אלכס רמתי
הספד תמרורים לווילי
חברי היקר משחר מנעורי
ווילי כפי שהכרנו אותו
ביום ז' אייר התשע"ה הלך לעולמו חבר אהוב ויקר משחר נעורי בנימין שלמה אורן (ווילי רוזמן בשמו הלועזי) שהקדיש את כל חייו לאהבת הארץ, העם ותורת ישראל.
נאמר בספר קהלת:" טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו". על פסוק זה אמר הר' יצחק עראמה: "טוב שם" – שהוא עיקר תכנו של האדם המתגלה בכל מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו, "משמן טוב" – הגורם לברק חיצוני כשמתחתיו אין כלום. אלא העיקר הוא התוך. אותה בחינה באה לידי ביטוי בהמשך הפסוק: "ויום המוות מיום היוולדו" אף שבו העצבות והצער שורים על האבלים ועל הסובבים דווקא אז מתגלה האדם על כל גווניו הנסתרים והפנימיים, "מיום היוולדו" שבו השמחה והצהלה שורה ביציאת תינוק חדש לאוויר העולם כשהשמחה היא בעיקר על הכח הטמון בנשמה חדשה זו שעתידה לפניה אך עדיין לא על גילויי הפירות היוצאים ממנה שהם הם עיקר האדם.
לכן המסקנה:" טוב ללכת אל בית האבל מלכת אל בית המשתה". ששם החיצוניות וההדר שולטים, באשר בבית האבל מתגלה מה הוא סוף כל האדם לא רק סופו הגשמי שהוא המיתה אלא בעיקר תכלית בריאתו ויציאתו לעולם.
מתוך ההכרות הקרובה רבת השנים אספר על המאפיינים את אישיותו הערכית רבת הפעלים.
ווילי אידיאליסט ללא תקנה, מכף רגל ועד ראש
הכרתי את ווילי במחנה הקיץ של "בני עקיבא" בעיר הולדתי הצג, שבכפרי סביבתה, לרגלי הקרפטים, נערכו מחנות הקיץ של התנועה. הוא ו"בני עקיבא" חד היו! שמו הלך לפניו כאחד המנהיגים המסורים של התנועה. לא רק שהוא הזדהה באופן מוחלט עם התנועה, אלא היה ידוע ומקובל בתנועה, שבאלבא יוליה עיר מגוריו ברומניה, משפחת רוזמן (השם המקורי של ווילי) הייתה מגויסת לבני עקיבא כולל רכוש המשפחה. כשווילי התמסר למשימה כל שהיא, לא היו שום מגבלות בדרך, הכול היה מוקדש למטרה אותה רצה להשיג. זמן, כסף אמצעים וכו'.
ווילי מחנך המשמש דוגמה לחניכיו
ווילי התברך בכישרון מולד להוביל אנשים אחריו, לגרום להם להזדהות אתו, הצלחתו בהנהגה הייתה לא מעט בגין הדוגמה האישית שהוא נתן בכל נושא אותו העביר לחניכיו. הוא היה פעיל בכל השטחים. שליח התנועה לסניפים, הקמת קיבוצי הכשרה, בתי ילדים ומה לא? דיבורו השקט וההגיוני בנגוד מוחלט לטבע הסוער והרוגש שלו, תרמו רבות לכושר השכנוע שלו, והוא ניצל זאת בצורה מלאה.
"לשתות יין ולהטיף מים" לא היה קיים אצל ווילי. גם בהיותנו בגיל לגמרי לא צעיר, כשהרגשנו כבר גמלאים, ווילי עבר לגור בפסגות, כשהבין שזו הדרך היחידה לשמור על נחלת אבותינו, בהמשך עבר לאפרת והמשיך לשמור על ארץ אבותינו, גם כשמקום מגוריו רחוק ממרכזי הבריאות שהיו יכולים להקל על שמירת בריאותו.
