Embedded Files
*********לפרשת בא *************
***************************************************
ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו:
-------------------------------------------------------------------------------------
שואל בעל "אזניים לתורה":
מאי "ואת לב עבדיו"? וכי זקוק היה פרעה, הדיקטטור המושל בכיפה, לאישור מעבדיו כדי לקבל את החלטותיו? אלא, כדרך הדיקטטורים הבולשביקים מאז ומעולם, נוח היה לפרעה להציג את ההחלטה להרע לישראל כאילו נתקבלה ב"הליך דמוקרטי תקין".
ועל כן, כל אימת שביקש לגזור גזירה או להמשיך את השעבוד - הציע תחילה את הענין לפני עמו (תוך שהוא רומז להם כי זו "הצעה שאי אפשר לסרב לה"), ולאחר שעמו (הנגוע ממילא באנטישמיות טבעית) הצביע "פה אחד" למען המשך השעבוד של עם ישראל, קיבל פרעה את "דין התנועה" - והמשיך להרע לישראל…
-------------------------------------------------------------
ולפני שנעבור ל"ווארט" הבא על פסוק זה, לא נוכל להתחמק מהערה אחת: בימינו, לצערנו, נוהגים השליטים להתעלם גם מ"דין התנועה" (וקל וחומר - מדעת העם שלהם), והם פועלים רק משיקולי שרידות ו"רייטינג"...
----------------------------------------------------------------
ולדרשה הבאה על אותו פסוק - דרשתו של האדמו"ר ר' יחיאל מיכל מזלוטשוב, ברוח החסידות והמוסר:
עמים הרבה אנו מוצאים מנהיגים הפועלים לכאורה באופן בלתי מובן לחלוטין, הפוך מן ההגיון והסבירות, בניגוד גמור לאינטרסים של עמם, ולעיתים גם נגד השקפותיהם האגואיזם והאגוצנטריות השמים את גחמותיהם האישות מעל כל אינטרס חיוני אחר, "אני ואפסי עוד". והוא שאומר הכתוב: ה"אני" - הוא הסיבה ל"הכבדתי את לבו", לאטימות הלב גם בפני ההגיון הפשוט, שלא לדבר על הרגש...
-------------------------------------------------------------------
נדלג תשעה פסוקים, וניתן מקום של כבוד לסבא רבא - הרה"ג בנימים זאב קראוס זצ"ל, בספרו "מראה הבזק".
אומר הכתוב:
לכו עבדו את ה' א-לקיכם, מי ומי ההולכים?... בנערינו ובזקנינו נלך!"
ןמבאר בעל "מראה הבזק", על דרך המוסר:
יש האומרים בליבם כי ענין התורה והמצוות הוא עסק מיושן השייך רק לזקנים העומדים כבר בשנותיהם האחרונות. "לכו עבדו את ה' - מי ומי? ההולכים", כלומר - אלה העומדים ללכת בדרך כל בשר, להם יאָה ולהם נאָה עבודת ה', למען אשר יצברו צידה לדרך, לקראת העולם שכולו טוב.
על כך משיב משה רבנו : אין אדם יודע באמת עתותיו ושנותיו ומה ילד יום, ויש אשר ה"הולך" הוא דווקא עוּל ימים הנקטף באִבּוֹ ובטרם ימלא כליו בר. "בנערינו ובזקננו נלך", כזקן כצעיר - כל אחד צריך לחשוב, בכל עת ובכל שעה, כאילו הולך הוא (חלילה) בעוד רגע, ולהצטייד בכל הדרוש לדרכו, ולשוב "יום אחד לפני מיתתו"...
---------------------------------------------------------------
ונסיים פרק זה בעוד מאמר של דרש, מדברי קדשו של אדמו"רר'ברוךממז'יבוז'.
בתיאור המאורעותהעומדים להתרחש בליל מכת בכורות,אומר הכתוב "ופסח ה'על הפתח".
ואומר על כך ר'ברוך ממז'יבוז':
בימים כתיקונם, מבקש הקב"ה מן החוטא כי יעשה לפחות צעד אחד לקראת התשובה, וכלשו חז"ל המובאים במדרש רבה של שיר השירים:
"אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בני , פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט - ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו". וכיוון ש"בא ליטהר - מסייעין אותו", הקב"ה פותח לו פתח כפתחו של אולם. ואולם, ב"מצבי חירום", כמצב בני ישראל במצרים - אשר כפסע היה בינם ובין היטמעותם במצרים מתוך מ"ט שערי טומאה, אין הקב"ה מדקדק אפילו בזאת, והוא נוקט עוד "קיצור דרך".
והוא שנאמר: "ופסח ה' על הפתח", במצב חירום זה "ויתר" הקב"ה גם על פתיחתהפתח הקטן, ולו יהי צר כפתחו של מחט, והוא "פוסח" על "פתח" זה, וחש מהרה לגאלם...
--------------------------------------------------------------
ואם בדור ההולך ושוקע כך - קל וחומר בדור כשלנו, אשר בכ יום אנו מגלים בו עוד ועוד ניצנים של תשובה, לפחות כחודו של מחט - מייחילם אנו כי הקב"ה ישוב ויגאלנו גאולה שלמה, השתא בעגלא ובזמן קריב!
**************************************************
עוד לפרשת בא - סיפור על מסירות נפש למצוות המילה, ודווקא על ידי מי שחשכת הגולה כבר הרחיקה אותו כברת דרך מעולם התורה והמצוות... הסיפור - על פי הספר "טובך יביעו":
*********************************************************
הרה"ח ר' אייזיק רוט זצ"ל, היה מקורבו של האדמו"ר מקלויזנבורג זי"ע, ובאחד מנדודיו נקלע לארץ רוסיה.
והנה, ערב אחד, נשמעו דפיקות חזקות על דלת דירתו, דפיקות אשר אי אפשר היה לטעות בהן: רק אנשי ה"נ.ק.וו.ד", המשטרה החשאית הנודעת לשימצה של רוסיה הקומוניסטית., מסוגלים להתםרץ כך אל ביתו של אזרח שומר חוק.
ובאותו בית התגורר גם מוהל ושוחט, איש ירא שמים, אשר פעל במחתרת לשמור על הדמות היהודית של אחיו הנתונים בצרה ובשביה. על כן' חשד ר' אייזיק, כי "ביקור" זה של אנשי המשטרה החשאית נועד ללכידת "מפר חוק" שכזה. לכן חש ר' אייזיק להזהיר את האיש, וציוה על האיש ליטול מייד את סכיניו ולהתחמק מן... הבית דרך פתח צדדי. "אני כבר אסתדר עם קצינים אלה", הפטיר ר' אייזיק.
ואכן, אך יצא המוהל מן הבית – פתח ר' אייזיק את הדלת. כפי שחשש, ניצב מולו סגן מפקד המחוז של המשטרה החשאית. ואמנם, אשר יגור ר' אייזיק – בא לו: הקצין דרש במפגיע לדעת היכן נמצא המוהל ה"עבריין". ר' אייזיק, ועמו גם הגר"י גלינסקי יבדל"א (אשר אף הוא שהה בדירה באותה עת), הכחישו בתוקף את ה"מידע המוטעה":
וכי יעלה על הדעת כי אזרחים נאמנים ימולו את בניהם כאשר המשטרה אסרה לעשות זאת?
אך הקצין אינו מרפה, ודורש לדעת היכן המוהל.
