יומן מסע - אמיל רוזן

תרגום  היומן מהונגרית נעשה על ידי בתו של אמיל- אריאלה פלד

                                                                                             15 במרץ 1945

לאמא, אבא ואחי היקרים!

מה שתקראו עכשיו, זה לא אגדה וגם לא ארוע יוצא מן הכלל, כי אתם כנראה עברתם מאורעות, חוויות וסבל, קשים ונוראיים בהרבה מאיתנו, אשר ברצון האל נמצאים על אי קטן בתוך אירופה הבוערת.  אי, שעליו פסחה בינתיים סערת המלחמה ושאון כלי הנשק ופיצוצים, נשמעים פה רק בימי חג או בחירות לרשויות.

יתכן שלא אהיה מדוייק לגמרי בתאורי, למרות שהייתי רוצה להיות, אבל הזמן והמרחק מייפים דברים ומשכיחים את הנורא ביותר.

מי יתן ואת השורות הללו אוכל למסור לכם בקרוב באופן אישי.

                                                     מבנכם ואחיכם האוהב

                                                         רוזנבאום אמיל

שוויץ CAOX S/MONTREUX

מלון רגינה

מחנה פליטים "LES ROCHERS,

15 מרץ 1945

19 במרץ 1944

I

זהו תאריך, אותו אסור ליהודי מהונגריה לשכוח.

ביום זה אירע האירוע הטרגי אשר בארצות אירופה האחרות ארע כבר זמן רב קודם לכן, ואשר תמיד קיווינו שיפסח עלינו: הגדודים הגרמנים פלשו לבודפשט, למעשה לכל הונגריה.

היה זה יום ראשון. בדיוק סיימנו את ארוחת הצהרים כשהגיע ידידנו BENZE BANDI והודיע שלפנות בקר השתלטו הגרמנים על שדה התעופה ב-BUDA ובבקר כיתרו את המטה המרכזי של המשטרה בלי כל התנגדות. נדהמנו וממש לא יכולנו להאמין.

בערך בשעה חמש, עלה קרצ'י והביא את גליון עיתון הערב אשר אימת את הידיעות. יחד עם קרצ'י באה ידידתנו הקטנה והחביבה BRUNNER VERA שהיתה קרבן לאחד המשלוחים הראשונים של הגרמנים למחנות ההשמדה. על כך אחזור בהמשך.

היינו מודעים לתוצאות שיבואו בעקבות החדשות האחרונות, אך עמדנו אובדי עצות לחלוטין כשלפנינו הידיעות על גורלם המר של יהודי פולין , יוגוסלביה, סלובקיה וכו'.

מאותו רגע היה כל אחד עסוק בלהציל קודם כל את חייו ולאחר מכן את רכושו.

בערך בשעה שש שלחתי את קרצ'י למוסך שלו שיביא הביתה את שני אופנועי ה MATRA שלנו. זה לא הלך כל כך חלק. שומר המוסך לא הסכים להוציא את האופנועים. רק בזכות התעקשותו של אחי כשסיפר שבידו צו קריאה, הסכים לבסוף.

תחושותינו לא הכזיבו: עוד באותו לילה של יום ראשון, נכנסו הגרמנים למוסך והחרימו את כל הרכבים והאופנועים של היהודים ובחלקם גם של הנוצרים.

בינתיים ירד הערב ובערך בשעה עשר הלך קרצ'י ללוות את BRUNNER VERA לתחנת הרכבת המזרחית.

ניסינו להתקשר טלפונית ל DUNA SZERDAHELY אבל ללא הצלחה. הדאר לא העביר שיחות בינלאומיות.

למעשה כבר אחר הצהרים, ניכר ברחבי העיר האירוע הנורא: בתי קפה, קולנוע, תיאטרון, מסעדות נסגרו ויושביהם הסתובבו המומים ברחובות מחכים לבאות.

כלי רכב גרמנים שעטו דרך רחובות העיר כשעליהם חיילים ובידם כלי נשק מוכנים לירי. בצמתים הציבו חיילים כלי נשק אוטומטיים ומכונות יריה כדי להדוף כל התנגדות אפשרית אשר לצערינו לא התבצעה, לא בעיר עצמה ולא בפרברים.

עוד באותו ערב הוציאו מכל בתי המלון הגדולים בעיר: ASTORIA, DUNA PALOTA, GELLERT, BRITANIA את כל האורחים היהודים.

השעה היתה כבר 11 בלילה ואנחנו חיכינו מודאגים לקרצ'י. כעבור דקות נוספות מורטות עצבים אכן הגיע. הוא סיפר שליווה את ידידתנו הקטנה לתחנת הרכבת אשר בכניסה אליה בדקו שוטרים את כל הנכנסים.

אחרי בדיקת מסמכיה של  BRUNNER VERA אשר אישרו שהיא מתגוררת ב RAKOSHEGYA , נתנו לה לעבור, ולאחר שבדקו את מסמכיו של קרצ'י, שלחו אותו משם: "ועכשיו תמהר בבקשה הביתה איש צעיר".

ומה היו דאגותינו הראשונות? היו ברשותנו 2 טבעות יהלומים ויהלום אחד ללא מסגרת. למחרת בבקר לקחתי את הטבעות לצורף אשר הוציא מתוכם את היהלומים. אחד תפרתי אל תוך חגורת מכנסי ושניים בחגורת החצאית של ארנה למקרה שנצטרך לברוח באופן פתאומי ולא נוכל לקחת עמנו שום דבר, כדי שבכל זאת יהיה בידינו משהו בעל ערך אותו יהיה קשה לגלות בזמן חיפוש. מאותו רגע לבשנו כל הזמן את אותם פריטי לבוש.

II

חיי המסחר פסקו לחלוטין.

ביום שלישי בבקר נכנסתי למשרדי חברת KRAUSZ EDE , וחיפשתי את  KRAUSZ ALADAR מנהל החברה שהיה ידידנו הטוב. ביקשתי אותו לאכסן את המוצרים המוגמרים של חברת VASS JOZEF שייצגה אותנו (את קרצ'י ואותי) במחסנים שלו כי שם ראינו את רכושינו וזכויותינו בטוחים יותר. הוא הסכים למרות הקשיים.

בעודנו עומדים ומשוחחים עם KRAUSZ ALADAR , ראינו שלפני שער הבית נעצר רכב צבאי גרמני ומתוכו יורדים חיילים חמושים בכלי יריה. שניים מהם חסמו בעמדת ירי את השער והשאר נעלמו בכניסה.

פחדנו שיעשו חיפוש בכל הבניין ושגם לבית המסחר יגיעו, החלטנו קרצ'י ואני לעזוב את המקום מיד. לא בגלל מצפון לא נקי אלא עובדת היותנו יהודים גרמה לנו לעזוב.

מאוחר יותר נודע לנו שחיפשו אחר מהנדס פולני נמלט ששנתיים לפני כן התגורר באותו הבית.

עברנו לבית ממול, שם היה לבוס שלנו לשעבר LOWINGER SANDOR , עסק. כאן להפתעתנו הרבה ראינו שלט בשפה הגרמנית שעליו היה כתוב: את כל המלאי בחנות הזו ניתן להוציא רק באשור

ה- SS GRUPPENFUHRER. כנראה שבכל הארצות אליהם פלשו הגרמנים מוקדם יותר, תלו בחנויות היהודים את אותם שלטים.

LOWINGER SANDOR לא היה בחנות, רק אחיו LAJOS  היה וממנו למדנו לדעת שבאותו בקר מוקדם יותר כאשר שנדור כבר לא היה בבית הופיעו חיילים גרמנים ובלשים הונגרים כשבידם צו מעצר וחיפשו אותו. משלא מצאו אותו בבית עצרו את אשתו והובילו אותה למקום לא ידוע.

