מספר שנים לפני השואה, חש בסכנה המתקרבת והיה מוּדַע היטב לכך. אף הכין עצמו ואת הבית לקראת הימים הקשים
מבעוד מועד, "מכר" את מפעל הסודה לגוי מבין מכריו הטובים, בשם "שׁאַנְדרוּ" ( אלכסנדר, ברומנית ), שהיה מנהל בי"ס
רומני גדול ובעל רכוש רב בעיר ובסביבה . רשמית, אַפּוּ ז"ל "עבד אצלו כ- שכיר " ובתור שכזה, לאחר שנאלצנו לעקור
מדירתנו, שׁאַנְדרוּ הכניס אותנו לגור בבית חדש שבנה בחצר ביתו, למטרה אחרת ( הדירה היתה אז בִּשְלַבֵי גִימוּר. )
בביתו של שַנְדְרוּ,היה אַפּוּ ז"ל מאזין בְּלֵילוֹת, לשידורי. B.B.C ברומנית, דבר שהיה כרוך בסיכון רב ובאומץ רב מצד שניהם
כעבור זמן, כשברחנו מן העיר מפחד של פרעות נגד יהודים, מצאנו מקלט זמני במשק חקלאי של שאנדו ( ראה להלן )
אשתו של שׁאַנדְרוּ היתה נוֹצרִיה אדוקה מאד, ממוצא יהודי. נָשְׂאָה "צלב-זהב" גדול על צַווארָה . ידענו שלא היה לה חלק
ב-"אימוּצֵנוּ" ע"י בעלה. אחיה, רווק זקן, חֵרֵש ואִילֵם, שחי בביתם, נשאר יהודי דבק באמונתו והיה לנו לְעֵזֶר רב, בְּמִצוַת גיסו
וגם בְּיָזְמָתוֹ. "שוחחתי אִתֹּוֹ" הַרבֶּה, בשפת הידיים. באחד הָעַרָבִים פשטה שמוּעה על פּוֹגְרוֹם שיה' בלילה. "סיפרתי" על כך
לזקן זה (יושְקָה בּאַצ'י ז"ל. שם משפחתו ?). "אמר" לי לעלות אֶל "הבּוֹידְם" של דירתנו שהיתה סְמוכה לדירתם. עליתי
בין שני ה"בּוֹידְנִים" היה אשנב פתוח ובעד האשנב הזה, הֶעֱבִיר אֵלַי אקדח גדול..שהוא היה כנראה מופקד על שמירתו במקום
מחבוא ב-"בּוֹידְם" של שַנדרוּ. ייתכן שעשה זאת ברשותו של שַנדְרוּ
ה-פּוֹגְרוֹם היה שמוּעַת שָוא בקרב היהודים, בהשפעת הכותרות האנטישמיות בעיתונים
יושקה באצ'י ביקש כל הזמן, שכאשר נעלה ארצה, נִקַח גם אותו לשם. בשפתו האילמת: תנועת כף היד מעלה-מטה, הביעה
גלי-ים( בְְּאֳנִִיָּה לא"י ) , ארץ ישראל (ארץ היהודים) : בתנועות היד הימנית בִּנְשִיקַת התפילין של יד ושל ראש, בתפילה
אני מקווה שֶבְּמוֹתוֹ זָכָה ל- "קֶבֶר ישראל"
שׁאַנדְרוּ, שהיה עשיר ובעל דעות ליברליות, נִכְלָא בשנות הַשִּשִים ע"י המשטר הקומוניסטי ונפטר בבית הסוהר
ביקשתי מידיד באַלבַא- יוּלִיאַ לברר את מקום קבורתו ולהניח פרחים – בשמי - על המצבה שלו
הידיד ענה לי שאין רישום על מוֹת האסירים ( מתנגדי המשטר ) ושל מקום קבורתם, בעת ההיא
שַנְדְרוּ הטוב, זכור לטוב
עזרו לנו גם ידידים אחרים של אפו ז"ל, ביניהם כומר רומני וגם סאַס (גרמני) בעל משק חקלאי שהיה שנים בקשרי מסחר
עם אפו ז"ל. היה מביא לנו,בְּסֵתֶר, מוצרי-חלב וביצים ומצרכים אחרים. (בנו שירת ב- Wehrmacht" (הצבא הגֶרמני ) בחזית
המזרחית. אנשים מעטים אלה לא התכחשו לקשרי הידידות שנרקמו עם אפו ז"ל. אולי, גם מתוך ראיית הנולד
בתקופה זו היו הרבה משפחות במצוקה כלכלית קשה. יהודי הסביבה רוכזו בעירנו וחיכו לְבָאוֹת. הקהילה נחלצה לעזרתם
למרות שהרבה יהודים כבר נושלו ממקורות מחיה, רבים נטלו על עצמם לעזור לקרוביהם וגם לאחרים, ככל יכולתם
מלבד קליטתן של שתי משפחות פליטים בדירתנו, אַפּוּ היה שולח תכופות, באמצעותי, חבילות מזון למספר משפחות בעיר
מדי פעם, נפוֹצוּ שמוּעוֹת שגירוש היהודים מאלבה-יוליה, קרב ובא. לא ידענו לאן, לא ידענו על זוועות אושוויץ, אבל חרדנו