מדינת ישראל נמצאת בהתמודדות עם התרבות המערבית כשבמוקד התרבות המערבית נמצא ה"אני" האישי הפרטי והנאותיו החומריות שהיום אנו רואים את התוצאות השליליות של התפשטות תרבות זו על כל מוקדי חיינו. גם במישור זה הוא מהווה דוגמא למסירות נפש למען הכלל ועשיה רבת שנים לטובת ארץ ישראל מתוך הקרבה אישית ומשפחתית. הוא חי חיים מלאים בעשיה למען כלל ישראל חיים שיש בהם ענוה גדולה לא של "עשיתי ופעלתי" אלא היכן עוד ניתן וצריך לעשות.
ווילי חבר מסור, האוהב את הבריות בכל מאודו ובכל נפשו
בשנת 1947 הורי עלו לארץ ואני נשארתי לשנת שליחות בתנועה ברומניה. הורי היו כבר בני ששים והיה קשה מאוד להשיג עבודה בגיל זה. אבא ז"ל עבד בחפירת בצורים לצה"ל ואמא ע"ה בקטיף. כתבתי להוריי לפנות לחבריי לשעבר בבני עקיבא ובמזרחי שיעזרו להם. תגובת אחד מבכירי התנועה שהכיר היטב את הוריי עוד בחו"ל הייתה: "רוטמן באצ'י אם לא תבקש עזרה לא תתאכזב". האדם היחידי שדאג לפרנסת הוריי ברגע שהזדמן לו, מבלי שהתבקש לכך, היה ווילי ואני אסיר תודה לו ולא אשכח זאת כל עוד נפשי בי.
לא היה זה מעשה חד פעמי. הייתי מטייל אתו ברחובות חיפה והוא שם לב למה שקורה אצל האנשים ברחוב. כשראה שמישהו נראה מוטרד - הוא הכיר מרחוק את העולים החדשים - הוא ניגש אליו ושאל אותו מה מטריד אותו, איך ניתן לעזור לו. הפנקס היה מוכן והוא רשם את בעיותיו וכתובתו, למחרת עשה שמיניות באוויר כדי לקדם את עניניו. היה זה מעשה של יום יום. לא פעם התייעץ אתי, איך אפשר לעזור לפלוני או אלמוני שפרטיו היו רשומים בפנקסו. הוא היה נושא על ליבו את הדאגות של המון אנשים בלתי מוכרים, שהוא יזם את ההתקשרות איתם.
דאגתו המתמדת לשמח אנשים התבטאה גם בכושרו לזכור תאריכי פטירה של קרוביי חבריו, מכריו, ידידיו וכו'. בפנקסו ולפעמים בזיכרונו היו רשומים התאריכים וכל עוד רגליו נשאו אותו, היה רץ וטורח להשתתף באזכרות. כולנו עסוקים בטרדות הזמן, ווילי עוד יותר. ההבדל הוא בכך שהוא תמיד מצא פנאי, כדי לנחם או להשתתף בצערם של אחרים, זה הוא ווילי.
ווילי איש האמת והיושר
האמת היא ממידותיו של הקב"ה ואנו מצווים ללכת בעקבותיו כנאמר: "מה הוא רחום אף אתה רחום , מה הוא חנון אף אתה חנון". לעמוד על האמת ולא להתכחש לה גם כשלא נעים לך, זו מצוה שבד"כ קשה מאוד לקיימה, אך לא בשביל ווילי. יותר מזה גם את עצמו לא היה מוכן להשלות - לשקר לעצמו.
ברגע שהוא ראה שהמדינה מתדרדרת והמנהיגים משקרים לעם, הוא לא היה מוכן להיות כביכול "אופטימי" ולקוות שהדברים יסתדרו. אני שהייתי "אופטימי" כי לא יכולתי לקבל בנשמתי את האכזבה שחלומות נעוריי נכשלו וארצי כבר לא הדוגמה ליושר האבסולוטי. ניסיתי כל הזמן להשפיע עליו, בטענה שכל מה שמנהיגנו עושים זה לטובה ורק העדר מידע, שנמצא רק בידי הממשלה מונע מאתנו את הבנת המצב לאמיתו. לבסוף נאלצתי להודות שהשליתי את עצמי כמו רוב בני האדם כשקשה להם לבלוע את אכזבתם. האשליה הזאת היא מסוכנת ביותר, כי אנו למודי ניסיון מהקורות בשואה בה השלינו את עצמינו בהבטחות שווא, עד שהגענו למחנות הריכוז. אשליה עצמית נוחה לזמן קצר, אך לטווח ארוך מסוכנת. התנצלתי בפני ווילי שהוא בחוש האמת האדיר שלו, ידע להביט במציאות בגובה העיניים ולכן הוא צדק לדאבון כולנו - גם שלו.
