קפיצה מרכבת באישון לילה
יש רגעים,רגעי אמת,אשר נתפסת הנפש בלי משים לזיקה עמוקה למקום,לסביבה
שאין היא יכולה להינתק מהם. זכרוני נחרת רגע כזה באישון לילה,בעיצומה של תרדמת נסיעה ברכבת דרך הנוף האהוב ביותר של נעורי.היה זה בשלהי הקיץ,שנת 1937
ערכתי מסע בלתי רגיל באירופה כעיתונאי צעיר וכציר של תנועת נוער לקונגרס הציוני ה-20 בציריך, "קונגרס החלוקה"שדן בפעם הראשונה בתכנית לחלוקתה של ארץ-ישראל למדינה יהודית וערבית ( הצעת ועדה מלכותית בריטית בראשות הלורד פיל). בימי התכונה הנרגשת למסע לקונגרס פגשתי באחד הרחובות הסואנים של בירת טראנסילוואניה,קלוז',את הקונסול הכללי של צ'כוסלוואקיה,שהיכרתי אותו לרגל עבודתי העיתונאית. שנודע לו כי מתכונן אני לנסוע לקונגרס,שאלני:"מדוע לא תסע דרך פראג ? אסדר לך הזמנה של מינסטריון החוץ שלנו.יהיה זה מעין פיצוי על כך שלא יכולת לראיין את ראש הממשלה שלנו כאשר עבר כאן בקלוז' בדרך לביקורו הרשמי בבוקרשט" אמר. היה זה כמה שבועות לפני פגישתנו.הייתי העיתונאי המקומי היחיד שהורשה לעלות בתחנת הרכבת של קלוז' לקרון הטקלין שבו נסע עם פמלייתו ראש ממשלת צ'כוסלוואקיה מילאן הודז'ה,שפעם היה חבר הפרלמנט ההונגרי מטעם המיעוט הסלוואקי והכיר היטב את הפוליטקאים הרומנים מטראנסילוואניה שאף הם היו חברים באותו פרלמנט ואחרי המלחמה מילאו תפקידים ממשלתיים מרכזיים ברומניה הגדולה,כמו יוליו מאניו.
בעת ביקור הודז'ה היה מאניו באופוזיציה חריפה לממשלה הרומנית שאירחה את המנהיג הצ'כוסלוואקי.אך משירד הודז'ה,גבה הקומה ובעל ההופעה הנאה,מקרון הרכבת לשהות קצרה ברציף תחנת הרכבת של קלוז' ניגשה אליו גברת נכבדה,ברכה אותו בשם יוליו מאניו והגישה לו צרור פרחים.משזזה הרכבת הגניב אותי הקונסול הצ'כי לקרון האורחים רמי המעלה ותוך נסיעה הציגני לפני מילאן הודז'ה.השיחה הקצרה בינינו התנהלה בהונגרית צחה,אך את הראיון שקיוויתי לו,לא קיבלתי. "לפני בואי לבוקרשט אין מקום לשום הצהרות מצדי. אתה רואה,נוסעים איתי עיתונאים מפראג וגם הם לא קיבלו ממני שום ראיון.אם תבוא לבוקרשט או תבקר בפראג אשוחח איתך ברצון "-אמר באדיבות. ההזמנה לפראג,שהבטיח הקונסול לקראת מסעי לקונגרס,אמנם הגיעה וכאשר היתה בידי האשרה הצ'כית,ניזכרתי,כי מפראג לציריך אפשר להגיע גם דרך גרמניה. בשביל עיתונאי יהודי,העומד להגיע לקונגרס הציוני,היה ביקור בגרמניה בשנה הרביעית לשלטונו של היטלר,בחזקת הרפתקה מסוכנת וגם מרתקת.