בית רוֹסמַן   (כתב וילי)                                                                           כסלו, תשס"ט. 50 שנה מפטירת אַפּוּ ז"ל.

הבולט והמרשים בזכרוֹנוֹתַי מבית הוֹרַי, הוא אווירת היציבות והשלוה ששררו בו.

 אפו ז"ל היה ידוע כאדם שקול ונבון, מְכוּבַּד בַּקְהִיָלה, מוקיר רבנן, משתתף בשיעורי תורה בבית-הכנסת.

  אהוּב בכל המשפחה, שקדן מאד בעסקי-פרנסה, בעל צדקה וחסד, עוזר לזולת (גם שלא מבני ברית) בעצה בנושא יֵינוֹת,

  בכתיבת "בקשות" לרשויות, או בנושאים  אחרים הַמוּכָּרִים לו . דיבורו היה שקט, כמעט בלחש, שקול אך לא קשוח.

 ידע להביע הרבה, במילים מעטות לפעמים בהומור רב-משמעי. לעתים, תיבל את דבריו בניבים ובפתגמים יהודיים ולועזיים.

 היה גבאי (בהתנדבות) של "קופת רבי מאיר בעל הנס" (כולל טרנסילוואניה בא"י). לפניו, הגבאי היה אביו ז"ל (בהתנדבות).

 לא היה מעורב בעסקי ציבור, פרט לתקופה קצרה בשנת 1937 כאשר הסכים לְהִיּבָּחֵר כראש הקהילה האורתודוכסית הקטנה,

 לשם שיקומה, לאחר שבית הכנסת הישן שלה נהרס ע"י השלטונות בְּעֵלָּא של "שיפור פני העיר" לקראת ביקור מלכותי בעיר.

 סיפר לנו מעט מאד על עצמו ועל קורותיו. ידוע לי שלמד בגמנסיה החרדית בְּאֹורַדֵיָה. במלחמת העולם הראשונה שֵירַת בתור

 קצין מינהלה בבית חולים של הצבא האוסטרו- הונגרי. בילדותנו, התפעלנו מהתמונות שלו במדי קצין ( עותק אחד, אצלנו )

 ומהכידון ששמר אותו, כַּנִרְאֶה, "מַזְכֶּרֶת" מימי הטירונות שלו.

 יהודי בשם גלנץ, מִ-טוֹרְדָה, סיפר לי שהוא היה אחד מהיהודים ששוחררו ממשלוח לחזית, בסוף מלחמת העולם הראשונה,

 הודות לעזרתו של וואלוויש  ( זאב, ביידיש )  רוסמן מבית החולים הצבאי.

 שכנה אחת, שפגשתי בארץ,סִפּרה לי שבצעירותו היה "בחור מַרְשִים ומצליח". משפחות רבות בעיר "היו רוצים בּו".

 אבל הוא החליט להתחתן רק אחרי שיתבסס כלכלית.וכך גם עשה.

 בגיל 30 נשא לאשה את אימנו ע"ה. התייחס אליה בהרבה רוך ואהבה,כל ימיהם ביחד.

 קשרי-קרובים היו "חמים" ביותר עם משפחת קראוס. בחופשות הקיץ היינו נופשים אצל הַדוֹדִים והיינו מְאָרְחִים את יַלְדֵיהֶם

 אצלנו. גם קשרי המבוגרים במשפחה היו הדוקים ביותר והדבר התבטא לא מעט בעזרה הדדית ביניהם בתחומים שונים.

 זה היה מְקוּבָּל בהרבה משפחות יהודיות שהכרתי. אניו ע"ה טיפחה את הַסּוֹלִיַדִריוּת המשפחתית, כערך עליון והנחילה אותה   

 לנו, בהדגשה יתרה, כל ימי חייה.

 מזכרונותיו של הילי ( הלל דנציג ) ז"ל:  "בשעה מאוחרת אחרי חצות הגעתי לשם (לאלבה יוליה). דודתי חיכתה לי בתחנה...

 כשבועיים הייתי באלבה-יוליה. דודתי הַמְאָרַחַת היתה דמות חביבה, אשה נשואה צעירה, התייחסה אלי כאל ידיד קטן, גם

 השיגה לי ידידים והסבירה את המקומות המעניינים בעיר...."

 ליהודים מקבצי נדבות, אסור היה לקרוא "שנוֹרְרִים" אלא "אוֹרְחִים". כך נקראו בפינו גם חיילים היהודים, שֶשֵׁרְתוּ בַּמָקוֹם

  או שנקלעו לעירנו. הוּזְמְנוּ לסעוד בביתנו, כמנהגם של בתים רבים בישראל.

 אני זוכר לֵיל-סדר אחד, שבו הֵסֵבוּ אִיתָנוּ שִׁשָֹה " אֹורחים ", חיילים יהודים. אפו היה מביא אותם מבית הכנסת

 ואניו הייתה מקבלת אותם במאור פנים. צדקה וחסד היו מיסודות החיים של משפחתנו, מסורת של דורות.

לאחר שסיימתי  לימודים בביה"ס היסודי, לקח אותי אפו ז"ל ללמוד  "תורה ודרך ארץ" בגימנסיה החרדית בְּ-אוֹרַדֵיאָה ,

 (NAGYVARAD, גרוֹסְוֶרְדַיין).   שמעתיו אומר לאניו ע"ה: "דבר זה יועיל לילד.  התרחקות-מה מן " הֲחַמָמָה " של הבית,

  עשויה לחזק בו את הזיקה להורים מהך ומאידך, תַקְנֶה לו הֶרְגְלֵי הִתְמַצּאוּת והסתגלות בְנַפְתוּלֵי החיים".

 אחר שיחתו עם המנהל של בית הספר, דחה-בשנה- את תחילת לִימוּדַי שָם. (החליט שֶאֶלְמַד, שנה, לימודי קודש בלבד).

 מצא לי אכסניה בבית של חסידי ויז'ניץ.  אמר לי, בין היתר: תקנות ביה"ס מחייבות את התלמידים להתפלל  "בְּמִּנְיָן",

 בבית הספר, בימי חול ובשבת, פרט לליל שבת שבֹּו כל נער מצטרף לאביו. אתה תתפלל בליל שבת, עם בעל-הבית שלך,

 בבית מדרשו של הרבי מויז'ניץ. בשל כך, הוסיף בחיוך, אתה לא חייב להיות חסיד..( הוא לא היה חסיד, וגם לא במשפחתו) .

 כך נהג גם לגבי לימודי-הקודש שלי. כשנאלצתי להמשיך בלימודי התיכון באורח פרטי, רוב הזמנים למדתי אצל הרב ד"ר מ"א

 קראוס זצ"ל (שיטת "אשכנז" ).  אח"כ, שלח אותי ללמוד שני "זמנים",אצל רבי נחמן כהנא זצ"ל ( תלמיד חכם וחריף, מבית

  ספינקא ), "כדי שתכיר גם למדנות חסידית ".

 בבית דיברנו הונגרית בלבד. בהיותי מחוץ לבית, התכתבנו באופן סדיר, עם אניו ע"ה בהונגרית ועם אפו ז"ל ביידיש, שפה

 שהתחלתי להכיר רק ב"חדר". כעבור זמן, הבנתי שזה עזר לי לשליטה טובה יותר בשפה זו.

 במכתביו, הוסיף להדריך אותי בחיים. בין המעט הַזָכוּר לי, הפתיחה של מכתבו הראשון אֵלַי לאוֹרַדֵיאַה :"בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת

 אָרְחוֹ  לִשְמֹר כִּדְבָרֱךָ " ( תהלים קי"ט ט') אח"כ פיתוח הרעיון. במכתבים האחרים, מוָּבָאוֹת מ-"משלי", ומ- " פרקי-אבות "

 פתגמים עממיים  וכד', בין היתר: איזהו חכם, הרואה את "הנולד"  ( העתיד נולד כבר כעת, במעשיו). או בְּמַשְמָעוּת דוֹמָה:

  "סוף מעשה במחשבה תחילה"  " . וכן  " אמור מעט ועשה הרבה " וכד'

 כשגברו הַהִתְנַכְּלוּיוֹת של הַ-"שְקוּצים" (נערים גויים) כְּלַפַּי, שלח אותי ללמוד "איגרוף" אצל מדריך גרמני (דווקא).....

