חכמת הבדיעבד- עלי קדם

חוכמת הבדיעבד / פצע פתוח

על ספרה של איילה נדיבי "בין קראוס לקסטנר – המאבק על הצלת יהודי הונגריה", הוצאת כרמל ירושלים, 484 עמ'

עלי קדם

בסיורים שאני עורך לקבוצות של ישראלים ב"בית הצנחן" בקיבוצי, מעגן, אני נוהג לספר על משפט קסטנר, ומופתע בכל פעם מחדש לגלות עד כמה המשפט, שכבר חלפו כ60 שנה מאז התקיים, עדיין מעורר אמוציות כה עזות בציבור. לא זו אף זו: הקבוצה, בדרך כלל ותיקים ומבוגרים,  מיד מתחלקת: אלה ש"מוצאם" מההתיישבות העובדת או ממפא"י ההיסטורית מצדדים באיש ורואים בו גיבור טראגי, אלה ששייכים פוליטית לימין או לדתיים (חרדים או "המזרחי" לשעבר)  –  מתקיפים אותו ואת זכרו בחרי אף שלא היה מבייש אפילו את הפרקליט שמואל תמיר, האיש שהפך את תביעת הדיבה נגד מלכיאל גרינוולד ל" משפט קסטנר".  לאלה האחרונים מספק  ספרה של נדיבי הרבה תחמושת.

בתוך כלל הסיפור הנורא והבלתי נתפס של  השואה  תופסת פרשת גורלה של יהדות הונגריה מקום מיוחד. היתה זו הקהילה האחרונה שבוצעה בה השמדה המונית. בעוד הגרמנים נסוגים בכל החזיתות, ויודעים כבר שתבוסתם קרובה, הם הצליחו תוך שבועות ספורים, בעזרת המשטר הפשיסטי ששלט בהונגריה, לרצוח בין מרץ ליולי 1944 למעלה מ550 אלף איש.  ייחוד נוסף: בניגוד לנתק ולחוסר הידיעה שאפיין את הרציחות ברוסיה ובפולין, לגבי יהדות הונגריה כבר היה ידוע בחוגים רחבים שהגרמנים יצרו מערכת השמדה המונית, וכמו כן היה קשר רצוף – של מכתבים, בלדרים, מידע והעברת כסף – בין  המנהיגות המקומית והתנועות החלוציות בהונגריה לבין נציגי הסוכנות היהודית באיסטנבול ובארץ. כמו כן, בבודפשט, בהיותה בירה של מדינה כביכול עצמאית, פעלו נציגויות של מדינות נטרליות כמו שוייץ ושוודיה. נתונים אלה יביאו בעתיד לוויכוח מר ונוקב – האם ומה ניתן היה לעשות על מנת להציל לפחות חלק מהנרצחים.

דר' ישראל  "רז'ו"  קסטנר, יליד קלוז' שבטרנסילבניה, אדם שתכונותיו האישיות  (רדיפת כבוד, ביטחון עצמי שגבל ביהירות) הפכו אותו לשנוי במחלוקת כבר באותן שנים, הגיע בתחילת מלחמת העולם השנייה לבודפשט והפך שם לראש ועדת ההצלה. משה קראוס, יהודי הונגרי דתי, שימש באותה תקופה כראש המשרד הארץ ישראלי בבירה ההונגרית. שניהם נקטו דרכים שונות ומנוגדות  בניסיון להציל  את יהודי הונגריה, לאחר שזו נכבשה על ידי הגרמנים ב19 למרץ 1944. סיפורו של קסטנר נחשף בהרחבה – לטוב ובמיוחד לרע – במהלך המשפט שדן בתביעת הדיבה שלו ושל מדינת ישראל נגד מלכיאל גרינוולד באמצע  שנות ה-50, ובפרט אחרי שנרצח ב1957. קראוס, לעומת זאת, מת אלמוני יחסית, בתחושה (מוצדקת) שחלקו בהצלה לא  הוכר וקופח. הספר שלפנינו בא לעשות עם קראוס צדק היסטורי – אך כפי שנראה, איננו מסתפק בכך. למעשה, ממש כמו שקרה במשפט המפורסם ההוא, הספר עוסק פחות בקראוס ויותר בקסטנר.