לאחר מספר ימים נודע לנו שהיא נלקחה לסמינר מורים ברחוב ROKKSZILARD  שם שימשה כעוזרת מתרגמת. לאותו מקום הגיעה גם אשתו של ROSENBAUM MIKLOS שנעצרה בנסיבות דומות.

הכוחות הגרמנית הפולשים השתלטו על בניינים שונים והשתמשו בהם לצרכיהם, בעיקר מדובר בבניינים שהיו שייכים ליהודים.

את בית החולים היהודי ובית האבות היהודי הפכו לבתי חולים לטיפול בחיילים הגרמנים.

את בית הספר ב DOBB UCCA , בית החרושת למצות, משרדי הקהילה היהודית ודירת הרב, הפכו לבתי מלאכה.

את בית הכנסת האורתודוקסי מרחוב KAZINCZY  הפכו למחסן, את כל תכולתו הרסו, את ספסלי העץ הכבדים מעזרת הנשים זרקו מהקומה השניה והשלישית למטה, כמובן שאילצו יהודים לסייע במלאכה.

את הפועלים היהודים אספו ברחוב, בדרך כלל השתדלו לעצור לצורך כך גברים ונשים שהיו לבושים יפה במיוחד, העלו אותם על משאיות שלפעמים היו אלה משאיות לאסוף אשפה ולקחו אותם. המסכנים לא היה להם מושג מה יעלה בגורלם. רובם נאספו למחנות ריכוז ומשם למחנות ההשמדה, ובחלקם שהיו בני המזל נלקחו לעבודה בסדור בתים ודירות ובערב נשלחו לביתם.

לעתים קרה לי שאדם ללא טלאי צהוב שבא מולי, הזהיר אותי לא ללכת בכוון מסויים כי נערכים שם מעצרים ואוספים את היהודים.

לפעמים, סתם לצורך הפחדה והתעללות, היו עוצרים יהודים ברחוב ולאחר נסיעה של כשעתיים היו מורידים אותם מהרכב. במקרה הטוב, במרכז העיר אבל לרב מחוץ לעיר.

אנשים השתדלו לא להסתובב ברחובות אבל אם לא היתה ברירה, השתדלו ללכת ברחובות צדדיים ולהמנע מלצאת אל רחובות ראשיים.

ההונגרים עצמם לא טמנו ידם בצלחת ולא פיגרו אחר אחיהם הגרמנים בכל המדובר ב"טיפול" ביהודים.

לדוגמא: יום אחד הופיעו שני גברים לבושים מדים  של ארגון "צלב החץ" הידוע לשימצה אל בית תפילה קטן בבניין הכלבו ה"פריזאי" ברחוב ANDRASSY UT  והודיעו שמשרד הפנים מחרים את בית התפילה לטובת מפלגת "צלב החץ". הם הראו מסמך כתוב שהודיע על כך, ואמרו שיש להעביר לידיהם את המקום תוך 3 שעות. כמובן שאסור היה להוציא את הרהוט לפני מסירת המקום. היו עוד עשרות מקרים כאלה.

III

נחזור לשיחתנו עם LOVINGER LAJOS , שסיפר על מכר משותף BLAU LIPOT, שהיה אחד מראשי הקהילה האורטודוקסית, אשר ליווה ביום ראשון משהיא לתחנת הרכבת המזרחית, נעצר ונלקח יחד עם עוד כמה מאות יהודים שנעצרו באותו אזור אל תחנת המשטרה ברחוב MOSONYI .

היה זה אותו יום ראשון בו ליווה קרצ'י את ידידתנו, העלמה BRUNNER לאותה תחנת רכבת. מודאגים, יצרנו קשר עם אביה שהיה בעל חנות בבודפשט ולא בכל יום היה נוסע הביתה. רצינו לבדוק האם הגיעה באותו יום ראשן הביתה באותו יום ראשון אכן הגיעה, אבל ביום שני מבלי לדעת על המעצרים חזרה שוב לבודפשט ולכאן כבר לא הגיעה. מאוחר יותר נודע לנו כי נעצרה בתחנת הרכבת,   (היא היתה בת 17) נלקחה לבית המעצר ומשם למחנה KISTARCSAI INTERNALLOTABOR.

באותו יום ראשון, דודי WILMOS WOLWI שהיה נוהג לבקר בסופי שבוע בבית מרחץ רומאי, נעצר אף הוא בתחנה האחרונה של הרכבת החשמלית וגורלו היה כגורלה, גם הוא הגיע למחנה KISTACSA.

ביום שלישי התחילו להופיע הודעות בדבר הגבלות על היהודים ובכל יום נוספו עוד ועוד הגבלות.

בין ההודעות הראשונות שהופיעו היו אלה המגדירים מי נחשב ליהודי לפי תורת הגזע כפי שמופיעים בחוקי נירנברג.

ההונגרים היו עוד יותר מחמירים "מהאפיפיור" והשתדלו לעבור בכל גם את הגרמנים.

יהודי לא יכול היה לנוע בחופשיות ללא אישור. אבל זה היה רק בתאוריה, כי גם אם זכית אחרי מאמצים רבים לקבל אישור, קרוב לודאי שבנסיעה הראשונה או עוד בתחנה אליה הגעת, עצרו אותך.

ליהודים אסור היה להעסיק עובדים נוצרים, גם לא בניקיון.

אסור היה ליהודים להחזיק דיירי משנה נוצרים כדי שלא יוכלו להעסיק אותם בסתר בעבודות משק הבית.

היתה עם זה בעיה מכיוון שהנוצרים שהועסקו בעבודות משק בית אצל יהודים והתגוררו בבתיהם, הכנסתם היתה נמוכה מאד ולא יכלו להרשות לעצמם לעבור דירה.

ערב אחד ניתקו את כל קוי הטלפון בעיקר באזור הפרברים המרוחקים, שם הבניה פחות צפופה והיה קשה להגיע מאחד לשני להעביר ידיעות.

צעד זה גרם לבהלה רבה כי חשבו שאוספים את כל היהודים ולכן קוי הטלפון נותקו כדי שלא יוכלו להזהיר אחד את השני.

למחרת נתגלתה הסיבה האמיתית שבגללה ניתקו את הטלפונים: כל יהודי שניתקו לו את הטלפון היה צריך למלא הצהרה בדבר יהדותו במשרד הדאר.

למחרת הופיעה ידיעה שתוך 15 יום ינותקו קוי הטלפון של המנויים היהודים. (הבצוע היה לפני ההודעה בדבר הניתוק).

ליהודים אסור היה לסע בקרונית הראשונה הממונעת של החשמלית אלא רק בנגררת.

ליהדי אסור היה להחזיק ברשותו כלי רכב ממונע והיה עליהם למסור את המכוניות והאופנועים שברשותם לידי הגרמנים.

גם גזירה זו היתה כבר מיותרת כי הגרמנים החרימו כבר קודם לכן את כל כלי הרכב של היהודים. לאחר מכן הודיעו שיש למסור גם אופניים, סירות וסירות ממונעות.

קרצ'י ואני לא מסרנו את האופנועים. ביקשנו מהשותף שלנו VASS JOZSEF שימכור אותם. אמרנו שמכיוון שהם שימשו את העסק, ואנחנו היינו מועסקים על ידו לכן הם נרשמו על שמינו.

IV

במשטרה התעקשו, אבל תשר קטן לאחד הקצינים, עזר לנו לשנות את הרישומים. VASS JOZSEF מכר אופנוע אחד ומסר לנו את הכסף אבל על השני הוא לא דיווח לנו.

לאחר כמה ימים כנראה הציק לו מצפונו ומוקדם בבוקר, למעשה לפנות בקר הביא לנו סכום כסף שהיה כמחצית מערך האופנוע. הוא טען שללא ידיעתו הבן שלו מחר את האופנוע בסכום הנמוך.

