מלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום כיפור פרצה ב-6 לאוקטובר 1973 ונמשכה עד ה-24 לאוקטובר 1973

מלחמה זו הייתה בין מדינת ישראל לבין מדינות מצרים וסוריה

הרקע למלחמה

ישראל

סיומה של מלחמת 1948 עם הסכמי שביתת הנשק ביוני 1949, הביא את מדינת ישראל למספר שנים של שקט יחסי המלווה במתיחות בלתי פוסקת בינה לבין שכנותיה. מדינות ערב שלקחו חלק במלחמת 1948 (סוריה, ירדן, לבנון, מצרים ועיראק), לא השלימו עם הקמתה של המדינה היהודית, ובצד הישראלי שררה תחושה שסיבוב נוסף של לחימה הוא רק עניין של זמן

מאז סיום המלחמה ידעה ישראל שורה של מלחמות ועימותים צבאיים

תחילת שנות ה-50 – פעולות חדירה של הפדאיונים אל תוך שטח ישראל

1956 – מלחמת סיני (מבצע קדש). מדינת ישראל לחמה נגד מצרים

1967 – מלחמת ששת הימים. מדינת ישראל לחמה נגד מצרים, סוריה וירדן

1969-1970 – מלחמת ההתשה בין מצרים לישראל

1973 – מלחמת יום כיפור

הניצחון המהיר במלחמת ששת הימים הוליד בקרבם של אזרחי ישראל תחושת אופוריה. בעקבות המלחמה מדינת ישראל הגדילה את שטחה יותר מפי שניים. בקרב הציבור שררה תחושה כי מדינת ישראל היא בלתי מנוצחת. מיד לאחר סיום כיבוש השטחים החדשים (הגדה המערבית, סיני, רמת הגולן וירושלים המזרחית), החלה מדינת ישראל במפעל התיישבות גדול, ועד 1973 הוקמו 45 יישובים חדשים

מצרים

ב-15 באוקטובר 1970 מת נשיא מצרים ג'מאל עבד אל נאצר, ואת מקומו תפס אנואר סאדאת. מצרים הייתה שרויה במצב קשה מבחינה חברתית וכלכלית, ומנהיגותו של סאדאת ניצבה בפני ביקורת צולבת מימין ומשמאל. אנשי מעמד הביניים וסטודנטים צעירים ביקרו אותו על מדיניות הפנים והתמודדות עם בעיות כלכליות, ומנגד ביקרו אותו קציני צבא וגורמים דתיים (תנועת "האחים המוסלמים")

במסגרת הניסיון של סאדאת לחלץ את מצרים מן הקיפאון המדיני והחברתי, הוא ביקש להנהיג תפיסה חדשה במצרים. במסגרת המלחמה הקרה שהתחוללה בין ברית המועצות לארצות הברית, הוא ביקש לנתק היחסים בין מצרים לברה"מ, ולהתקרב אל ארצות הברית. ב-18 ביולי 1972 סאדאת גירש ממצרים את היועצים הסובייטים. בנוסף, הוא ביקש להביא ליחסי שלום עם מדינת ישראל. אולם מדינת ישראל בחרה שלא להיענות לקריאותיו של סאדאת והעדיפה להישאר במצב של קיפאון מדיני. סאדאת הצהיר כי מצרים לא תוכל להישאר במצב ביניים מול ישראל, ואם לא יהיה שלום, אז תהיה מלחמה

סוריה

בנובמבר 1970 עלה לשלטון בסוריה חאפז אל-אסד, אשר קרא להקמת חזית כלל ערבית מאוחדת כנגד מדינת ישראל. סוריה בראשותו של אסד לא הכירה בישראל, ובקשה לנקום בישראל על ההשפלה שספגה ממנה במלחמת ששת הימים וכיבוש רמת הגולן. סוריה ראתה בדרך הצבאית אפשרות יחידה להביא לפתרון הסכסוך עם מדינת ישראל

מעורבות המעצמות: ברה"מ וארה"ב

קריאות השלום של סאדאת אשר נשמעו לפני המלחמה, זכו לתגובה פושרת מצד האמריקאים. הם טענו כי אלה הן רק קריאות חד צדדיות. סאדאת התאכזב מתגובתם, והבין שכל עוד ישראל לא תרצה בשלום ארה"ב לא תסייע ליצירת תהליך שלום

הגורמים לפרוץ המלחמה

השבת השטחים שנכבשו על-ידי ישראל במלחמת ששת הימים– סוריה ראתה באופציה הצבאים אופציה יחידה להשבת השטחים שנכבשו ממנה (רמת הגולן). מצרים לעומתה, ניסתה להשיב את סיני באמצעות יצירה של תהליך שלום. לאחר שנתקלה באדישות מצד ישראל וארה"ב, בחרה באופציה הצבאית, מתוך אמונה שמלחמה תתיש את ישראל, ותביא למספר רב של אבדות.מצב זה יוביל את ישראל לשולחן המשא ומתן, ובהמשך ישיב למצרים את סיני