מאוד קשה לכתוב על ווילי בלשון עבר. הוא היה חלק אינטגרלי של חיינו. חור ענק נפער בליבנו כי ווילי לא היה עוד חבר אלא "החבר". מתפלל אני לאבינו שבשמים שימציא נחמה לרעייתו, לילדיו ומשפחותיהם שכל כך אהב אותם, לחבריו שכל כך התמסר להם, ויצרור את נשמתו היקרה בצרור החיים ונאמר אמן.
--------------------------------------
טלי ,
מקבוצת הפייסבוק של השבט נודע לי שאבא שלך נפטר לצערי לא יכולתי להגיע לניחום אבלים. אז אני כותבת לך דרך הפייסבוק. קודם כל אני זוכרת את הבית שלכם שהוא פיסה קטנה גם מנוף ילדותי שלי וכמובן שאני זוכרת גם את הורייך. אבל רציתי לספר לך על מפגש שהיה לי עם אבא שלך לפני יותר מ 15 שנים. תחילתו של המעשה בימים של נפילת השלטון הקומוניסטי בתחילת שנות ה 90. בתקופה זו החלו להגיע ארצה מספר צעירים שעלו ללא הוריהם מהונגריה באופן עצמאי ובלתי מאורגן. עבורי המפגש עם החבר'ה האלה היה מרגש, כי עד אז חשבתי שיהודים דוברי הונגרית הם רק זקנים, ניצולי שואה והנה הגיעה חבורה תוססת ומלאה הומור עוקצני, כמיטב מסורת העדה... אמא שלי הצדיקה הי"ו, פרסה חסות על כמה מבני החבורה הזו ואמצה את חלקם לביתה. היו שם כמה אנשים מתוקים, הכי ציונים ותמימים שיש. שרתו בצבא כחיילים בודדים, למדו באוניברסיטה והשתלבו בארץ. אחד מהם גבי הירשברג, המכונה הישו בפי חבריו, בחור שלקח את העסק בשיא הרצינות. הוא היה לוחם בגולני, חזר בתשובה, בעוד הוריו - חילוניים גמורים - לא מבינים מאיפה בדיוק כל זה נחת עליהם.... הבית של אימי הפך לביתו והוא עם עוד שני חברים היו לי כאחים צעירים. לאחר שחרורו ובתום למודיו באוניברסיטה, פנה הישו ללמוד במכון מאיר ואחר כך בעטרת כהנים ובלילה קר של חודש חשוון תשנ"ח (1997) נרצח בסמטאות הרובע המוסלמי על ידי מחבלים. (דבר שעבור אמא שלי וגם עבורנו, היה כאב נורא). הוריו של הישו, הגיעו ארצה (לראשונה בחייהם) עם שני אחיו הקטנים לשבת שבעה וכמובן היו הלומים וכואבים. השבעה הייתה בביתה של אימי, שהפכה את ביתה לבית אבלים. אין לתאר את המפגש האנושי והתרבותי הזה... הלוויה שיצאה ממכון מאיר, הייתה לוויה "ישיבתית" רבני מכון מאיר ועטרת כהנים ספדו למת בסגנונם הייחודי, בעוד ההורים לבושי חליפות מהודרות, עומדים באיפוק אירופאי ואין לדעת מה שבלבם. במהלך השבעה הגיעו מנחמים רבים. פוליטיקאים ואנשי ציבור. נשיא המדינה (אז - עזר ויצמן) ועוד אנשים ידועי שם ובצדם גם אנשים שהסיפור נודע להם ונגע לליבם ורצו להביע השתתפות. רבים מהם הונגרים שהרגישו הזדהות. בין המנחמים היה גם אבא שלך. הוא ישב עם ההוריו של הישו ודיבר איתם בשפתם. הוא הצליח ליצור איתם קשר בשנייה אחת. החיבור היה מדהים. דרכו הצליחו להבין את השינוי האדיר שעשה בנם, שהפך לדתי, לציוני, לישראלי... בתוך הטרגדיה הנוראה שעברו הצליחו להתחבר ולו במעט