הוא בא כל כך מוקדם כי כנראה לא העיז לבא לבית יהודי בגלוי. הוא לא היה אדם רע, רק פחדן. מיד עם תחילת האירועים הבטיח שיעמוד לצידנו, כך גם בנו החורג GROSAN LASZLO , וכהוכחה לנאמנות הצהרה נדיבה זו מסר לי את תעודות הזהות שלו ולקרצ'י נתנו את תעודת הזהות של G. LACI הבן. היינו המומים מרוחב ליבם, אבל בסופו של דבר נוכחנו למעשה לדעת שגם עליהם הצליחו להשפיע לא להגיש עזרה ליהודים, אם בהטלת פחד מעונש צפוי או בדאגה לרכושם וגם בפיתוי באפשרויות שנפתחו בפניהם להתעשרות מהירה וקלה על חשבון היהודים.

כל יהודי ניסה להדק את קשריו עם מכרים נוצרים כדי לנסות ולהציל את נפשו ורכושו.

מיד עם תחילת האירועים לקחנו את כל השטיחים שלנו וכלי הכסף והפקדנו אותם בבית הדאר M.K ברחוב JOKAI מס. 39. את הקבלות הפקדנו בידיהם של ידידינו KALINA REZSO  ואשתו SZEKELY ETA מבודפשט רובע VI רחוב VOROSMARTHY    מספר  B58, למשמרת.

נתנו להם גם את שעוני הזהב, כמה צמידים כבדים מזהב ושרשראות, פטיפון חדש בנוי בתוך שולחן מהודר יחד עם תקליטים, פריטים שונים מקריסטל וסט קפה מכסף.

ידידי FEKETE BELA  מבודפשט רובע V רחוב BATHORY מס.1  וגב. BERGER מרחוב ERZSEBET במקום שנקרא SASHALOM גם הם לקחו למשמרת שני שעוני זהב, כלי כבד לסיגריות מזהב, 2 ** טבעות זהב עליהם היה חרוט R.E , המצלמה של ארנה, מעיל מצמר גמלים, מעיל פרווה, מעיל עור ארוך שלי ומעיל לעונת המעבר. 

על דבר איחסון המעילים בחנותו, BELA אפילו לא ידע כי הוא גוייס ויצא לחזית הרוסית. ידעה על כך רק BERGER NENI הסבתא של אשתו של BELA שברפדיה שבבעלותה היה ל BELA בחלק נפרד, עסק קטן של עור.

לפי הידוע לנו, קבר BELA את התכשיטים שלנו יחד עם התכשיטים שלו, בתוך קופסת מתכת מאחורי בית העץ שלו למרגלות גבעה בעיר MENDE ליד MONOR.

ROMAN JOZSEF סוכן הבית שלנו שברובע VI, TEREZ KRT  מס.43 , בתו JOLAN-LILI שעבדה בבית החרושת לנעליים WOLFNER ב UJPEST , והבן שלו שהיה פקיד ב MAGYAR LESZ. ESPENZV. BANK ומשפחתו היו אנשים שנתנו בהם אמון כך לפחות הכרנו אותם, אצלם השארנו כמה שרשראות זהב של ZSUZSIKA ,ביניהם זו שקיבלה מ MAMA עם מזוזה ליום הולדתה הראשון. וגם את זו שקיבלה כשנולדה. כמה טבעות קטנות וגם טבעת זהב שלי עם אבן אוניקס שחורה גדולה עליה אותיות זהב R.E., מזוודה שחורה בה היו פרטי הלבוש הנחוצים ביותר עבור שלושתינו לשעת חרום למקרה שנצטרך לברוח במהירות, מכונת כתיבה HERMES BABY חדשה.

גם אבא וקרצ'י השאירו אצל ה"רומנים" מזוודות עם מלבושיהם הטובים ביותר.

גם אצל VASS JOZSEF  ובנו GROSAN LASZLO היו לנו ולאבא מזוודה לכל אחד מלאה בפריטים הטובים ביותר ומכונת הכתיבה HERMES של קרצ'י. אבל את כל אלה לקחנו מהם יותר מאוחר כי הכזיבו בעניין מכירת האופנועים. הם התגלו כלא אמינים ויותר לא בטחנו בהם.

למעשה לקחנו מהם רק את המזוודות כי מכונת הכתיבה היתה בעסק והוא לא יכול היה להביא אותה מיד. הוא אמנם הבטיח שיביא אותה מאוחר יותר אבל לא עשה זאת. כנראה שהיו לו בעיות כספיות, דבר שלא היה נדיר אצלו למרות שהרוויח כסף רב וכנראה שמכר את מכונת הכתיבה.

V

את המזוודות שלקחנו מ VASS  , מסרנו ל ERDELY KALMAN  , סוחר בדברי ספורט, כתובת העסק: רובע VI , TEREZ KRT 31   , כתובת דירתו: רובע V , PANONIA U. 48D , נתנו בידיו למשמרת גם -.2500 P במזומן + חפציהם האישיים של קרצ'י ואבא.

את המזוודות הוא שמר בדירתו ואת הכסף והחפצים האישיים – בעסק.

באותה הזדמנות הוא ציין שבמקרה הצורך נוכל להתחבא בדירתו לפחות מספר ימים.

גם בדירת הקיץ של KOVACS PERGOLICH HENRIETTE , מזכירה ראשית ב FUTURA, ב- PESTHIDEGKUT, המתגוררת דרך קבע בבודפשט רובע V , SZIGET U 16 , היו שתי מזוודות גדולות של בגדים, כלי מיטה וקריסטלים יפים רבים.

הוראה יצאה לפיה מותר להאזין ברדיו רק לשידורי תחנת בודפשט I ולתחנה הגרמנית. לעוברים על ההוראה היה צפוי עונש כבד.

במקביל יצאה הוראה נוספת, שעל היהודים למסור את כל מקלטי הרדיו שברשותם, בתמורה לאישור בו היה מצוין תוצרת המקלט, שנת ייצור וערך משוער שלא עלה כמובן על 15% - 10% מהערך האמיתי.

כמובן שהמקלטים היו צריכים להיות תקינים בשעת המסירה אחרת הואשם המוסר בחבלה בזדון ונענש בעונשים כבדים, שבדרך כלל הסתיימו במשלוח בטרנספורטים למחנות הרכוז וההשמדה.

המעצרים נמשכו, אנשים יצאו מבתיהם לשעה קלה ולא שבו יותר. ליהודים היתה אסורה היציאה מגבולות הבירה. במכס עצרו אותם.

הגרמנים לא הטריחו את עצמם במעצרים בודדים.

מיד בימים הראשונים, הקימו את "מועצת היהודים" שקיבלה סמכות מלאה לארגן את כל ענייני חיי היום יום והרכוש של היהודים. על הגוף הזה הטילו את מלאכת המעצרים. תהליך שנעשה בדרך הבאה:

מפקדת העיר של הגרמנים העבירו רשימות ל"מועצת היהודים" אם לפי שמות או לפי מספרים  שיעבירו אליהם את האנשים.

"מועצת היהודים" הוציאו שליח, בדרך כלל נער בן 14-12 עם צו גיוס, וכדי למנוע התנגדות גם בתוספת איום (מוות) למי שיפר את הצו, בו כתוב שעל המקבל להתייצב למחרת בבקר עם ציוד אישי בסיסי (לבנים, שמיכות וכו') במרפאת ROKK-SZILARD.

בדרך זו עצרו רבים מאזרחי בודפשט, ביניהם את בן דודי ERNFELD MARTON , שלמרות מחלתו הקשה, לא הצליח להתאשפז במרפאת בית החולים  ברחוב MAGDOLA ׁ(שבעבר שימש כבית תפילה.) ולקחו אותו לאי CSEPEL שם "זכה" יחד עם חבריו לגורל, להתמקם בבית חרושת ולמרות מצבו הפיזי נאלץ להעביר את הימים בעבודה קשה.

