קולאז' של משפחת קראוס מדיצ'ה :

איזה ילדים יפים וחמודים.....(שורה עליונה) סבתא אילוש, סבא יחיאל יוסף, אבא(מישי) ואדיט.

(שורה תחתונה) יוציקה, וילי ותמונה של כל הילדים

התמונה התקבלה בתודה מעמי קדם

שו"ת

מתוך הקול נשאר במשפחה-וילי קדם

  מתוך יומנו

הרב יחיאל יוסף קראוס בכנס רבנים

מימין לשמאל: השלישי הרב מיכאל דושינסקי מרקושפלוטה, חמישי הרב יחיאל יוסף קראוס, השישי הרב פישל זוסמאן חתנו של ר' קאפל רייך, בנו של הרב משה רייך מבאנוביץ (אחיו של קאפל רייך),האחד עשר הרב גינצברגר מבודפשט(גם קרוב משפחה)

דרשה בכתב ידו

ביקור בבית הרב בדיצ'ו של הנכדים עמי ועלי

שו"ת ששאל הרב   http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=6714&st=&pgnum=175&hilite

קישור לאינדקס בו מוזכרת  עבודת הדוקטורט     http://catnyp.nypl.org/search/X?SEARCH=krausz%20joseph

קטעים אחדים מתוך מאמר של ד"ר באַטו יו"ט ב - UJ KELET  מ – 20.01.1970    (תמצות ותרגום חופשי)

"הרב ד"ר יוסף קראוס, מהאישים הבולטים של ראשוני הציונים בהונגריה".

להיות ציוני בהונגריה, בראשית המאה ה – 20, נחשב "מורד ומהפכן".  הרב יוסף קראוס היה אחד המהפכנים,

שזכה לראות את ההתגשמות, הלכה למעשה, של חלום נעוריו.

… אביו, הרב קראוס  וילמוש, הועיד את בנו לרבנות.  ובנו נטה – שאף לכך.

תחילה למד אצל דודו, רבי אברהם אבא פיקסל בSZASZREGEN - .

 כאן התוודא אל הציונות.  כאן קרא, מדי שבוע, את ביטאון התנועה הציונית העולמית "DIE  VELT ".

בשנות התשעים האחרונות, בהיותו תלמיד של הרב שלמה פישר, רבה של GYULAFEHERVAR, הזדמן לו להיפגש, בבית רבו,

עם ד"ר רונאי  ינוש, הנחשב – בצדק – כראשון הציונים בהונגריה. 

במרוצת הזמן, ביקר בחורנו, לעיתים קרובות, בביתו של רונאי, שם קיבל שיעורים מאלפים על הציונות.

בגיל 22 הגיע לאוניברסיטת בודפשט, עטור "סמיכות" לרבנות. 

כאן הוא נמשך, כמובן, אל ארגון הסטודנטים הציוניים, שהתארגן באותה עת בבודפשט, בשם: "מכבאה". 

בהמשך המאמר, סקירה מקיפה של הרב קראוס, על ראשיתה של ההתארגנות הציונית הזאת ומאבקי הקיום שלה, בתוככי ציבור (אורתודוכסי כחילוני) שראה בציוני בוגד במולדתו (ההונגרית) ומורד בה.

ב - 1904 מתמנה ידידנו הצעיר, ע"י משרד החינוך והדתות, כמורה דת (יהודית) בביה"ס התיכון הריאלי בדברצן. תוך זמן קצר, הוא מלמד את הדת היהודית בכל הכיתות העליונות של בתי הספר התיכוניים בעיר, גם לשביעות רצונם של החרדים בקהילה.

נשאר סטודנט באוניברסיטת בודפשט, לשם נסע רק 2 – 3 פעמים בשבוע, לא כ"כ  להרצאות אלא בעיקר למען ה-"מכבאה".

באותה עת, יחד עם חבריו, מייסדים את הסניף המקומי של התנועה הציונית בדברצן, על רקע "הנאמנות האדוקה של יהודי העיר בשנת האלף למולדת ההונגרית".

