בזירה הבין קהילתית שררה רגיעה בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה וגם בשנים אחריה.אפשר לזקוף זאת במידה לא מעטה לאישיותם ולהתנהגותם של רבני שתי הקהילות.
בכתר שושלת טייטלבאום חסר תואר כבוד אחד, נשיאות כולל מארמארוש בארץ ישראל. זו הייתה מאז ייסודה בידי שושלת קוסוב-ויז'ניץ שחסידיה היוו רוב במחוז מארמארוש. לאחר שחלה עלייה ניכרת בכוחם של חסידי בית טייטלבאום החליטו חסידים אלה לתבוע את נשיאות כולל מארמארוש לרב והאדמו"ר של העיר סיגט בנימוק שרוב התרומות לארץ-ישראל מקורן בעיר ולא בכפר. בדין תורה של גדולי רבני הונגריה הושגה פשרה של חלוקת הנשיאות של כולל מארמארוש לשניים: התרומות שנאספו בעיר סיגט וסביבתה הקרובה נשלחו לארץ-ישראל על ידי הרב טייטלבאום ואילו האדמו"ר מויז'ניץ שמר לעצמו את השליטה על כספי רבי מאיר בעל הנס בשאר חלקי מארמארוש זו הייתה המחלוקת המשמעותי היחידה בתקופת כהונתו של הרב חיים צבי טייטלבאום, אם נתעלם מהמאבקים שהיו אחרי המלחמה בין חסידיו ותלמידיו לבין המחנה הציוני. בכל התקופה הזאת, היו היחסים בין שני רבני העיר ניטראליים לפי צורכי הכלל, ואף תקינים.
שלושה דגלים
זכרונו של ילד,או זיכרונות הילדות של מבוגרים,הם סלקטיביים ותחושתיים. כל מה שזוכר אני מילדותי קשור באירוע משמעותי כלשהו. בדפים קודמים הזכרתי את שהותי הקצר עם הוריי אצל הורי אבי בווגוואצ'ה. היה זה ביקורי האחד והיחיד במקום הולדתו-ילדותו של אבי.היה זה גם זכרוני הראשון מילדותי.אינני יודע בן כמה הייתי אז בדיוק,מכל מקום,פחות משלוש. קל יותר לקבוע את גילי המדויק בקשר למאורע משפחתי אחר שנחרט בזיכרוני: לידתו של אחי שהיה צעיר ממני בשנתיים ושמונה חודשים.זוכר אני את היום. תכונה רבה הייתה בחדר השינה של הורי סביב אמי.אחותה של אמי הגיעה לפני כן.וכשאני רציתי להיכנס אל אמי לחדר השינה,דודתי מנע הזאת ממני.יתכן שאמרה לי,כי יש לי אח,אך לא הבנתי אז את הדבר.אולי תחושתי אמרה לי שנפל משהו גם בגורלי,אז חדלתי להיות בן יחיד.אמנם לא הייתי בכור לפני נולדה להורי בת שנפטרה בגיל רך ביותר.זמן רב לא שמעתי על כך מפי הורי ורק בהיותי נער נודע לי הדבר.אל אחי שנולד אחרי היו קשורים נעוריי,גדלנו יחד והתהלכנו יחד יד ביד. זיכרון אחר מראשית ילדותי: דלקת מעי עיוור שבגללה הסיעו אותי הורי בבהילות לבודפשט לפני יום הכיפורים. הכניסוני לסאנאטוריום של מנתח מפורסם פרופסור הרצעל (לא מקורבי תיאודור הרצל). אך לא היה צורך בניתוח,כפי שחששו והדלקת חלפה. ביום הכיפורים לא ראיתי את אבי וזה גרם לי צער. כאשר הופיע בערב שאלתיו היכן היה כל היום,והוא ענה בבית הכנסת. מה עושים בבית הכנסת ? שאלתי. ענה:מתפללים אל אלוקים.
איפה נמצא אלוקים ? בכל מקום. גם כאן ? כן. אז מדוע לא התפללת כאן ? חכמה זו של ילד מצאה חן בעיני הפרופסור, כשאבי סיפר לו עליה וסבר שהצדק איתי.