מבנה בית החרושת בו התגוררו, היה סמוך למפעל נשק וכלי יריה, WEISS-MANFRED  שהיה מטרה להפצצות מהאויר ביום ובלילה, ולא רק שלא נתנו להם לרדת למקלטים אלא להיפך , אילצו אותם באיומי נשק וכידונים שלופים לעלות לקומה העליונה ביותר ולגג של הבניין ולשהות שם משך כל זמן ההפצצה.

יום אחד הגיעה למשל דרישה למשלוח מאתיים עורכי דין, למחרת מאתיים מהנדסים, וכדי להבטיח את מילוי דרישותיהם במדויק, היו מחזיקים במעצר ליומיים - שלשה כבן ערובה אחד מחברי "מועצת היהודים במפקדת הגסטפו במלון MAJESTIC  במקום שנקרא SVABHEGY

יש לציין שהגרמנים דרשו שד"ר BEREND הרב הראשי של SZIGETVAR יהיה חבר ב"מועצת היהודים".

מאוחר יותר התברר שהיה אחד מהמלשינים חסרי האופי של הגרמנים ושלמרות מעמדו הדתי הרם לא נמנע מלהסגיר את אחיו היהודים גם אם הדבר עלה להם בחייהם.

הוא הלשין אפילו על אחד מחברי קהילתו על כך שמסר רכוש למשמרת אצל לא יהודים.

VI

לילה אחד בשעות המאוחרות, הודיעו ברדיו שליהודים אסור לפתוח למחרת בבקר את עסקיהם.

ושאסור ליהודים לעסוק יותר במסחר, רק ביצור. כך שאם למישהו היה בית מסחר לזכוכיות ובמקביל ייצר גם מסגרות לתמונות, יכול היה להמשיך לייצר מסגרות אבל לא לסחור בזכוכית.

מכיוון שהיהודים מסרו כבר עוד קודם לכן את מקלטי הרדיו שהיו ברשותם, לא שמעו בלילה על הגזירות החדשות וכשבאו לפתוח את העסקים בבוקר, נתקלו בפקחים שסגרו להם אותם והטילו עליהם קנסות גבוהים על הפרת החוק החדש.

אחרי כן יצאה גזירה חדשה בדבר קניות: היהודים יכולים לערוך את קניותיהם רק בין השעות

13:00 – 11:00, אבל את הקניות לעסקים רק בין 15:00 – 13:00 , בשעות אלה החנויות כבר סגורות להפסקת הצהריים, לכן מאוחר יותר שינו את הגזירה ואפשרו קניות עבור העסקים בין 17:00 – 15:00 .

מיום ה 5 לחודש אפריל נכנסה לתוקף הגזירה שיהודים יכולים ללכת ברחוב ובמקומות ציבוריים רק כשטלאי בצורת כוכב צהוב על בגדיהם. הגזירה חלה גם על ילדים בגני ילדים ובבתי ספר מגיל 6 ומעלה.

זה היה מאד עצוב, לא רק בגלל ההשפלה בכך שנבדלנו מכל אלה שהלכו בלי טלאי צהוב, אלא מפני שכל אחד יכול היה להתעלל בנו מבלי להיענש, לירוק עלינו ואפילו לרצוח אותנו.

כמו במקרה שקרה לי: ביום ששי אחד אחר הצהריים בשעה 6 לערך, מיהרתי לבית הכנסת בליווי אחד העובדים שלנו (נוצרי) שביקר אצלנו בעניין כלשהו.

לפני מלון בריטניה, ברחוב TEREZ KRT.  , ניגש למלווה שלי אדם צעיר בערך בן 30, נראה כסוחר אמיד ואמר לו: "אתה לא מתבייש להתרועע עם יהודי?" אני רציתי לעמוד בצד אבל הוא טפס בזרועי ולא נתן לי להתקדם. ובאותו רגע היכה בראשי מישהו מאחור. הסתחררתי ונפלתי על המדרכה. מימין ומשמאל נחתו עלי ללא רחם המכות והבעיטות. "SAUJUD  " נשמע קול, וכשהתרוממתי, הבחנתי באדם לבוש יפה מאד שעבר בדיוק במקום. כשחזרתי לעצמי, קמתי מהר ככל שיכולתי ונכנסתי לתא שרותים ציבוריים שראיתי בפינת הרחוב. שם הברשתי ויישרתי את בגדי שהיו סתורים למדי.

מרחוק שמעתי קול אישה צועק: "אתם לא מתביישים?" וכמה אנשים ענו לה במקהלה: "בוגדת, מלשינה".

למחרת סיפר מכר שלי הרוקח KORNEI, שהיה עד ראיה למקרה דרך חלון הראוה של בית המרקחת שלו ש 7 או 8 אנשים נטלו חלק במעשה "האמיץ" של "הגנה על טהר הגזע", נגדי.

כשהגעתי הביתה ראיתי ש"פנס" כחול מופיע מתחת לעין. פיזרתי אבקת טלק על הכתם כדי שארנה לא תבחין בכך כי גם ככה היא רעדה מפחד בכל פעם שיצאתי מהבית.

מאוחר יותר התנגשתי בכוונה ברעש גדול בדלת הכניסה כדי שאוכל לומר לה שזו הסיבה ל"פנס" בעין. רק הרבה יותר מאוחר, סיפרתי לה את הרפתקאותי באותו יום.

נוראים היו הפרסומים שהחלו להופיע על לוחות המודעות וקירות הבתים. אני לא זוכר את כולם, רק כמה מהם:

שלט גדול צהוב במידות של מטר על מטר, כשבמרכז מצוייר בצורה פרימיטיבית פטיש = מגן דוד.

כרזות רבות כאלה הודבקו האחד צמוד לשני כמעט על כל בית וכל העיר נראתה פתאום צהובה.

למחרת כיסו את הכרזות הצהובות בשלטים עם פרסומות שונות. לפי הזמנתו של מי, אינני יודע, אבל יש לציין שלמחרת ויתר SZENDY KAROLY על כסאו במועצת עירית בודפשט.

בכרזה אחרת הופיעה תמונה של ילדה קטנה עם יד מרוסקת, לידה בובה ומעליה מטוס מפציץ מעוטר בסמל כוכב, ומתחתיה הכיתוב: "גם אני מטרה צבאית". הכוונה לטייסים הרוסים הזורקים כביכול צעצועים ממולכדים כפצצות.

פוטומונטז' – מורכב מקטעי צלומים של מעשי זוועות שנעשו כביכול ע"י הGPU- , כשמסביב משמשת מסגרת, צללית של הונגרי עם שפם מסולסל, נורה בראשו מאחור ע"י חייל במדי קצין סובייטי עם אף כפוף .

כרזת קיר קטנה יותר: קריקטורה של יהודי ומתחתיו המלים: "אלה לגטו".

את כרזת הפוטומונטז' שציינתי קודם, ראיתי לפני שנים בעתון ההסתה הגרמני STURMER  , אבל עם כיתוב בשפה הגרמנית.

------דמותו של KUN BELA  (מהפכן קומוניסטי בהונגריה) ברקע כתם אדום כדם, סביב פניו טיפות דם, = אותה כרזה עם דמות פניו של  KORVIN KLEIN OTTO   מהפכן קומוניסטי גם הוא, ומתחת לדמויות המלים: "1919 – תזכור הונגרי!"

VII

----- דמות בבגדי נזירים מתמוטטת מאחורי חלון מסורג. בחזית התמונה רובים מכודנים מעלי עשן ומתחתם האותיות " G.P.U. ".

ועוד הרבה הרבה כרזות דומות, פרימיטיביות, מסיתות, שלצערי לא החטיאו את מטרתן, וכמעט כל אחת מהן היתה תוספת תומכת לתעמולה המסיתה במאמרי השטנה והשנאה בעיתונות וברדיו, שהופיעו גם בחוגי החברה הרגישה והאינטליגנטית כביכול.