לכן נכנסתי למשרדו של הקונסול הגרמני בקלוז' (מאנשי המקום הגרמנים הנאציים) שהתגורר ליד בית הכנסת היהודי-ניאולוגי וביקשתי ממנו אשרה למסע-מעבר בגרמניה.הוא הטביע ללא היסוס את החותמת של גרמניה הנאצית,עם צלב הקרס,לתוך דרכוני הרומני.וכך הפך המסע לקונגרס לשרשרת של ביקור בלתי נשכח בצ'כוסלוואקיה של בנש,(כעיתונאי אורח),ובקור חטוף,מחריד ומרגש בגרמניה הנאצית,מלבד השהות והחוויה בציריך לרגל הקונגרס.בפראג מצאתי קרובי משפחה,הם נמלטו מברסלאו,לשם הגיע אחיו של אבי כאדם צעיר,יסד מפעל מסחרי ליינות,הקים משפחה עם בת משפחה דתית מכובדת וחיו שם ברווחה עד עלות היטלר לשלטון.בבואי לפראג מצאתי שם בן ובת של דודי,הם ניסו את מזלם הכלכלי בבירה הצ'כית בקישוט חלונות ראווה,שעה שההורים הקשישים ישבו בברין. במחיצת קרוביי היכרתי מי שהיה אז מזכיר "החלוץ" בפראג:ד"ר חיים יחיל,מנכ"ל משרד החוץ ויו"ר רשות השידור בישראל של שנות הששים.זמן קצר לפני פגישתנו בפראג הופיע ספרו החשוב בגרמנית על תנועת העבודה הציונית - דרכי הגשמה
בארמון צ'רנין,מושב משרד החוץ על ההראדצ'אני ,נתקבלתי בלבביות על ידי ראשי מחלקת העיתונות שהציגו לפני אחד בשם ד"ר אנטון סטראקה,סופר ומשורר סלוואקי דובר הונגרית ומתרגם ידוע של גדולי השירה ההונגרית לסלוואקית.התברר כי הוא יהיה מדריך קבוע שלי בעת שהותי בפראג.התידדתי איתו והוא עשה כמיטב יכולתו והבנתו לעשות את ביקורי לא רק נעים אלא גם יעיל מבחינה מקצועית. בין השאר יזם ארוחה ורב-שיח עם אישים בעלי עמדות ומידע חשובים במועדון אינטימי של מפלגת השלטון. הם תרמו להרחבת ידיעותי על בעיות צ'כוסלוואקיה תחת הלחץ הגרמני,שענינו אותי במיוחד.התקשר עם לשכת ראש הממשלה כדי לערוך עבורי פגישה איתו.לאור המצב המיוחד שבו היתה נתונה אז הרפובליקה הצ'כוסלוואקית שמעתי דברים נרגשים מפי מילאן הודז'ה : "אנו שומרי הדמוקרטיה האזרחית כאן על הצוק הזה של השכנות הצמודה להיטלר ובטווח התותחים של מוסקווה" -והצביע בעד החלון על ההראדצ'אני. זה היה נאום האזרח הסלוואקי המיותם שהתחנך על ברכי המונראכיה האוסרו-הונגרית של ראשית המאה ה-20, והתקומם לא רק נגד האיום של גרמניה הנאצית אלא גם נגד הסכנה הסובייטית.