  ֶהַגוֹי קיבל ודאי תשלום נאה. עם זאת, אפו ז"ל השתדל לרסן אותי ואף נזף בי כשהנחיתי מכה "חזקה מדי" ב- "שייגץ" אחד,

 שהתגרה בי הרבה.....

 מילדותי רתם אותי לעבודות שונות, ביניהן בעבודה פיזית במפעל מי-הסודה, עבודה בגינת-הירק ועוד. הִרְשה לי  "לעזור"

 לַמְשָרֵת בטיפולו בסוסים, כולל "הַחַוָיָה" של החזקת הרגל הכפופה של הסוס, בעת שהנפח מצמיד בה פרסה מלובנת באש.

 נהניתי מעבודות אלה . אין לי ספק, שהיו לו גם מטרות חינוכיות בהעסקתי זו.

 בימי הבציר, לקח אותנו - הילדים- אל מרחבי הכרמים שאת ענביהם קנה, לשם ייצור יין כשר למכירה סיטונית. "עבדנו" יחד

  עם פועלים שכירים (יהודים, שומרי מצוות) בבציר ענבים.

 ספק אם היתה תועלת רבה בס"ה "התפוקה" שלנו, הילדים. אבל ראינו את אַפּוּ מנצח על העבודה מבוקר עד ערב ולמדנו,

 כדבריו ש- "העבודה איננה בושה והכסף אינו גדל על העצים". כל זה, בצד ה- "כיף" של עונת הבציר. אוירת הכפר והמרחבים

 שלל שדות, מטעי-פרי וכרמים,  הִשְאִרוּ תְחוּשָה של  הנאה ושל שמחה רבה.

 זאת, השתדל  תמיד להעניק לנו.

 דאג, שתמיד יהי' בכיסי סכום קטן של כסף. כדבריו : "יהודי אל יצא בלי כסף בכיס"

 פסי, אחותי,למדה אנגלית בשיעורים פרטיים ולמדה גם מקצוע : תפירת לבני נשים, לקראת האפשרות של עליה לא"י.

 מעולם לא הרגשנו מחסור בבית. בכל אופן, אנחנו ,הילדים, לא ידענו על כך אף לא במצבים הקשים ביותר, בימי המלחמה.

 אני יודע שלא היינו עשירים אלא שהיה מְכַלְכֵּל את תקציב הבית בתבונה ובראיית "הנולד ".

 ניהל בעצמו את הנהלת החשבונות של עסקיו. הדיוק והסדר בניירותיו עוררו התפעלות.

 מספר שנים לפני השואה, חש בסכנה המתקרבת והיה מוּדַע היטב לכך. אף הכין עצמו ואת הבית לקראת הימים הקשים.

  מבעוד מועד, "מכר" את מפעל הסודה לגוי מבין מכריו הטובים, בשם "שׁאַנְדרוּ" ( אלכסנדר, ברומנית ), שהיה מנהל בי"ס

 רומני גדול ובעל רכוש רב בעיר ובסביבה . רשמית, אַפּוּ ז"ל  "עבד אצלו כ- שכיר " ובתור שכזה, לאחר שנאלצנו לעקור

 מדירתנו, שׁאַנְדרוּ הכניס אותנו לגור בבית חדש שבנה בחצר ביתו, למטרה אחרת ( הדירה היתה אז בִּשְלַבֵי גִימוּר. )

 בביתו של שַנְדְרוּ,היה אַפּוּ ז"ל מאזין בְּלֵילוֹת, לשידורי. B.B.C ברומנית, דבר שהיה כרוך בסיכון רב ובאומץ רב מצד שניהם.

 כעבור זמן, כשברחנו מן העיר מפחד של פרעות נגד יהודים, מצאנו מקלט זמני במשק חקלאי של שאנדו ( ראה להלן ) 

 אשתו של שׁאַנדְרוּ היתה נוֹצרִיה אדוקה מאד, ממוצא יהודי. נָשְׂאָה "צלב-זהב" גדול על צַווארָה . ידענו שלא היה לה חלק

 ב-"אימוּצֵנוּ" ע"י בעלה. אחיה, רווק זקן, חֵרֵש ואִילֵם, שחי בביתם, נשאר יהודי דבק באמונתו והיה לנו לְעֵזֶר רב, בְּמִצוַת גיסו

 וגם בְּיָזְמָתוֹ. "שוחחתי אִתֹּוֹ" הַרבֶּה, בשפת הידיים. באחד הָעַרָבִים פשטה שמוּעה על פּוֹגְרוֹם שיה' בלילה. "סיפרתי" על כך

 לזקן זה (יושְקָה בּאַצ'י ז"ל. שם משפחתו ?). "אמר" לי לעלות אֶל "הבּוֹידְם" של דירתנו שהיתה סְמוכה לדירתם. עליתי.

 בין שני ה"בּוֹידְנִים" היה אשנב פתוח ובעד האשנב הזה, הֶעֱבִיר אֵלַי אקדח גדול..שהוא היה כנראה מופקד על שמירתו במקום

 מחבוא ב-"בּוֹידְם" של שַנדרוּ. ייתכן שעשה זאת ברשותו של שַנדְרוּ.

  ה-פּוֹגְרוֹם היה שמוּעַת שָוא בקרב היהודים, בהשפעת הכותרות האנטישמיות בעיתונים.

 יושקה באצ'י ביקש כל הזמן, שכאשר  נעלה ארצה, נִקַח גם אותו לשם. בשפתו האילמת: תנועת כף היד מעלה-מטה, הביעה

 גלי-ים( בְְּאֳנִִיָּה לא"י ) , ארץ ישראל (ארץ היהודים) :  בתנועות היד הימנית בִּנְשִיקַת התפילין של יד ושל ראש, בתפילה.

  אני מקווה שֶבְּמוֹתוֹ זָכָה ל- "קֶבֶר ישראל".

 שׁאַנדְרוּ, שהיה עשיר ובעל דעות ליברליות, נִכְלָא בשנות הַשִּשִים ע"י המשטר הקומוניסטי ונפטר בבית הסוהר.

 ביקשתי מידיד באַלבַא- יוּלִיאַ לברר את מקום קבורתו ולהניח פרחים – בשמי -  על המצבה שלו.

  הידיד ענה לי שאין רישום על מוֹת האסירים ( מתנגדי המשטר ) ושל מקום קבורתם, בעת ההיא...   

 שַנְדְרוּ הטוב, זכור לטוב...

 עזרו לנו גם ידידים אחרים של אפו ז"ל, ביניהם כומר רומני וגם סאַס (גרמני) בעל משק חקלאי שהיה שנים בקשרי מסחר

עם אפו ז"ל. היה מביא לנו,בְּסֵתֶר, מוצרי-חלב וביצים ומצרכים אחרים. (בנו שירת ב- Wehrmacht" (הצבא הגֶרמני ) בחזית

המזרחית. אנשים מעטים אלה לא התכחשו לקשרי הידידות שנרקמו עם אפו ז"ל. אולי, גם מתוך ראיית הנולד.....

בתקופה זו היו הרבה משפחות במצוקה כלכלית קשה. יהודי הסביבה רוכזו בעירנו וחיכו לְבָאוֹת. הקהילה נחלצה לעזרתם.

 למרות שהרבה יהודים כבר נושלו ממקורות מחיה, רבים נטלו על עצמם לעזור לקרוביהם וגם לאחרים, ככל יכולתם.

 מלבד קליטתן של שתי משפחות פליטים בדירתנו, אַפּוּ היה שולח תכופות, באמצעותי, חבילות מזון למספר משפחות בעיר.

  מדי פעם, נפוֹצוּ שמוּעוֹת שגירוש היהודים מאלבה-יוליה, קרב ובא. לא ידענו לאן, לא ידענו על זוועות אושוויץ, אבל חרדנו

 מפני הבאות. בתחילת 1944 נודע לאפו ז"ל, מפי מנהל תחנת הרכבת על הוראה סודית שקיבל, להכין קרונות משא להובלת

 היהודים. מיהר לְתַּדֵע את הרב קראוס זצ"ל, שכבר ידע זאת ממקור אחר. ( ראה, להלן,  על מנהל התחנה והרב קראוס )

 מנהיגי היהודים ובראשם הרב אלכסנדר שפרן (הרב הראשי של יהודי רומניה), ניסו לבטל את הגזירה, ע"י פניה אל המלך

 מִיהַאי, אל המלכה-האם, אל הנוּנְצִיוּס הַאַפּוֹסטוֹלִי, אל הצלב האדום...בסופו של דבר, הביצוע נדחה.