אילו רציתי לספר על "הבית" שבו גדלתי עם אחיי ואחיותיי (חמשה ילדים) היתתי צריך לספר לא על בית אחד אלא על שלושה בתים בשלושה רחובות,בשלוש תקופות שהיו קשורות בשלשה דגלים. הדירה הראשונה של משפחתנו הייתה בבית דו-קומתי ב"סינאז אוצה (רחוב התיאטרון) שבו התגוררו בעיקר יהודים אך לא מסוג אחד אלא מגוונים שונים,גם מתבוללים,גם חסידים,גם ספרדים,וגם אורתודוכסים.שם נולדו ארבעה ילדים.שניים לפני המלחמה ושניים בשלביה הסופים. רוב התקופה בבית זה עמדה במבחינה פוליטית בסימן בפטריוטיזם והטריקולור ההונגרי :אדום,לבן,ירוק. משפרצה המהפכה בהונגריה הוחלף הטריקולור בדגל, או בסרט האדום ועליו באותיות שחורות הכתובת :רפובליקה. זה היה הדגל השני בנעורי,אך לזמן קצר בלבד,כי בשלב המעבר משלטון הונגרי לשלטון רומני בטראנסילווניה העדיפו הנערים היהודים את הדגל והסרט הכחול-לבן,בהשראת "משמר ציוני" ומועצה לאומית יהודית שפעלו זמן מה בעיר.בינתיים עברנו דירה מרחוב התיאטרון לרחוב-סל (הרוח) שם נולד "הדור" השלישי בילדי המשפחה,אחותי הקטנה,שנשארה יחידה,בצד שני "הזוגות", שנולדו לפניה והלכו בדרכם המיוחדת שלהם (בחינוך,בתנועות הנוער). מה שאיחד שלושת "הדורות , במשפחה היה-מלבד הזיקה לבית ולהורים-הדגל הציוני שנשאר סמל נעורינו המשותף. הוא לא הוחלף,מבחינה רעיונית-תרבותית לא בטריקולור הרומני (אדום-צהוב-כחול) ולא בדגל אחר.אך מוקד שותפות זו היה כבר ב"בית" שלישי, ברחוב אסטאלוש שאנדור,לא רחוק מבית הרב טייטלבאום ומבית כנסת האורתודוכסי,שלא הייתה עוד דירה שכורה אלא קניין משפחתי. שתי תכונות היו לבית זה של המשפחה: היה מרכז ציבורי בשביל חוגים יהודים שונים ומרכז "תנועתי" לנוער הציוני בעיר. השתלשלות משפחתית זו עברה על פני שנות של תהפוכות היסטוריות. ערב אחד ישבנו עם אמי בשקט,בחדר השינה המרווח של ההורים.אבא היה בבית הכנסת.בחדר היה אור עמום.אמא עסקה בתפירה או סריגה,אני ישבתי על הספה ואחי הקטן על השטיח.מבחוץ נשמעה מוסיקה רחוקה,שלא ידענו את פשרה.והנה נפתח הדלת,נכנס אבי ואמר: פרצה המלחמה. קול המוזיקה נשמעה חזקה וקרובה יותר.היא באה מן הכיכר המרכזית והייתה מסימני ההתלהבות המעושה שבה נתקבלה פרוץ מלחמת העולם הראשונה. שמחה זו שלוותה גם את מהלך ההתגייסות (המתגייסים עברו ברחובות בשירה) למען המלך והמולדת,לא האריכה ימים.כעבור מספר חודשים הגיע הצבא של הצאר הרוסי עד גבול העיר סיגט ואף כבש אותה לזמן קצר.רוב היהודים עזבו את העיר ובין המעטים שנשארו בה היה רופא אחד ויהודי שהתנדב תוך חירוף נפש להזמין את המפקדה הרוסית להיכנס לעיר שהייתה ריקה מכל כוח צבאי הונגרי. גם משפחתינו הייתה בין הבורחים.עברנו לדברצן,אל הורי אימי,עד יעבור זעם. אך מכל זה לא זכור לי דבר,מלבד עצם הביקור בדברצן שתמיד היה מחוויותיי החביבות. בשנה השנייה של המלחמה (1915) נערכו בחירות פרלמנטאריות בהונגריה,מועמד הממשלה בסיגט היה ליאופולד ואדאס,סגן שר המשפטים.היהודי היחיד בממשלת אישטוואן טיסה.