בשלב מסוים, החל הקצין לבדוק בכל פינות הבית ולוודא כי אין מסתתר בו מישהו. ורק אז, משראה כי אין איש – נתגלה סודו: הוא פנה אל הרב גלינסקי באידיש, ובדמעות בעיניו סיפר כי הוא עצמו – יהודי הוא, ובן נולד לו, והוא מחפש מוהל אשר יכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו, ולו גם בסתר... ואף כי למראית עין אין הוא יכול לקיים מצוות, ואם יתגלה הדבר – יוציאוהו להורג לאלתר, אין הוא מוכן לוותר בשום פנים ואופן על סממן יהודי זה!
****************************************************
כמה וכמה סיפורים כאלה עברו מפה לאוזן בימי הגלות הנוראה.
אשרינו,מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ןמה יפה ירושתנו, שזיכנו הקב"ה לשוב אל ארץ מכורתנו, ואין אנו צריכים להסתיר את קיום המצוות מפני צר ומתנכל...
***************************************************
******** לפרשת וארא ******
מדרשים ומאמרים קצרים, ולבסוף - גם סיפור הנוגע לפרשה.
************************************************
הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתיים: ...
-------------------------------------------------------------------------------
ידועה הקושיה של חז"ל:איזה קל וחומר יש כאן? הרי לבני ישראל היתה סיבה טובה שלא לשמוע - "מקוצר רוח ומעבודה קשה", ומדוע זה לא ישמע פרעה היושב לו שאנן ונינוח בארמונו? ויבואר בדרך חידוד ומוסר: "הן בני ישראל לא שמעו אלי", בני ישראל עצמם לא היו מוכנים לקבל את בשורת הגאולה ולהכין עצמם לקראתה; "ואיך ישמעני פרעה" ; ומה יהיה אם "בטעות" יתרכך לב פרעה וישמע אלי, ויאמר לי – אדרבא, הרשות נתונה לך להוציא את בני ישראל, והעיכוב אינו אלא מצידם של בני ישראל, המעדיפים את ה"סטטוס קוו"? אזי, אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה, תסתתמנה טענותי, ואהיה נחשב כ"ערל שפתיים" ...
עד כאן על פי דרשתו של המר"ל מפראג, בספרו "גור אריה"
ובאותו עניין - על פי "שפת אמת":
אַל לו למנהיג לצאת בשליחות עמו כדי לשאת ולתת עם גדולי עולם, אם לא דאג תחילה לקונצנזוס בדבר העמדות אשר עליו לנקוט, שיהיו דבריו נשמעים (מקובלים) על עמו; שהרי כל כוחו של המנהיג נובע מן העם אשר מאחריו… והוא שאומר הכתוב: "הן בני ישראל לא שמעו אלי", אם לא עלה בידי לשכנע את עמי, אין סיכוי כי יעלה בידי לשכנע את פרעה – "ואני ערל שפתיים", באין גיבוי מן העם שלי יסתתמו טיעוני ולא יהיה לי כל כח השפעה…
ועוד באותו עניין - על פי דבריו של הרב זלמן סורוצקין זצ"ל ב"אזניים לתורה", ועם נופך אקטואליה משלי:
אמנם כן, קושיית חז"ל על ה"קל וחומר" מסתמכת על ההנחה שחוסר נכונותם של בני ישראל נובע מחמת ייסוריהם, ייסורים אשר אינם נחלתו של פרעה; אבל אפשר גם לומר כי אדרבא - ייסוריו של פרעה עלולים להיות גדולים יותר.
הא כיצד?
כי לגוי רשע כפרעה - אין לך ייסורים גדולים מאלה - לשמוע כי בני ישראל מתנערים מעפר, כי קם להם מנהיג וכי הם עומדים לחדש את זהותם הלאומית ולשוב למולדתם; הרי זו בשורה קשה לעיכול לקהילה הבינלאומית, קשה אף יותר מעבודת פרך סיזיפית... ואם כן – קל וחומר נכון הוא זה, "ואיך ישמעני פרעה".
ובנופך אקטואליה:
ומכאן אפשר להבין מה הוא המעיין העכור ממנו שואבות מדינות אירופה את עמדתן ה"מאוזנת" בסכסוך אשר בינינו ובין ערביי המזרח התיכון: לא די בכך שהעם היהודי נחלץ בשן ועין מידי הצורר הנאצי בטרם השלים חלילה את מטרתו (ושאיפתן הנסתרת), ועוד הקים לו, עם חצוף זה, מדינה משלו, ופיתח תעשייה ומדע, והעז להגן על עצמו מן הצר הצורר אותו – ועדיין אנו מצפים, כי עם כל הכאב והייסורים אשר עובדות אלה מסבות לאומות אירופה - תהיה להן אוזן קשבת לטענותינו בדבר הזכות לחיות בארצנו באין מפריע?! "הן בני ישראל לא שמעו אלי" – גם בקרבנו יש עוד הוזי "שלום" וכסילי "משפט בינלאומי" ושוטי "זכויות האזרח", המתנצלים על עצם קיומנו כאן, ועושים הכל כדי "לתקן את העוול הנורא", "ואיך ישמעני פרעה"? איך נצפה מאומות אירופה כי תשמענה לנו?
מאחר ואני בתנופה אקטואלית, אוסיף משהו מן השבוע האחרון:
הכנסת, באחד מרגעי תהילתה הבודדים, התעלתה מעל עצמה והתאחדה בקריאה לשחרר את אחינו יונן פולארד מן המאסר הבלתי מוצדק אשר הושת עליו.
השבח לכם, חברי הכנסת. השאלה אם הדבר אכן יועיל. והשאלה הזו מנקרת בראשי יותר כאשר אני מעיין בפירוש הראשון אשר הבאתי לעיל....
חושש אהי כי יש מישהו (בצמרת הבכירה ביותר) הלוחש על אזני המימשל בארה"ב כי שיחרורו של פולארד עלול להביא נזק ליחסים הבינלאומיים, ול"תהליך המדיני" ובעיקר - ליציבות כסאו של פלוני אלמוני.
ולוואי וטועה אנוכי בדבר זה, אך החשד נותר לפי שעה.
ומי יתן ואם חשד זה נכון - יתן הקב"ה בלב הרשעים רצון לשוב בתשובה שלמה ולהציל את חיי האיש המסכן הזה.
ולסיום הדברים לפרשת וארא - סיפור מעניין הפרשה
עניינו של הסיפור - דרשת חז"ל על הכתוב "ויאמר אליו אני ה'" - "אני ה' נאמן לשלם שכר".
ולסיפור (על פי "מעשיהם של צדיקים":
--------------------------...
ר' ישעיה ז'וכוביצר - מיקירי ירושלים היה, ולבד מגדלותו בתורה וביראת ה' - היה מרבה בצדקה ובעזרה לכל מך ונצרך.
פעם אחת, בעודו בארץ נכר, נכנס אליו יהודי אשר לא היה מוכר לו, ובפיו בקשה: "עומד אני כמעט בפני פשיטת רגל, וזקוק אני באופן דחוף להלוואה של אלף זהובים למשך מחצית השנה, כדי לנסות ולשקם את עסקי".
השיב לו ר' ישעיה כי נכון הוא לסייע ליהודי, ובלבד שאחד ממכריו בעיר הזאת יהיה ערב לפרעון ההלוואה. עננה של צער עלתה על פני האיש, והוא הפטיר: "זר אנכי בעיר הזאת, ואין לי מכר ומודע בעיר ובסביבותיה. רק הקב"ה יודע את מצבי ואת נאמנותי, ורק הוא יוכל לערוב בעד הלוואתי".