 הַמֵטרוֹפוֹלִיטַן הרומני של טרנסילבניה (הבישוף המחוזי) הצליח לשכנע את ראש הממשלה אַנְטָוֹנֵסְקוּ לשנות את ההחלטה

 להודיע לגרמנים שממשלת רומניה  מעדיפה שהיהודים יהגרו בהמוניהם מרומניה. (יש להניח שפעל כאן גם החרדה של

 אנטונסקו בפני יום הדין, שקרב ובא (אחרי המלחמה הוצא להורג, בלי משפט, ע"י הצבא הרומני),לאחר הכיבוש הסובייטי.

 (כשהרב קראוס הוזמן, במברק, להתייצב במשרד ממשלתי בבוקרסט, יחד עם רבנים אחרים, מנהל תחנת-הרכבת הנ"ל מנע

 ממנו לעלות לרכבת. כשהרב הביע את פחדוֹ מהעונש על סירוב הפקודה להתייצב בבוקרסט, הרגיע אותו מְנַהֵל  התחנה:

 "אתן  לך אישור בכתב, שֶהַרַכֶּבֶת היתה עמוסה נוסעים  ( גם על המדרגות ) והיה בלתי אפשרי להיכנס לקרון, ברכבת.)

 ( אני מניח שמנהל התחנה, חשש שהרבנים ייעצרו בבוקרסט, כבני ערובה . )

 ברומניה נרצחו, בתקופת השואה,כ-250000 יהודים, בפוגרומים,במחנות טרַנְסדְנִיסְטרִיה ,בקרונות המוות ועוד...)

קומץ של רבנים, של מנהיגי-ציבור ושל פעילים בתנועה הציונית (במחתרת) עסקו, בכל שנות המלחמה, בפעולות הצלה של

 יהודים שהוגלו לטרנסדניסטריה או שנמלטו מארצות השכנות, לרומניה.

 ספינות קטנות עמוסות לעייפה (23 ספינות עד סוף המלחמה) הפליגו מרומניה בכיוון א"י. שתיים מהן ("סטרוּמַה" ו"מֶפְקוִּר")

 טובעו על נוסעיהם, בלב ים, כנראה ע"י הרוסים..

 קרונות המוות: הרומנים העמיסו יהודים רבים בקרונות משא של רכבת, בלי מזון ובלי מים. סגרו עליהם את הקרונות והסיעו

 את הרכבת  - הלוך וחזור – בין שתי תחנות רכבת, ימים רבים עד שהיו בטוחים  שכולם מֵתוּ...  הי"ד ).

 המשטר הפשיסטי של רומניה, תכנן מספר פעמים לגרש את כל היהודים. מדי פעם הצליחו, בְּשדוָּלה וְּבִשיחוּד, לדחות זאת.

ב-23 באוגוסט 1944 הרומנים פנו עורף לגרמנים ונטשו את הברית איתם .הגרמנים הפציצו בתגובה את שדות הנפט, את   

 בוקרסט וערים אחרות.  הצבא ההונגרי ( שנשאר נאמן לברית עם הגרמנים), פלש לתחומי טרנסילווניה הדרומית שבשליטת

 הרומנים, כ- 100 ק"מ בלבד מביתנו.

 אפו ז"ל החליט, שעלינו להימלט דרומה. אבל לפני כן, הטיל עלי משימה:  לנסוע, בעגלת הפלטפורמה שלנו, צפונה. הוא ידע

 שקרובי המשפחה נמלטים משם. עלי היה לאתר אותם בין המוני הפליטים (יהודים, רומנים, צוענים) שֶמִלְאוּ את הדרכים.

 להביאם אלינו,כדי להמשיך יחד דרומה, מעבר לנהר הגדול (מוּרֵש) שלדעת אפו ז"ל, הפולשים היו אמורים להיעצר שם,

 לאחר שהגשרים יופצצו ע"י המטוסים של בעלי- הברית.  

 הכביש הראשי נֶחֱסַם וכעבור 3 ימים חזרתי הביתה, בדרכי "מעקף" בעגלה עמוסה קרובי משפחה על המִטַלְטְלִין המעטים

 שלהם. באותו ערב עזבנו את העיר אל המקום שבו הוכן מראש מִקְלָט ארעי בשבילנו, בְעַלִיַית הַגַּג של אוּרוָה גדולה בחצר

 ביתו של הַכַּפְרִי האחראי על המשק של שאַנְדְרוּ, בכפר OARDA DE JOS , מֵעֵבֶר לנהר מוּרֵשׁ (  MURES ).

  מ- "הבוֹידֶם" הזה היה סולם ( פְּנִימִי ) לַרֶדֶת לאוּרוָה, ששימשה לנו גם כ- "שירותים"....

 אינני יודע פרטים על הסידורים שנעשו ועל השלמונים ששולמו לַכַּפְרִי,דבר אחד היה ברור, שאפשר לסמוך על אפו ז"ל,

 הוא יודע מה ואיך לעשות . עד כמה שאני זוכר, הצטרפו אלינו גם חלק מקרובי המשפחה.

 היינו מספר שבועות בלבד הרבה זמן בְּ-בּוֹידְם של האורווה. ירדנו משם, לאחר שהצבא האדום כבש את הכפר והאיזור נרגע.

 ליהודים שנשארו בעיר, לא אירע כל רע. הפולשים לא הצליחו להגיע אליהם, הודות להתקדמות הצבא האדום צפונה..

 לאחר זמן מה נודע לנו, שלאחר הכיבוש של כפר שארמאש, טבחו ההונגרים באכזריות נוראה, כ-125 נפש (16/9/1944) כל

 יְהוּדֵי המקום, רוּבּם נשים וזקנים (הגברים גוייסו לעבודות כפייה ע"י הרומנים.ייתכן שהם שוחררו כבר וטרם הגיעו לביתם ).

 המעטים מבני המשפחה שחזרו ממחנות ההשמדה, מצאו קורת-גג ובית חם ואוהב בבית הירש ( בושקה נני, ב-טוּרְדַה ) וכן גם

 בביתינו באלבה - יוליה. אניו היתה מְנַחֶמֶת אותם, אף שבליבה פנימה, היתה ודאי שְבוּרָה מֵהַשְכוֹל הנורא. 7 אחים ואחיות על

 משפחותיהם, נספו בשואה. כעבור זמן, נשברה ושקעה בְּדִיכּאוֹן קשה.

 אפו הבין שרק ההכנות לעליה ישחררו את אניו מִדִכְּאוֹנָה. החליט לְזַרֵז את העליה ארצה. כבר בשובנו הביתה, נרתמנו במרץ

 לפעילות ציונית, אפו ז"ל במסגרת "המזרחי", אני ב"בני-עקיבא". אפו ז"ל עזר לנו הרבה בעצה ובמעש, בהקמת בית ילדים

 לפליטי טרנסדניסטריה ויתומי הפוגרומים במולדובה..( יעקב כתבן היה מנהל המוסד ) ואח"כ בהקמת "קיבוץ הכשרה" עבור

 חברי בני עקיבא שבאו אלינו מהונגריה.

 בית רוסמן היתה אכסניה קבועה לשליחי התנועה ולפעיליה, שבאו לעירנו או שעברו דרכה למקומות אחרים.  פרק זה  וכן

 העלייה והגירוש לקפריסין, ראויים לתיאור נפרד. אחרי טלטולי הדרך  ( בבוקרסט עצרו אותי במשטרה עד שהמפקד שִחרר

 אותי, תמורת... שַלמוֹנים ), עברנו בגשר על הַדַּנוּבַּה  (מעל  4000 איש ), המשכנו לבולגריה ,תפילת יום הכיפורים תחת כיפת

 השמיים בתחנת רכבת נידחת, שֵינָה בחום ובמחנק על דרגשי-עץ (בלי מזרונים) בספינה הצפופה מעפילים, השתלטותם של

  הבריטים על האוניה, המאבק באנייה נגד החיילים הבריטים והגירוש למחנה אוֹהלים בקפריסין.

 ההורים ז"ל היו איתנים ברוחם. אף לא מלה אחת של קיטור. כעבור חודשיים בקפריסין, הצטרפה אלינו המשפחה של בֹּשְקֶה 

נֵנִי, האחות האהובה של אניו, משפחת הירש, ההורים ז"ל ושלש בנות. נוכחותם הקלה על הוֹרַי, לשאת את תנאי המקום.