עד כמה היתה כל ההנהגה שקרנית, מוכיח הדבר הבא: ENDRE LASZLO שהיה באותו הזמן האחראי הבחיר ביותר לכל ענייני היהודים ב PESTMEGY כמזכיר משרד הפנים, הצהיר במאמר: "ליהודים לא יעונה כל רע, אם יקפידו למלא אחר כל ההוראות הנוגעות להם". יומיים לאחר פרסום הצהרה זו, הודיע JAROSS ANDOR שר הפנים באחד המאמרים בעתונות, שאת היהודים יש להשמיד.

למעשה  כעבור כמה שבועות היה זה ENDRE LASZLO  , שניהל את הקמת הגיטאות ומשלוח היהודים למחנות הרכוז וההשמדה.

BORCSA MIHALY המנהל החדש של כתב העט SAJTOKAMARA מ-KOLOZSVAR , נתן הוראה לסלק מחלונות הראווה של חנויות הספרים את כל הספרים וכתבי היד של סופרים יהודים או כאלה בעלי דעות שמאלניות מבית ומחוץ. כעבור כמה ימים, ניתנה הוראה שאת כל הספרים האלה יש להעביר אל מחסן מרכזי לפסולת נייר, ותוך פרק זמן קצר, עם זמזום המכונות לגריסת הנייר, הפכו כל הספרים לדבר חסר ערך.

למראית עין בדרך כלל לא הראו המכרים הנוצרים את שנאתם ליהודים. אבל גם הרגישים ביותר הביעו את הזדהותם רק בהבעת צער.

אבל שיגישו עזרה? יציעו מסתור? או יתנו לנו את שמם או מסמכיהם? הם פשוט נעלמו.

רבים ממכרי הנוצרים התנדבו לשמר על חפצי הערך שלנו עד סוף המלחמה, אבל הרגשתי היא שבפנים כולם קיוו שבמילא נושמד כולנו, וכך אפשר יהיה לצבור רכוש.

כמובן שיש ביניהם גם אנשים רגישים וטובי לב. אני מקוה שתהיה לי עוד ההזדמנות להיווכח מי מביניהם הוא ישר.

השכן שלנו PONGO GEZA  ואשתו KATO אני כמעט משוכנע שאני יכול לסווג אותם כאלה שאפשר לסמוך עליהם ושהם אנשים טובים.

כל כך הרבה רגשות אהדה ואחווה, רצון טוב שאיש זה, הפועל הפשוט שחי בחדר קטן בשכירות, הרעיף עלינו, כמעט שאין דומה לו.

כשנודע לו שבית המלאכה שלנו סגור ושאין לנו הכנסה, הם, עם הכנסתם הזעומה, הזמינו אותנו אין ספור פעמים לארוחת צהרים או ערב, הציעו לנו כמה מאות פנגו אם נזדקק מתוך חסכונותיהם שחסכו בעמל רב ממשכורתו הזעומה. (הוא היה פועל פשוט בבית חרושת).

הם הציעו שבשעת צרה אם לא תהיה שום אפשרות אחרת הם יקחו תחת חסותם את ZSUZSIKA ואני יודע שהם התכוונו לזה ברצינות.

הסובייטים תרצו את פלישת הגרמנים לבודפשט כסיבה להתקפותיהם האויריות. וכך, מתוך 24 שעות ביממה, בילינו בין 12 – 8 שעות במקלטים. הם הפגיזו מסילות רכבת, ומטרות נוספות.

היו לילות ששלש – ארבע פעמים בלילה היינו יורדים למקלט.

המפציצים היו מופיעים בזמנים קבועים, בערך בין 10:30 לבין 10:45 היתה נשמעת האזעקה. לעתים רחוקות מאד היו מופיעים לפני או אחרי השעה הזו.

את ZSUZSIKA  היינו משכיבים לישון, לבושה בבגדים חמים כדי שלא נבזבז זמן בהלבשתה ושלא יקרה שלא תהיה לבושה מספיק חם במקלט שהיה בו ממש קר.

פעמים, כשהערנו את הקטנה שהיתה בת שנה וחצי בלילה בגלל אזעקה, אמרה: "אמא תני לי את השק שינה, הולכים למרתף".

VIII

אנחנו התגוררנו סמוך לתחנת הרכבת המערבית ולא פעם שמענו מאד קרוב את קול הפצצות הנופלות. פעם רעדה האדמה כל כך מתחת לרגלינו שהיינו בטוחים שהבית שלנו הופצץ. רק אחרי שנשמעה צפירת הארגעה ויצאנו החוצה, ראינו שבית הדירות ממול בעל 5 הקומות, עומד כאשר שתי הקומות העליונות שלו עולים בלהבות בגלל פצצת התבערה שנפלה עליו.

תאמינו או לא, אבל פעמים, משנשמעה האזעקה הקוראת לרדת למקלטים, שמחנו בליבנו כי לא רק אנחנו, אלא גם אלה המענים אותנו סובלים מההפצצות האלה.

גם במקלטים לא היינו מחוסנים מדאגות ואפליה. למשל, יום אחד נכנסו שתי נשים למקלט מהרחוב וחיפשו הגנה מהפצצות. הן לא זכו למקומות הנוחים ביותר כי המקלט היה כבר מלא, ורטנו: "עדיין יש יהודים בכל מקום, מתי ישימו לזה כבר סוף? אנחנו נכתוב על כך בעתון".

הרבה מקרים דומים לזה קרו.

ערב אחד הודיעו ברדיו על "טיסה מוזרה", הודעה שגם היא היתה אזהרה מפני התקפה אוירית. אזהרה זו היתה בגדר המלצה, לא היתה חובה לרדת למקלטים, רק מי שרצה.

בזמן אזעקה היה צורך לפתוח את דלת הכניסה לבניין כדי שגם אנשים מהרחוב יוכלו להכנס למקלט. במקרה של הודעה ברדיו לא היה צורך לעשות זאת. אבל באותו הערב פתח השוער את הדלת ונעמד בפתח. היה לו מנהג מגונה, לירוק.

כשעמד כך בפתח וירק, עברו במקום בדיוק שלשה חיילים גרמנים. הם היו שתויים ולא היה צריך הרבה כדי שיתקלו במישהו.

הם התקיפו את השומר שלא הבין מילה אחת בגרמנית ולא הבין מה הם רוצים ממנו.

בתנועות ידידותיות, הוא הזמין את החיילים להכנס לכניסה, שם ישבה מפקדת ההגנה האזרחית, כדי ששם מישהו יוכל להסביר לו מה הם רוצים.

ד"ר MEGGYES שדיבר היטב גרמנית, רצה להסביר להם שזו רק אי הבנה קלה כאשר החייל שלף את אקדחו והתקיף אותו. באותו זמן הגיעה אשתו של ד"ר MEGGYES וכשראתה את החייל מנופף באקדחו ומאיים על בעלה, החלה לצרוח.

אנחנו הבחנו במתרחש רק למשמע צעקותיה כי היינו עד אותו זמן בתוך הדירה. ירדנו למטה ושלחנו את PONGO GEZA לראות מה קורה מתחת לשער החשוך. כעבור דקות מספר, עלה בריצה, חסר נשימה ואמר: "אדון רוזנבאום תתחבאו מהר חיילים עם נשק מחפשים יהודים".

אני לא פחדן מטבעי אבל גם לא גבור גדול, כך שניכנסנו מהר לחדר הכי פנימי בדירה, סגרנו את האורות, נעלנו את הדלתות וחיכינו.