"הן אין ערב יותר נאמן מן הקב"ה", אמר ר' ישעיה. מיד הוציא את הסכום המבוקש ונתנו לידי היהודי.
חלפו ששת החודשים, והיהודי שב אל ר' ישעיה שמח וטוב לב. "בעזר ה', עשיתי חיל במעות אלה אשר הלווה לי הרב, והריני מבקש לפרוע את ההלוואה". ותוך כדי דיבור הוציא מכיסו אלף זהובים והניחם לפני הרב.
אך למרבה הפתעתו, דחה ר' ישעיה את הכסף המושב אליו, ואמר ליהודי: "הערב שלך כבר פרע כבר את כל החוב, עד הפרוטה האחרונה"!
תמה היהודי על הדברים ולא הבינם. והסביר לו ר' ישעיה: "מייד לאחר שהלוויתי לך את הזהובים, נזדמן לי עסק בלתי צפוי, והרווחתי בו בדיוק אלף זהובים. אז הבנתי כי הערב פרע את חובו"...
*****************************************************
ומי יתן והקב"ה ישלם לנו שכר טוב על כל מצווה ומצווה אשר זיכה אותנו לעשותה, בין אדם למקום, ובעיקר - בין אדם לחברו!
*****************************************************
***** אנחנו ומחאת הצמחונים *********
מובן כי אנו, כיהודים מאמינים, איננו יכולים להסכים לנקודת המוצא של הצמחונים, במיוחד האלימים שבהם: כי אנחנו סבורים ש"מותר האדם מן הבהמה", שהאדם הוא תפארת הבריאה (גם אם לפעמים פוגשים אנשים הסותרים הגדרה זו...), כי מטרת בעלי החיים היא לשרת את בני האדם. ובין אותם "שירותים" - הם מהווים חלק ממערכות המזון החיוניות לקיומנו. לכן, ההשקפה היהודית אינה מסכימה עם ההשקפה כי אסור להמית בעל חי כדי שישמש לנו כמזון.
אבל, באותה מידה, רוח היהדות אינה יכולה לה...יות נוחה להתעללות באותם בעלי חיים, התעללות הנובעת מאינטרסים כלכליים צרופים - תפוקה גדולה יותר של בשר, השבחחה (לכאורה) של איכות לצורך גביית מחירים גבוהים יותר, וכו'.
וכאן, כך נדמה לי, היינו יכולים להיכנס לתמונה, בעזרת אחד הכוחות הצרכניים החזקים הנמצאים בידינו - מערכת הכשרות.
אם הרבנות הראשית תקבע תקן מחייב להימנעות מצער בעלי חיים בתעשיית הבשר (לאורך כל התהליך, מן ההמלטה ועד השחיטה), ותודיע כי מי שאינו עומד בתקן הזה - תישלל ממנו תעודת הכשרות - הרי זה צעד ענק אשר יממחש את כוחו הצרכני של הציבור שומר המצוות (כוח המשתרע הרבה יותר מעבר לחלקו היחסי של הציבור הזה בציבור), כדי לקבל מוצרי בשר אשר אין ןמאחוריהם התאכזרות לבעלי חיים.
תאמרו: אהה, בסביבה בה פועלים עשרות רוכלי כשרות ובד"צים קיקיוניים - יהרי ברגע בו תישלל מן היצרן כשרות אחת, יפנה לרוכל כשרות אחר...
אם כן, הפתרון לזה צריך להיות באכיפה אמיתית של חוק איסור ההונאה בכשרות: מי שמציג מוצר כ"כשר", ואין למוצר זה תעודת כשרות מטעם המדינה (דהיינו - הרבנות הראשית) - עובר על החוק. הרבנות הראשית תקבע תקן בסיסי מחייב לקבלת תעודת כשרות מטעמה, אשר יכלול גם דרישות למניעת התעללות. הבד"צים המסחריים הפרטיים לא יאבדו לגמרי את כוחם, והם ציוכלו להציע כשרות ברמה גבוהה יותר, אבל בתנאי שהתקן הבסיסי מיושם. זה ימנע כמובן את המחאה הצפויה של העסקנים החרדייים, אשר לרובם יש אינטרס כזה או אחר בתעשיית ההכשרים.
ובא לציון גואל - נאכל בשר כאוות נפשנו, ונדע כי בדרך אל סיר הבשר - לא פגענו באיסורים אחרים.
***************לפרשת מקץ ***************
ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חֹלֵם (בראשית מ"א\א'):
----------------------------------------------------------------
"על ידי שאמר לשר המשקים "זכרתני ו"הזכרתני" – נתווסף לו שתי שנים" (מדרש רבה). ונשאלת השאלה: הרי בכל זאת – "אין סומכין על הנס", וחייב אדם לעשות השתדלות כדי להשיג את מבוקשו! ועוד – הרי ישועת ה' באה בדרך כלל בדרך הטבע, ובמקרה זה – באמצעות אדם העושה שליחותו של הקב"ה, ואם כן - מסתבר כי סבר יוסף ששר המשקים הוא הוא השליח אשר נזדמן בדרכו!...
ומשיב על כך הגאון ר' יהונתן מאייבשיץ:
כאשר הצדיק מבקש לעשות השתדלות באמצעות אדם אחר – עליו לברור לו, על כל פנים, שיהא זה באמצעות אדם כשר, ולא באמצעות רשע - כפי שמוצג שר המשקים במדרשי חז"ל; ובטחונו של יוסף בה' היה מתגלה בכך שהיה מאמין שהקב"ה יקרה בדרכו שליח אחר, אדם כשר אשר באמצעותו יעשה את השתדלותו הטבעית, ועל שלא עשה כן - נענש.
------------------------
והוא הדין גם להשתדלות מעשית באמצעות עסקנים ומדינאים (אשר היא כסות עיניים לכל המדברים בזכות ה"השפעה מבפנים" ומסכימים לטנף ידיהם בעולם הפוליטיקה) – גם אז צריך לברור אנשים כשרים להשתדלות זו, אנשים ישרי דרך ומורמים מעם (הגם שאין הם מצויים ביותר, ומי שמצגלגל בדרך כלל לשדה הפוליטיקה הוא הזיבורית שבזיבורית)...
-----------------------------------------------------
...ופרעה חולם והנה עומד על היאור (שם):
----------------------------------------------------
יש מנהיגים אשר כל ימיהם - חלום אחד גדול; מנותקים הם מן המציאות, אינם חשים בכאב העם ואינם שותפים בשמחתו; משל חיים הם בתוך בועה משלהם. וכל כך למה? משום שחושבים הם עצמם ליחידי סגולה ומורמים מעם: "והנה עומד על היאור": כלומר - ניצבים הם מעל הכל, כולל היאור - אשר נחשב בימים ההם לאחד מאלילי מצרים...
לחנוכה
******
בהפטרה לשבת חנוכה, העוסקת בשיבת ציון הראשונה, נאמר: "כי הנני מביא את עבדי צמח". ומבאר המלבי"ם: כצמח הזה, העולה ובוקע מן האדמה אחרי היותו טמון בה ואחרי היותו מרמס לכל עובר ושב - כך היא גאולתם של ישראל, וכך יופיע משיח צדק: מתוך ההשפלה, מתוך הצרות והעינויים, מתוך היגון והאנחה, תעלה ותבקע תשועת ה' כהרף עין; מתחילה – מבצבצת ועולה, גבעול ועלה ופרח, ולבסוף – גזע חסון ושורשים איתנים ופרי בעתו...