לפנים פרקליט בעל מוניטין,שפעל גם בסיגט והיה גיסו של רופא העיר (אף רופא המשפחה שלנו),ד"ר יעקב הלר,שעוד יוזכר בדפים אלה בהקשר אחר לגמרי.על סוד מעמדו הרם של ליאופולד ואדאס (סגן שר בממשלתו של מדינאי שמרני-ימני כאישטוואן טיסה) התהלכו גרסאות שונות.אחת אמרה:בעת צרה לממשלת טיסה,שביתת עובדי הרכבת בעת מלחמה,הציע לממשלה על גיוס עובדי הרכבת לצבא אם לא יפסיקו שביתתם וזה אמנם הואיל,השובתים חזרו לעבודה. בחירתו לפרלמנט בסיגט הייתה מובטחת,לא מעט הודות לקולות היהודים.מכל זה לא הבנתי הרבה בהיותי ילד,מה שזכור לי הוא ביקורו של ואדאס בביתנו. היה זה ביום הופעתו בפני קהל בוחרים.אבא בא הביתה בשעה מאוחרת בצהריים ובעת הארוחה סיפר בהתפעלות שהוא "דיבר יותר משעתיים" על כך הייתה תגובתי התמימה:"אם הוא האורח מדוע הוא צריך לדבר כל כך הרבה ולא אחרים" בעוד יושבים אנו ליד שולחן הארוחה שמענו צעדים מחדר המדרגות ובעד הווילון נראו פתאום אורחים בלתי-צפויים,ואדאס וגיסו ד"ר הלר.אבי לא היה לבוש לקבלת אורחים,לכן שלח אותי לקבל אותם,לפתוח לפניהם את הטרקלין ולהכניסם לתוכו עד בוא אבי.ד"ר הלר היה מוכר לי היטב כרופא הבית,הוא היה גבה קומה,בעל קרחת ותווי פנים נאים ועל ידו עמד אדם נמוך עם זקן תייש קטן ועיניים מחייכות. הושבתי אותם על כורסאות .לאחר שניכנס אבי ובירך את האורחים סיפר להם על תגובתי הנ"ל על הנאום הארוך ושוב זכיתי לקומפלימנט על "חכמתי" מפי האורח המכובד: "הילד צדק,אך מה לעשות אם המועמד חייב לשכנע את הבוחרים ולא להיפך..".
ב-1924 כיבד המלך פרדינאנד (מלך רומניה) בביקורו את סיגט. הוא בא למסע של צייד באזור ובשובו משם סר עם פמלייתו הגדולה גם לעירנו. לרגל ביקור זה, אירעו שתי תקריות,שהשנייה עברה בשלום לאור התערבותו הדיפלומטית של אבי . משנכנס המלך בעל זקן התייש האדמדם לשערי בניין המחוז המקושט ראש המחוז,שהיה נציג הממשלה במקום-קונדרוש היה שמו-רצה להיות מאד אדיב כלפי אורחו המלכותי ונגע בזרועו כאילו רצה לקדם את צעדיו. המלך הסתובב נעץ מבט חמור ביותר באיש שנגע בו ובפנים סמוקות מרוב זעם המטיר עליו חירופים משפילים, לעיני ולאוזני נכבדי העיר שהיו בקרבת המקום. קונדרוש גבה הקומה ניסה לגמגם משהו, אך המלך פנה לו עורף וצעד קדימה. התוצאה מהתנהגותו הבלתי מנוסה והבלתי מנומסת של ראש המחוז הייתה הדחתו מתפקידו, והחזרתו לבוקרסט. אך לפי המסורת הרומנית הטובה עד מהרה הוא נפל ,,למעלה" הפך לעסקן פרלמנטארי מטעם מפלגת השלטון "הליבראלית" תפקידו המיוחד היה להרחיק מאולם בית המחוקקים נבחרי עם אופוזיציוניים משתוללים. אחרי התקרית בשער בית המחוז השתררה אווירה מתוחה בקהל המוזמנים שעלה לאולם הפאר המרכזי של הבניין שם נערכו שולחנות לארוחה מלכותית. בין הנאספים היו גם ראשי הקהילות היהודיות בשעת הציפיה ניגש ראש הקהל האורתודוכסי, ל. יוסוביץ' אל אבי והציע ששני הרבנים ואבי יעזור לעמיתו הבלתי מנוסה באירועים כאלה. אבי הסכים להצעה וניגש אל הרב חיים צבי טייטלבאום והזמינו להצטרף אליו. פתאום ראה ר' חיים צבי שעמיתו הספרדי עומד בגילוי ראש ושאל.