כמה זמן עבר שם בחושך אינני יודע. לא קרה כלום, כך שלאחר זמן מה עזרנו אמץ, פתחנו קצת את חלון חדר הכניסה והבטנו לתוך הלילה. היה שקט. פתאום שמענו תנועות. PONGO בא: "אפשר כבר לצאת" אמר וסיפר את אשר אירע: ד"ר MEGGYES שנבהל מאיומי האקדח החל לרוץ במעלה המדרגות. החייל רץ בעקבותיו ותוך כדי ריצה טען את אקדחו וצעק: "יהודי יהודי". אותו אדם לא היה כלל יהודי אבל מי שלא מוצא חן בעיני גרמני הוא כמובן "יהודי".

את התמונה הזו ראה PONGO ומכיוון שלא הכיר את תחילתו של הארוע, סבר, ובצדק, שהחייל מחפש יהודים.

המצב הביטחוני הגרוע בבודפשט באותה תקופה, בא כאן לידי ביטוי בעובדה, שלמרות כל הרעש ושריקות החיילים בכניסה לבית שלנו אף שוטר לא הגיע, אף על פי שביתנו גבל עם תחנת הרכבת בה היה ממוקם מטה המשטרה.

זמן רב חלף עד שעובר אורח שהיה עד לאירוע הזעיק ממלון בריטניה, שם היה ממוקם מטה הגסטפו, קצין שבא ולקח איתו את החיילים השיכורים.

השכנים שלנו אמרו שלא צילצלו אצלינו בדלת כי לא רצו להבהיל אותנו.

IX

מקרה זה ועוד אחרים כמוהו, מלמד על חברי הוורמכט הגרמני שלא רק מילאו פקודות אלא יזמו גם בעצמם מעשי שוד:

לעתים קרובות קרה שחיילים גרמנים שהיו להם קרובים או חברים מקרב תושבי המקום או כאלה שעבדו אצל מקומיים לפני כן והכירו את מצבם, הגיעו לעסק או לביתו של היהודי ודרשו חפצים ורכוש בתואנה: "במילא יקחו מכם את זה אז עדיף שתתנו לנו את הכל עכשיו".

מרב פחד אכן בדרך כלל קיבלו את מבוקשם.

למצב הזה היה סוף, מאוחר יותר, כאשר קצינים גרמנים אסרו על חיילים לבצע מעשים אלה, לא בגלל שחסו על היהודים או רכושם אלא, לא רצו שתופעות כאלה ירשמו בתולדות הצבא הגרמני.......!!!

הדבר נפסק רק בעיר  הגדולה, מכיוון שבפרברים ובכפרים, החיילים הגרמנים המשיכו לבזוז ולשדוד מבלי להיענש.

מספר ימים לאחר הפלישה הגרמנית לבודפשט, הגיע מכתב מאמא בו היא מבקשת מאיתנו לבא הביתה ל-DUNASZERDAHELY . נהג המשאית שהביא את המכתב היה מוכן להבריח אותנו יחד עם החבילות, למרות האיסור לצאת את גבולות העיר.

אנחנו לא הסכמנו, ולהיפך, הצענו להם לבא אלינו לבודפשט, כי בעיר גדולה, בתוך המון רב, קל יותר להיעלם מאשר בכפר קטן, בו גם לאדם בעל הנפש היקרה ביותר, תמיד ימצאו שונאים גויים.

היהודים נאלצו למסור את כל רכושם בעל הערך, לגרמנים: דברים עשויים ממתכת יקרה, תכשיטים, אבנים יקרות, ניירות ערך. אנחנו לא מסרנו כלום חוץ מאשר את חלקינו בקרקע שהיה רשום בטאבו.

אבא וקרצ'י לקחו כמה תכשיטים קטנים שנשארו מאמא, טבעת הזהב של קרצ'י, שעון הזהב שלו וכמה חפצי כסף, יחד עם כמה חפצים קטנים שלנו שעוד נשארו בבית, וקברו את הכל בחצר הוילה של ידידנו SOMLO DEZSO (מבודפשט רובע III ,  MATYASHEGYI UT 1 ),

המצחיק בכל הסיפור היא שימים ספורים אחרי שקברנו את חפצינו בתוך תיבה יחד עם דברי הערך של בעל הבית, השתלט הגסטפו על המבנה ובעל הבית נאלץ תוך שלש שעות לעזוב את ביתו מבלי לקחת שום דבר חוץ מכמות קטנה של לבנים.

מאותו רגע לפחות עד שחרור בודה בידי הסובייטים, שמרו חיילי גסטפו על הרכוש היהודי שבגינה.

כפי שהזכרתי כבר קודם, בתי חולים שהיו בשטח מוכרז כ"יהודי" הוחרמו והיה צריך לפנות את כל החולים מתוכם, בזמן מסוים היה צורך להוציא חולים יהודים גם ממרפאות כלליות. הקציבו כחצי שעה לפינוי החולים וכשעבר הזמן, הוציאו אותם פשוט לרחוב, לפעמים כשהם מורדים משולחנות הניתוח מבלי להתחשב כלל במצבם.

הארגונים היהודים וארגוני רווחה הקימו בתי חולים אירעיים בבתי הספר שברחובות: WESSELENYI ו- BETHLEN-TERI וכמו כן בבתי התפילה שברחוב  COLUMBUS ו-MAGDOLNA UCCA זה הפך לבסוף ל- TOLONCHAZIKORHAZ .

אתם יכולים לתאר לעצמכם איזה תנאים פרימיטיביים היו בבתי חולים ארעיים אלה, משום שאסור היה להוציא שום ציוד רפואי מבתי החולים שנאלצו לפנות, אפילו לא את חפציהם האישיים של החולים או התרופות שלהם שכבר היו בשימושם.

לא רק הגרמנים אלא גם ההונגרים עצמם החרימו מוסדות רפואיים. למשל: PARKSZANATORIUM שהיה בבעלות חברה שיתופית (שחלק גדול משותפיה היו יהודים) עברה תוך שעה לבעלות ה-MAV .

"מועצת היהודים" שקיבלה מקום במשרדי הקהילה היהודית ב-SIP UCCA, רעשו מעצב ותסכול. אפשר להבין את זה כי כל הצרות שנפלו על היהודים בכל רחבי הארץ, הורגשו פה במלא עוצמתם.

הבית היה מלא בעצב ומרירות כי בכל שאלת מציאת פתרון לבעיה שנגעה למילוי מדוייק של כל ההוראות הנוגעות ליהודים פנו כמעט רבע מליון יהודים לכאן, כי ההוראות לא היו ברורות והזמן לביצוען היה כה קצר שממש אי אפשר היה למלא אחריהן.

X

הרבה פליטים סלובקים, פולנים וכדומה, פנו לכאן בקבלת עצה. אלה היו בצרה כפולה ומכופלת.

בנושאם שמות זרים שאימצו כדי להתחבא, הם היו צפויים להיעצר בקלות ע"י "משטרת הזרים" שערכה מצוד אחרי פליטים. וחוץ מזה הם צויינו כיהודים.

המפקדה מ-SVABHEGY דרשה כח עבודה יהודי לאחזקה השותפת והסמיכה את "מועצת היהודים" לספק לה כח עבודה זה.

לצורך כך גייסו בני 20, לאחר מכן בני 19, 18, 17 ומאוחר יותר אפילו צעירים יותר מכיוון שהמבוגרים יותר לפחות אלה שהיו כשירים לעבודה, גוייסו כבר קודם לכן לעבודה במסגרת הצבא.

היו כאלה שלא הופיעו ברשימות המתאימות לבני גילם, הופיעו בהתנדבות לעבוד ביחידה גרמנית (במוסך, בבית מלאכה, בבית חולים וכדומה) בתקווה שכך אולי לא יאלצו להתגייס לעבודות כפיה או לצאת לחזית להגנת המולדת.

בהרבה מקרים זה אכן הצליח. אבל מי היה בר מזל יותר, חייו של מי היו מוגנים יותר, זה שעבד אצל הגרמנים או אצל ההונגרים? זאת עדיין אינני יודע.