למפנה האדיר הזה של בנם, שלא היה קל עבורם. הם נאלצו להתאבל על בכורם במציאות כל כך זרה להם... בתוך כל זה אבא שלך נחת עליהם כמלאך. אני ישבתי מהצד ורק הקשבתי. לאחר שסיים אביך לשבת איתם, לא היה מסוגל ללכת. הוא התרגש מאד, הזדהה עם הדרך של הבחור והרגיש שהוא צריך להישאר עוד במקום הזה, אבל עכשיו בשביל עצמו... הוריו של גבי הירשברג זכו למעט נחמה וניחומים מאביך ואנחנו זכינו ללמוד מאבא איך מנחמים אבלים. יהי רצון שגם אתם תמצאו נחמה בסיפור זה. המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד
. יעל ירון
----------------------------------------------------
בס"ד
עבודת מנהיגות:
מורה: ר' חזי זכריה
מגיש: יונתן בלנק
כיתה: ט2
י'ט שבט ה'תשעב
בני אורן
סיפורו ותולדות חייו:
בשנת 1926 בעיר טרנסילבניה, השוכנת בלב רומניה, נולד גיבור סיפורינו בני אורן. הוא נולד לקהיליה היהודית "אלבא יוליא" שהייתה אחת מהקהילות היהודיות בטרנסילבניה. העיר הייתה תחת שלטון ההונגרים ויחד עם היהודים התגוררו איתם הונגרים ורומנים. בני נולד למשפחה דתית ואביו שירת בצבא האוסטרו- הונגרי ושם הציל הרבה אנשים הנלחמים עימו. ביניהם היו יהודים, שלא רק הציל את גופם אלא גם את רוחם.
כאשר היה בני בן 13 והגיע לגיל בר-מצווה, החל ללמוד עם רב קהילתו האורטודוקסית לימודי קודש. בנוסף לזאת הוא למד בנפרד, בתיכון עממי באיזור, שם למד לימודי חול. הוא למד כך במשך כ-5 שנים. מסופר עליו שכאשר היה בתיכון והיה מוכרח לכתוב בשבת, הוא הצליח להתנגד בזכות הקשרים שהיו לאביו עם בית הספר.
בזמן שבני הגיע לגיל 18, השלטון הקומונסיטי החל להשפיע על המדינה ובעיקר על הנערים. אפילו חבריו היהודים של בני הבית הספר החלו לנטות לצד הקומוניסטים! כאשר ראה זאת בני, הרגיש שחובתו לעשות משהו בנידון. בני התחיל לדבר אל חבריו המסתכנים, אחד- אחד, והצליח לשכנע הרבה מהם לחזור ולשמור על זהותם היהודית ולהמשיך בדרך הטוב והישר. חבירו הטוב של בני שעבר לצד הקומוניסטים ביקר פעם בביתו. החבר סיפר לו שבני נמצא ברשימה שלהם. הקומוניסטים מאוד חששו מהיהודים משום שהכירו בחכמתם ונועזותם. בני הבין מהר שפועלו הנועז באמת תרם ליהודים ואף פגע בקומוניסטים.
בני היה מדריך בבנ"ע ואף קיבל על עצמו תפקיד שבו הוא הקים סניפים במקומות נידחים ברחבי רומניה. לאחר מכן, איש פלוני הציע לבני להיות שליח, למען עידוד ההעפלה לא"י. בני הסכים מיידית להצעה והחל לנסוע ממקום למקום, מבית כנסת לבית כנסת על מנת לשכנע אנשים לעלות לא"י. בני הצליח לשכנע רבים לעלות וכל זאת עשה בעודו בן 18! בהמשך נודע לבני, שלמרות שפעל על דעת עצמו הוא היה חלק מארגון הקרוי "המוסד". מסופר שבאחת ממסעותיו של בני לעיר כלשהי, לבני היה כמות דלה מאוד של כסף. בני נסע ברכבת, שילם מעט מאוד, והיה מוכרח לשבת על גג הקטר!