רב ספרדי אתה בלי כיפה? !
יש דין שלפני מלך מורידים את הכובע-הסביר אבי.
איזה דין ? איזה חוק? אני לא מקבל את זה,ולא אוריד את הכיפה שלי.
אותו הרגע הוא גילה את דמותו הנווה של הבישוף הוסו מסאמושאויוואר ראש הכנסייה היוונית-קתולית של צפון טרנסילבאניה,שהוא עומד באמצע האולם עם כיפה אדומה על ראשו.
וזה שם,לא מותר לו להיות עם כיפה בנוכחות המלך ? באיזו זכות ? שאל ר' חיים צבי.
הוא בישוף-ענה לו אבי.
אם הוא בישוף אני גם בישוף.
אבי הרגיש שכאן עלול להיווצר מצב פרוטוקול ארי עדין ואף תקרית שיש למנועה. הוא ניגש אפוא אל הבישוף הוסו כדי לבקש עצתו,התערבותו נוכח עמידתו של הרב האורתודוכסי. אך אבי הספיק רק להסביר את הבעיה והבישוף הוסו הבטיח לומר שידבר מיד עם ראש הטקס-פתאום נשמע קול חצוצרה כאות לבא המלך. קהל הקרואים הסתדר מהר לשתי צדדים תוך השארת פרוזדור למעבר המלך ופמלייתו. שני הרבנים עמדו זה ליד זה בצד אחד ומולם עמד בצד השני הבישוף הוסו עם נכבדים אחרים. לפתע חש אבי תנודות מעבר שכנו הסמוך,הוא מסתכל לשם ורואה את ר' חיים צבי מתכופף ומחזיק בכל כוחו את הכיפה על ראשו, כאשר פרחי כהונה-צעירים לוחצים עליו ודוחפים אותו.
יהודי תוריד את הכיפה !
אבי העיף מבט אל הבישוף הוסו ממול, זה הרים את ידו לעבר פרחי הכהונה אלה נרתעו והרפו מר' חיים צבי המלך עבר לפניהם תוך חלוקת חיוכים לשני הצדדים ופרשת הכיפה עברה בשלום. הרב חיים צבי נחל ניצחון פרוטוקולארי . עם שאר האורחים עברו שני הרבנים אל השולחן הערוך ותפסו שני מקומות לידו. אבי נתן הוראה למלצרים בשני מקומות אלה לא יגישו שום מאכל אלא רק משקה חריף. הוא החזיק בידו כיפה כדי לשים על ראשו בעת שתייה לחיי המלך. הוא חשב לתומו שבזה נגמר עניין הכיפה עם הרב חיים צבי. אך לא, הוא לא הרפה מן הנושא והמשיך לדוש בו:
אני פשוט לא מבין איזו מן חובה היא להוריד את הכיפה בפני המלך ?
איזה פגם או עלבון יש בחבישת הכיפה כלפיו ? אנא, הסבר לי, רב ספרדי...
אבי המשיך להסביר לפי מיטב יכולתו לעמיתו האורתודוכסי את הכללים והנוהגים את הכללים והנוהגים הפרוטוקולארים של בתי המלכות. וכאשר מוצו כל הנימוקים בעד ונגד פרצה מפי הרב חיים צבי השאלה האחרונה:
אין וואס טוט דער וער סי האט פארעך ? (ומה עושה מי שנגוע בגזזת?)
ווער סי האט א פארעך דער בלייבט אין דער היים (מי שיש לו גזזת זה נשאר בבית)
הייתה התשובה המסיימת של סוגיית הכיפה והמלך.