עבודות ההגנה לא היו שייכות לצבא אלא למשמר האזרחי.

הגיוסים נעשו בחלקם ע"י צווי קריאה, בחלקם ע"י ביקורת מסמכים ברחוב ועריכת רשימה שמית וקריאה להתייצבות מיידית במשרדי התנועה הלאומית.

שם נערכו בדיקות רפואיות ואם הנבדק לא נמצא נכה או קטוע אברים, כמובן שנשלח לביצוע עבודות פיזיות קשות: הנחת פסי רכבת, סלילת מסילת רכבת, פינוי הריסות מהפצצות מטוסים וכו'.

באחת מנקודות הגיוס ברובע ה-V היה אחראי אדם הוגן שהיה מתחשב באדם שטען שעבודתו חשובה ושחרר אותו או אם מישהו ביקש להיות משובץ בעבודה מסויימת, הוא הסכים באם זו באמת נדרשה.

אבא וקרצ'י עברו בשבת אחת בצהריים דרך כיכר HUNYADI ושני צעירים לבושי אזרחית בדקו את תעודותיהם. הם שלחו אותם להתייצב במשרדי התנועה העממית ברובע VI ב-ANDRASSY UT בציינם שבמקרה שלא יופיעו, הם צפויים לעונש כבד.

כשהגיעו, וראו מה הולך שם, החליטו לא להכנס. הם קצת פחדו מהתוצאות אבל בסופו של דבר הסתבר שהם צדקו כי אף אחד לא חיפש אותם בגלל אי התייצבות.

העסקים של היהודים נסגרו אבל העובדים הנוצרים היו כמובן זכאים לקבל הלאה את משכורתם, למרות שלא עבדו כלל.

היהודים לא היו זכאים לשום פיצוי על הפסקת עבודתם.

יהודים לא יכלו לעבוד בשום מסגרת עבודה אינטלקטואלית, גם לא אצל יהודים.

במקומות בהם עבדו היהודים כמהנדסים או יועצים, אסור היה להמשיך ולהעסיק אותם אפילו לא בעבודה פיזית קשה.

מצד שני, הודיעו כרזות רחוב שכל מי שאין לו עבודה מוצהרת או הוכחה לפרנסתו, הוא בר גיוס לעבודות כפיה. גם זו היתה סיבה שבגללה אנשים השתדלו להסתדר בעבודה כלשהי, לא רק בגלל הפרנסה אלא בגלל הפחד מעבודות כפיה.

תחילה באו בחשבון מקומות שנתנו אישור על כך שאתה עובד, דבר שנתן לך איזשהוא ביטחון מפני בדיקות הפתע ברחוב. בתי חרושת לנשק, בתי חולים, בתי מלאכה גרמנים, ארגוני הצלה וכו.

גם סניפי "מועצת היהודים" בכפרים ועבודות חקלאיות היו נלקחות בחשבון.

מה-1 בינואר 1944 פורסמה דרישה לעובדים בבתי חרושת לנשק. כמובן שהיו הרבה יותר מועמדים ממקומות עבודה.

ואז התחילו הדוחק, הצפיפות, המריבות, המכות ופרוטקציה.

באפריל לערך הצטרפתי גם אני כעובד מן המנין ב"מועצת היהודים" – ארגון שהיה אמור לתת תחילה תחושת ביטחון, ולאחר מכן תמיכה כלכלית וסיוע לקהילה היהודית בבודפשט בפרט ובהונגריה בכלל.

אבל לצערנו, שלא באשמתם, חוץ מאשר לשמש המוציא לפועל של גזירות המשרד לענייני פנים, ההונגרי והשלטון הגרמני, לא הצליחו להשיג ולעשות כלום.

XI

למעשה כל "מועצת היהודים" היתה *SOHIVATAL * לא היה ניהול מאוחד.

למשל, הזמינו 5000 דירות עבור "המסכנים" שבתיהם נפגעו בהפצצות. כמובן שהדירות שבאות בחשבון לפינוי הם בתיהם של היהודים.

מי שאמור היה לארגן את מבצע הפינוי, זה "מועצת היהודים", שעושה את זה ביתר דבקות *HEVVEL * מכפי שכתוב.

כאשר מוכרזת דירה כמועמדת ל"פינוי", יש להשאיר את כל הרהיטים, הכלים וגם רב הבגדים עבור "ההונגרים המסכנים" שנפגעו בהפצצות.

המפונים האומללים מנסים להסתדר אצל קרובי משפחה ועל כך עליהם להודיע לרשויות, אבל כאשר הם רוצים כבר לעבור, מחכה להם הפתעה: גם הקרובים קיבלו צו פינוי מדירתם. וכך אלפי אנשים מוצאים את עצמם מחפשים פתרונות דיור להם ולקרוביהם כי בכל רגע הם עלולים לקבל הוראה למסור תוך שעה את מפתח דירתם.

יש לציין כי במקרים רבים, נשארו הדירות המפונות ריקות במשך חודשים ארוכים אחרי הפינוי.

מתפקידה של "מועצת היהודים" היה למסור ביד את הוראת הפינוי ע"י שליחים בני 14-12 . גם כאן בא לעזר תודה לאל חוסר היעילות שבנהול הארגון.

יום אחד הגיע בן דודי MARTON MIKLOS שגם הוא היה פעיל ב"מועצת היהודים", אך היה שייך לאותם אנשים מעטים, שלא רק קרא את הכתוב בהוראות כמו רבים מחברינו לארגון, אלא פעל גם עם הראש וגם עם הלב, וסיפר שברשימות המפונים או העצורים, מופיע גם הדוד שלנו בן ה-70 ד"ר. DUSCHINSKI MIKSA החולה, ובן דודינו ד"ר DUSCHINSKI EDE , שניהם רופאים.

מיד הזהרנו אותם שלא יהיו בבית, לא הם ולא בני משפחותיהם שלא יהיה מי שיקבל את צווי הפינוי.

הם באמת עזבו את הבית.

עברו ששה ימים ועשרה ימים, ואף אחד לא הגיע למסור את הצווים. שניהם גרו מחוץ לעיר ב RAKOSPALOTA ומכיוון שאסור היה ליהודים לצאת את גבולות העיר, האיסור חל גם על שליחי "מועצת היהודים" כך שהצווים בסופו של דבר לא הגיעו אליהם והם יכלו לשוב הביתה.

אבל דודה PAULA , לא שפר עליה גורלה, יום אחד יצאה לפני הצהריים מביתה ולא חזרה יותר.

כשהתחילו לבדוק את העניין, נודע להם שהיא קיבלה זימון לתחנת המשטרה ב-UJPEST ומכיוון שלא רצתה להדאיג את הדוד, לא אמרה לו לאן היא הולכת. הסתבר שמישהו הלשין עליה שמסרה מזוודת עור עם בגדים למשמרת אצל נוצרים.

מלאת ביטחון, כי חשבה שאם תגיד  כפי שבאמת היה, שמסרה מזוודה של בגדים ישנים למכרה נוצריה למקרה של הפצצות עוד לפני פלישת הגרמנים לבודפשט, לא יקרה לה כלום.

בתחנת המשטרה לא הירבו בחקירה ובדיקת העניין. יהודיה? להשמדה! ושלחו אותה למחנה רכוז SARVARI .

"מועצת היהודים" ולא המשטרה היו אלה שהנפיקו תעודות עם תמונה: אישורים לעבודה, לנסיעות וכו'. הם היו אלה שהיו צריכים לאמת ולאשר את הפרטים האישיים.

