בס"ד

מרים קרדוש ע"ה

בת ר' שמואל הי"ד ב"ר אליעזר שלמה בן רבינו הילל פולק זצ"ל

נפטרה י' כסלו תש"פ  08/12/19

עם כל העיסוק הנרחב בקורות משפחתנו, הרי שעל תולדותיו של ר' אליעזר שלמה, בנו הגדול של זקננו רבי הילל פולק זצ"ל, נכתב מעט מאד, וגם המסורת שבעל פה אודותיו ואודות צאצאיו לקתה בחסר. לאחרונה התבררו פרטים מפתיעים, הודות לחיפושיו הכשרוניים של יוסי כרמלי. ברשותו, וכשותף לפענוחם, אני שולח בזה את תמצית קורות חייה המדהימים של מרים קרדוש, נינתו של רבי הילל פולק. ובמילים אחרות: בתו של שמואל, שהיה בן-אחיה של סבתנו ביילא קראוס.

ר' אליעזר שלמה פולק ז"ל, בנו הגדול של רבי הילל, היה מנכבדי קהילת קלויזנבורג [קלוז']. לפרנסתו עסק במסחר ביינות, ובמשך שנים היה גם אחראי לכשרות ייצור יין במפעל שהיה בבעלות לא יהודית. מצבתו, העומדת בסאסרגן ליד ציונו של אביו, מעידה על כך שבחייו האישיים הוא ידע סבל ומכאוב. התברר שנולדו לו חמשה ילדים: אלה, ויצחק, שנפטרו בילדותם. יעקב דב [בֶּלו], שמחה ליב [לודוויג], ושמואל [שֶׁמוֹ. מוכר גם בשם 'שאנדור', ומכאן כינויו במקורות עבריים שונים בעברית: אלכסנדר].

כמו אביו, גם ד"ר שמואל היה מנכבדי הקהילה האורטודוקסית בקלוז', שבראשות הרב גלזנר זצ"ל. שמו מופיע כחבר בחברה קדישא, היה פעיל בארגוני חסד שונים, וכעו"ד במקצועו שימש כמשפטן של הקהילה. בתו, מרים קרדוש ע"ה, שרדה את השואה ונפטרה לפני ארבע שנים בעיר קלוז' שברומניה, בגיל מאה וחמש. על אף שרוב תולדותיה ואורחות חייה אינם ידועים לנו, מצאנו לנכון לפרסם בקצרה פרטים חשובים אודותיה שמצאנו באמצעות "תרגום חופשי" למאמרים שנכתבו אודותיה בכתבי עת ברומנית, ולזכרונותיה 'רופאה בגיהנם' Doctorita in INFERN שפירסמה ברומנית תחת השם העברי 'מרים חנית'. ואנו מקווים שיעלה בידינו בס"ד להגיע לתרגום מדוייק ומקצועי של מאמרים אלו.

יהי רצון שנקודות האמונה, מורשת אבותיה, בהן היא נאחזה בתקופות הסוערות של חייה, יהיו גם לנו לנקודות אור בימים קשים אלו, ופרסומם בקרב המשפחה יהוו נר זכרון לעילוי נשמתה.

ד"ר מרים [מריאנה] קרדוש נולדה בי"ד ניסן ערב פסח תרע"ד 10/04/1914. הצטיינה בלימודים שונים, והתמחתה כרופאת שיניים. היא נישאה לד"ר אלכס קרדוש, גם הוא רופא שיניים, התגוררו בקלוז' ופתחו שם קליניקה.

בתקופת מלחמת העולם השתייכה קלוז' למדינת הונגריה. כידוע, הפלישה הגרמנית להונגריה אירעה בחודש אדר תש"ד, מרץ 1944, ותוך כמה חודשים ספורים שולחו רוב היהודים ממדינה זו למחנות ההשמדה. כבר בגיטו הגישה מרים סיוע רפואי לנזקקים לכך, ייתכן שהיא גם הרגישה שכישוריה המקצועיים יעמדו להצלת חייה שלה.

כשהתברר לה שהוריה רשומים למשלוח הראשון שייצא מהגיטו לכיוון הבלתי-נודע, היא פנתה לממונים על השילוחים וביקשה להתלוות אליהם, כדי שתוכל לתמוך בהם, אך בהגיעם לאושוויץ הם הופרדו. ההורים, שמואל וארנקה [בת ר' יוסף בוסקוביץ, גם הוא מנכבדי הקהילה הנ"ל] נשלחו מיד לתאי הגז, הי"ד. ואילו בתם ד"ר מרים הועברה ברגל ברחבי פולין ולטביה, ממחנה עבודה למחנה אחר, ששה במספר, והועסקה שם כרופאה.