מפני הבאות. בתחילת 1944 נודע לאפו ז"ל, מפי מנהל תחנת הרכבת על הוראה סודית שקיבל, להכין קרונות משא להובלת
היהודים. מיהר לְתַּדֵע את הרב קראוס זצ"ל, שכבר ידע זאת ממקור אחר. ( ראה, להלן, על מנהל התחנה והרב קראוס )
מנהיגי היהודים ובראשם הרב אלכסנדר שפרן (הרב הראשי של יהודי רומניה), ניסו לבטל את הגזירה, ע"י פניה אל המלך
מִיהַאי, אל המלכה-האם, אל הנוּנְצִיוּס הַאַפּוֹסטוֹלִי, אל הצלב האדום...בסופו של דבר, הביצוע נדחה
הַמֵטרוֹפוֹלִיטַן הרומני של טרנסילבניה (הבישוף המחוזי) הצליח לשכנע את ראש הממשלה אַנְטָוֹנֵסְקוּ לשנות את ההחלטה
להודיע לגרמנים שממשלת רומניה מעדיפה שהיהודים יהגרו בהמוניהם מרומניה. (יש להניח שפעל כאן גם החרדה של
אנטונסקו בפני יום הדין, שקרב ובא (אחרי המלחמה הוצא להורג, בלי משפט, ע"י הצבא הרומני),לאחר הכיבוש הסובייטי.
(כשהרב קראוס הוזמן, במברק, להתייצב במשרד ממשלתי בבוקרסט, יחד עם רבנים אחרים, מנהל תחנת-הרכבת הנ"ל מנע
ממנו לעלות לרכבת. כשהרב הביע את פחדוֹ מהעונש על סירוב הפקודה להתייצב בבוקרסט, הרגיע אותו מְנַהֵל התחנה
"אתן לך אישור בכתב, שֶהַרַכֶּבֶת היתה עמוסה נוסעים ( גם על המדרגות ) והיה בלתי אפשרי להיכנס לקרון, ברכבת)
( אני מניח שמנהל התחנה, חשש שהרבנים ייעצרו בבוקרסט, כבני ערובה )
ברומניה נרצחו, בתקופת השואה,כ-250000 יהודים, בפוגרומים,במחנות טרַנְסדְנִיסְטרִיה ,בקרונות המוות ועוד...)
קומץ של רבנים, של מנהיגי-ציבור ושל פעילים בתנועה הציונית (במחתרת) עסקו, בכל שנות המלחמה, בפעולות הצלה של
יהודים שהוגלו לטרנסדניסטריה או שנמלטו מארצות השכנות, לרומניה
ספינות קטנות עמוסות לעייפה (23 ספינות עד סוף המלחמה) הפליגו מרומניה בכיוון א"י. שתיים מהן ("סטרוּמַה" ו"מֶפְקוִּר")
טובעו על נוסעיהם, בלב ים, כנראה ע"י הרוסים
קרונות המוות: הרומנים העמיסו יהודים רבים בקרונות משא של רכבת, בלי מזון ובלי מים. סגרו עליהם את הקרונות והסיעו
את הרכבת - הלוך וחזור – בין שתי תחנות רכבת, ימים רבים עד שהיו בטוחים שכולם מֵתוּ... הי"ד )
המשטר הפשיסטי של רומניה, תכנן מספר פעמים לגרש את כל היהודים. מדי פעם הצליחו, בְּשדוָּלה וְּבִשיחוּד, לדחות זאת
ב-23 באוגוסט 1944 הרומנים פנו עורף לגרמנים ונטשו את הברית איתם .הגרמנים הפציצו בתגובה את שדות הנפט, את
בוקרסט וערים אחרות. הצבא ההונגרי ( שנשאר נאמן לברית עם הגרמנים), פלש לתחומי טרנסילווניה הדרומית שבשליטת
הרומנים, כ- 100 ק"מ בלבד מביתנו
אפו ז"ל החליט, שעלינו להימלט דרומה. אבל לפני כן, הטיל עלי משימה: לנסוע, בעגלת הפלטפורמה שלנו, צפונה. הוא ידע
שקרובי המשפחה נמלטים משם. עלי היה לאתר אותם בין המוני הפליטים (יהודים, רומנים, צוענים) שֶמִלְאוּ את הדרכים
להביאם אלינו,כדי להמשיך יחד דרומה, מעבר לנהר הגדול (מוּרֵש) שלדעת אפו ז"ל, הפולשים היו אמורים להיעצר שם
לאחר שהגשרים יופצצו ע"י המטוסים של בעלי- הברית
הכביש הראשי נֶחֱסַם וכעבור 3 ימים חזרתי הביתה, בדרכי "מעקף" בעגלה עמוסה קרובי משפחה על המִטַלְטְלִין המעטים
שלהם. באותו ערב עזבנו את העיר אל המקום שבו הוכן מראש מִקְלָט ארעי בשבילנו, בְעַלִיַית הַגַּג של אוּרוָה גדולה בחצר