בני התחתן עם שרה בשנת 1950. שרה הייתה אחת מהמעפילים לארץ. בני עלה לארץ. בארץ, הוא התחיל לחקור על משפחתו הקודמת ומצא הרבה ספרים ועתיקות המספרים לו את סיפור אבותיו. מאוד היה חשוב לו ההיסטוריה של משפחתו והאמין שזה מה שבונה את המשך המסורת והרוח של משפחתו היום. כיום בני גר באפרת, בשכונת הגפן. לאחרונה זכרונו נפגע. מדי ערב תלמידים מכתתי מבקרים אותו על מנת לעזור לו. בני יושב ומספר לנו סיפורים על חייו. אנחנו יושבים, מקשיבים ומדברים איתו. מחלתו גורמת לשכחה, אך למרות זאת הוא ממשיך בנחישותו. הוא מתאמץ לזכור ולשתף אותנו בחוויותיו וממשיך להיות אדם טוב לב ואוהב. אנחנו באנו לעזור לו, אך לדעתי הוא יותר עוזר לנו. הוא ממשיך לפעול במנהיגותו ובאמת עושה אותנו מנהיגים.
מהי מנהיגות:
קודם כל אני צריך להיות מנהיג של עצמי. לשלוט בגוף שלי ובנשמה שלי. לבנות את עצמי ככל שאני יכול. כל דבר טוב שאני עושה הוא מנהיגות, משום שכך אני בונה את עצמי ותורם למנהיגותי הכללית, שתורמת לאחרים וגם מהוה דוגמא אישית טובה.
כדי להיות מנהיג אני מוכרח להיות בקשר טוב עם החברים שלי. תמיד לנקוט בכל אמצעי דרך הארץ. אם אני מנהיג של קבוצה גדולה ואפילו קטנה, אני חייב לשמור איתה על קשר טוב, כי סה"כ אנחנו שואפים לאותה מטרה.
מאוד חשוב שהמנהיג יידע לדבר וימשוך אחרי אנשים ע"י דיבורו, אך מה שהוא עושה, הרבה יותר חשוב ומרכזי במנהיגותו. המנהיג חייב להאמין בכל מה שהוא עושה.
המנהיג לא יכול להתכחש לכוחו וליכולותיו. הוא צריך להשתמש בהם בצורה הכי טובה ומקסימלית שמסוגל. הוא תמיד צריך לזכור שכוחותיו הם מה' וכל פעולותיו לשם ה'.
למנהיג חייבים להיות מטרות אישיות ורצון אישי. בלי זה לא יוכל להתקדם! אך יותר חשוב המטרות הקבוצתיות.
כאשר המנהיג רואה שיש לצדו עוד מנהיגים, חס וחלילה שיתחרה איתם, אלא ינצל את הזדמנות הזהב, ויפעל לצידם.
מנהיג הוא אדם: מכיר את עצמו, זהיר במעשיו, פועל, מאמין, חברותי, מקשיב, בעל דרך ארץ וירא ה'.
דוגמא:
בשבט שלי בבנ"ע יש לי מספר חברים מנהיגים, אך לדאבוני הם "מנהיגי רעש". יש להם יכולות מדהימות. הם מאוד מצחיקים, יש להם קול חזק וכריזמטי והם מושכים אחריהם אנשים. מנהיגי רעש אלו מיישמים את כוחותיהם ורעשם...אך בזמן הפעולה! דבר זה גורם לזה ש"בזכותם" אנשים אחרים גם מתירים לעצמם לדבר מתוך הדוגמא האישית שמביאים להם המנהיגים האלו. ישנם גם ילדים המפצירים בהם בצעקות, לשמור על שקט ועושים זאת בשעת הפעולה. ראיתי את המקרה וחשבתי מה לעשות.
האם להשתייך לילדים המפצירים בהם בצעקות לשתוק?
או...ידעתי שזה לא יעבוד טוב. הם סה"כ חברים שלי! אני לא יכול לצעוק עליהם. ועוד בזמן פעולה! זה לא ישנה דבר. אני צריך לנסות לחשוב מהצד שלהם...