הספר אומנם עוסק בפועלו של משה קראוס בהצלת יהודי הונגריה, ומיטיב להראות כיצד הדרך בה נקט קראוס – קשר עם ממשלות זרות ועם גורמים מתונים ואנטי-נאצים בממשל ההונגרי -  אכן הביאה לתוצאות ברוכות של מילוט  אלפים מיהודי בודפשט מהגורל המר. אלא שתוך כדי קריאה מתקבל הרושם שעיקר החומר מובא על מנת להוכיח עד כמה שגוייה , לגרסת המחברת – במבחן התוצאה אך גם מוסרית – היתה הדרך המנוגדת, זו של קסטנר.  נדיבי למעשה עורכת את משפט קסטנר מחדש, נותנת, לשיטתה, תוקף לכל טענותיו של סנגורו של גרינוולד שמואל תמיר, ומוציאה פסק דין קטלני הן על קסטנר והן על הנהגת היישוב  "הפועלית". מן הספר עולה – גם אם לא נאמר במפורש - כי הם הם האשמים במותם של למעלה מ550 אלף מיהודי הונגריה שנרצחו בידי הנאצים, או לפחות של  חלק מהם,  בכך שלא הזהירו את היהודים מן העומד להתרחש.

גיבורי הספר מחולקים בצורה שיטתית למדי לטובים ולרעים (המינוח הוא שלי). הרעים הם אנשי מפלגות הפועלים, "הציונים" – קסטנר עצמו, זאב הדרי, מנחם בדר ואחרים,  ובראש כולם – משה שרת, ראש הוועדה המדינית של הסוכנות, שר החוץ של המדינה שבדרך. כל אלה נקטו לפי הספר בדרך של הטעיה מכוונת, בכך שלא פרסמו בקול גדול את מה שצפוי ליהודי הונגריה – כשעוד ניתן היה לעשות משהו . הם לא עשו זאת אולי מתוך כוונה טובה, אבל בעיקר מתוך אמונה מוטעית בסיכוי של המו"מ עם הנאצים. אמונה זו, לטענת נדיבי, גרמה להם למלא את חלקם בהסכמה החשאית עם הגרמנים, דהיינו – לא לחשוף את "סוד הרייך" על משלוחי היהודים להמתה בגז באושוויץ. הלהיטות "להפליל" את "הרעים" כה עזה, עד שדומה שהקורא כמעט שוכח מי היו הרעים האמיתיים בסיפור. הטובים הם קראוס ואישים נוספים, בעיקר מהיהדות שומרת המצוות (לדוגמא הרב וייסמנדל) , וכן דיפלומטים זרים, שעמדו על כוונותיהם האמיתיות של הגרמנים, ונקטו דרכים אחרות, יעילות יותר בהצלה. הודות להתערבותו של קראוס- בשלב מאוחר יחסית, לאחר גירוש והמתת מאות אלפי יהודים מערי השדה -  זכו זוועות אושוויץ להד בין לאומי, מה שהביא ללחץ של מדינות כמו שוודיה, שוויץ   ואחרות על ממשלת הונגריה עד שזו הפסיקה את המשלוחים.

גם אם כל הטענות החמורות של נדיבי נכונות – והיא אכן טורחת להוכיחן במאות מסמכים ומקורות – עדיין נשאלת שאלת ה"אילו": אילו יצאו  קסטנר ואנשיו ומנהיגות היישוב בארץ,  באזהרה , בזעקה, אל יהודי הונגריה – מלטו את נפשותיכם – האם זה היה משנה את התוצאות? על כך נטוש ויכוח גדול בין ההיסטוריונים.  את התשובה כמובן לעולם לא נדע, ובהיסטוריה יש להיזהר מספקולציות של "אילו", שעיקרן חוכמה שלאחר המעשה.  צריך גם לזכור שההישג הגדול מפעולותיו של משה קראוס – שעליו אין כיום איש חולק -  התרחש בתקופת הדמדומים, כאשר הצבא האדום כבר עמד בשערי בודפשט , ובקרב ההונגרים והגרמנים כבר היו לא מעטים שהבינו שהתבוסה היא בלתי נמנעת וחיפשו לעצמם אליבי –  לא דומה כלל למצב ששרר כמה חודשים לפני כן בתחילת הגירושים.  גדולתו של קראוס היתה בקריאה נכונה של המצב, ובהכנת התשתית , שהופעלה בזמן הנכון לכשנוצרו הנסיבות.   