 המשפחה גרה באוהל, בתנאים פיזיים ונפשיים קשים. רוחם נשארה איתנה ואמונתם חזקה, גם כְּשֶהַאוֹהֶל עָף מֵעַלֵיֶהם,

 בליל סערה וגשם. 6

 כך, גם בתנאי הקליטה הקשים בארץ, תחילה במחנה עולים, בפרדס- חנה, אח"כ בדירה עלובה בחאליסה, בחיפה.

 פסי עבדה במשק בית והביאה פרנסה למשפחה. בסוף כשקבלו רשיון לחנות מכולת ברח' ואדי סאליב בחיפה, שני ההורים

 עבדו בְּפָרֶך, כדי להשׂיג פרנסה עלובה בימי" הַצֶנָע" שבימים ההם ובקרב אוכלוסיה ענייה וממורמרת ( הלקוּחוֹת של הַמַּכֹּלֶת).

 מן המעט שהיה להם, התחילו לסייע, לנו הילדים, במצרכים, ובהוצאות אחרות.

 כל הדרך, בטוב וברע, נשארו חזקים ברוחם, ישרי-לב ומצניעי-לכת, מקרינים שלוות נפש וביטחון. האווירה בבית המשיכה

 להיות נינוחה. אניו ע"ה נשארה "נסיכת הבית" נהנית מהחמימות ומהרוֹך שאפו ז"ל היה אוֹפֵף אותה בהם, כל הימים.

 הם דברו ביניהם רק בלשון "MAGA" מעין לשון ביניים בין "אתה" לבין "אתם", בשפה ההונגרית, כדרכם של משפחות מבני

 האצולה והבורגנים, בזמנים ההם.. הדבר לא יצר כלל מרחק או זָרוּת בין בני הזוג אבל, מלכתחילה, מנעה לשון גסה.

 (פעם הסבירו לי, שבניב לשוני זה בלתי אפשרי לריב, בכלל ) אף אנחנו, הילדים פנינו אל ההורים בגוף שלישי בלבד.)

  כלפי אניו ע"ה הרשינו לעצמנו, התפנקות ושובבות יתר. כלפי אפו ז"ל נהגנו ביראת כבוד וביתר דרך ארץ.

 קשה עלי לכתוב על אניו ע"ה. קרוב כ"כ למותה. בהיותה עמנו, התרכזנו בצרכים המידיים שלה ולא הקדשנו, לצערנו, מספיק

 זמן להבנת עולמה הנפשי העשיר והשלם.

 לאט לאט, במחשבה לאחור, מתבהרת תמונה של דמותה, בכל העושר הרגשי והאצילי שבאישיותה. ידעה להבליג ולא להביע

 כאב או תרעומת. ידעה להסתיר דברים שלא רצתה שנדע או שלא היה לכבודה. הֶעֱמִידָה פנים, שאינה יודעת דברים שלא

 רצינו שתדע, היתה מודעת היטב לדברים שעשתה או שלא עשתה אבל את סודה שמרה לעצמה. כל כולה איפּוק ותבונה,

 שכנראה התחייב מה- "RABBIHAZ"- (נימוסים של בית הרב ) ומה- "NOBLESSE OBLIGE" (האצילות מחייבת ) שבה...

 אהבה יתרה גילתה כלפי אלה שחשבה שהם זקוקים יותר לאהבתה ולאלה שֶגָמְלוּ לה אהבה. לעצמה לא ביקשה מאומה.

 לאחרים פיזרה והטיפה לתת, ביד רחבה. היתה לה הנאה מיוחדת, בנתינה לאחרים, מורשת שהביאה מבית הוריה, שהיו

 מפורסמים בכך.  השתדלה מאד להנחיל מֶסֶר זה גם לנו, בלי הטפה או מוסר, אלא בדוגמא אישית. היתה יפהפיה בצעירותה

 וקווי פניה העדינים נשמרו בה עד ימיה האחרונים וגם בְּמוֹתָה. תנצב"ה. 

7

 זכרונותיה של אֵוִוי (שרה  אורן ):

הֶכְּרוּתי הראשונה עם הִילדה נֵנִי ועם פַרְקַש בַּאצִ'י, היתה בשנת  1940 בתקופה הקשה של גירוש (אֵבַקוּאַצִיָּה) כל  היהודים מן

 העיירה שגרנו בה, אוֹקְנַה-מוּרֵשוּלוּי, לעיר המחוז,אַלְבַּה-יוּליָה. כאשר הגענו בעגלות, אל חצר הקהילה באלבא-יוליה, ראינו

 בין הממתינים לנו את שני האחים רוסמן, פארקש ושאַמוּ. פארקש בַּאצִ'י הזמין לביתו שתי משפחות, קרובי משפחה: פרידמן

 והורוביץ. שאַמוּ בַּאצִ'י הזמין אותנו. לפני שנפרדנו, אמר פארקש בַּאצִ'י לְאָבִי: "חלב תקבלו אצלי ". מדי יום ביומו, באתי

 לביתם וְמִלְאוּ את הַכַּדִים שהבאתי, בחלב הטרי, שזה עתה חלבו ברפת שלהם. תמיד הוסיפו לי איזה דבר טעים. צידה לדרך..

 אבא ז"ל היה מתאר את פארקש בַּאצִ'י : " אחד היהודים החכמים ביותר שפגשתי " היה רגיל ללכת אליו, לבקש עצה ועזרה..

  "יש לו מוניטין וְּמַהְלְכִין טובים בקהילה ולהבדיל אצל הגויים שבמשרדי הרשויות השונות", כך היה מספר עליו אבי, בבית.

 על היחסים שבין הילדה נֵנִי וְפַאְרַקש בַּאַצִ'י, קלטתי בילדותי, שיחה בין אמא והדוֹדוֹת:

 " איזה יחס אצילי! ובאיזה כבוד הם מדברים ביניהם! "והנה, על אף הפינוק שבו הורגלה כל השנים, ידעה כעת גם לשאת

  בכל  העבודות של הבית, לאחר שנאסר על היהודים להעסיק משרתים בביתם....

 אחרי עלייתם ארצה, ממחנה הגירוש בקפריסין, פגשתי אותם במחנה עולים בפרדס-חנה. גרו בצריף ענקי מפח, יחד עם

 עשרות משפחות מארצות שונות. שמיכה הפרידה בין כל "יחידה משפחתית". ב-"תא" של משפחת רוסמן היו ס"ה שלש

 "מיטות סוכנות" ושלשה "רוּקְזאַקֶן" (תרמילי גב) שבהם היו החפצים האישיים המעטים של ההורים ושל בִּתָם פסי.

על קשיי הקליטה אמר לי אפו: "הרי זו התחלה של ארץ קטנה, קיבוץ גלויות איננה תפילה בלבד, ועוד אמרות דומות,

 שחשבום "באמת" ואמרו אותם במלוא הרצינות והכוונה שבלב.

 לאפו ז"ל החלו דלקות בעיניים. הרופאים נתנו טיפות. אניו ישבה לידו, שמה רטיות ומשחות, הזליפה טיפות ו..עודדה אותו.

 ימים קשים ואין עוזר...פסי השיגה עבודת ניקיון בבית מלון וְפִּרְנְסַה את המשפחה.לא נשמעה קיטור בבית.

 מְאָרְחִים בני משפחה המגיעים ארצה, תמיד היה "קאַקאַוֹש-טֵסְטַא" (עוגת קקאו) עבור כולם.

 שלב חדש במאבקם. חנות מכולת ברחוב ואדי סאליב, בחיפה. במאמצים רבים, בסבלנות רבה ובהרבה תבונה, מתמודדים עם

 תנאי המקום (צנע, חוסר כסף, אוכלוסיה קשה מאד), אבל בריאותו של אפו מידרדרת והוא עדיין פחות מבן ששים....

 אניו עומדת בגבורה במאבק הפיזי והנפשי. השכם בבוקר, בחשכה, הולכים שניהם לפתוח את החנות, מרימים יחד את התריס

 הכבד מכוחותיהם, סוחבים את ארגזי הלחם ושל דברי חלב מהמכוניות של הספקים, מסדרים את הסחורה "בסדר יפה" בארון  

 לחם ובמקרר ותוך כדי-כך מזדרזים לשרת את הלקוחות הראשונים שנכנסים לחנות וקונים את המצרכים המעטים, בהקפה...