ביטחון עצמי מופרז בקרב הציבור וההנהגה הישראלית– הנהגת ישראל הייתה אדישה ביחס להצהרות השלום של סאדאת, והעדיפה את הקיפאון המדיני, מתוך אמונה שכוחה של ישראל במזרח התיכון רב, ובלתי מעורער. בנוסף, הקונספציה (תפיסה) של אמ"ן (אגף מודיעין של צה"ל) גרסה כי מלחמה בין ישראל לבין שכנותיה לא תתכן לפני 1975, ואם תפרוץ קודם לכן, כי אז חיל המודיעין יוכל להתריע על כך מראש, לפחות 48 שעות לפני, זמן בו ניתן לגייס מילואים. שתי ההנחות כשלו במבחן המציאות. המלחמה פרצה ב-1973, ויום לפני המלחמה, האלוף זעירא העריך באוזני גולדה מאיר ראש ממשלת ישראל, כי הסבירות למלחמה נמוכה

למרות שהגיע לידי הממשלה מידע אמין בדבר כוונותיהן של מצרים וסוריה לצאת למלחמה, חיל המודיעין החזיק בדעה כי לא תפרוץ מלחמה. במילים אחרות, מקור ההפתעה של פרוץ המלחמה אינו בחוסר מידע, אלא בפרשנות שגויה של חיל המודיעין בנוגע לאותו מידע

בעקבות מלחמת ששת הימים, צה"ל סבל מיהירות והתנשאות ביחס לצבאות ערב

א. צה"ל הסתמך על חיל האוויר, בעקבות הצלחתו במלחמת ששת הימים. אולם טילי הקרקע-אויר שהיו בידי המצרים הסבו למטוסים הישראלים נזק רב

ב. ההנחה כי המעוזים לאורך "קו בר-לב", שורת מוצבים שנבנו בסינים לאורך תעלת סואץ, יעמדו בהתקפה מצרית, הייתה מוטעית. כל המוצבים נפלו בתחילת המלחמה

הנסיבות בהן פרצה המלחמה

הימים שקדמו לפרוץ המלחמה (6 לאוקטובר 1973) לוו במתח רב שאחז בצמרת השלטון המדיני והצבאי של ישראל. מצד אחד היו סימנים ברורים, והתרעות מהימנות על כוונותיהן של מצרים וסוריה לפתוח במלחמה נגד ישראל, ומצד שני תפיסת המודיעין שהוצגה בפני הממשלה גרסה בתוקף כי למרות הסימנים, ישראל לא עומדת בפני סכנת מלחמה מידית

בסוף חודש ספטמבר 1973 החלו הסורים לתגבר את כוחותיהם המוצבים לאורך הגבול עם רמת הגולן, ובתחילת אוקטובר 1973 החלו המצרים לקדם כוחות לכיוון תעלת סואץ. בנוסף, הגיעו ידיעות על כך שבכוונת מצרים וסוריה לצאת למלחמה נגד ישראל. ב-25 בספטמבר התקיימה פגישה חשאית בין ראש הממשלה גולדה מאיר לבין חוסיין מלך ירדן. במהלך הפגישה המלך העביר לידיה של גולדה אינפורמציה, ולפיה סוריה ומצרים מתכוננות לתקוף את מדינת ישראל. חוסיין העריך באוזני גולדה כי אם לא יושג הסדר מדיני בין ישראל למצרים, כי אז מלחמה אכן תפרוץ ב-24 לספטמבר וב-1 לאוקטובר ערך המטה הכללי בהשתתפות שר הביטחון משה דיין, דיוני הערכת מצב לטווח הארוך. השר החליט לשתף את ראש הממשלה בהערכות שדנו בעימות צבאי מוגבל עם סוריה בטווח הארוך, וב-3 לאוקטובר (שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה), התכנס "המטבח של גולדה" (פורום שכלל את שר הביטחון דיין, ראש הממשלה גולדה מאיר, סגן ראש הממשלה יגאל אלון וישראל גלילי שהיה שר בלי תיק), להתייעצות צבאית מדינית. בסיום הפגישה הוחלט לשתף את כל חברי הממשלה בהערכות. פגישת הממשלה הייתה אמורה להתקיים ב-7 בלילה שבין ה-4 ל-5 באוקטובר פינתה ברית המועצות את משפחות היועצים שלה מסוריה ומצרים. פינוי זה היה תמוה בעיני המומחים של חיל המודיעין של צה"ל, ובשל חוסר היכולת שלהם להסביר את הסיבות לפינוי, החלה להשתנות התפיסה אשר לפיה אין סיכוי למלחמה בטווח הקצר. ראש אמ"ן התחיל לקבל את התפיסה שאכן ישנו סיכוי למלחמה בזמן הקרוב, אך יחד עם זאת הוא העריך שהסיכוי נמוך. ב-5 לאוקטובר, ערב יום כיפור, כינסה גולדה את הממשלה וקבלה ממנה ייפוי כוח להחליט על גיוס מילואים