טהנה, יש בדברים אלה משום "תנא דמסייע" לאלה המכנים את הקמת המדינה כ"ראשית צמיחת גאלתנו": שהרי ראשית הצמיחה - היא ריקבון הזרע באדמה, היותו מדרך לכל חייתו יער, וסופו - שהוא צומח ונעשה כעץ שתול על מים, אשר פריו יתן בעיתו ועלהו לא יבול!
---------------------------
במסכת שבת (כ"ב ע"א), נאמר בין שאר דיני נר חנוכה: אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה"; ולבאר אזהרה זו, נישא משלנו ונאמר: למה הדבר דומה? לאדם אשר זה עתה ניצל בדרך ניסית מתאונה קשה ר"ל, וכשהוא מחלץ עצמו חבול ושרוט מתוך המכונית המרוסקת - הוא שב אל הריסות המכונית, נובר בהן, וכשהוא מוצא את מפתחות המכונית - הוא קורא בגיל וברננה: השבח לבורא עולם! מחזיק המפתחות המעוצב נותר שלם!...
והנה, אורם של נרות החנוכה נועד להזכיר לנו את הניסים הגדולים של הימים ההם, ולא פחות - את אלה של הזמן הזה; ומה מך ערכו של מי שמבזבז את אור היקרות הזה כדי למנות מעות נחושת פעוטות ערך, מי שבוחר לעסוק בקטנות ברגעים הגדולים... והוא כאסור בכבלי ההבל אל סתר המדרגה, ואין תקומה לו להתרומם מעל שפלות מצבו!
סיפור לחנוכה - מתוך "ספר המועדים"
*******************************
בימים אשר ערב הפלישה הבולשביקית לפולין, נעשו חיי היהודים קשים לאין ערוך: מדי פעם נערכו בהם פוגרומים, והם חששו לצאת מבתיהם – אם ביום ואם בלילה. וכל שומר נפשו הסתתר מאחורי סורג ובריח.
הגיע חג החנוכה, והמלכות גזרה כי לאחר שקיעת החמה – בל יראה ובל ימצא אור בחלונות הבתים, שמא יסגיר אור זה את העיר לידי האויב האדום אשר מעבר לנהר.
ולמרות זאת, בלי פרסומי ניסא ובחדרי חדרים, שמו היהודים נפשם בכפם והדליקו נרות חנוכה במחתרת. ...
אך בכל זאת, נמצא יהודי אחד, אשר לא הסכים לוותר כהוא זה על קלה כבחמורה והחליט כי ידליק ויהי מה, ואף יניח את החנוכיה על אדן ביתו.
ואמנם, לא ארכה השעה, והיהודי נעצר והושם תחת משמר כבד, כי חשדוהו בריגול ובאיתות לחילות האויב. מייד הובא היהודי למשפט ונדון למיתה.
יום עגום היה זה ליהודים, ויום שמחה לאיד היה זה לנוצרים, אשר ציפו בכליון עיניים לעשות נקמה ביהודים.
"מוות ליהודים!", "כולם מרגלים!", כך עמדו וזעקו בכיכר השוק. והיהודי – צועד עם מלויו בפנים שקטות ובעיניים זוהרות שלא מן העולם הזה. היהודים לא העזו לצאת מבתיהם, ורק מבעד לסדקי החלונות ליוו את היהודי ההולך למות על נאמנותו למצוות תורתו.
עוד רגע, ואב בית הדין קם על רגליו וקרא את גזר הדין: אתה נדון למוות ביריה, והאל הטוב יסלח לך על פשעך העצום. בגדת במולדת האהובה ורצית להסגירה לידי האויב!". ההמון הריע וגעש, ואחר הצטלב לקול פעמוני הכנסיה. הכל המתינו לפקודה "אש!".
ופתאום – קול שעטת סוסים, ואחריהם מופיע המצביא העליון של המחוז. "עצרו!" הוא קורא. הכל מפנים לו דרך, והוא שואל לשני יהודים אשר הובאו על ידי חייליו: ההדלקתם אמש נרות בחלונותיכם?
כן, אדוננו השר – הם משיבים.
"למה עשיתם זאת?" הוא שואל. והם משיבים:"מנהג קדוש הוא מדי שנה, לזכר הניסים והנפלאות והמלחמות שנעשו לאבותינו".
"ואימתי היו מלחמות אלה?", הוא שואל.
"לפני אלפיים שנה", הם משיבים.
"לא ולא", מכריז המצביא, "לא רק לאבותיכם ולא רק לפני אלפיים שנה. כי אם הלילה הזה, ולנו החיילים. לכוד נלכדנו אמש בחשכת היער ובשטח לא מוכר בפעולה צבאית מאחורי קוי האויב, ואילולא הנרות אשר שביבי אורם האירו לנו – לא היינו מוצאים דרכנו למקום מבטחים. ניצלנו – וניצלה המולדת!"
ולאכזבת ההמון, שוחררו היהודים, ושוחרר הנדון למוות, ועל שרשרת הניסים הנצחית ניתוסף עוד נס חנוכה…
***************לפרשת וישב ***************
ומה הפעם?
שלושה מאמרים הנוגעים לפסוק הראשון בפרשתנו, מאמר אחד הנוגע לחנוכה (טוב, הסופגניות חוגגות בבתי המאפה כבר משמיני עצרת, אז מותר להתייחס לחג החנוכה בשבת שלפניו...), ולקינוח - סיפור הנוגע לחנוכה, אבל עיקר המסר שלו - הוא דרכה של תורה.
****************************************
"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען"
-------------------------------------------------
"ביקש יעקב לישב בשלווה, קפץ עליו רוגזו של יוסף" (רש"י). ונשאלת השאלה: מה עלה על דעתו של יעקב כאשר ביקש לישב בשלווה, והרי ידועה היתה לו גזירת "גר יהיה זרעך", ולפיה במוקדם או במאוחר יהיה עליו לגלות מארצו וממולדתו ומבית אביו! אלא, לכאורה המלים "בארץ מגורי אביו בארץ כנען" מיותרות הֵנָּה, שהרי כבר בסוף הפרשה הקודמת נאמר לנו "ויבוא יעקב אל יצחק אביו"; ואם כן - לא באו מילים אלה אלא אלא לדרשה זו: ביקש יעקב שגזירת "גר יהיה זרעך" תתקיים בו כפי שנתקיימה ביצחק אביו, אשר שנות חייו בארץ ישראל נספרו במנין הגלות המובטחתף וששהותו ב"מגורי אביו – בארץ כנען", תיחשב לו כאילו היה גר, בלי שיהא עליו לצאת מארץ ישראל...