 אניו נשארת בחנות ולא משאירה את אפו לבד, עד שמגיע שאַמו בַּאצִ'י, שהיה מועסק  כשכיר בחנות. אפו מקבל ברגשות

 מעורבים את העזרה של אניו, כי הרי כל החיים דאג רק לפנק אותה ואניו, כמובן, עושֹה זאת בהבנה ובלב שלם. 

כעבור זמן, עוברים לגור לדירה  בואדי סאליב, קרוב יותר לחנות. דירה ישנה בבית ערבי נטוש, בקומה ג', שני חדרי מגורים.

 מטבח ושרותים בפרוזדור, משותפים עם השכנים. לא דתיים. לא אוכלים כשר. מפרידים את המַּבְעֵירִים בַּכִּירַיִם המשוּתפים.

 אניו נעשתה חברה טובה של השכנה. גם ילדיהםנהנו מ- "מעדני המטבח"  של אניו.

 אניו מביאה מהחנות שאריות של מנות מוקצבות שלא "נִפְדוּ" ע"י הלקוחות, משום שהיו מזונות שלא היו רגילים  לִצְרוֹך

 וחלקם מחוסר כסף...הפיצוי שלה לכל עמלה היה להשלים לילדיה הנשואים את סל המזונות שלהם. סיסמתה: TAPLALKOZNI

 (התזונה הדרושה לגוף) נשארה אִמְרַת-כנף במשפחה, גם בפי נְכָדֶיהָ. לעצמה, הסתפקה בספל קפה ובפרוסת לחם בחמאה.

בח' אוגוסט 1950 נערכה החתונה של פוסי (פנינה) ע"ה עם יעקב (לפני השקיעה) ושלנו (אחרי השקיעה). שני הדודים,

 הרבנים ליפי ב' ויוסי ב' היו מְסַדְרֵי החו"ק. החתונה נערכה באולם של בית מלון. זה היה רצונו של אפו (על חשבונו ).

 "הקייטררס" היו..אניו ובשקה נ'.. הֵן בשלו את "מעדני החתונה" על "פרימוסים" של נפט, למאות המוזמנים.

 היו מאושרות שזכו לכך...כעבור זמן, הן בשלו יחד גם את הסעודה לחתונה של וולוי ורחל ( קראוס ) נ"י.

 נולדו נכדים. סבא וסבתא מאושרים. אפו "מרכיב" את התינוקות על ברכיו "מסיע אותם" וְּמַפֵזם להם, תוך כדי "הנסיעה"

 את הנִיגוּן שהפך אף הוא למסורת, לפזם לכל הנכדים..

 בינתיים, הולך ומחמיר מצב הבריאות של אפו. מוכרים את החנות, עוברים דירה לקרית אליהו. נהנים ממנה מעט מאד.

  אפו עובר סידרת ניתוחים, בחיפה ובירושלים. התברר, מאוחר מדי, ש- "הדלקת" בעין היתה תופעת-לואי של גידול ממאיר

 במערת העין. שנתיים של סבל גופני ונפשי. אניו מטפלת במסירות ובאהבה רבה באפו ובמשק הבית.

 בינתיים עברו לגור איתם אוּשי ז"ל עם כרמלה. שניהם עובדים ואניו מנהלת את משק הבית.

 אפו נפטר בחנוכה תש"י והוא רק בן 64. מעט מאד זכינו להיות יחד בארץ וליהנות, יחד עם הנכדים, מחכמתו, מאישיותו,

 משלוות הנפש שלו ומאהבתו אותנו.  יהא זכרו ברוך.

השנים עוברות, אניו ממשיכה לגור יחד עם משפחתו של אושי, עקרת בית למופת, מְגַדֶלֶת את הילדים שלהם, שבעיניהם

  אניוהיא "אמא" במלוא משמעות המילה. היחסים בינה לבין כרמלה היו לאגדה במשפחה והם נשארו כאלה גם אחרי מותו

 של אוּשִי ז"ל וגם אחרי שאניו עברה לגור מביתם בנתניה. שנים יפות היו לאניו בנתניה. היא היתה מלכת הבית. עקרת בית

  שעל פיה יישק כל דבר בבית, מוקפת אהבה של כל המשפחה ושל השכנים, עובדת בגינה, מטפלת בשני כלבי השמירה,

 מבשלת ואופה כרצונה, דואגת לילדים,שיאכלו שיתלבשו ושיבואו בזמן הביתה. והילדים מתרפסים עליה בהכרת תודה

 אמיתית ובהרבה מאד אהבה ונאמנות, עד יומה האחרון.

 וכן כרמלה, ( שֶהִתְיַתְמָה מֵאִמָא שֶלָה ) מצאה באניו, אמא אהובה והיא היתה לה בת אהובה, אהובה מאד, וגם  הֶיוֹתָה של

 יקירי A   DRAGAME. פטירתו של אושי ז"ל שבר את כל המשפחה. חרדנו מאד להשפעת האסון על אניו. להפתעתנו, בתום

 השבעה, אניו קמה וְשָבָה לתַּפְקֵד .  "אני חייבת לחיות ולגדל את היתומים של "יקירי " A  DRAGAM ולעזור לכרמלה.

  השם אוּשי לא עלה על  דל שפתיה, לעולם. רק "A  DRAGAM".

 אסון רודף אסון. מותם של קובי ושל דודו היו מַשְבֵרִים גדולים בחייה. התחושה של חובת העזרה לכרמלה גברה על יאוש.

 היתה מנחמת את כרמלה ויחד המשיכו, בכוחות-נפש משותפים, לשאת ולקבל את החיים, "כפי שהקב"ה רצה.."

 סִפְּרָה לנו, איך נהגה אמא שלה, במות סבא, באומץ ובגבורה. וכך גם היא מצווה לנהוג. השתדלה להסתיר בפנינו את אבלה     

 על מות האחים ושל אחותה ז"ל שחיו בארץ. ידעה זאת בלי שאנחנו נספר לה. הדחיקה את שברונה בגבורה נפשית נד'ירה

 והמשיכה לְתַפְקֵד...

 תיארה לפנינו, את אושרן של נפשות הנפטרים, בהיותן יחד בעולם שכולו טוב. התרגשנו מדבקותה באמונתה ובתפילותיה,

 מאהבת הזולת שבה, מקבלת- אורחים החמה שלה מכשרונה לנחם, לעודד אחרים  ולחזק את רוחם. מה שהיה בליבה פנימה,

 רק היא ידעה. בשנה האחרונה לחייה איבדה את מאור עיניה. עיוורת לגמרי שָׂמְחָה לעזור בעבודות המטבח, היתה מאושרת

 לקבל אורחים, ולשמוע את שירתם של הנינים ולשבח אותם.

  הם למדו,לכבודה, כמה משפטים ושירים בהונגרית והיא שרה אותם, יחד איתם. שקדה לשמור על הופעתה ועל התנהגותה

 המכובדת, עד אחרית ימיה, כמו "בימים הטובים".

 מעל לכל, תפילותיה הַמְּרַגְשות לבורא עולם, שודאי הרשימו גם בעולמות העליונים...

 זכותה תגן עלינו. תנצב"ה.

         ש ר ה

סרן זאב רוסמן עומד מצד ימין 

 10

קטעים אחדים ממכתבי ההורים לרחל ולצוצוּ ז"ל:  

א-יוליא,  ,14.07.1946  לרחל:

אפו: אני לא יכול לתאר את "עונג השבת" שלנו בקבלת שני המכתבים שלכם, בערב שבת..

החלטתנו לעלות ארצה, היא סופית, בעליה א', ולא - בעליה ב'. (כינוי לעליה במחתרת).

בדעתי להביא אתי מכונות לייצור חמאה וגבינות מחלב שאקנה מאחת החוות או מקיבוצים.

אשלח באוניה, מערכת רהיטי סלון וחדר שינה עבורך ועבור פסי. האריזה, בארגזים

עשויים מקרשים איכותיים שמתאימים לייצור רהיטי מטבח...בתוך הארונות והמגירות

ארזנו מצעים, לבנים, מכשירים ועוד. (אפו....סוף מעשה במחשבה תחילה ).

אניו: יותר מהמכתבים שלנו מדי פעם, כל הזמן אנו חושבים עליך ... וקשה עלינו ההמתנה

עד שנהי' שוב ביחד...שמרי על עצמך, על בריאותך. רחל יקירתי..הודיעי לדנציג הילי,

שישלח מיד, ליוציקה (אחותו), יפוי-כח למכירת הדירה בסיגט לפני עלייתה, יחד איתנו.