החלטתי שבמקום שאני יצעק ויוסיף לרעש, אני אהווה דוגמא אישית ופשוט אשתוק. מחוץ לפעולות ובכלל, אני אתחבר אליהם, אאהוב אותם ואקשיב להם. נקטתי שיטה זו וזה עבד טוב מאוד בנוסף לזאת שכלל השבט גם הבין את המסר. בזכות כך, גם למדתי שלב חשוב ב-איך להוות דוגמא אישית והמשכתי להוות משם דוגמא אישית, הן בבנ"ע, והן בכלל בחיים. אני ממשיך להתקרב אל "מנהיגי הרעש" האלו וככל שאני יותר מתחבר, כך יש פחות רעש והרבה יותר תוכן.
תכונות המנהיג:
לבני אורן יש תכונות שהקנו לו את כוח מנהיגותו ואת הפיכתו מאלמוני למנהיג:
מסירות- כאשר בני שמע על חבריו, שמתחילים להיות מושפעים מהקומוניסטיות הוא מסר את כולו כדי להחזירם ולא התחשב ברצון שלו, שהיה לא לפגוע בהם. בנוסף, כאשר הוא נסע ממקום למקום כשליח, הוא אפילו הסכים לשבת בנסיעתו על קטר הרכבת! כל זאת עשה כדי למלאת את תפקידו במסירות.
הקשבה- בני תמיד התעניין ולמד דברים על אבותיו, על מנת לדעת מי הוא ולאן הוא מתקדם. דבר זה נחשב בעיני כהקשבה.
כריזמה- בזמן שבני נסע מבית כנסת לבית כנסת ושכנע אנשים לעלות לא"י הוא דיבר אליהם בכריזמה. הוא דיבר איתם מתוך ההתרגשות שלו והחשיבות של העלייה. דבר זה היה מרכיב חשוב בשכנוע.
התחשבות בזולת- כאשר בני החזיר את חבריו הנוטים לקומוניסטיות, להיות יהודים, הוא נעזר בהתחשבות בהם. הם היו חברים שלו, והיה צריך להקשיב ולהיענות להם על פי מחשבותהים וכך, באמת לעזור להם.
אופי המנהיגות:
בני אורן פעל כמנהיג לא פורמלי, כאשר פעל למען חבריו המושפעים מהקומוניסטיות, משום שעשה את הדברים מדעת עצמו, ולא היה לא תפקיד סדיר במה שעשה. הוא עשה את הדברים מתוך דחף פנימי והרגשה אישית.
כאשר הוא היה שליח על מנת לשכנע אנשים לעלות לארץ, הוא היה מנהיג פורמלי, משום שתפקידו היה סדיר.
לדעתי מנהיג צריך להתחיל בלהיות מנהיג לא פורמלי משום שצריך ללמוד על מנהיגות ואיך להשתמש בה, גם ביום יום. לאחר מכן, אם למנהיג יש כישורים מספיקים והוא מאמין בכוחותיו, צריך וגם חשוב שיהיה מנהיג פורמלי , שכך גם יוכל להוות דוגמא אישית, גם כן בציבור הנרחב.
אני רואה את בני אורן כמנהיג לפי סרטון הציפורים.
הוא לקח את המטרה של העלייה לארץ ועף איתה ביחד עם תומכיו.
הוא נשאר לעזור לחבריו המבולבלים כשנפצעו בתעופה נגד הרוח, כאשר כולם עפו קדימה.
הוא עף באותו גובה איתנו, התלמידים ע"י זה שאנחנו עוזרים לו והוא עוזר לנו בהדדיות.
יהי רצון שישא אותנו על כנפי נשרים!
מדוע בחרתי במנהיג זה?
בחרתי לעשות את עבודתי על בני אורן מסיבה פשוטה. אהבתי את הסיפורים שלו ובאמת הרגשתי שהם מעידים על סיפורי מנהיגות. גם כן התחברתי אל הסיפורים שלו ואליו. הרגשתי שהוא יכול לעזור לי ביישום מנהיגותי בחיי, למרות הפרש גילנו הגדול.
