת
עליית הצלה חיסול גלויות (לוב, תימן,עיראק)– מדובר בחיסול קהילות שלמות של יהודי ארצות האסלאם והבאתם לישראל. עלייה זו ופעלה בארצות שבהן חששו להרעה במצב היהודים שעלולה לסכן את חייהם, ולכן חייבים להעלותם ובכך להצילם. פעולת העלייה הזו הייתה מהירה והזמן בו יצאו רוב היהודים היה קצר. עליית הצלה זו מתייחסת להעלאת קהילות שלמות של יהודים למדינת ישראל תוך שיתוף פעולה עם השלטון המקומי
העלייה מתימן , עליית "על כנפי נשרים"- תימן הייתה ארץ מוסלמית והתעורר חשש לחיי היהודים לאחר שגברה אי יציבות במדינה . החשש הקיומי גרם לכך שהוחלט להעלות אותם לארץ ישראל במבצע הטסה . כמעט כל הקהילה שמנתה כ 45,000 יהודים עלתה לישראל. בדפוס עלייה זה אורגנה גם עליית יהודי עיראק שנקראה עליית "עזרא ונחמיה" (125,000)
עלייה מבוקרת (מרוקו, תוניסיה,תורכיה,איראן) – עלייה שיש בה מיון. מדיניות זו של עלייה מבוקרת ננקטה בעיקר בשנים 1952-1956. צמצום וויסות העלייה ההמונית נבע מהנחת היסוד שאם תימשך העלייה ההמונית, יקרסו כל מערכות הקליטה במדינת ישראל. ולכן, בארצות כמו מרוקו, תוניסיה, איראן ותורכיה לא נשקפה סכנה קיומית ליהודים, לכן יש צורך בצמצום העלייה מהן. עד 1951 הייתה העלייה לישראל פתוחה לכל יהודי, מסוף 1951 נקבעו סדרי עדיפויות בקביעה מי יעלה, על פי קריטריונים של גיל, מצב בריאותי וסיכויי פרנסה. לפני עלייתם, רוכזו היהודים בארצות מוצאם, והופעל מנגנון מיון. התוצאה הייתה פיצול משפחות כשהזקנים, הנכים, חסרי ההכשרה המקצועית והבלתי כשירים לעבוד הושארו בארצותיהם כדי שלא יפלו לנטל על המדינה דבר שיגרום לקריסת מערכות הקליטה. מדיניות זו של "עלייה סלקטיבית" זכתה לביקורות רבות כי הייתה זו פגיעה בזכויות האדם והיא הייתה בניגוד לכתוב במגילת העצמאות המצהירה שיש לכל יהודי זכות לעלות למדינת ישראל
עלייה חשאית (סוריה, לבנון, מרוקו מצרים) – ממדינות אלה הוברחו יהודים מעטים בגלל הקושי לעבור את הגבול. עלייה מסוג זה הופעלה באותן מדינות שלא התירו יציאה חופשית של יהודים משטחן. מדינות אלה היו בעימות ישיר עם מדינת ישראל, והיהודים שבתוכן היו כבני ערובה של השלטונות נגד מדינת ישראל. הברחת העולים הייתה חשאית בגלל החשש מהנזק שפרסום העלייה יביא. יהודי מרוקו לעומת זאת הוברחו בכל דרך אפשרית: בים, ביבשה ובאוויר . ב-1961 טבעה האנייה "אגוז" עליה היו 44 מעפילים יהודיים ממרוקו וכך נחשפה העלייה החשאית. כתוצאה מחשיפת המצוקה של יהודי מרוקו וכתוצאה מהלחץ הבינלאומי, אפשרה מרוקו הגירת יהודים ממנה והם הוצאו ממרוקו בכל דרך אפשרית וגלויה: בים, ביבשה ובאוויר. ואכן בשנים 1961 – 1963 עלו לארץ עוד 80,000 יהודים ממרוקו