אניו....האוהבת מאד...והגנרלית )

 א-יוליה   7/1946     לרחל:

אפו: מבקש לברר באמצעות מי להעביר ארצה, מידי חודש, קצת דולרים ...

מבקש להכין אחסון זמני לרהיטים:  3 ארונות בגדים, רב-תכליתיים,   3ספות כפולות,

3 שולחנות של חדר אוכל,   3שידות, הכל בארגזים מעצי רהיטים...ובתוכם גם:  5 ק"ג סבון,

 5ליטר שומן אווזים,  3ק"ג מַרְמלדה, מצעים, לבנים....

אבקשכם לשמור קשרי משפחה הדוקים עם משפחתה של מאנצי, המעטים ששרדו ממשפחת אמי ע"ה.

א-יוליה  , 16/08/1946 לרחל:

אפו: העברתי פעמיים  10 דולאר.אביא גם  2 מכונות תפירה ושני מגהצים חשמליים לך ולפסי.

מכרתי את מפעל מי-הסודה. עדיין לא קיבלתי עבורו את הכסף. כשהעבירו אותו, הוקל עלי.

מעתה אעסוק רק ביינות, עד עלייתנו, אי"ה, ארצה.

רחל יקירתי, אל תלכי, למקומות שלא הכרחי להיות, כולל הפגנות..כדי שלא תגרמי לנו

מתח ודאגה. נכון שאת מבטיחה לי ?

א-יוליה,  , 12/11/1946 לרחל:

אפו: ...הלואי שתגיע כבר שעת העליה. להשתחרר מהדאגה הזו...ושיבואו דאגות אחרות...

במה אתחיל שם את החיים שם, בגילי ? חושבני שאקנה  2 פרות חולבות, באחד הכפרים

ואמכור גבינות וחמאה, מתוצרת הבית שלנו, בקיוסק קטן בחיפה...

הכנסתי את הרהיטים החדשים, לשימוש בבית הילדים שלנו כאן, כדי שישפשפו אותם קצת,

הרי המכס נמוך יותר על רהיטים ישנים...במקום בד הציפוי, עטפתי אותם בבד זול יותר.

מה שלומך, ילדה יקרה שלי ?

אנחנו רגועים כעת. בהגיענו ארצה, ניכנס קודם לבית עולים, שם נחכה להזדמנות של עסק

ואם לא ילך, אז למשרה כלשהו..

הרבה נשיקות לכל בני המשפחה, לחוד לצוצו,      אביך אוהבך.

אניו:     ...ילדתי האהובה, אינך יכולה לתאר כמה אני מתגעגעת לחבק אותך אל חיקי...

מה רב הזמן מאז שנפרדנו ?! מה לנו, אושר גדול יותר מלראות אתכם שמחים ומרוצים.

אני מקווה שגם וילקו קורא את מכתביי, הרי כל מכתב שלי מופנה גם אליו. אני מקווה

שאתם ממשיכים שם באהבת אחים ביניכם, כמו שהייתם כאן...

אני מאחלת לך ולכל מחמדינו שם, שנה מאושרת הבעל"ט, נתפלל לה' לישוע ולנחמה, ושנזכה

להיפגש עמכם, האהובים שלי, בשמחות.

א-יוליה  ,  13/08/1947 לרחל ולצוצו.

אפו: מברך על החלטת צוצו ללמוד מקצוע. הוא עומד בפני משימה גדולה מאד: הקמת משפחה..

האם לך, לא היה עדיף להמשיך במקצוע הישן שלך, תפירת לבני נשים, באופן עצמאי, מאשר

להיות כל השנים כפופה לאחרים ?

אל תהי' מודאגים. אלוקים הטוב, צריך לעזור לכם, הוא לא יעזוב אנשים, אוהבי מלאכה,

בעלי אמונה וביטחון כמוכם......צריך לבטוח בה'.....ובראש מורם, קדימה.

אניו:     אני בהחלט בעד המשך לימודיך שם (טיפול תינוקות, הדסה ירושלים), יהי' לך

יותר קל, מאשר להיות רכונה כל היום , מעל מכונת התפירה.. היי תמיד, במצב רוח טוב

ובטחי בה'...נשיקות גם לחווה-לה, באהבת סבתא, אהבה שבלתי אפשרי להביעה במילים...

אפו: מכתב בעברית,כלשונו וככתבו)

ב"ה קפריסין יום ג' לפרשת קרח תש"ו

בני בנימין שלמה היקר נ"י

בכל עת, מצטערים אנחנו מאד, שלא קיבלנו ממך לא מכתב לא מברק ואף לא דרישת שלום...

בערב שבת פ' שלח, בבת אחת קיבלנו ממך כרטיס-דאר מפרדס-חנה (בלי תאריך),מכתב

מ-  15/6 מטירת צבי ומכתב מאשר מ-כ"ז אדר. תאר לעצמך השמחה שהי' לנו עם המכתבים.

מצפים שבקרוב יהי' הכל טוב, להתראות ולשמוח כולנו ביחד בארץ אי"ה בשלום...הש"י ישמֹר

ויציל אותך ממקרים רעים ויתן לך בריאות וכל טוב. דרישת שלום לכל החברים ולכל המכירים

ולכל בני המשפחה שלנו. מבקשים תשובה ומכתב, לכל הפחות פעם אחת בשבוע.

דרישת שלום והרבה נשיקות מאביך הנאמן, חיים זאב ראזמאנן

חיפה, א' לפ' כי תצא תש"ח (לרחל ולצוצו, שטרם פגשו אותם, בגלל המצור על ירושלים)

אפו  ( חיפה ):   עדיין לא קבעו  לי תור בבית החולים.

….אשר לנכדה שלנו ( חווה'לה) גם אנחנו היינו רוצים קצת לפטפט איתה, בשפת הציפורים.

מכיוון שהדבר, אינו מתאפשר, בינתיים, אנו משתעשעים בתמונות שלה. גם לנו יש כבר

מה להראות לאחרים....בלשכת העבודה אמרו לי שאני כבר זקן...הילדה הזאת כאילו מאשרת

זאת, כי הרי סבא, באמת כבר לא יכול להיות צעיר...אביכם מצטער מאד שאינו שולט מספיק

טוב בעברית, כדי לשוחח עם חווה'לה, אין דבר, שנינו נלמד עברית בעת ובעונה אחת....

רחל יקירתי, ליום הולדתך אני מאחל לך מעומק לבי, כל טוב עד 120.  גדלי ילדיך בשמחות,

יחד עם בעלך, בהבנה הדדית, בפרנסה טובה ובשלום. יתן ה' שנראהאצלכם תמיד רק שמחות,

ושניפגש בקרוב בשמחות. אין בחיים דבר יקר יותר מאשר ליהנות הדדית מאושרם של הורים

וילדיהם. במכתבי האחרון ביקשתי שתכתבו לי על "חכמות" של חווה'לה, מכתבנו הצטלבו

ואת הספקת כבר לבשר לי... שכאשר היא רעבה, היא בוכה ...

אמא קראוס ע"ה, שתתפלל עבור כולנו, התענינה בכל המכתבים שלה על אודות החכמות החדשות

של נכדיה...והם היו במספר מכובד...אבל היא ידעה לספר על החכמות של כל אחד, לחוד...

הי רצון שיתקבלו תפילותיכם לשנה טובה, לכתיבה וחתימה טובה.                  אביכם אוהבכם.

נספח מס' 1

ב- 5/9 נכנס  הצבא ההונגרי לכפר SARMAS שאַרמאַש, שליד קלויזנבורג. 

ב- 14/9 התקיימה התיעצות סודית של " העילית האינטלקטואלית" של הכפר בביתו של הרוקח המקומי

ושם הוחלט שצריך "לשחרר" את הכפר מן היהודים.

בלילה שבין  15/9 לבין 1944 16/9 אור לער"ה פקדו על היהודים לצאת כולם לבית העלמין. ציוו אותם

לחפור שני בורות ארוכים ענקיים . אח"כ ציוו עליהם להתייצב על שפת הבורות והטילו אותם בבורות,

במטר יריות של מכונות ירייה.

מבצעי הרצח היו הונגרים בלבד.ימ"ש. אף לא גרמני אחד.