בחרתי לכתוב את תמצית סיפור חייו, משום שבגלל מחלתו, הוא שוכח קטעים מזכרונו. אני יודע שהדברים האלו מאוד חשובים לנו לזכור ולכן היה חשוב לי להעלות אותם על כתב.
במה תרם לי עבודה זאת?
תוכן העבודה: מתוכן העבודה למדתי שכאשר יש לך מטרה עצמית או מטרה מנהיגותית, אתה חייב להיות מסור וללכת איתה עד הסוף, גם אם זה כולל נפילות רבות.
הכנת העבודה: כאשר הכנתי את העבודה הייתי צריך להקשיב לאדם מבוגר, מדבר באיטיות וכבד שמיעה. כל הדברים האלו הצריכו אותי להיעזר בסובלנות, הקשבה, נימוס ודיבור ברור. ע"י הכנת העבודה דברים אלו התחזקו אצלי ואך למדתי שכל אלה, תכונות חשובות של מנהיג!
נקודות שימור:
1. היכולת שלי להעביר דוגמא אישית
2. יכולת הדיבור שלי
נקודות שיפור:
1. הקשבה
2. מסירות
ביבליוגרפיה:
כל החומר העומד לרשותי הוא מפיו של בני אורן עצמו.
------------------------------------------
וילי אורן ז"ל
דודי ורעי,
אט אט חודרת בי התודעה כי לא מכבר נפרדנו מדודנו האהוב וילי. המח קולט אך הלב ממאן להשלים. וילי היה עמוד התווך שהחזיק את משפחתנו במשך עשרות שנים. חוכמתו ,ידענותו, נדיבותו, התמדתו, כל אלה ביחד ולחוד, היוו משענת איתן לכל בני המשפחה. זכיתי לשמור על קשר הדוק למדי אתו, ובמשך השנים אף התפתחה בינינו שפת קודים אותה היטבנו להבין. למשל, עד לא מכבר, גם כשכושר הריכוז של וילי היה חלש, כשהיה שואל אותי, מי מדבר?
הייתי עונה : פרקש מאלבה יוליה. ישר הוא היה מזהה אותי ואומר: זאבי מנתניה.
וילי מאד שמר על הקשרים המשפחתיים , ושמח כשספרתי לו על פגישותי עם בני המשפחה . אורו עיניו כשאמרתי : יש לך דרישת שלום מאוה מבודפשט.
תקופה ארוכה וילי הביע באוזני חשש שכל החומר המשפחתי שאגר במשך השנים יעלם. זכיתי לשבת אתו שעות ולסרוק חומר משפחתי רב ומעניין, וילי ישב לידי ובדרכו העיקשת והפדנטית עמד על כל פסיק וחודה של מילה.
אני יודע ומוקיר גם את עמי קדם מהר אדר שהקדיש לנושא שעות וילי רבות.
הזיכרונות מחזירות אותי לגיל בר המצווה. זכיתי ללמוד את הפרשה אצל וילי
ומבלה הייתי סופי שבוע רבים בבית וגן ללימוד ושינון. בתקופה שאוניו היתה אצל פסי ורחל, היינו נוסעים פעם בשבוע ביחד לבקרה. הנסיעה לא הייתה ישירה בדרך כלל. צריכים היינו לבקר בדרך כמה קרובים רחוקים גלמודים.. זו היתה דרכו בקודש.
וילי ואוי הרבו לבקר אצלנו בנווה איתמר ווילי נעשה דמות מאד מוכרת בקרב קהילת המתפללים של בית הכנסת במקום.
עד היום זקני המקום זוכרים לו לטובה את השתדלותו בהעברת תקציבים ממשלתיים לשיפוץ גג בית הכנסת ולהחלפת גרם המדרגות לעזרת נשים.
אני זוכר בערגה ובגעגועים את החגים בהם היינו מוזמנים לביתם של ווילי ואוי. דירה לא גדולה במיוחד שהצליחה להכיל נפשות רבות בחמימות וברווחה.
וילי עזב אותנו, אך דמותו הייחודית והאהובה תישאר עמדי לעד
זאב אורן. נתניה