ציונות בדברצן?!  כמו בערי שדה אחרות, מאומה.  הרב האורתודוכסי היה אנטי – ציוני, בעוד הרב של קהילת הסטטוס – קוו

(אביו של ידידנו), שביקר גם בא"י, גילה: "נויטראליות אוהדת". עו"ד ד"ר פאייר פרנץ, כעבור זמן ראש הקהילה, שאל אותו פעם, בנימה של התרסה: האם כבוד הרב ציוני?  השיב לו הרב: "ילדים שלי ציונים ואנו מסתדרים יפה בצל קורתנו".

דרשותיו בבית הכנסת היו ספוגות רוח ציונית.

הרב הצעיר שלנו לא נרתע מלהמשיך בפעילות הציונית בעיר ויחד עם שני ציונים נוספים שבעיר, יסדו את חוג "העבריה" של הנוער היהודי.  דבר זה קומם את האנטי ציונים ובחדר המורים נזף בו אחד המורים הבכירים והזהיר אותו:

"אדון קראוס" (במקום "קולגה" כמקובל), "חדל  נא מהחתרנות הציונית חסרת הטעם והמרעילה את נפש הנוער, בטרם יהיו לכך תוצאות חמורות" (כלומר סילוק מחבר המורים של ביה"ס).

הרב שלנו, שבינתיים השיג את תואר ד"ר, התמנה כרבה של DICSOSZENTMARTON, כממשיכו של חותנו המנוח, הרב מרטון מיקשה, בשנת 1912 (הרב מרדכי צבי מרטון).

לאחר שהרב קראוס עזב את בודפשט, פגשתי אותו עוד פעמיים: ב - 1909 במינכן, כשהתכונן לדוקטורט שלו, צעיר, יפה

וחייכן. מתמיד בהתלהבותו הציונית, כבימי "מכבאה" הראשונים.

לאחרונה ראיתי  אותו, באמצע שנות החמישים, באחת השבתות, בביה"כ "שיבת ציון" בת"א.

לא זיהיתי אותו, בגלל זקנו ופיאותיו הארוכים שעיטרו את פניו.

שמחתי, מכל הלב, לראותו.

מתוך בריחה בעזרת סירות ללא משוטים - עדותו של ברוך רובינסון

באפריל 1944 נשלחתי על ידי דר' קסטנר ויואל ברנד ל-Kolozsvar לארגן העברת חברים דרך Torda לרומניה. קסטנר נתן מכתב אל אחד יאנצ'י גוטפריד, חבר תנועת 'בריסיה', שממנו באו הקשרים אל מעבירי אנשים אפשריים. יהודי Kolozsvar לא היו מוכנים לארח אותי, ואפילו ארנו מארטון, עורך היומון הציוני, התנכר לפעולות אלו, למרות שסיפרתי לו על המשימה. בטון נחרץ הודיע, שאיננו מאמין למה שאני מספר. אבל לא נסוגותי, למרות שהייתי ללא בית, ללא חברים, ללא עזרה כמעט. מצאתי כמה נפשות טובות שעזרו לי לעבור את הזמן בבית נטוש. לילה אחד לנתי אצלו ולמחרת מצאתי את משפחת שאיוביץ', שהיה להם בן בקיבוץ בית אורן, והם עזרו לי בכל. הלל דנציג הזמין אותי מדי פעם לארוחת הערב, אך ללא לינה. ישבתי שם כשלושה-ארבעה שבועות והעברתי מידי יומיים חמישה שישה חברים. העברנו קבוצות של שישה שמונה אנשים, אבל הייתה גם קבוצה של 20. פעלה שם גם חנה גאנץ, שעבדה עם זוג איכרים שעזרו בהעברת אנשים לרומניה, שתי קבוצות לשבוע. היא חזרה פעמיים בשבוע לבודפשט, בקשיים ובסכנות. כפי שהיא אומרת: "היינו צעירים מאד, אבל הייתה לנו רמה מוסרית ומסירות, שהיום אין להבין מניין לקחנו את הכוחות לכך"...

כתבה על הרב דושינסקי