כשפתחו את הקברים, לאחר נסיגתם של ההונגרים, מצאו 125. גוויות ביניהן רק 31 גברים (גברים רבים

נלקחו לפני כן למחנות העבודה, ע"י הרומנים ולא הספיקו לחזור לביתם),  52 נשים, 43 ילדים מתחת

לגיל 15. רק  77 גוויות נמצאו נקובים בכדורים

( 62 מבוגרים  15 ילדים) היתר, נקברו כנראה חיים. הגויים שנחקרו אח"כ הודו,שרגבי האדמה שכיסו

את הקברים זעו עוד יום-יומיים אחרי הטבח....

יוז'י באצ'י ז"ל, היה בין מתנדבי החברא-קדישא מטורדא, שפתחו את הקברים והביאו את השלדים לקבר ישראל...

זכור את אשר עשה לך עמלק... כמה יהודים בישראל ובעולם יודעים כיום משהו על הזוועה "הקטנה" הזאת

בתולדות השואה, המלאה זוועות כאלה ואף איומות יותר ?...

נספח מס' 2

נפטר רוזמן פרקש ז"ל     (תרגום חופשי  מהונגרית, מתוך העיתון היומי " אוי- קלט "  ת"א , 19.12.1957

אבֵדָה כבדה ליהודים יוצאי טרנסילווניה. אחרי מחלה ממושכת  נפטר  ביום שני , רוזמן פרקש , לשעבר  סוחר  יינות בגיולה-פהרוואר,

שבעשור האחרון גר – יחד עם צאצאיו הנשואים - בחיפה.

רוזמן פרקש נולד לפני  64 שנה ב -GYULAFEHERVAR.  המשיך בהליכותיו בעקבות אביו, ר' זעליג רוזמן,שהיה מפורסם - ברחבי הארץ–

בצדקה ובסעד לעניים. היה למופת בחייו הדתיים  וברוח זו חינך את ילדיו.

דבריו היו בנחת של אדם בעל  נפש  עדינה,  התרחק מרעש הוויכוחים ומעסקנות ציבורית, לעומת זאת,  עזר –  אף מעבר לכוחותיו – 

לאנשים  נזקקים.

קרוב ל ארבעים שנה, חי חיי  נשואין  אידיאליים עם אשתו, קראוס הילדה, בתו של  הרב הגאון המנוח,  קראוס  וילמוש רבה של דברצן.

לפני  מספר שנים, פגע ברוזמן פרקש מחלה אנושה, במהלכה גם  נותח  אבל  מאמצי הרופאים לא הואילו והוא נפח נשמתוב- 8 בדצמבר. 

( כו בכסלו תשי"ט )

ביום שני, ליוו - משפחתו הרחבה  וידידיו הרבים  - את  איש  האמת ויהודי הצדיק הזה - מבית החולים  " רמב"ם " למנוחת עולמים.   

 יהא  זכרו  ברוך.

                                                                                             ****

14

            אניו החברמנית...

בעברית של הדורות הקודמים היו רגילים לקרוא "חֶברְמַן" למי שידע להסתדר ולפתור בעיות. בדרך כלל,

 בחור זריז,  פיקח וחביב על הכל. ולבחורה כזאת קראו חברמנית..

בזכרונות שכתבה  נעמי  יעקבי  על הוריה, היא מספרת שבילדותה, הכי כיף בשבילה היה

לנסוע עם אמא  שלה (בוֹשְקֶה) אל אחותה הִילדָה נני. וזאת, משום שהיא הייתה דודה דאגנית וחברמנית.

 רוב הנכדים וכל הנינים זוכרים ודאי את אַנִיוּ, כסבתא זקנה, חביבה ומקרינה  אהבה לכולם.

 מעטים הִכִּירוּ אותה בצעירותה, מְלֵאָה מֶרֶץ ופעלתנית,שכולם מצייתים לה..באהבה.

הנשמה שלה נשארה צעירה גם לעת זקנה ובמעמד כ-"מַלְכַּת הבית" גם בשנותיה האחרונות.

אני חושב ששתי המילים האלה "דאגנית וחברמנית" מְשַקְפוֹת נכון  את הדמות של אניו ע"ה.

מצד אחד "דאגנית" דואגת לכולם ומצד שני "חברמנית" חברה של כולם. לגדולים ולקטנים.

"דאגנית" שיאכלו מכל טוב של המעדנים שהכינה תמיד עבור בני הבית ועבור כל מי שנכנס

לביתה. חברמנית, שידעה תמיד לעודד ולחזק את כל בני המשפחה, בזמנים הקשים ביותר.

בשואה הנוראה לפני יותר משישים שנה, נרצחו רוב בני המשפחה של אניו. 7 אחים ואחיות

שלה עם בעליהם וילדיהם. בודדים חזרו. צעירים, בלי בית ובלי משפחה.

הם באו אל אניו, שהיתה להם אם ואחות, מעודדת מחזקת ומנחמת אותם, צוחקת ומתבדחת

איתם ועד מהרה היו פשוט חברות, הדודה המבוגרת והאחייניות הצעירות. וכך נשארו גם

אחרי שהתחתנו והקימו משפחות. חברות ממש. כי אניו הייתה לא רק דאגנית אלא גם חברמנית.

במשך השנים באו האסונות. אפו ,אשר, דודו, יעקבי. אחרי כל אסון כזה אניו היתה מנחמת ומחזקת,

תובעת מכולם להיות חזקים ולהמשיך למען אלה שנותרו בחיים.

רק היא ידעה את הכאב הגדול שלה בעומק ליבה. אבל היא ידעה שיש לה תפקיד במשפחה:

לחזק את כולם ולהחזיק את כולם יחד. היא דרשה מאיתנו כל השנים לכבד את "קְדוּשַת המשפחה".

ואחרון אחרון : אהבת הנכדים והנינים. אהבה ללא גבול. ההנאה הגדולה שלה לקבל חזרה

את אהבתם אליה.לפטפט איתם, לשיר איתם, לשחק איתם.אפשר היה לקרוא את האושר שעל פניה.

אי אפשר לשכוח את אמא, את סבתא. אפשר לכבד את זכרה בעיקר ע"י קיום רצונה החזק

לאחדות המשפחה ולאהבת אמת בין כולנו. אפשר לכבד את זכרה ולעשות למען עלית נשמתה,

את כל מה שהיה יקר וחשוב לה בחיים: לתת לאחרים, עזרה, עידוד ותמיכה נפשית.

שוע זאב כתב לפני שנה מאמר יפה על גמילות חסד רוחני ונפשי,

 שאנו מְצוּוִים לעשות בינינו וכלפי כל אדם.

גמילות חסד כזו אניו עשתה כל ימי חייה. בזכות זו תנצב"ה

15

  בית הילדים  ע"ש "רבי יצחק אייזיק הרצוג" , באלבא – יוליא /  ( אפו ז"ל ) ,  ר' חיים זאב רוסמן

בתום מלחמת העולם השנים ברומניה, ( בח' אלול  תש"ד )  חזרנו לביתנו, באלבא – יוליא, ממחבואנו ב- "בוידעם " של  רפת, בכפר נידח 

בדרומה של טרנסילווניה, לאחר שחרורנו ע"י  " הצבא האדום "  הסובייטי.

בימים ההם החלו  "להתמסד" פעולות העזרה והסעד ליהודי רומניה, ע"י ארגונים שפעלו, לעתים במחתרת,  גם בימים הקשים ביותר

של המלחמה, של הרדיפות, של הגזרות, של הגירושים ושל הרציחות ההמוניות שביצעו הרומנים, עד לפרישתם מהברית עם גרמניה,

ב – 23.8.1944.

 בחסדי שמיים , נדחה – זמנית - הגירוש של היהודים מִחבלים אחדים ברומניה,  ביניהם  מטרנסילווניה הדרומית, שגירושם תוכנן

 -בוועדת WANSEE - לשנת 1942 , למחנה ההשמדה ב- בֶּלְזֶץ, בקרבת טרֶבּלינקָה.

החורף של שנת תש"ה ( 1944/45 ) זכור בכינוי  "חורף הָרָעֳב" בגין ההרס של כלכלת רומניה, ה- "מלקוח" של  הנפט מבארות רומניה,

של  היבול החקלאי והציוד של התעשייה הכבדה , ע"י  הסובייטים , ע"ח הפיצויים ושלל המלחמה – בצדק -  של  המנצחים.