מות ר' חיים צבי וחיזיון רבי יואליש
הרב חיים צבי טייטלבאום היה בעל הדרת פנים, אך סבל ממחלת לב.בסוף 1925 הוא עבר את הגבול הצ'כי ליד סיגט כדי לבקר באחת הקהילות הכפריות בצפון מארמארוש .שם התקרר וקיבל התקף לב . אך זה לא מנע ממנו לצאת, כעבור זמן קצר, שוב לדרך,הפעם לקישווארדה שבהונגריה, שגם שם היו לו חסידים והוא בא להשכין שלום ביניהם. כאן שוב חלה ולא חזר שוב לאיתנו. אחרי סבל ממושך הוא נפטר בקישוארדה בסוף ינואר 1926. ראשי הקהילה באו מסיגט ועמדו ליד מיטתו בימיו האחרונים. כך שבשעת מותו לא נשאר בסיגט אלא רק אחד מסגני ראש הקהילה, שמעמדו היה סמלי יותר מאשר מעשי. זה היה שאול פארקאש מעשירי העיר, שגדולה הייתה מבוכתו כאשר הגיעו ידיעות ראשונות בלתי-בדוקות על מות הרב. הוא היה מחסידי ויז'ניץ ולא ידע איך עליו לפעול במצב זה כאשר כל האחריות לענייני הקהילה עליו. הוא בא אל אבי לבקש עצתו,הדרכתו. אבי אמר לו שהמשימה הראשונה לוודא את אמיתות הידיעה מקישווארדה. אך מסיגט לא היה קשר טלפוני להונגריה וכדי להתקשר עם קישווארדה היה נחוץ תיווך הדואר הצ'כוסלובאקי.אבי ניגש עם שאול פארקאש אל מנהל הדואר בסיגט ודרש ממנו להתקשר עם עמיתיו מעבר לגבול. כעבור כמה שעות נמצא הקשר עם הדואר ההונגרי באמצעות הדואר הצ'כי. בדרך זו השיגו מספר הטלפון של אחד היהודים בקישווארדה שממנו נודע בוודאות שהרב ח.צ. טייטלבאום אומנם נפטר. מאותו רגע כיוון אבי את פעולות ההנהלה של הקהילה האורתודוכסית בראשות שאול פארקאש. זה כינס את מועצת הקהילה ונתקבלו בה החלטות לגבי סידורים לקראת ההלוויה. גדול היה האבל בקרב יהודי העיר. למחרת בערב הגיע ברכבת ארון הנפטר בלוויית ראשי הקהילה וחסידים שנמצאו בקישווארדה. אלפים רבים של יהודים התקהלו לפני תחנת הרכבת ולאורך הדרך שמשם למרכז העיר. עמדתי בכיכר המרכזית כשהופיע המון המלווים עם הארון שעליו דלקו נרות. מרחוק נראתה תמונה זו כלפיד בוער באמצע גוש שחור רחב ידיים, מתקרב לאיטו וככל שהתקרב גבר קול הבכייה אשר מילא את החלל. רבבות באו להלוויה מכל חלקי מארמארוש וצפון טראנסילוואניה ואף מעבר לגבול שנפתח לפני היהודים לרגל מאורע זה.
הלוויה כזאת עוד לא הייתה בסיגט. עשרות רבנים ספדו למנוח. עוד ביום ההלוויה נקבע יורשו בכס הרבנות. בנו הבכור,זלמן לייב שהיה אז בגיל 14. כן הוחלט שהרב הקטין יתחתן עם בתו של הרב יואל טייטלבאום אחיו של המנוח. לפני שהוצא הארון מבית המשפחה הרימו את המכסה והודיעו בקול רם ובאיחולי "מזל טוב" על ברית נישואין זו וביקשו את ברכת המת עליה. וכל זה כדיל בטיח את רציפות "השלטון" ולמנוע כל יריבות.היו שחשבו תחילה כי היורש הפוטנציאלי הוא האח, ר' יואל טייטלבאום שהיה אז רבה של קהילת קאריי, אך רעיון זה ירד מן הפרק עם קביעת היורש הקטין שלצידו נקבעה מעין מועצת עוצרים לניהול הרבנות. בעת השבעה באה משלחת מטעם הקהילה הספרדית בראשותו של אבי לנחם את המשפחה האבלה. בהזדמנות זו אמר ר' יואל טייטלבאום לאבי: "שמעתי שפעלת" הייתה זו מעין הבעת תודה בשם המשפחה.