מחוברת זכרונותיה 'רופאה בגיהנם' ומעדויות של ניצולים עולה, כי בתנאים המחרידים ששררו שם, היא השתדלה ככל יכולתה לעזור, לרפא ולהקל את סבלם של החולים, השתדלה להשיג להם תוספת מזון, ובעיקר מים שכל כך נחוצים לאדם חולה. ובנוסף לכך, היא עודדה אותם להאמין בהשגחת הבורא ובישועתו. את אמונתה שלה היא מתארת במילים אלו:

"זה היה יום תחילת אביב יפה, עדרי פרות רעו בשלוה על אדמותינו. השמים היו בהירים, ובדרך המובילה לעיר הלכה שיירה ארוכה של שוורים, מלווה בטור ארוך של אנשים מבולבלים ומסוחררים. גם אני צעדתי ביניהם, רופאה צעירה עם אמונה בלתי מעורערת בעזרה שמיימית... איזה ניגוד בין הפנורמה השלוה של הטבע, העדינה והיפהפייה, לפשע העולה על כל דמיון שהתרחש לעיני כל העולם, מבלי שאיש, דומם חי או צמח, יוכל לעצור זאת. באותם רגעים קשים הפניתי את עיניי לשמים, מחפשת את התשובה שם. מאז חוויתי את החוויה הזו פעמים רבות". [המשך דבריה יובא להלן].

בכוחותיה הדלים, היא השתדלה בעצמה להתעסק בקבורת נפטרים, לאחר רחיצתם והלבשתם, כשבפיה התפילות והמזמורים המקובלים. פינוי המחנות בצעדת המוות דרש ממנה מאמץ מיוחד, לדאוג לתרופות כצידה לדרך עבור חולים שניסו לשרוד.

השחרור מהנאצים עדיין לא היווה הצלה מושלמת לשרידי המחנות, הסכנה היתה עדיין גדולה, עקב ההפצצות והירי משני הצדדים, ונסיונות של חיילי הצבא האדום לספחם לעבודות כפיה. בדרכה חזרה לביתה היא ניצלה בנס משריפה, ובדירה אחרת בה התגוררה עם חברותיה, גם הן פליטות מלחמה, היא הצליחה להדוף בכחות על טבעיים חיילים רוסיים, שפרצו בכוונה זדונית לדירתן.

עם שובה לביתה בקלוז', מצאה את בעלה ששרד את פלוגות העבודה. הם בקשו לבסס את חייהם מחדש, אך כחודש ימים לאחר שובה מהמחנות [בשנת תש"ה 1945] היא נעצרה והועמדה לפני הערכאות, כיון שמספר ניצולים מרי נפש העלילו עליה בעדויותיהם שהיא הזניחה את הטיפול בהם, ובכך סייעה כביכול לפעולות הנאצים ימ"ש. כנגד אותם עדים ספורים, עמדו עדויות של ניצולים רבים אחרים, גם מחוץ לרומניה, שהעידו על מסירות נפשה לסייע ולהציל נפשות, והיא יצאה זכאית במשפט. אך לא לשנים רבות, כי כאשר הקומוניזם השתלט על רומניה, נתבעו יהודים רבים בבתי המשפט בעלילות שונות. "התיק" שלה נפתח מחדש, ע"י תובע יהודי שביקש למצוא חן בעיני המשטר. לא הועילו לה טענותיה, שבגלל חוסר תנאים מינימליים היו מקרים שלא יכלה לסייע לחולים. היא נשפטה [בשנת תשי"א 1951] לשלוש שנות מאסר מדכאים ומשפילים בכלא הרומני, הידוע לשמצה.

לכאורה, מצב זה היה אמור לחזק את שאלתה הנ"ל: "הפניתי את עיניי לשמים, מחפשת את התשובה שם", אך היא כותבת:

"והתשובה?! - הצדק השמיימי אינו מגיע [-  בזמננו] בצורה של נסים בלתי צפויים, כמו שהיו לאבותינו בתנ"ך. הפשעים והטירוף של העריצים אינם נענשים באופן מיידי ובלתי צפוי. בינתיים קרבנות רבים נופלים לטרף, הרבה חפים מפשע צריכים לסבול.

אושוויץ היה סוף עולם אחד והתחלה של עולם אחר. ההסטוריה של היהודים קיבלה מימד נוסף, הן מבחינה דתית בקנה מידה גדול, והן מבחינת התחיה הלאומית, מהכבשן של אושוויץ נולדה ישראל".

בצאתה ממאסרה שוב לא עסקה ברפואה, בעלה נפטר בדמי ימיו, ומיראת השלטון הקומוניסטי היא הסתגרה בד' אמותיה. לאחר נפילת משטר זה היא חיזקה את קשריה עם הקהילה היהודית בעיר, ולמרות גילה המופלג מסרה במשך עשר שנים שיעורי תנ"ך ויהדות, במטרה לקרב לבבות לאמונה. בשנותיה האחרונות התגלה סיפור חייה ע"י עיתונאים, שביקשו לראיין את קשישי העיר. בראיון עמם היא תימצתה את בעיות זמננו:

"הערכים של 'ואהבת לרעך כמוך' ושל 'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך' נאבדו לגמרי...
לא ייתכן שאדם לא ישמור על קשר עם בורא עולם, ע"י שלוש תפילות ביום".

כשהתעניינו אודותיה אצל שליח חב"ד בקלוז', הרב דובער אורגד שליט"א, נענינו בזה הלשון: "לאישה הזו זכיתי להשמיע תקיעת שופר לפני ארבע שנים, כשהיא היתה כבר חולה מאד. לא היו לה ילדים. באמצע תקיעת שופר שמעתי אותה אומרת ׳ראטש שונה׳ [- ראש השנה], בהגייה החסידית הונגרית. זה היה אירוע ממש מרגש בשבילי".

לאחרונה התברר שיום היארצייט שלה הוא י' בכסלו, והננו לבקש מבני המשפחה ללמוד משניות ולהתפלל לעילוי נשמתה.