כרמלה, חבֵרָה של אניו...  

                כאהבת רות ונעמי, חבוקות יחדיו, תומכות זו בזו בשכול ובנחמה. 

                כאם שנייה היתה לה, באהבתן זו לזו, בדאגתן זו לזו ולילדים, בהסכמה נפלאה ביניהן.  

                כשתי חברות נאמנות, גילו זו לזו את סגור ליבם, באמונה, בהבנה ובאהבה ללא גבול. 

                כשכרמלה יצאה לעבודה, ידעה שילדיה בידיים טובות, והיא מצידה איפשרה לאניו לנהוג  

                ביד-חופשית בכל עניני המטבח ומשק-הבית ותמיד זכרה לשבח אותה על מטעמי מטבחה. 

                אניו נאלצה לעזוב את ביתה בנתניה, לאחר שנפלה ושברה ברך, בהיותה לבדה בבית.  

                אבל, המשיכה תמיד - מלאת געגועים - לראות שם את ביתה הקבוע...

                 המתינה בדריכות לצלצול הטלפון - בכל יום - מכרמלה האוהבת והאהובה שלה.  

                ביקוריה התכופים של כרמלה ושל בניה היו ימי חג  ושמחה לאניו.  

                כרמלה הסבירה פעם: "אהבתי מאד את אמי.. ועם אניו חייתי יותר שנים ביחד...." 

                "מלה" טיפחה קשרי משפחה לבביים עם קרובים בדרג שני, שלישי ורביעי וזכתה להערצה  

                של כולם כמו לאחות ולדודה אהובה מדרגה ראשונה. כולם זכו בקבלת פנים חמה ולבבית  

                בביתה, בחיוכה ובנינוחות דיבורה וכולם נהנו משפעת המטעמים והמעדנים שעל שלחנה.               

            אף בשנה האחרונה לחייה - בהיותה חולה וחלשה - המשיכה לבקר, יחד עם בניה, אצל  

                קרובי משפחה בידעה כי היא גורמת להם שמחה והנאה. ואלה החזירו לה אהבה מכל הלב.  

                אניו ומלה...אהבו בעלי חיים ביתיים. 

                בשתיהן היתה טבועה אהבת האדם, באשר הוא אדם. ואהבתם היתרה לילדים ולדור הצעיר..              

             מלה ואניו, אנו זוכרים אתכן יחד.. מתגעגים אליכם , יחד.  

             נמשיך לדבוק ב-"יחדיו" המשפחתי, כמצוה וכצוואה, לזכרכם ולעילוי נשמותיכן.  

                                                                                                                                    וילי ( בנימין )       

                כרמלה - גיסתי הצעירה, 

                נר נשמה דולק בביתך. נר זיכרון. 

                הפתיל שבנר... פתיל חייך שנקטעו. 

                סביב הנר, עומדים יקיריך, דוממים ועטופי יגון.  

                נושכים שפתיים לבל תפרוץ זעקתם המחרידה...ותרעד ארץ.  

                נכדיך מזועזעים, הרף הנסיונות של המבוגרים...להסביר להם. 

                דבר אחד הם מבינים: סבתא הנפלאה שלהם, הלכה ולא תהי' עוד. 

                גדולים וקטנים, עוצרים את מילות השאלה: איך ? למה? כבר?  

                ואת השבת כבר, בחייך, על שאלה זו:  

                "הכל בשערט, נגזר מלמעלה". דבקת באימרה זו, כל אימת שדובר בבריאותך. 

                הסבר...ללא הסבר, למה שעבר עליך. וברקע, השלמה האמיצה של שתי אמהות  

                המבכות יחד, שלשה דורות שנגדעו באיבם. מבכות ומעודדות זו את זו:  

                יש עוד עולם...עולם של אמת. עולם ללא בכי. עולם בלי עצב ויגון.  

                נר נשמה. נר זיכרון. מהבהב בחשכת השכול. 

                ונראה, כאילו שביבי-האור של הנר מתלכדים, לכתובת-אש-להבה: אהבו את החיים !  

                ונראה שזו צוואתך.  

                                                                                                                                    שרה.

 כרמלה ע"ה

 נולדה בגולת רומניה ( כ' בכסלו תשכ"ט – 13.12.1938 ) ונקראה, כבר אז, בשם של הר בארץ האבות.

אביה, דוד פרינק - פרק היה מורה לעברית וליהדות, ביה"ס " תרבות" בבוקרסט  ( BUCURESTI )  בירת רומניה.

האב דיבר בבית עם בנותיו, חביבה וכרמלה, בשפה העברית. מנהג נדיר בזמנם ובסביבתם.

בשנת 1950 המשפחה עלתה ארצה ושוכּנה במעבֶּרֶת " טירת הכרמל ". 

 אמא, שרה, השקדנית "בחכמה בנתה ביתה" בביתן הצר שהוקצה להם . 

כרמלה התחילה שם את לימודיה, בכיתה ה'  ובלטה בקרב ילדי העולים – בידיעתה הטובה את השפה העברית. 

 באחד הימים ביקר במקום, ראש הממשלה דאז, דוד בן – גוריון . בקבלת הפנים לכבודו, כרמלה, העולה  החדשה, 

בירכה את האורח המכובד, בעברית היפה שהביאה מביתה. היא זכרה, ימים רבים,  את החוויה הזאת שבילדותה. 

ממעברת טירה, עברה המשפחה לחיפה, בעיר התחתית ומשם לדירה צנועה על הר הכרמל.  

שני ההורים עבדו אבל שכרם היה זעום. חביבה, הבכורה, התגייסה לצה"ל. 

 כרמלה למדה " משרדאות והתכתבות" בבית ספר תיכון בבת – גלים, בשעות הערב. 