כעבור שנים אחדות, בליל שבת אחד,יצאתי עם אבי לאחר ארוחת ערב לטייל לפני הבית. שוחחנו על דא ועל הא. פתאום ראינו המון אנשים באופק הרחוב מתקרב בכיוון אלינו. ליד אחד הבתים עמדו כמה יהודים. שאלנו אותם למה הם מחכים ומי ההמון המתקרב, והם ענו : רבי יוליש בא עם חסידיו. הם באו מבית המדרש של בית טייטלבאום ונכנסו לביתו של בעל מכולת ובית מרזח, כץ, מחסידי ר' יואל טייטלבאום בסיגט. משנודע לאבי שרבי יואליש יערוך בבית קבלת שבת,אמר לי אבי : אני רוצה לראות את זה. נכנסנו לחלק האחורי החשוך של החצר,כשאבי לובש חלוק-בית וכיפה על ראשו. האנשים שראו והכירו אותו הזמינו אותנו להיכנס לבית,אך משסירבנו פינו לנו דרך אל הפינה האפלה של החדר המואר שבמרכזו עמד שולחן קטן מכוסה מפה אדומה, שמסביב הצטופפו אנשים שבקושי נכנסו לחדר וחלק מהם נשאר בפרוזדור. נכנס רבי יולייש והתייצב לפני השולחן . שקט מתוח השתרר בחדר הוא לא הוציא הגה מפיו,רק התנועע קדימה ואחור בעיניים עצומות. הקהל שעקב אחרי תנועתו התחיל אף הוא להתנודד לימין ולשמאל. אחר כך נשמע זמזום חלש מפי רבי יולייש שהלך וגבר והקהל הנלהב זמזם אחריו . הייתה זו הצגה סוגסטיבית בלתי רגילה,שנמשכה קרוב לשעה, אבי ואני שעקבנו מבחוץ אחרי חיזיון זה, היינו מוקסמים. כשיצאנו לרחוב בשובנו הביתה אמר לי אבי : "אני מבין עכשיו את כוחו של רבי יולייש" הכוונה הייתה לפאסצינאציה (הקסמה) של ההמון הדתי-החרדי על-ידי אדם, שהפך למכתיב המדיניות האורתודוכסית ברחבי טראנסילוואניה.
היחסים בין אבי וקהילתו לבין חסידי ויז'ניץ היו טובים ולבביים. מלבד התמיכה של בית-ויז'ניץ בקהילה הספרדית הייתה גם שכנות טובה בין בית הכנסת הספרדי ובית התפילה של חסידי ויז'ניץ. הם נהגו לבוא אל אבי לבקש עצתו או עזרתו בעניינים ציבוריים ואישיים. באמצע שנות ה-20 היה אבי בקארלסבאד שבצ'כוסלובקיה לשם נופש. הוא שמע שם כי האדמו"ר של בית –ויז'ניץ רבי ישראל האגר נמצא במריאנבאד הסמוכה והחליט לבקר אצלו.הוא נתקבל בלבביות רבה והייתה שיחה נעימה ביניהם.