ביתו של הַכַּפְרִי האחראי על המשק של שאַנְדְרוּ, בכפר OARDA DE JOS , מֵעֵבֶר לנהר מוּרֵשׁ ( MURES )
מ- "הבוֹידֶם" הזה היה סולם ( פְּנִימִי ) לַרֶדֶת לאוּרוָה, ששימשה לנו גם כ- "שירותים"
אינני יודע פרטים על הסידורים שנעשו ועל השלמונים ששולמו לַכַּפְרִי,דבר אחד היה ברור, שאפשר לסמוך על אפו ז"ל
הוא יודע מה ואיך לעשות . עד כמה שאני זוכר, הצטרפו אלינו גם חלק מקרובי המשפחה
היינו מספר שבועות בלבד הרבה זמן בְּ-בּוֹידְם של האורווה. ירדנו משם, לאחר שהצבא האדום כבש את הכפר והאיזור נרגע
ליהודים שנשארו בעיר, לא אירע כל רע. הפולשים לא הצליחו להגיע אליהם, הודות להתקדמות הצבא האדום צפונה
לאחר זמן מה נודע לנו, שלאחר הכיבוש של כפר שארמאש, טבחו ההונגרים באכזריות נוראה, כ-125 נפש (16/9/1944) כל
יְהוּדֵי המקום, רוּבּם נשים וזקנים (הגברים גוייסו לעבודות כפייה ע"י הרומנים.ייתכן שהם שוחררו כבר וטרם הגיעו לביתם )
המעטים מבני המשפחה שחזרו ממחנות ההשמדה, מצאו קורת-גג ובית חם ואוהב בבית הירש ( בושקה נני, ב-טוּרְדַה ) וכן גם
בביתינו באלבה - יוליה. אניו היתה מְנַחֶמֶת אותם, אף שבליבה פנימה, היתה ודאי שְבוּרָה מֵהַשְכוֹל הנורא. 7 אחים ואחיות על
משפחותיהם, נספו בשואה. כעבור זמן, נשברה ושקעה בְּדִיכּאוֹן קשה
אפו הבין שרק ההכנות לעליה ישחררו את אניו מִדִכְּאוֹנָה. החליט לְזַרֵז את העליה ארצה. כבר בשובנו הביתה, נרתמנו במרץ
לפעילות ציונית, אפו ז"ל במסגרת "המזרחי", אני ב"בני-עקיבא". אפו ז"ל עזר לנו הרבה בעצה ובמעש, בהקמת בית ילדים
לפליטי טרנסדניסטריה ויתומי הפוגרומים במולדובה..( יעקב כתבן היה מנהל המוסד ) ואח"כ בהקמת "קיבוץ הכשרה" עבור
חברי בני עקיבא שבאו אלינו מהונגריה
בית רוסמן היתה אכסניה קבועה לשליחי התנועה ולפעיליה, שבאו לעירנו או שעברו דרכה למקומות אחרים. פרק זה וכן
העלייה והגירוש לקפריסין, ראויים לתיאור נפרד. אחרי טלטולי הדרך ( בבוקרסט עצרו אותי במשטרה עד שהמפקד שִחרר
אותי, תמורת... שַלמוֹנים ), עברנו בגשר על הַדַּנוּבַּה (מעל 4000 איש ), המשכנו לבולגריה ,תפילת יום הכיפורים תחת כיפת
השמיים בתחנת רכבת נידחת, שֵינָה בחום ובמחנק על דרגשי-עץ (בלי מזרונים) בספינה הצפופה מעפילים, השתלטותם של
הבריטים על האוניה, המאבק באנייה נגד החיילים הבריטים והגירוש למחנה אוֹהלים בקפריסין
ההורים ז"ל היו איתנים ברוחם. אף לא מלה אחת של קיטור. כעבור חודשיים בקפריסין, הצטרפה אלינו המשפחה של בֹּשְקֶה
נֵנִי, האחות האהובה של אניו, משפחת הירש, ההורים ז"ל ושלש בנות. נוכחותם הקלה על הוֹרַי, לשאת את תנאי המקום
המשפחה גרה באוהל, בתנאים פיזיים ונפשיים קשים. רוחם נשארה איתנה ואמונתם חזקה, גם כְּשֶהַאוֹהֶל עָף מֵעַלֵיֶהם
בליל סערה וגשם. 6
כך, גם בתנאי הקליטה הקשים בארץ, תחילה במחנה עולים, בפרדס- חנה, אח"כ בדירה עלובה בחאליסה, בחיפה
פסי עבדה במשק בית והביאה פרנסה למשפחה. בסוף כשקבלו רשיון לחנות מכולת ברח' ואדי סאליב בחיפה, שני ההורים
עבדו בְּפָרֶך, כדי להשׂיג פרנסה עלובה בימי" הַצֶנָע" שבימים ההם ובקרב אוכלוסיה ענייה וממורמרת ( הלקוּחוֹת של הַמַּכֹּלֶת)
מן המעט שהיה להם, התחילו לסייע, לנו הילדים, במצרכים, ובהוצאות אחרות