קומץ המשאבים שנותר בקהילות, לא השביע את רעבונם של  הפליטים, האלמנות והיתומים  ואת צרכי הציבור  הדל במקומותיהם.

 המוסדות המרכזיים של היהודים, בתמיכה כספית מוגבלת של הג'וינט, טיפלו – בין היתר – ביתומי הפוגרומים ביאסי  (חבל מולדובה ),

בטרנסדניסטריה ( אוקראינה המערבית ) ובמקומות האחרים, שהיו תחת השלטון  הרומני  הפשיסטי , ימ"ש.

סכנה רוחנית איימה על   הנוער היהודי, שרידי השואה, בגין הפעילות של "הנוער הדמוקרטי" (הקומוניסטי),שגייסם  לתנועתם , במסווה

 ל "אחוות העמים". בקרב הפעילים שלהם היו לא מעט יהודים, רבים באמונה תמימה, אחרים משום היתרונות שהעניקה  "המפלגה".

 בעיר  אראד, הוקמה ישיבה קטנה  והראשונה באירופא המשוחררת דאז, שקלטה  תלמידים מעטים, ניצולי השואה, מרומניה ומהונגריה.[1]

 תנועות הנוער הציוניות[2]  ושל אגו"י, היו מעוניניות בקליטתם של הילדים לשורותיהם  ונענו ברצון לקריאת המוסדות, להקים בתי ילדים  

    אף שלא היה – בינתיים – כל מקור ( פרט להבטחות ולתקוות ) למימון הקמתם והחזקתם.  הג'וינט, החל לתמוך במוסדות  אלה,

 אחר הפעלתם, באמצעותם של  " מרכז החלוץ" ושל  הנהגת  תנועת-הנוער בכל מפלגה.

 בית הילדים  ב – אלבא יוליא,  נועד לקליטתם של ילדי  יאש,  טראנסניסטריה ומערים אחרים והוקם, מטעם ארגון בני – עקיבא, ביזמה

 ובפעילות משותפת שלי עם  יעקב כתבן, שהיה משרידי  הקהילה בצ'רנוביץ והגיע שבע נדודים - בתום המלחמה - לאלבא יוליא.

 המוסד  נקרא ע"ש הרב יצחק אייזיק הרצוג זצ"ל, הרב הראשי של  א"י, שהקים קרן להצלתם של יתומי  ישראל, שרידי השואה.

 אבל כאמור, בית הילדים היה מחוסר כל אמצעים כספיים בהיווסדו, מלבד המסירות של היוזמים הצעירים והאמונה בייעודם  וביכולתם

 לארגן את שארית הפליט  ולהעלותם לא"י.  המרא דאתרא, מורי  ורבי הרב  משה אליעזר קראוס זצ"ל, בירך על הקמת המוסד.

 בנו ובנותיו התנדבו לפעולות הדרכה במוסד. מבין חברי הסניף הנוספים שהתנדבו בבית הילדים , זכורים לי – לצערי – רק שניים :

 ראובן איינהורן  ז"ל  ויבלט"א, חיים שטיינמץ ( שחק ). מבין הצוות  הקבוע של המדריכים  (בהתנדבות) זכורים  לי:  אהרן כהן ז"ל,

  פסי רוסמן (פנינה כתבן) ע"ה  ויבלט"א: יהודית הירש (רייך), ריטה פרידמן (קווה), יפה פיירשטיין (בלהה רנד) קוקה  אפשטיין

  (מרים גרשלר)  ופֶּפִּי ברקוביץ' ( פ'  פוקס ).

 יעקב כתבן קיבל על עצמו את הניהול של בית הילדים ועשה מלאכתו בחכמה ובכישרון רב, אהוב על הילדים ונערץ ע"י צוות המדריכים. 

 חניכי המוסד עלו ארצה ביחד, למדו ב–מקוה ישראל, מלאו תפקידים חשובים במדינה ולא שכחו להזמיו אותנו לפגישות המחזור שלהם

 כשסיפרתי לאפו ז"ל  על הצעתי להקים את בית – הילדים באלבא – יוליא, בירך על הרעיון אך הזהיר אותי שהדבר  יהי' על חשבון

 הלימודים שלי. צדק.  לא הבטיח  עזרתו. ידעתי  שיסייע לנו הרבה, בעת הצורך. היה ממעט לדבר, כמאמרם ז"ל: אמור מעט ועשה הרבה..

 סמכתי גם על הקשרים הטובים שלו עם אנשי הרשות, אלה שעדיין לא הוחלפו ע"י המשטר הקומוניסטי. ההפתעה הראשונה שלנו הייתה,

 קבלת  הבניינים הריקים של ביה"ס הגרמני לשעבר. האיגוד המקצועי השתלט  על הבנינים  שֶנִשְאַרוּ ללא  שימוש.

  לא שאלנו איך ומה …. שמחנו שקיבלנו קורת גג  עבור בית - הילדים.  אחד ממכריו הוותיקים של  אפו ז"ל היה  ד"ר  דאראמוש, הרופא

 המחוזי… בית החולים העירוני ( הממשלתי ?) תרם לבית הילדים  את המיטות ואת המזרונים הישנים שנשמרו, כנראה, לשעת – חירום. 

 ציוד מיושן, אבל בשבילנו זו הייתה התחלה טובה… אינני זוכר מנין הגיעו השלחנות והספסלים , לחדר האוכל, משומשים  ורעועים למדי.

 אח"כ,  הסירים החדשים וכלי אוכל  ותנור גדול ….  ( גם  יעקב כתבן אינו זוכר  מניין הגיעו כל הציוד הזה לבית הילדים ) [3]

 הגיע הקבוצה הראשונה של הילדים.  יעקב השיג , מדי פעם, סכומי כסף קטנים מהקהילה, אך זה היה מעט מזעיר. כספי הג'וינט, לא

 נתקבלו עדיין. הילדים היו רעבים.  אפו ז"ל ידע זאת. החל  לנסוע, בעגלת הפלטפורמה ( עגלת משא ששימש להובלת ארגזים של מי סודה )

  ליריד השבועי והביא לבית הילדים כמויות של פירות, ירקות, ביצים ועופות. איש לא שאל  אותו מי  שילם  תמורתם. הכל היה מובן, לכל.

   הפסיק לספק מצרכים, כשהמוסד החל לקבל  את כספי התמיכה  של ה – ג'וינט.

 זאב רוסמן השני משמאל

[1] בישיבה למדו  בשנת תש"י 80-100 תלמידים.

[2]   תנועות הנוער הציוניות פעלו במחתרת , גם  בימי המלחמה .  בתקופה זו הפליגו מרומניה,  29 ספינות מעפילים  לא"י , שתיים מהן הוטבעו  , ע"י הסובייטים, בלב - ים :

      "מפקור"  כ –330 נפש, סטרומה  כ – 769 נפש, הי"ד.

[3] כעבור שנה וחצי, בערך, הוטל עלי להקים הכשרות, של בני עקיבא. אחת מהן באלבא יוליא, לחברי התנועה מהונגריה, שיצאתי לקבל אותם בגבול

יוגוסלביה. אפו ז"ל פעל שוב , כדרכו,והקל עלינו מאד. "קיבוץ ההכשרה" . השני הוקם בדיצ'וסנטמרטון  ( כיום TARNAVENI ) . 

המרא דאתרא , דודי, הרב יחיאל יוסף קראוס זצ"ל, השיג עבורנו חלק מהבנין הגדול של הממשל המחוזי ( שהועבר לבלאז' ) , לקח אותי לחנות גדולה

של כלי בית, בבעלות יהודית ולאחר שיחה ביניהם, נתבקשתי להגיש את רשימת הכלים ( סירים, מחבתות, צלחות קנקנים וכוסות, כל הדרוש לקבוצה

הראשונה של 25 חברים שפתחו את קיבוץ ההכשרה במקום. משם, נסענו בכרכרה אל בית החרושת הגדול לזכוכית (ביה"ח NITROGEN). מנהלו היה יהודי צעיר שקיבל את פני הרב, בכבוד רב.  אף שהטיל ספק בתועלת שבדבר, הסכים להעסיק את כל הבחורים, כפועלים במפעלו ואף סיפק לנו את הקש  למילוי שקי - המזרונים שלנו..

כעבור שנה, הוקם בעזרתו של הרב קראוס, הכשרה נוספת בקרבת העיר, בחוה של יהודי, בכפר ADAMUS. הפעם לא הייתי מעורב בדבר. לא היה צורך.