ליהודה מאטיאש ז"ל
למדנו במסכת מועד קטן דף כ"ה ע"ב מסופר, ר' זירא עלה מבבל לא"י וכשמת הספידוהו:
"ארץ שנער הרה וילדה, ארץ צבי גידלה שעשועיה".
גם ר' יהודה שלנו, עלה ארצה לפני זמן לא רב מהגולה ואנחנו "בארץ הצבי" לא השתעשענו, לצערנו, בהרבה תקוות שיאריך ימים רבים בתוכנו...
סמוך לסיפור על מותו של רבי זירא, מובא גם ההספד שהספידו את רבי חנין שלא היולו בנים. וביום שנולד לו בן..נפטר. " פתח עליה ההוא ספדנה (פתח עליו ספדן אחד) את הספדו ואמר: "שמחה לתוגה נהפכה, ששון ויגון נדבקו"..
כחודש לפני מותו,רמז לי שקיצו קרב ודיבר אתי בקצרה : על בנו, על ספרו שהוא מקווה לראותו מודפס ועל כמיהתו שיזכה לבר-מצוה של נינו.
בשבועיים האחרונים של חייו זכה בשלשת הדברים. נפרד מבנו, שבא אליו ממרחקים, ספרו יצא לאור והוא זכה לעלות לתורה בבית הכנסת ביום הבר-מצוה של נינו. "ששון ותוגה נדבקו..."
במסכת ע"ז דף ל"א ע"א מסופר כי רבי יוחנן הספיד את התנא בר-קפרא וקרא עליו את הפסוק בקהלת " מקום שיפול העץ שם יהוא" (שם יתקיים) ושואלים בגמרא: "שם" יהי'.סלקא דעתך ? והא שכיב ליה ! הלא מת הוא. אלא, משיבים בגמרא : שם יהי' פירותיו.
רבי יהודה לייב היה עץ חיים, עץ פרי...ונשארו פירותיו,מידותיו ומעשיו הטובים.
מעשים שהרשימו עמוקות את כל אלה שנהנו מהכנסת האורחים בדירתם הקטנה בפריז שהיתה פתוחה לרווחה לכל מי שהזדמן אליהם, כל אלה שנהנו ללמוד אצלו תורה ואהבת ישראל.
והם גם נחרטו בתולדות השואה הנוראה של עם ישראל, כאשר ר' יהודה יחד עם אשתו ע"ה חרפו את נפשם, בסכנת נפשות נוראה, להציל יהודים רבים שנמלטו ברגע האחרון מהגהינום הנאצי בהונגריה, החביאו אותם בביתם ודאגו להמשך דרכם אל מקום מבטחים ברומניה. ביניהם האדמו"ר הנוכחי של חסידי ויז'ניץ ורבה לשעבר של העדה החרדית בא"י רבי יעקב יצחק וייס זכר צדיק לברכה שכתב עליו בספרו "מנחת יצחק" :...
הרבני היקר מוה"ר יהורא מטיאש נ"י,כעת בעיר פריז , אשר היה עמוד- התווך בכל עניני הצלת נפשות הרבים משם...." וכמוהו כתב הרבי מויזניץ יבלחטו"א, שברך אותו "בהצלחה רבא בכל הענינים בזכות הצלת הנפשות שהציל.ממות לחיים ממש ...."
שמור אצלי מאמר, מלפני שנים, שבו מתואר אחד ממעשה החסד הרבים שלהם בפריז :
יום אחד נכנס אליהם יהודי משרידי השואה ואמר להם שזה עתה שוחרר מבית החולים והוא יודע שסופו קרוב. הוא מבקש למות בין יהודים. הציעו לו מיטה וטיפלו בו במסירות, עד שהאיש נפטר בביתם.
יהודה לייב נשא בלבו השבור את יגונו על מות רעייתו ובתו בטרם עת באותה גבורה שבה נשא את כאבו הפיזי במחלתו, זו גם זו, בצלילות שכלו החריף עד יומו האחרון.
הוא נפטר בשבוע של פרשת תצווה. הפרשה מתחילה בפסוק " ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד". כתית למאור.גופו כתית וכתוש. נשמתו הזכה, למאור..
יהודה עלה לתורה, בשארית כוחותיו, ביום הבר מצוה של נינו, בפרשת משפטים, שקראנו בו: "כי תצא אש....ונאכל גדיש או קמה....שלם ישלם המבעיר את הבערה.
במותו של רבי יהודה לייב, נאכל גדיש מלא תורה ומצוות, גדיש של אהבת ישראל ושל אהבת א"י ..שלם ישלם לך המבעיר את הבערה... "ונאמן הוא בעל מלאכתך לשלם לך שכר פעולתך".
בנימין אורן
ביום האזכרה בשנת תשנ"ז ( העלינו,יחד עם שרה,זכרונות על משפחת מטיאש,
מביקורינו אצלם בפאריז. חבל על דאבדין ולא משתכחין...( אינם שכיחים..)