יום פרוץ המלחמה - בבוקר יום כיפור, ה-6 לאוקטובר, הגיעו ידיעות על כוונותיהן של מצרים וסוריה לתקוף את ישראל באותו יום

לפנות ערב. השאלות שניצבו בפני מקבלי ההחלטות היו: מהו היקף כוחות מילואים שיש לגייס? והאם להנחית על המצרים מכת מנע ע"י חיל האוויר

הרמטכ"ל גרס בניגוד להערכות של אמ"ן, כי יש לנהוג כאילו מלחמה בפתח. לעומתו, שר הביטחון נקט בגישה קרובה לזו של אמ"ן, ולפיה הסיכויים למלחמה נמוכים. בתווך ניצבה ראש הממשלה אשר קבלה במידת מה את שתי הגישות. כלומר, לגייס את כוחות המילואים, אך לא לבצע מכת מנע, מחשש שתדמיתה של ישראל תפגע, ובעולם יראו אותה כמדינה תוקפנית בסופו של דבר, מלחמת יום כיפור פרצה באותו יום, 6 באוקטובר, בשעה 14:00, כאשר אזרחי ישראל צמים, חלקם בבתי הכנסת, הצבא לא מוכן למלחמה, וכוחות המילואים לא קבלו הודעה מוקדמת

מהלך המלחמה

המלחמה החלה כאשר ידם של הסורים והמצרים על העליונה. בדרום המצרים חצו את תעלת סואץ, ותקפו את קו בר-לב. חלק מן החיילים שהיו במוצבים נמלטו, אחרים נהרגו או נפלו בשבי. שישה מוצבים נפלו תוך זמן קצר ביותר. בצפון הסורים הצליחו לחדור אל עומק רמת הגולן, כוחות אחדים החלו לנוע לעבר הכינרת, וכוחות סורים נוספים הצליחו לכבוש את מוצב החרמון. בימים הראשונים היה מצבה של ישראל חמור מאד

בשלב הראשון צה"ל ריכז את מאמציו בבלימת הכוחות המצרים והסורים, ורק אח"כ עבר לשלב ההתקפה. בלילה שבין ה-15 וה-16 לאוקטובר הצליח צהל לחצות את תעלת סואץ ולנוע לתוך מצרים, ובלילה שבין ה-21 ל-22 באוקטובר צה"ל הצליח לכבוש מחדש את מוצב החרמון

בשלב זה מועצת הביטחון של האו"ם קבלה את ההחלטה 338, ולפיה תחל הפסקת אש ב-22 באוקטובר, 12 שעות מרגע קבלת ההחלטה. ערב קבלת ההחלטה, צה"ל הצליח להגיע עד כ-30 ק"מ מדמשק, ו-101 ק"מ מקהיר

תוצאות המלחמה

ניצחון צבאי בשדה הקרב–לקראת סוף המלחמה הסתמן ניצחון צבאי לצד הישראלי, כאשר צה"ל התמקם במרחק 40 קילומטר מדמשק (הבירה של סוריה), ובמרחק של 101 קילומטר מקהיר (בירת מצרים)

המחיר הכבד שגבתה המלחמה– למרות הניצחון בשדה הקרב, המלחמה לא הסתיימה עם תחושת אופוריה כפי שהסתיימה מלחמת ששת הימים. ממד הפתעה שאפיין את פרוץ המלחמה, ואי המוכנות של הצבא, הביאו לכמות גדולה של הרוגים כבר בימים הראשונים, והדיונים בצמרת המדינית היו ספוגים באווירת ייאוש. חשוב להדגיש כי ממד ההפתעה לא היה רק נחלתה של הצמרת המדינית והצבאית, אלא של החברה כולה. הציבור בישראל לא היה מוכן לאפשרות של מלחמה, והקריאה למילואים נתפסה על-ידי הציבור כרעם ביום בהיר

מספר ההרוגים, הפצועים והשבויים שבר את החברה הישראלית אשר הייתה שרויה באבל עמוק. למדינת ישראל נהרגו כ-2650 חיילים, כ-7250 נפצעו ועוד 300 חיילים נפלו בשבי. למצרים היו כ-15,600 הרוגים, 25,000 פצועים ועוד 8270 חיילים שנפלו בשבי. לסוריה היו 4000 הרוגים, 10,000 פצועים ועוד כ-380 חיילים שנפלו בשבי