עם הדי הדברים האלה בלבי עברתי את הגבול לגרמניה ליד האודר,פקיד הגבול הצ'כי השתומם למראה האשרה הגרמנית בדרכוני הרומני שבו צוינה דתי היהודית ואילו הקצין הגרמני בצד השני של הגבול החזיר את דרכוני עם חותמת הכניסה באדישות אדיבה,בברסלאו שבגרמניה התארחתי אצל קרובים אמידים שעוד המשיכו בעסקים כרגיל ואף השלו את עצמם כי השד הנאצי אינו נורא כל כך.בפראג נתבקשתי על ידי פליטה צעירה מגרמניהלמסור דרישת שלום להוריה בברסלאו,אך כאשר העברתי בטלפון את המסר שלה,נשאלתי אם יש לי דג מלוח למכור,כי הם מוכנים לקנות כל כמות.תחילה לא הבנתי משמעות השאלה הנרגשת וכאשר הבהרתי שאין במטעני אף לא דג מלוח מסריח אחד ואף אין ביכולתי לקבל הזמנה כלשהי לסחורה חשובה זו-גדולה היתה האכזבה ואיבדתי כל חן בצד השני. בערב הזמינוני קרובי=מארחי לצאת למועדון-לילה,נכנסנו שלושתינו,בן דודי,אשתו ואני לאולם מרווח ומואר יפה.באמצע הפרוזדור עמד בעל מועדון הלילה,שמנמן ובעל פני אדמדמים בחליפה כחולה כהה וכשהוא בירך בקידה כל אורח נכנס קיפצו סביבו נערים בלבוש צבעוני אדום-שחור ובהרמות יד נשנות צעקו "הייל היטלר". אנחנו נמענו מעימות זה ומהרנו לעבור מה רככל האפשר לאולם קטן צדדי.שום מלצר לא ניגש אלינו.כך עברה כמחצית השעה עד שהתקרב אל שולחננו בעל המועדון,בזהירות,בל יעורר תשומת לב ופנה אל בן דודי :"ערב טוב מר ש. מה שלומכם ? אל תדאגו...לאחר שקיבל את ההזמנה והלך לו אמ ר לי בן דודי בעין בטחון מעושה: אתה רואה ?! "כאילו אמר:עוד אפשר לחיות ולהתקיים כאן...(כעבור שנה הוא נעצר ובנס נמלט עם משפחתו ללונדון ומשם לארץ ישראל).
תכונה רבה הייתה בברסלאו ביום ולמחרת בואי לשם.תחילה לא ידעתי סיבתה.אך משנכנסתי לחנות הראשונה לקנות סיגריות,נודע לי כי "זינגרטאג" (יום הזמרים) נערך בברסלאו ומחכים גם לבואו של היטלר לארוע זה.המוכרת הרגישה מיד במבטאי הזר ושאלה מאין אני ומשעניתי כי מטרנסילוואניה,היתה משוכנעת שאחד הזמרים הסכסוניים עומד לפניה.ואמנם,לא אני הייתי הטרנסילוואני היחיד שנמצא אז בברסלאו,כי מקהלות שלמות באו מעריה הסכסוניות של טרנסילוואניה ל"זינגרטאג".. מברסלאו נסעתי לברלין.יהודים רבים מכל הסוגים פגשתי בבירה הגרמנית. בבניין מרשים במיינקה-שטראסה 10,ששימש כמרכז ציוני,שקקו חיי התנועה.במרתף משרדי "החלוץ" בקומות האמצעיות משרדי ההסתדרות הציונית,הקרנות הלאומיות והמשרד הארצישראלי (עליה):בקומה העליונה מערכת "יודישה רונדשאו". מובן מאליו שזה היה היעד הראשון שלי בבניין,לא משום שהייתי קורא קבוע של הבטאון החשוב של ציוני גרמניה.כחבר מערכת של עיתון ציוני יומי יחיד באירופה מחוץ לפולין ראיתי חובה לבוא בדברים בראש וראשונה עם עמיתיי מ "רונדשאו" אך כמעט ולא היה למי להציג את עצמי.רוברט וולטש,העורך הראשי היה מחוץ למקום,קורט ליוונשטיין,המשנה לעורך היה עסוק.לבסוף התנדב חבר מערכת ממוצא פולני (מתרגם הדו של ועדת פיל מאנגלית לגרמנית) להתיישב ולשוחח איתי באריכות,לקבלת פנים יותר לבבית זכיתי במרתף של "החלוץ" שם נתקבלתי כאיש תנועה חברית שיש לו מה לספר על פעולות חלוציות ברומניה ובטראנסילוואניה.