ההיצמדות  לתבנית של טובים ורעים מביאה לעיתים למסקנות  מעוררות תמיהה, שפוגמות לטעמי באמינות הטיעון כולו.  כך למשל קובעת המחברת שקסטנר מנע את הדחתו של בורן, נציג הצלב האדום בבודפשט, שלא היה מעוניין לעזור ליהודים . (עמ  267 ). בהפנייה לא מובאת הוכחה לכך, וכמה שורות אחר כך מתברר שמדובר בכלל ב"סברה". אם זו סברה – למה להציגה כעוד עובדה שמכפישה את קסטנר, בשעה שהספר ממילא גדוש בהאשמות ללא ספור נגדו? במקום אחר נאמר כאילו הצנחן יואל פלגי הודה שספרו "רוח גדולה באה" "הכיל שקרים" (עמ 373).  בספרו של יחיעם ויץ על קסטנר "האיש שנרצח פעמיים" מוסבר שפלגי אכן הודה שספרו לא היה תעודה היסטורית- מדעית- מחקרית , אלא שהוא כתב "רומן" ולא "היסטוריה" . מכאן ועד לקבוע שהוא כביכול אמר שהספר שקרי – רב המרחק. אפילו את האשמה על הפיכת משפט קסטנר לפוליטי –  בלי ספק  פועלו המובהק והמכוון -בכוונת -מכוון  של הפרקליט תמיר – נדיבי מצליחה איכשהו להטיל על  "ההנהגה המפא"ית".

נדיבי קובלת על כך שדווקא קסטנר ולא קראוס הוא שהונצח במהלך השנים – ושוב, לטוב ולרע – במחזות, תוכניות טלויזייה ועוד (עמ 376). לדעתי הסיבה היחידה ל"אפליה" זו היתה משפט קסטנר. עד למשפט רק מעטים שמעו עליו, ויש לשער שאלמלא הפך שמואל תמיר את המשפט לפוליטי, ואלמלא נרתם השבועון "העולם הזה" לכיסוי אגרסיבי וחד צדדי של הפרשה – קסטנר היה מסיים את חייו כפקיד אלמוני למדי. אך עקב ובעקבות  המשפט והרצח, הוא  הפך למעין סמל של הבעייתיות המוסרית הכרוכה בסיטואציות שהיו בזמן השואה, וכותבי המחזות והדרמות לא נשארו אדישים.  

נחזור לסיור בבית הצנחן. אני נוהג לצטט לשומעי את מה שכתב הצנחן יואל פלגי בסיום המהדורה של ספרו שיצאה לאחר משפט קסטנר:

"אם תצא ולא תחזור – גיבור תהיה.

אם תצא ותחזור – תישפט.

אם תשב ולא תעשה – תשפוט."

איילה נדיבי עשתה שליחות חשובה בכך שהעלתה מן השכחה וחשפה את חלקו הרב של משה קראוס בהצלת יהודי הונגריה, את האומץ והתושיה שבהן הצטיין, וספרה יתפוס בלי ספק  מקום חשוב בין המחקרים  של שואת יהודי הונגריה. באשר להאשמות הקשות  בדיעבד ולאחר מעשה נגד קסטנר ופעילי היישוב   -  יהיו בוודאי רבים שיערערו על קביעותיה, והוויכוח יימשך.

אסיים בגילוי נאות ובהערה אישית:    שם משפחתי המקורי היה קראוס (ככל הידוע לי אין  קשר משפחתי למשה קראוס).  סבא רבא של משפחתנו, בנימין זאב קראוס, היה רב קהילת הסטטוס קוו בדברצן, העיר השנייה בגדולה בהונגריה. סבי מצד אבא, הרב דר 'יחיאל יוסף קראוס שימש ברבנות בעיירה דיצ'ה סנטמרטון בטרנסילבניה. שלוש אחיות של אימי, בהן אחותה התאומה יהודית – היו בצד "ההונגרי " של טרנסילבניה ונספו בשואה, כמוהם גם כמה דודים של אבי. הצנחן יואל פלגי היה חבר קיבוצי מעגן, ובן דוד של אימי, שרה לבית הירש. הורי הכירו  את קסטנר (דודו של אבי מצד אימו, הדר' ארנסט מרטון, היה עורך העיתון ההונגרי אוי קלט שבו עבד קסטנר). ככל הזכור לי, מעולם לא שמעתי את בני המשפחה טוענים נגד קסטנר או מאשימים אותו בשואת יהודי הונגריה.

3.2015