(ע"פ דברי אברהם, לר' יחזקאל בן אברהם אביש פרנקל)
****************************************
ועל פירוש זה ניתן לשאול:
ומדוע באמת לא נתמלאה משאלה צנועה זו זו של יעקב ו"מיד קפץ עליו רוגזו של יוסף", ובמיוחד כאשר כבר טעם עונש גלות במשך עשרים ושתיים שנה? אלא, יש לעמוד על השוני בין יצחחק ובין יעקב: יצחק היה עדיין בבחינת יחיד, ישות פרטית, משפחה מצומצמת אשר התפצלה ל"שני גויים בקרבך ושני לאומים ממעייך יפרדו"; ואילו יעקב - על שנים עשר שבטיו – היה כבר בבחינת ישות לאומית מאורגנת של העם היהודי. ובא הכתוב ללמדנו: כל עוד מדובר ביחידים ובודדים, מותר היה לנו לחיות כגֵרים וכגולים – בארצנו שלנו, וכך היה המצב לאורך אלפיים שנות הגלות; אך מאותו רגע בו התארגן העם היהודי מחדש כישות לאומית – אסור לנו להיראות כגֵרים בארץ ישראל, וישיבתנו בה צריכה להיות כאדונים וכבעלי הבית. ואם כן, חשהיתה משפחת יעקב לישות לאומית, לא יכולה היתה להתקיים ביעקב גזירת "גר יהיה זרעך" תוך ישיבה בארץ ישראל, ועל כן נשתלשלו הענינים כפי שנתלשלו, ואנוס היה יעקב לירד מצרימה – על פי הדיבור...
***************************************
כבר העלינו את השאלה, מדוע צריך היה הכתוב להזכיר לנו שוב את מקום ישיבתו של יעקב, "בארץ מגורי אביו - בארץ כנען", לאחר שכבר הודיענו על כך בסוף הפרשה הקודמת. אלא, בא הכתוב ללמדנו עד כמה צריכה להגיע אהבת הארץ: יעקב מוכן לשבת בארץ ישראל אף על פי שהיא "מגורי אביו", אף על פי שיהיה בה כגר ולא כתושב, ולא יחדלו המערערים על זכותו בה; והוא מוכן לשבת בארץ ישראל – אף על פי שהיא עדיין "ארץ כנען", מלאה ב"כנעניות" ובחולין ובעבודת אלילים. ואל יאמר האומר: "טובים חיים במקום תורה בגולה – מחיים במקום של חילוניות בארץ ישראל". כי כבר אמרו רבותינו בלשון תקיפה ובהירה: "לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם, ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל! שכל הדר בארץ ישראל – דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחו"ל – דומה כמי שאין לו א-לוה" (מסכת כתובות, דף ק"י ע"ב). וסמך לדבר - בדברי יעקב המובאים: בפרשת ויצא: "ושבתי בשלום אל בית אבי – והיה ה' לי לאלוקים", כלומר - רק בארץ ישראל ניתן להגיע לדבקות האמיתי בבורא יתברך!
(ע"פ אזנים לתורה, לרב זלמן סורוצקין זצ"ל)
**************************************
***** ובהמשך הדברים לפרשת וישב - שני וורטים לחנוכה *****
--------------------------------------------------------------------------
כידוע לנו, ענייני חנוכה "מסתתרים" בין דפיה של מסכת שבת.
ושם נאמר (דף כ"א ע"א) בענין מצוות נר חנוכה:
"מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק". ואף על פי שנאמר מאמר זה כהלכה, הרי לא נעדר ממנו גם טעםם של מסר עמוק:...
"משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק", דווקא כאשר החמה שוקעת, כאשר חשכה יורדת לעולם ויגון ואנחה מעיקים על הלב, ומחמת פחד וחרדה – כלתה רגל מן השוק,דווקא אז יש להדליק נר חנוכה, נר קטן של תקווה אשר יש בכוחו לגרש את הייאוש והחרדה, נר של פרסומי ניסא המזכיר לנו כי דווקא כאשר נראה כי כלו כל הקיצים ואין כל תקווה חלילה – עולה ומתנשאת גאולה אמיתית, ניסית, מופלאה וצודקת: גיבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים, טמאים ביד טהורים, רשעים ביד צדיקים...
(ע"פ "הדרש והעיון, לר' אהרון לוין הי"ד)
-------------------------------------------------------------------
כמה סמלי הדבר: את המאמר דלעיל כתב הרב אהון לוין הי"ד, מחשובי הרבנים בפולין, אשר נרצח בשואה על ידי הנאצים ימ"ש, ולא זכה לראות את הנר של אתחלתא דגאולה...
------------------------------------------------------------------
ועוד מאמר לחנוכה:
הרי ידוע לנו שאסור לו לנר חנוכה להיראות כאבוקה, כשלהבת גדולה, אלא עליו להישאר בגדר של נר קטן. ובאמת ראוי לשאול: מה באמת כוחו של נר קטן ל"פרסומי ניסא"? ושמא דווקא אבוקה גדולה (כפי שנוהגים דרדקינו בל"ג בעומר, וכל המרבה בחומרי בעירב - הרי זה משובח...) היתה מעוררת יותר את הבריות לזכור את נס הנצחון של המכבים על היוונים? אלא, אולי לא לפרסום נס חנוכה לבדו אנו זקוקים, אלא ל"פרסומי ניסא" של כל יום ושל כל שעה שהרי ידוע כי אין בעל הנס מכיר בניסו, ומשום כך אין אנו חשים בפועל כי בכל רגע מתרחשים ניסים ממש "מתחת לאפנו". ולא עוד, אלא גם ההתנהלות של הטבע עצמו – חוקי הפיזיקה, הכימיה והביולוגיה – הינה נס בפני עצמו; וכשאנו אומרים שלש פעמים ביום "על ניסיך שבכל יום עמנו" אין אנו יורדים תמיד לעומקן של המילים...
והנר הצנוע , אשר הוא המסייע תמיד לחיפוש מדוקדק ("אחפש את ירושלים בנרות"), ולכן גם נבחר לשמש אותנו בבדיקת חמץ – רומז לנו כי אם נביט לאור השלהבת נמצא את הנס בכל מקום: גם בפינות - כאשר דומה כי נדחקנו לקרן זוית, וגם בסדקים – כאשר נדמה כי נתערער כוח עמידתנו וסדקים נבעו באמונתנו בצדקת הדרך...
***** לסיום הדברים לפרשת וישב - סיפור קצר *****
------------------------------------------------------------------
בימי נעוריו, בהיותו כבן שבע שנים, למד המגיד הקדוש ר' ישראל מקוז'ניץ בישיבתו של הגאון ר' יחזקאל מאוסטרובצה; ובשעות הלילה, לאחר פת ערבית, היה נשאר ללמוד לבדו בבית המדרש.
ויהי בימי החנוכה, עת רגילים הנערים לשחק בקלפים ובסביבונים, לא הניחו אביו לילך לבית המדרש, כי חשש שמא יכלה זמנו במשחקי הנערים. אך כיוון שהיה אביו איש עני ואביון, ובבית אין כל – לא נרות ולא ספרים, לא רצה הנער לוותר על לימודו; והוא הפציר באביו כי יניח לו לילך לבית המדרש. לשם כך, הבטיח לאביו כי ידליק בבית המדרש נר קטן, ומייד עם כלות הנר – ישוב לביתו. כך ידע אביו כי אכן לא ישתתף בנו בהבלי הנערים ובמשחקיהם...
ונעתר אביו לכך, והנער הלך לבית המדרש ללמוד....
ברם, למלאכי מעלה ערבה תורתו של המגיד, ונעשה לו מעין "נס חנוכה": הנר אשר לא היה בו אלא כדי שעה או שעתיים – היה דולק והולך כל אותו הלילה, והנער המשיך ללמוד לאורו עד עלות השחר.
כשראה אביו כי לא שב הנער למועד אשר דבר אליו – חשב כי ודאי עבר הנער על מצוותו והתפתה לשחק בקלפים; ותבער בו חמתו, והוא שמר את הדבר.