בשעות היום , עבדה במשרד של בית הספר הזה, כעוזרת למזכירה .  שכרה מעבודתה עזרה לפרנסת המשפחה. 

בסיום לימודיה, מונתה למזכירת ביה"ס. הצטיינה בחריצותה ובעבודתה הקפדנית בהדפסה ובכל עבודות המשרד ,  

לשביעות הרצון של הנהלת בית הספר. 

בטרם מלאו לה 17 שנה, הכירה את בחיר ליבה, אָשֵר אורן, חייל משוחרר, שהחל אז בעבודתו בבית המלאכה של 

" דאר- הנדסה "[1] בחיפה. החליטו להינשא ובשל גילה הצעיר, כרמלה נדרשה להוכיח את הסכמת הוריה לנשואיה.

ההסכמה ניתנה בלב שמח.  

מגורים, לזוג הצעיר ?  אין בעיות ! ההורים של אשר גרו בדירה של שני חדרים והול קטן. הם חילקו, ברצון,  את  

דירתם הקטנה, עם הזוג הצעיר. באותה דירה נולדו שני הבנים הראשונים, פזי וזאבי.

אָשֵר התקדם בעבודתו המקצועית ונמנה ממונה על "דאר – הנדסה " של העיר צפת והסביבה. עברו לגור לצפת. 

כרמלה נתקבלה כמורה למינהל ולמשרדאות בביהס  " עמל" בצפת. הנחילה לתלמידיה - נוסף על הידע המקצועי - 

גם את הרגליה – שהיו טבועים באישיותה -  ביצוע  דייקני,  ממושמע ונאמן של העבודה. חריצות ואחריות. 

הכל אהבו והעריצו אותה, הממונים עליה והתלמידים שלה, שעשו חיל במקצועות שלמדו אצל כרמלה.

בשנת 1969 המשפחה עברה לגור בנתניה. אָשֵר מונה, לתפקיד של ממונה על "דאר-הנדסה" בנתניה והסביבה .

כרמלה, נתקבלה כמורה בבי"ס המקצועי  של " אורט ", שגם בו זכתה להערכה רבה כחברה וכמורה למופת. 

לימים, מונתה כאחראית על מגמת הפקידות בבית ספרה, תפקיד שבו השקיעה  כוחותיה הפיזיים והנפשיים. 

באו ימים קשים עליה. הוריה נפטרו בגיל צעיר. בעלה, אָשֵר, נהרג בתאונת דרכים והוא רק  בן 39.

כרמלה,  אלמנה צעירה, בת 35, עם 4 ילדים יתומים, שהמשיכה לחנכם באהבה, במסירות ובגבורה. 

מצאה ניחומים בעבודתה  ובמשפחתה. לא נישאה שנית, על אף גילה הצעיר.  הייתה גם אם "וגם אב" לבניה. 

חינכה אותם בקפדנות ופינקה אותם בכל ליבה הטוב. 

לפתע, אסון מחריד. בנה, דוּדוּ, נהרג בגיל שש עשרה וחצי. הדריך טיול של חניכיו ב – " הנוער הציוני " , בוואדי - קֶלט.

אחד המעברים הצרים, מעד ונפל לתהום. כלפי חוץ, כרמלה הוכיחה שוב, גבורה וחוסן. אך הלב שלה, נפגע כנראה  

מכל מה שעבר עליה.  

אסון רודף אסון. גם אחותה, חביבה, נפטרה  בגיל צעיר יחסית. כרמלה מצאה ניחומים בְּבָנֶיה הנותרים ובעבודתה.

בכל שנות עבודתה, לא יצאה לשנת שבתון. המשיכה לתַפקֵד, איתנה ומסורה לבית ספרה ולמשפחתה. 

בשנתיים האחרונות לחייה, ליבה נחלש מאד. בניה הפצירו בה, לטפל במחלתה אך היא המשיכה להאמין בכוחותיה,

ששאבה מסיפוק בעבודתה ומאהבת המשפחה.  זכתה לשמונה נכדים שהרעיפו עליה שפע של אהבה על אהבתה אותם,

שהייתה קורֶנֶת מכּל יישוּתה ומכל פינה שבדירתה… סבתא כרמלה, אמרו הנכדים, אין כמותה…

 רעיה אוהבת  לבעלה, אמא מסורה לבניה. דבקה באהבה רבה לחמותה , שזכתה לזִקנה מופלגת וגרה בביתה של כרמלה/

שנים רבות גרה עמה והייתה, לכרמלה, כמו אם אוהבת וכחבֵרה נאמנה. כשחמותה עברה לגור אל משפחת הבן, המשיכו

 באהבתם זו. כרמלה צלצלה יום-יום לחמותה ונסעה לבקר אותה לעתים קרובות, לאפרת, בגוש עציון. היחס ביניהן היה

 למופת ולשֵם -דבר במשפחתה ובקרב כל מכריהן.  

 כרמלה הייתה ידועה כמארחת לבבית לכל באי - ביתה, לקרובים  ולרחוקים.  ביתה, בית פתוח וחם בכל עת ולכל אירוע.  

הייתה מייחלת, חזרה ואמרה זאת, שלא תזדקק לתמיכה ולא להיות למעמסה, בסוף ימיה. רצונה התגשם…

 מה שיגורנו, בא. מוקדם מכפי שחששנו.  

ליבה נדם (כו' בחשון תשנ"ח - 26.11.1997) בפרוזדור ביה"ס האהוב שלה, שבו ממשיכים להעריך אותה ולכבד את זִכְרָהּ. 

יהא זכרה ברוך .

                                                                                                                                                            שרה .