השפעות המלחמה על החברה הישראלית

השפעות בתחום חברתי– בתחום זה בלטו שתי השפעות

א. מלחמת יום כיפור הייתה אירוע מרכזי שהביא להחלשת כוחה של מפלגת העבודה, אשר שלטה בישראל ברציפות מ-1948 ועד 1977. המלחמה הביאה לאובדן האמון של הציבור בממשלה ובפוליטיקאים. בנוסף לאובדן האמון המלחמה הובילה גם לאובדן הדרך הן ברמה הלאומית והן ברמה הפרטית. אנשים חפשו דרך חדשה, ותחושה חזקה של משמעות לקיומם. דבר זה בא לידי ביטוי בגל גדול של חזרה בתשובה

ב. המלחמה הביאה להעמקת הפער בין העמדות השונות ביחס לשאלת השטחים הכבושים ממלחמת ששת הימים. מצד אחד אלה שתמכו בהחזקת השטחים ובניית התנחלויות, ומצד שני אלה שקראו לוויתורים טריטוריאליים בתמורה להסכם שלום

השפעות בתחום הפוליטי והביטחוני– בתחום זה בלטו שתי השפעות

א. הפלת הממשלה - בציבור הישראלי החלו להתגבש תנועות מחאה שהביאו לשינויים פוליטיים. בין יוזמי המחאה היה מוטי אשכנזי אשר פיקד על אחד המוצבים שלאורך תעלת סואץ. אשכנזי הוביל תנועת מחאה שקראה להתפטרות הממשלה, וזו אכן התפטרה. בעקבות הלחץ הציבורי הוקמה וועדת אגרנט. הוועדה הטילה את עיקר האשמה על הדרג הצבאי והעומד בראשו, הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו). אחריות אישית על המחדל הוטלה על ראש אמ"ן אלי זעירא, ועל אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן (גורודיש), שנמצא אחראי על אי-הכנת הכוחות כראוי. דדו התפטר מיד עם פרסום מסקנותיה של הוועדה

דו"ח וועדת אגרנט הביא לשתי תוצאות לא צפויות

סדק בתוך מפלגת העבודה סביב שאלת האחריות של שר הביטחון משה דיין, בנוגע למחדלי המלחמה. סדק שהפך לשבר עם נפילתה של המפלגה שלוש שנים אח"כ בבחירות של 1977

עשרה ימים לאחר פרסום הדו"ח הודיעה גולדה מאיר על התפטרותה מהממשלה

ב. הסכם שלום עם מצרים - השפעה נוספת במישור המדיני, הייתה על יחסי ישראל מצרים. לאחר עליית הליכוד לשלטון החל תהליך שלום בין ישראל למצרים בתיווכם של האמריקאים. לאחר מלחמה שגבתה מחיר דמים אכזר, הסכימה ישראל לשבת לשולחן המשא ומתן, ולהחזיר את חצי האי סיני תמורת הסכם שלום. ב-1979 נחתם הסכם קמפ-דיוויד, הסכם השלום עם מצרים, במסגרתו ישראל החזירה למצרים את חצי האי סיני

השפעות המלחמה על מדינות ערב

הסכם שלום בין ישראל למצרים– בעקבות הצלקת שהותירה המלחמה בחברה הישראלית, סאדאת נשיא מצרים הגיע לישראל על-מנת לקדם את תהליך השלום, מתוך עמדה של כוח. על-אף שישראל הצליחה להגן על גבולותיה במלחמה, היא יצאה מן המלחמה פגועה ושבורה. אם בתקופה שקדמה למלחמה, ישראל לא נענתה לקריאות השלום של סאדאת, הרי שבתקופה שאחרי המלחמה התמונה השתנתה. ישראל אבדה את בטחונה העצמי ובגיבוי אמריקאי נענתה להסכם השלום עם מצרים. ניתן לומר כי ההערכות של סאדאת התממשו, והמלחמה אכן הצליחה להביא לתהליך מדיני, שהשיב למצרים את חצי האי סיני

חרם הנפט–ארגון המדינות המפיקות נפט הודיעו במהלך המלחמה על הפחתה בחמישה אחוזים של מכירת נפט, עד אשר ישראל תיסוג מכל השטחים הכבושים. בשלב הבא הופסקה מכירת הנפט לארה"ב בשל תמיכתה בישראל, דבר שיצר מחסור חמור בנפט בארצות הברית

סוריה - אסד התנגד להסכם שלום עם ישראל, ותמך בארגוני טרור שהופעלו משטח לבנון

ירדן - ירדן לא לקחה חלק במלחמה ומעמדה נפגע לאור התחזקותו של אש"פ, שהפך להיות נציגו של העם הפלסטיני, ועראפת בראשו, בעקבות החלטת ועידת הפסגה הערבית במרוקו ב 1974