ויהי בעת הבוקר, שב הנער אל ביתו ושכב על מיטתו. שמע אביו את צעדיו, קם ממיטתו, נטל את שבט החובלים אשר לו, והעניק לבנו ממתת ידו, ךךמכה רבה מאדך; והנער לא אמר דבר, ונשא את סבלוךך בדומיה.
ויהי ברבות הימיםך, כאשר גדל הנער ונהג נשיאותו כאדמו"ר, שאלוהו חסידיו: ומדוע לא סיפרת לאביך את האמת? כלום לא היה מאמין לך וחושך שבטו ממך?
והשיב להם הרבי, כי ודאי היה אביו מאמין לו, שהרי לא שיקר לו לעולם. אך הוא חשב כי לחטא ייחשב לו אם יציל עצמו על ידי כבוד התורה ו"ייהנה" משכר לימודו. על כן טוב היה בעיניו לשאת כאביו ופצעיו, ובלבד שלא יעשה את התורה קרדום לחפור בו...
*****************************************
איי איי איי, על מה יסרו ההורים בדורות הקודמים את בניהם המאחרים לשוב לביתם, ועל מה אין ההורים מייסרים את בניהם (ובנותיהם) היום..
והמבין - הבין.
****************************************
שבת שלום, חנוכה שמח ובשורות טובות!
***************************************
************ פרשת וישלח *************
מה יש באמתחתנו לפרשת "וישלח"?
שלושה "וורטים" וסיפור מאלף לפרשה.
נתחיל ב"וורט" הראשון:
וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום:
רש"י מבאר כי ה"מלאכים" עליהם מדובר כאן - הם "מלאכים ממש" (ולא סתם שליחים). וכל כך למה?...
כי כאשר שולחים שליחים להתווכח עם "הפריץ" ולנהל עמו משא ומתן (ובמיוחד כאשר מדובר במי שעומד בראש מעצמה גדולה), קיים תמיד חשש כי בראות השליחים את גודל כוחו ואת רוב נכסיו של אותו פריץ – יהפך לבבם ליראה אותו, ויאמרו בלבבם לאמור: מי אנו, תולעת יעקב, מה כוחנו ומה גבורתנו כי נתייצב לפני בני ענק?
ומצד שני - קיים חשש אחר: שמא יראה להם הפריץ פנים מאירות, פנים שוחקות (ולבבו – לא כן יהיה), ויאמרו השליחים בליבם: הן אוהב הוא לנו, הגדול והנאמן בידידינו מאז ומעולם, ועל כן - מדוע לא נעשה כל אשר יעץ לנו?
ועל כן, מלמדנו יעקב, לשליחות כעין זו יש לשלוח רק "מלאכים ממש", או לפחות מי שקרוב לדרגה זו: אנשים אשר אינם מתרשמים מכוח, מעושר, מכבוד של רגע, מחיוך מעושה ומלחיצת יד מבוימת ומעוצבת היטב...
*********************************************************
ובידוע הוא, כי כל אימת שנזקקו גדולי ישראל לנהל מו"מ עם השלטון הנכרי - היו מעיינים תחילה בפרשה שלנו, ולומדים את לקחיה
**********************************************************
והוורט השני - אף הוא על פסוק זה:
במדרש תנחומא ישן מצינו כי "רוח הקדש אומרת: וַי, יעקב משלח אל עשו...". ומה ראה המדרש על ככה, לקלקל לנו את ה"הפי אנד" ולספר לנו כי רוח הקודש נצטערה על שליחות זו?
כי כל אימת שהיהודי שולח משלחות לרצות את הגוי, אם עשו ואם ישמעאל, בסופו של דבר יעלה לו הדבר ביוקר ויהיה כרוך ב"אוי" וב"וי"... ואם נדקדק בדברי הימים, על פי המדרשים, נמצא כי גם ביעקב הצדיק נרשמה "מזכרת עוון" בשל האירועים הקשורים במשלחת פיוס זו. כבר בפרשה הבאה - מעשה דינה, ולדורות שיבואו - שיעבוד הגלות הזו, הארוכה, אשר הגיעתנו בידי אדום...
**********************************************************
והוורט השלישי - בשם ר' זלמן סורוצקין זצ"ל:
כה תאמרון לאדוני לעשו עם לבן גרתי ואחר עד עתה:
רש"י מוציא פסוק זה מידי פשוטו, בהסתמך ל המילה "גרתי" - אותיות תרי"ג: "עם לבן גרתי – ותרי"ג מצוות שמרתי".
ולכאורה, מה רואה יעקב להתפאר בקיום המצוות בפני עשו ה"צדיק"? וכי הערכתו ליעקב תגבר אם ידע ששמר מצוות בימי גלותו בחרן?
אלא, גלוי וידוע לפני יעקב כי הסכנה הגדולה יותר מעשו היא דווקא הנשיקה, לא הנשיכה... סכנה זו תתעורר כאשר ירצה עשו לקרב את בני יעקב, להעניק להם שוויון זכויות ואוטו-אמנציפציה, לשלבם בחיי ה"תרבות והרוח" – ולטשטש לגמרי את זהותם היהודית: "אנשקנו – ואמצה את נשמתו ממנו", כלשון המדרש; ע"י החיבה והקירוב אעקור ממנו את נשמתו היהודית…
על כן מזהירו יעקב מראש כי הדבר לא יעלה בידו, ומוטב יהיה אם יוריד אותו מראש מסדר היום: "עם לבן גרתי – ותרי"ג מצוות שמרתי", גם שם הייתי "בן בית", חתנו ואבי נכדיו של לבן, ואף על פי כן – לא הצליח להטות אותי, או את מי מאנשי ביתי, מדרך התורה והמצוות - ולקרבנו חלילה לעבודת האלילם שלו...
**********************************************************
ועתה - לסיפור - אשר פסוק הנושא שלו הוא - "אחי - יהי לך אשר לך".
הסיפור מבוסס על ספרו של ר' שמחה רז - "סיפורי צדיקים":
************************************
ואשה אחת מנשי הסוחרים אשר בפולין, צעקה אל ר' אליהו חיים מייזל, רבה של לודז', לאמור: ...
"מעיר ביאליסטוק אנוכי, ואבוא אל היריד אשר בלודז' ובידי עשרת אלפים רובל כסף, לקנות מיני סחורה לחנות אשר לנו. ואסובבה ביריד מבית מסחר אחד למשנהו, וה' הצליח דרכי ומצאתי סחורה כראוי ובמחיר הגון. אך לא ארכה לי שמחתי, כי כאשר באתי לפרוע הקפותי לסוחרים אשר מכרו לי מטוב בית מסחרם - ראיתי פתאום כי צרור כספי אבד ואיננו. ועתה, איך אעלה אל ביתי וסחורה אין אתי, ואף הכסף איננו? אין לי עצה אלא לשלוח יד בנפשי, כי טוב מותי מחיי"...
ויען לה הרב:
"אל נא בכעסך, תנוח דעתך; כי לודז' עיר ואם בישראל, ואנשיה ישרים וכשרים. אם בן ברית מצא את כספך - חזקה עליו כי יקיים מצוות השבת אבידה. לכי לשלום אל ביתך, והניחי בידי את שמך ומקום מגורייך, ואני אכריז על האבידה. ולכשיבוא אלי דבר של ממש - אודיעך".
ותעש האשה כדבר ר' אליהו חיים, ותלך ותשוב לביתה.