באחד החדרים של משרד "החלוץ" מצאתי שליח מארץ ישראל שביד חזקה-בטוחה,ריכז את כל פעולות ההכשרה וקידום העליה,גיאורג יוזפטאל היה שמו (מי שעתיד להיות שר העבודה במדינת ישראל,ד"ר גיורא יוספטל).אך למחרת,כשיצאה מברלין המשלחת הגדולה והמכובדת של ציוני גרמניה לקונגרס-נפקד מקומו של יוזפטאל בקרון המיוחד שהועמד לרשות המשלחת:בלילה נעצר על ידי הגסטאפו.כך שמעתי מפי רעיתו,סנטה,שישבה מולי ברכבת
קפיצה מרכבת באישון לילה חלק 2
כשהגעתי לציריך,מצאתי שם את עורכו הראשי של העיתון " אוי קלט" בו עבדתי,ד"ר ארנסט מרטון,והייתי גאה לספר לו על חוויותיי בפראג,בברסלאו,ובברלין. הקונגרס היה דרמטי.המאבק בין מחייבי "החלוקה",ובראשם וייצמן ובן-גוריון,למתנגדיה,בראשות אוסישקין,טבנקין וברל כצנלסון,היה חריף ומרגש.ההתמודדות בין וייצמן ואוסישקין עמדה במוקד המאבק הפומבי לפני מליאתהקונגרס.שניהם דברו גרמנית,שפת הרוב בקונגרס-וייצמן בגרמנית מלוהטת עם צליל יידיש חלוש בנעימת דיבורו, ואוסישקין בגרמנית מחוספסת במבטא רוסי צורם.אך המאבק המכריע התנהל מאחורי הקלעים,ליתר דיוק בדיוני סיעת הפועלים הגדולה והחזקה בקונגרס.כאן דברו הרוב בעברית ומיעוט ביידישהמנצח על התזמורת (הבלתי הרמונית) היה בן-גוריון מול ברל כצנלסון בעל ההשפעה הגדולה במפא"י והאופוזיציה של אנשי "אחדות העבודה" בראשות טבנקין.נזכר אני בביקורו-הופעתו של וייצמן בישיבת סיעת-הפועלים.היתה שעה מאוחרת בערב. בן-גוריון דיבר-נלחם-נאבק בלהט למען עניין החלוקה.והנה נכנס וייצמן, לא כנשיא אלא כידיד,בחיוך מלבב אל היושבים באולם ואל בן-גוריון,חברו למאבק בקונגרס ההוא
-רשות הדיבור לד"ר וייצמן-אמר בן-גוריון
-ברל איז דא (ברל ישנו) ?-שאל וייצמן ופשפש בעיניו בין השורות
איפה ברל ?-חזר וייצמן על שאלתו ועיניו תרות
ער זיצט דא (הוא יושב כאן)-ענו מהשורות האחרונות.ורק אז התחיל וייצמן לדבר
הוא ידע,כי כאן מוטל עליו להאבק בעיקר עם ברל כצנלסון הנמנה עם השוללים,ואליו כיוו את דבריו באידיש עסיסית.הוא סיפר על ראשית הוויכוח בינו וברל שהחל עוד בלונדון: "ברל בא אליי בלונדון והסביר לי כמה קשה להסכים לחלוקת הארץ,כמה סכנות טמונות בדבר...עניתי לו:ברל,אתה באת להניח אבנים על לבי
בן-גוריון הוציא את כל כוחו הרטורי והשכנוע הגדול בסיעת הפועלים.עד כדי כך,משהגיע תור ב"גנרלדבאטה" (הויכוח הכללי) בקונגרס הוא היה עייף,סחוט ולפני אולם מלא וגדוש שציפה בדריכות לדבריו-נשא נאום חד-גוני.ארוך חסר שלהבהת.בין המאוכזבים שלא חיכו עד סוף הנאום היו גם וייצמן ורעייתו וירה
המאבק הפוליט בקונגרס הסתיים כזכור בקבלת נוסחה מפשרת,שגם ברל כצנלסון הסכים לה.הוועדה המתמדת עובדה הנוסחה בראשותו ובניצוחו של דוד רמז.בשעה מאוחרת בלילה שלח רמז לקרוא לוייצמן אל הוועדה כדי לראות את נוסחת הצעת-ההחלטה. וייצמן התיישב והקשיב שעה ממשוכת לנוסח שנקרא על ידי רמז.עד שבמקום אחד הפסיק את הקריאה:"תגיד לי,רמז,במילה אחת, לפי נוסח זה מותר לי לפתוח במשא ומתן עם האנגלים על עניין החלוקה או לא ? את השאר אני משאיר בידיכם
ברל כצנלסון ומאחוריו הילי