אך לא כל חסידי ויז'ניץ קיימו זיקה בלעדית לראש השושלת,שמושבו היה באורדיאה אלא היו בסיגט גם חסידים של אחיו, האדמו"ר מאוטיניה שבגליציה, שבפי חסידיו דוברי האידיש נקרא "האדמו"ר מאנטיר" הוא נהג מדי שנה לבקר בסיגט אצל חסידיו. בהזדמנויות אלה הוא התאכסן אצל משפחת פרל בשכנותינו. חסידים רבים הציפו את בית-פרל בעת שהות הרבי אצלם.יום אחד שאל שכננו פרל את אבי אם הוא מוכן ומעוניין להיפגש עם הרבי.אבי אמר "ברצון" והביע נכונות להתראות איתו בבית פרל. לפגישה זו נקבעה שעה שבה נסגר בית-פרל מפני ביקורים אחרים. השיחה הייתה לבבית וממושכת נידונו בה עניינים כלל-יהודיים,קהילתיים,מקומיים ובין השאר נשאל אבי על מוריו ורביו. את שבט סופר בפרסבורג ואת הרב שאול ברוייאר בפרנקפורט. על האחרון הוסיף אבי כי הוא היה "מגדולי הדור" לשמע
אברומל'ה
מעולם לא הייתי תלמיד טוב,חרוץ וממושמע.תמיד עסקתי בעניינים שמחוץ ללימודים,דבר שהרגיז את מוריי בשלב לימודיי.מלבד משחקי ספורט (כדורגל,החלקה על הקרח ומאוחר יותר טניס) קראתי ספרים,לפעמים בסתר ובעת שיעורים,שלא נראו רציניים להורי ולמורי. בין אלה היו תחילה רומנים,אחר כך פרקי פילוסופיה וציונות.כבר בבית ספר יסודי נהגתי ללוות בצהריים הביתה,בדרך ארוכה למדי עד גבול העיר,בת כיתה שהייתה אהודה עלי.חברי צחקו ממני בגלל הרגל זה,אך אני לא התביישתי.משביקרו הוריה אצלנו,שנינו שיחקנו משחק חתן וכלה-כיסיתי את ראשה בתחרה מאחד הוילונות ואני חבשתי את הצילינדר של אבי.ידידות רומנטית-ילדותית זו נפסקה כאשר משפחתה עברה מסיגט לעיר אחרת.כעבור שנים,כאשר הייתי כבר סטודנט למשפטים וחבר מערכת העיתון הציוני היומי "אוי קלט" (מזרח חדש) קלוז', נכנס פעם ידיד מבוגר ממי והזמין אותי להתלוות אליו לתחנת הרכבת כדי לרבל את פני כלתו שמשום מה רוצה להיפגש גם אתי. הוא לא היה מוכן לגלות לי מיהי כלתו-עד שהגיעה הרכבת ורדה ממנה לקראתו ידידתי הנזכרת מהילדות המשותפת,ב.ש.
תורה למדתי אצל אבי ובתלמוד תורה,עד שהזמין אבי תלמיד מעולה מישיבת הרב טייטלבאום להיות "מורה הבית" שלי ושל אחי,טיבי. בשבת אחת הוא בא לבית הכנסת להאזין לדרשה תלמודית (שבת הגדול או שבת שובה) של אבי ואחרי התפילה ניגש אליו,העיר הערות מעניינות לחלק מסוים מן הדרשה.אבי התרשם מאד ממנו-מחריפות מוחו והיקף ידיעותיו והזמין אותו אלינו הביתה.לאחר כמה ביקורים התחיל ללמד אותנו והיה בן-בית במשפחתנו.היה זה בביתנו ברחוב-סל,שלידו היו חצר וגן גדולים.בחצר נהגנו לשחק כדורגל והיה מאבק מתמיד בין הלימודים לבין המשחק שמשך גם את מורנו הצעיר.אבינו פקד עליו ועלינו עד שגמר "בלאט גמרא" לא יהיה שום משחק. אך אנחנו הצלחנו לא פעם לעבור על איסור זה ולפתות את מורנו,שקראנו לו אברומלה (אברהם שנקר היה שמו) משולחן הלימודים אל הכדורגל. יותר משנה או שנתיים היה אברומלה-מורנו לתורה ותלמוד.יום אחד הוא נכנס לחדר העבודה של אבי ואמר לו: כבוד הרב אני רוצה לנסוע. לאן ? שאל אבי מופתע. לגרמניה הוא ענה. ומה אתה רוצה לעשות שם ? . להשתלם בלימודים,ואיני מבקש ממך אלא מכתב המלצה אל הרב ד"ר קליין בנירנברג שהיה חברך ללימודים. אבי מילא את מבוקשו,נתן לו מכתב המלצה וצייד אותו גם במעט כסף,והוא נסע. מאז לא שמענו עליו. עברו שנים רבות,אברומלה נשכח מליבנו..בקר אחד בשנות החמישים,כאשר הייתי כבר בעל-משפחה ועיתונאי בישראל,באתי לעבודה במערכת "דבר" ניגשתי למודיעין והפקידה שישבה שם מאחורי הדלפק ומסרה לי דברי דואר ועיתונים כבכל יום אחר,אמרה לי: חיפש אותך משיהו,גבר נאה,דיבר עברית ואמר שהוא היה המורה שלך...לרגע התבלבלתי ואימתי את זכרוני :מי זה יכול להיות . איזה מורה,דובר עברית? פתאום עלה במוחי השם:אברומלה. כעבור שעה קלה עמד בדלת הפתוחה של חדרי גבר בלונדיני הדור בלבושו ומרשים בהופעתו. "היכול להיות ?" שאלתי בליבי, אך הוא הפסיק את הרהורי: הילי אינך מכיר אותי ? אברומל'ה-אמרתי לו ונזכרתי ביום שבו עזב את ביתנו בסיגט ואת דמותו של הבחור בעל העיניים התכולות,עם הפיאות הבהירות,כובע שחור על ראשו וחליפה חומה בלויה על גופו הרזה.