ויהי מקץ ימים אחדים, ואחד הסבלים אשר ביריד בא אל הרב, ויבקש ממנו לדבר עמו ביחידות. הכניסו הרב אל החדר, והסבל פתח שיחו ואמר:
"רבנו, אני מצאתי אבידתה של אותה אשה. ומבקש אני לדעת מה דיני, על פי מידת הדין ולא כמידת חסידות. אם חייב אני להחזיר - הא לאדוני צרור ומעות הצרורות בתוכו. ואם לאו, ורק לפנים משורת הדין עלי להחזיר - זאת לא אוכל לקיים, כי עני ורש אנוכי, ואשה וילדים רכים תלויים על צווארי. ואף אני שמעתי מפי תלמידי חכמים, כי אם נתייאשה האשה ממעותיה, יכול אני להשאיר את המעות בידי".
אמר לו הרב:
"הודיעני נא שמך ומקומך, כי צריך הדבר עיון. וכשיהיה בידי פסק הלכה - אשלח ואקרא לך". והשיב לו הסבל כי אין צורך להטריח עבורושליחים, שהרי מצוי הוא כל יום בין מנחה למעריב בבית הכנסת הגדול, ושם ימצאנו הרב אם יהא צורך בכך..
נטל ר' אליהו חיים קולמוסו, וכתב איגרת שאלה לר' יצחק אלחנן ספקטור מקובנא והשיב לו ר' יצחק אלחנן כי על פי הדין חייב להחזיר, שהרי בעלה של האשה הוא לכל הפחות שותף במעות אלה, וקרוב לוודאי כי הוא בעליהן, והוא עצמו לא נתייאש ממעות אלה בשעה שמצאן הסבל.
שלח ר' אליהו חיים מברק לביאליסטוק, וביקש מן האשה לשוב ללודז' ולהמתין לדברו בסמוך לבית הכנסת הגדול. ותעש האשה כבריו.
בו ביום, בין מנחה למעריב, שלח הרב לקרוא אליו את הסבל דנן. בא אליו הסבל, ובלי אומר ודברים הוציא מחיקו את צרור הכסף והניחו לפני ר' אליהו חיים.
קרא ר' אליהו חיים לאשה, ואמר לה - "הרי שלך לפנייך".
משהחלה האשה למנות ולספור את מעותיה, ביקש הסבל רשות לילך לדרכו. ותבקש ממנו האשה כי ימתין עוד קמעא, כי דבר לה אליו.
עודה מדברת, הוציאה האשה מצרור כספה שלושת אלפים רובל, ורצתה להעניקם לסבל. אך הסבל סרב לקחתם. ותפצר בו האשה מאד, ולא לקח. ויאמר אליה הסבל:
"אילו חשקה נפשי בממונם של אחרים - הרי כבר היו בידי עשרת אלפים רובל כסף"...
וישב הסבל למקומו, והאשה הלכה לדרכה, ורוחה מתפעמת בקרבה על גודל צדקותם של בני ישראל, ואפילו הפשוטים שבהם.
**********************************************************
שבת שלום ובשורות טובות!
**********************************************************
לפרשת תולדות - חברים תחילה
**************************
בראשית פרשתנו מוזכרת תפילת יצחק על פרי הבטן, ואחר כך מצוין כי הקב"ה נעתר לתפילתו של יתחק: "ויעתר יצחק לה' לנוכח רבקה אשתו כי עקרה היא; ויעתר לו ה' (אילו היו אופציות עיצוב בפייסבוק הכל כך משוכלל - הייתי מותח קו תחתון תחת המילה "לו"). לאחר שרש"י מבאר לפני כן כי יצחק עמד בקרן אחת והתפלל, ורבקה עומדת בקרן שכנגדו - ומתפללת, מדגיש רש"י כי נאמר "ויעתר לו ה'" - לו ולא לה. ומה הסיבה? "שאינה דומה תפילת צדיק בן רשע לתפילת צדיק בו צדיק". וחשבתי שמא שלפני הקורא הפשוט (כמוני) עשויות להתייצב מספר קושיות על עניין זה:
ראשית - סוף סוף הרי מדובר בפרי בטן ליצחק ולרבקה, ומאי נפקא מינא אם ליצחק נענה או לרבקה? הרי ההיעתרות לתפילה - משמעה אחת: שרה נפקדת, ויצחק יזכה לבן!
שנית: מבחינת הייחוס - הרי גם אברהם אבינו לא היה בדיוק בנו של צדיק, ותפילתו על אודות אבימלך ...(אליה נשוב מיד) - נענתה מיידית. אכן, אולי תפילת יצחק היתה עדיפה על תפילת רבקה (כ"צדיק בן צדיק"), אך - מכל מקום - לא היתה סיבה שלא להיענות כלל לתפילת רבקה (נכדתו של תרח אבי אברהם...)!
ושלישית: מדוע אין רש"י מביא גם את הנימוק המופיע בפרשת וירא בענין אבימלך: "מכאן שכל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה (אילו היו סימני עיצוב - הייתי מסמן בקו תחתון את שני האיזכורים של "הוא" במאמר זה). ולפי נוסח המאמר - הרי לנו בדיוק מקרה כזה!
ואפשר אולי לתרץ את שתי הקושיות הראשונות - על ידי הקושיה השלישית גופא: אכן, אברהם היה צריך ל"סגולה" של המתפלל על חבירו, בגלל ה"ייחוס" של אבא תרח. אבל ליצחק - די היה בסגולה של צדיק בן צדיק.
ועתה, משעסקנו בענין "כל המבקש רחמים על חבירו" - נתעמק בו קמעא:
הגמרא במסכת בבא קמא תוהה מנין המקור לתובנה זו. רבא מביא כמובן את תפילת אברהם על אבימלך, אשר מיד אחריה נפקדה שרה, ואז נבאר את המאמר כפשוטו: אדם מתפלל על חבירו, כאשר הוא עצמו זקוק לדבר אותו הוא מבקש עבור חבירו - נענה תחילה; כלומר - הוא נענה לפני חבירו (ונקל להבין מכאן כי גם הוא וגם חבירו התפללו גם על עצמם...).
ואילו רבה בר מרי מביא מקור אחר, מספר איוב, אותו אני מבקש לאמץ לצורך המסר השבועי: "וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו".
ומשמעות הדבר: ה' היטיב לאיוב מ ש ו ם שהתפלל על רעהו; ואז, נבאר את מאמר חז"ל על ידי שינוי סדר המילים: כל המבקש רחמים על חבירו תחילה ה ו א נענה!
ובלשוננו אנו: מי ששם את צרכי חבירו ל פ נ י צרכיו שלו - ה' שומע את תפילתו. מי שמבטל עצמו מפני צרכי הזולת - ה' מבטל, כביכול, את רצונו - מפני משאלותיו של אותו אדם, משאלות אשר יצאו מפיו רק לאחר שהתפלל על חבירו.
הקול קול יעקב - והידיים ידי עשיו:
***************************
מבארים בעלי המוסר:
ידוע הוא, כי המהלך הזה - בו נעשה שימוש בדרכים עקלקלות לצורך עשיית הצדק, היה מבוסס על העמדת פנים של יעקב כאילו הוא עשו. נשאלת אפוא השאלה, בעקבות העובדה שיצחק זיהה את "קול יעקב": וכי לא יכול היה יעקב לעוות מעט את קולו ואת סגנון דיבורו, כדי שה"תחפושת" תהיה מושלמת? הרי אילו היה יצחק מבין, על פי זיהוי הקול, כי מדובר ביעקב" - היה עלול כל המהלך להסתיים בבושת פנים ואולי גם בנידויו של יעקב! אלא, נבין מכך כי גם בשעת הצורך החיוני לממש את זכותו על הבכורה ועל קניניה הרוחניים - יש ליעקב גבולות. מוכן הוא לעטות על גופו את בגדי עשו, ולהיות דומה לו לחלוטין בחיצוניותו; ברם, לגבי "קול עשן" - אומר יעקב "עד כאן!". אין הוא מסוגל - גם אילו רצה בכך, לאמץ לעצמו את "קול עשו", את סגנון הדיבור הגס והבהמי ואת פגימת המחשבה העלולה להיגרר א...חרי הדיבור - כחבל אחרי הדלי...
ומוסיף בעל "אזניים לתורה"
אמת, נכון הדבר כי בצוק העיתים נאלצים בני יעקב להשתמש גם ב"ידי עשו"; שהרי לא לנצח ניתן להבליג ולהתאפק על דם ישראל הנשפך כמים ועל הנסיונות הבלתי נלאים לנשל את עם ישראל מאדמת ארץ מכורתו. ואולם, על כל פנים, כאשר מתעורר הצורך לכך, יש לעשות את הדבר בסגנונו המשולב של סבא יעקב: מבחוץ - לעטות כיסוי של עשו, תרועת מלחמה, נחישות קרב וזעם חרב ; אך מבפנים, וזה העיקר, לשמור על "קול יעקב", על התבונה והתורה והאמונה. ואחרי אשר נשיב נקם לצרינו ונשיב חרבנו לנדנה - נשיל מעלינו את בגדינו החמוצים, ונוציא שוב לאור את "הקול קול יעקב", אשר ה ו א כח ההרתעה האמיתי והנשק הסודי שלנו, ולא "הידים ידי עשו"!
לפרשת חיי שרה:
#########
א. לברלין וחזרה...
מייד עם קבלת ההסכמה לשידוך מצד משפחת רבקה, מציעים בני המשפחה כי "תשב הנערה עמנו ימים או עשור", כי אחרי שנגמר השידוך - שוב אין סיבה למהר ולנתק את הנערה באופן מיידי מבית אביה!
אבל אליעזר משיב (פרק כ"ד פסוק נ"ו): "אל תאחרו אותי... שלחוני ואלכה לאדוני"!
וכל כך למה? מה החיפזון? תגדל הנערה, הוריה ירכשו לה נדוניה יפה - בגדים, תכשיטים (שמיכות פוך טרם נכנסו אז לתודעת המחותנים), ואז ישלחוה בשירים ובתופים ובכינור! ומה עוד שיצחק חיכה כבר ארבעים שנה לזיווגו, ומה הם עשרה חודשים יחסית להמתנה כה ארוכה? ובינתיים - אליעזר יכול ליהנות ממלון חמישה כוכבים אצל לבן (אם כי, בהכירנו את לבן, יש להניח כי לבן היה מגיש לאברהם חשבונית בסכום מפולפל על האירוח הזה...), להינפש ולנוח ולטייל בשכיות החמדה של המזרח התיכון. כמה שליחי "עליה" של היום יסרבו להצעה כזאת, להישאר עוד עשרה חודשים, במקום לחזור למדינה הפרובינציאלית הקטנה, מכרטיס האשראי הבלתי מוגבל - לתור בבנק, מן האוטוסטרדות הרחבות - למקום בו "כביש מספר שש" הוא "הכי טוב שיש", מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות - לארץ הכשרות, והשבת, והצנזורה...
אלא, אם נשוב לפרשתנו, אליעזר ידע לקרוא את הכתובת על הקיר: יהודי נשאר בארץ הגויים - רק כשהוא מוכרח, ואין ברירה, וכל עוד הדבר נחוץ לצורך מילוי שליחותו המקורית (לא "שליחויות" נוספות אשר הוא ממציא כדי להישאר שם). ברגע בו נסתיימה השליחות, חוזרים ארצה. וכך גם רבקה: ברגע בו הביעה הסכמתה לקבל את אורח החיים של יצחק - נכנסה ל"קבוצת הסיכון" של העם היהודי. וכי לשם מה נתבקשה על ידי לבן להישאר "רק עוד עשרה חודשים"? בחודשים אלה ינסו להעביר לה "שטיפת מוח" ו"חינוך מחדש", כדי שתגיע לבית יצחק עם המטען ה"רוחני" הדרוש כדי למוטט, חלילה, את בית ישראל.
*************************
ובימיים אלה, כאשר אנשי ה"עכשיו" מטיפים לרדת לברלין (למי ששכח - זו בירת גרמניה, ולמי ששכח עוד יותר - זו המדינה אשר השמידה שליש מן העם היהודי), כי כאן קשה - ושם רק טוב. על הראשונים אנחנו מצטערים - ראו כמה נישואי תערובת יש בארה"ב! ואתם רוצים להוסיף עליהם? התנועה צריכה להיות הפוכה בדיוק: מארצות העמים - לארץ ישראל. זה המקום שלנו. ולא צריך מכשירי האזנה אלקטרוניים כדי לחוש ברוח האנטישמיות ההולכת וגוברת בכל ארצות הגויים, כדי להבין את הדבר אשר אליעזר הבין מייד: בארץ הגויים - לא שוהים אפילו דקה אחת מיותרת.
ועוד שני קצרצרים:
-----------------------
"מה' יצא הדבר - לא נוכל דבר אליך טוב או רע" (פרק כ"ד פסוק נ'):
ניחא, "לא נוכל דבר אליך רע: - הרי בזה הרגע הם הופכים למחותניו של אברהם! אבל אם כן - מדוע לא יוכלו לדבר אליו "טוב"? לפחות "בשעה טובה", או "בסימן טוב ובמזל טוב"? יש אבא הזוכה לחתן את בתו ואינו מביע כל רגש של שמחה?
אלא, שתי סיבות נפרדות יש כאן: "מה' יצא הדבר", ולכן איננו יכולים לדבר אליך רע, וכאן "לא נוכל" משמעותו - נאסר עלינו; ברם, מחמת שלבן ובתואל אנו,והרשעות היא מרכיב חשוב בדנ"א שלנו הרי "טוב" - איננו מן הביטויים המצויים בלכסיקון שלנו, ועל כן "לא נוכל" משמעותו כאן כפשוטו, חוסר יכולת ממש - לומר מלה טובה...
עד כאן על פי ר' מרדכי הכהן.
ונתתי אל לבי להוסיף נופך משלי:
הבה ניתן את דעתנו על הלשון המיוחדת של תחילת הפסוק: ראשיתו - ביחיד ("ויען לבן ובתואל"), והמשכו ברבים - "ויאמרו". ומכאן ניתן אולי להסיק כי כל אחד מהם, לבן ובתואל, השיב תשובה משלו: לבן אמר "מה' יצא הדבר", ולכן "לא נוכל דבר אליך רע", וכיוון שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, זכה לבן כי שתי בנותיו - רחל ולאה - יבנו שתיהן את בית ישראל. ובתואל אמר, אמנם, "מה' יצא הדבר", אך אף על פי כן - "לא נוכל דבר אליך... טוב", לומר לדבק טוב הוא ולקיים את השידוך. וכדברי רש"י בהמשך: "הוא (בתואל) היה רוצה לעכב, ובא מלאך והמיתו"...
Google Sites
Report abuse