מאין אתה בא ? היכן היית במשך כל השנים הללו ? מה עשית עם המכתב של אבא ?אני שאלתי והוא שאל-על גורל ההורים בשואה,על אחי טיבי-והתחיל לספר...איך הגיע בשעתו לנירנברג שבגרמניה הוויאמרית.הרב ד"ר קליין קיבל אותו בסבר פנים יפות,בחן אותו וכעבור זמן קצר הטיל עליו תפקיד של ראש ישיבה.במקביל לכך עשה בחינות מכיתות ראשונות בגימנסיה. מכאן עבר לפרנקפורט,לישיבת הרב ברוייאר. גם בישיבה בעלת יוקרה זו עשה קריירה מהירה ובצד לימודיו התורניים גמר את בחינת הבגרות.מפרנקפורט עבר לברלין,שם נרשם לאוניברסיטה ללמוד פילוסופיה. תוך לימודים חילוניים אלה השתנתה דרך חייו.הוא חדל להיות שומר מצוות.התיידד עם חוגים שמאלניים,התמחה בענייני תיטרון ונעשה ממקורוביו של מאקס ריינהארדט.כמבקר תיאטרון של עיתונים פרוגרסיביים וליבראלים השניא את עצמו על חוגים ימניים קיצוניים.משעלה היטלר לשלטון ארבה לו סכנה להיאסר על-ידי הגסטאפו.לכן ברח בעוד מועד מברלין להולנד.שם ארגן פליטים יהודים ממזרח אירופה והקים איתם תיאטרון אידיש. בעת הכיבוש הנאצי במלחמה ירד למחתרת,עבר לצרפת והצטרף למק"י.אחרי שחרור צרפת השתתף בעיתון הציוני-סוציאליסטי "אונזר ווארט" שיצא לאור בפאריס.בעיתון זה קרא מאמר מתורגם מעברית בחתימת הלל דנציג-כך נודע לו שתלמידו לשעבר מסיגט חי בתל-אביב והוא חבר "מערכת דבר".אך כאשר בא לבקר אותי במערכת,אברומל'ה לא היה כבר עיתונאי,אלא סוחר בדים אמי ויכול היה להרשות לעצמו לבוא כתייר לישראל הצעירה. אחרי ביקור זה הוא עוד שלח למשפחתי חבילת מזון- אצלנו בארץ שרר אז משטר צנע כלכלי-ושוב לא שמענו עליו שנים רבות.באמצע שנות השישים קבלתי הזמנה מאחותו של אברומל'ה,שהתגוררה בישראל,למסיבה משפחתית,שגם אברומל'ה השתתף בה.אך זה היה שוב אברומל'ה אחר-לא יהי עוד הדור כמו בביקורו הקודם,הזדקן קמעא וכיפה הייתה על ראשו,סימן ששוב אינו עוד אפיקורוס.אך היכן התחלולל בו שינוי זה ? שוב בברלין.הוא חזר לשם לא כסוחר אלא שוב כתלמיד,כפילוסוף.הוא גמר את הדוקטורט ומשמש אסיסטנט לפרופסור לפילוסופיה,שהיה מורו לפני המלחמה.בו בזמן חזר בתשובה ומיודד עם רב הקהילה של יהודי ברלין,איתו נוהג ללמוד תלמוד וחכמה יהודית.דאגות חומריות אין לו.אך הבריאות.... זו הייתה פגישתי האחרונה עם אברומל'ה .הפגישה הבאה הייתה עם ארונו שהוטס מברלין למנוחת עולמים בישראל זו הייתה בקשתו האחרונה.