עם הקמת הגיטאות באזורים הכפריים, שהיו ממוקמים בבתי חרושת גדולים ללבנים, (היתה זו היוזמה והביצוע של ENDRE LASZLO ) נוסד הסניף הכפרי של "מועצת היהודים". הם היו אמורים להיות אחראים על אותם אומללים שנכלאו ובודדו הרחק מהעולם החיצון, ולדאוג ל"רווחתם" מבחינה כלכלית, אספקת תרופות, ובכל עזרה נדרשת, אך לצערינו ללא תוצאות, כי אי אפשר היה להגיע בצורה רשמית אל אותם אזורים מבודדים בצורה הרמטית, ובהתגנבות לא לגאלית היה קשה מאד וכמעט בלתי אפשר, רק לעתים רחוקות מאד הצליחו בכך.

למרות סכנת הנפשות, כמה גברים ונשים צעירים ואמיצים, ניסו בעזרת תעודות מזוייפות של נוצרים לעבור את הגדרות הגבוהות ואת חגורות השוטרים.

לצערינו רק לעתים רחוקות הצליחו להעביר את המשלוחים שלנו אל בין חומות הגטו. במחלקה הזו עבדתי גם אני כאיש מודיעין.

ליבנו כאב מאד כאשר בן היה בא להתעניין בדבר הוריו שבגטו או להיפך. לעתים, לא ידעתי את התשובה ולעתים ידעתי, אך לא רציתי לומר אותה כי היתה מצערת מאד.

גם כאן לא יכולתי לומר שהמצב מבחינתי היה בטוח. לפני השער, יום יום היו מוצבים כלי רכב גרמנים, דבר שבאמת לא היה נעים במיוחד.

XII

לעתים קרובות קרה שקיבלנו אזהרה ממנהיגי "מועצת היהודים" על כך שקיבלו ידיעות מבפנים על פשיטה צפויה של המשטרה על משרדי המועצה. לכן, על כל אחד למהר הביתה בדרך הקצרה ביותר כדי שלא יתקל באי נעימות.

האזהרות האלה היו בדרך כלל אזעקות שוא אבל הן מלמדות על הפחד והאימה ששררו בכל.

כולם רצו לברוח אבל לא ידעו איך ולאן.

פרובוקטורים יהודים ניסו לפתות את האנשים לברוח לרומניה וסלובקיה. הי ביניהם כאלה שאכן עמדו בדיבורם והעבירו את המעוניינים בשרותיהם תמורת תשלום כמובן אל מחוץ למדינה. אבל אלה שעברו לסלובקיה, נפלו מן הפח אל הפחת. חודשים מספר לאחר פלישת הגרמנים להונגריה הם פלשו גם לסלובקיה וגורל היהודים שם היה כגורלם שנתיים לפני כן וכגורל יהודי הונגריה עכשיו.

מבין הפרובוקטורים היו גם כאלה שפעלו בתשלום בשרות הגרמנים:

תמורת 10.000 פנגו שהיה הרבה מאד כסף באותו הזמן, היו מוכנים כביכול להעביר את האנשים אל מעבר לגבול הסלובקי.

מקום ההתכנסות היה במגרש שעמדו בו הרבה משאיות גרמניות.

הנוסעים הועלו על המכוניות, כוסו בארגזים ובחבילות וכשכבר היו בטוחים שיוצאים לדרך, היו מופיעים חיילי SS חמושים שהיו מאיימים עליהם בנשק אוטומטי.

אחרי זמן מסוים, הפסיקו עם ה"הצגה הזו" את הגברים שלחו ל-SVABHEGY ואת הנשים והילדים שחררו הביתה. את החבילות שהכילו את חפציהם היקרים ביותר של האומללים, החרימו כמובן.

מקרים כאלה ארעו יום יום. הם חזרו שוב ושוב כי אלה שרצו בכל מעודם לצאת את גבולות המדינה קיוו שדווקא הקבוצה שלהם תהיה בין אלה שהצליחו ולא יפלו בידי הנוכלים.

היו כאלה שהצליחו והיו רבים שלא.

עניין הצלת הרכוש עבר לעדיפות שניה. עכשיו היה כל אחד עסוק בנסיון להציל קודם כל את נפשו.

כל אחד ניסה לקבל עיצות ורעיונות מילוט מהקרובים לו אבל הסתיר את רעיונותיו הוא, שמא השני יאמץ אותם ויקטין את סיכוייו להנצל.

התכונות המכוערות ביותר אצל האנשים צצו והתכונה המכוערת ביותר היתה "האנוכיות".

היו אמנם מקרים בהם חברים טובים נתנו עצות וקיבלו האחד מהשני אבל הם היו נדירים.

רבים נכשלו כבר בתחילת הדרך. למשל חברנו ROTMAN F. BELA שיש לו בית באי CHEPEL שבו החצרן היה גם שוטר. הוא התגלה כאיש אמין והציע שיעזור לבעל הבית שלו.

הורי אשתו מתגוררים ב GYONGYOS שם במקום נסתר לגמרי יש להם בית חווה קטן והאנשים ורכושם יכולים להיות שם מוגנים לחלוטין.

לשם היו אמורים לעבור משפחת ROTMAN עם כל מטלטליהם ולהציג עצמם כקרובי משפחה של השוטר. הבטיחו לספק להם גם את המסמכים המאשרים זאת.

חברי BELA חשב על כך רבות והתייעץ איתי ועם חברים אחרים.

אחרי התלבטויות, הגיע למסקנה שהרעיון מצוין ושאפשר להביא אותו לידי ביצוע בקלות ושאכן "השותף לסוד מאד אמין".

תחילה שלח את כל דברי הערך וסכום נכבד של כסף מזומן וחכה לזמן המתאים שבו הוא ומשפחתו ירדו לחווה.

אבל אז ארע מה שהיה צפוי ומלמד על המנטליות ההונגרית.: בלשים הופיעו בדירתו ולקחו אותו איתם.

האדם שכל כך האמינו בו – השוטר, הלשין עליהם כאשר כל דברי הערך שלהם כבר היו אצלו.

גם קרצ'י החליט שהוא לא מחכה יותר.

המסמכים של GROSCHAN LACI  היו אצלו. הוא לקח את גורלו בידיו, הוריד את הטלאי הצהוב והחל לחפש דירה מתאימה.

אזור BUDA נלקח בחשבון כמתאים כי שם הכירו אותו פחות אנשים ושם התגוררו היהודים בפחות צפיפות.

אחרי חיפושים רבים כי לא רק שלא מצא דירה מתאימה אלא גם פחות מתאימה לא היתה בנמצא, מצא חדר מרוהט *KIVITELU * ברובע XI, HORTHY MIKLOS UT 72   בדירת מרתף אצל אלמנת מהנדס עיריה שגרה שם עם שני ילדיה.

המקום התאים כי לאשה, שהיתה עסוקה עם עבודות הבית וטיפול בילדיה, לא היה זמן לשיחות בטלות ולשאלות על הדייר.

-----דירה היתה, אבל לפניו עמד החלק הקשה יותר, התחקור במשטרה בעניין העסוק שלו, הפרנסה והשגת תלושי האוכל.

גברים בני 70-16 , כאשר עברו דירה היו צריכים להראות בזמן רישום כתובת הדירה החדשה גם את רישום הדירה אותה עזבו.

XIII

וכאן בא המסמך המזויף. למעשה ההודעה בדבר החלפת המגורים, לא התבצעה במשטרה. הוא הציג את המסמך עליו היתה חותמת מזויפת, בפני בעלת הבית ובפני סוכן הבית. סוכן הבית מילא את הפרטים במסמך החדש ורשם את שם הדייר ואת עיסוקו: שכיר במפעל ממשלתי לכימיקלים. ככזה היה זכאי לסיוע כלכלי וגם בעית תלושי המזון נפתרה.

שעות העבודה היו במשמרת אחר הצהריים עד הערב כך שזה לא נראה מוזר אם שהה בבית בשעות הבקר.

אבל זה לא היה כל כך פשוט כפי שזה נראה על הנייר.

למרות שהוא לא קצר ראי, הרכיב עכשיו משקפיים, כדי שממבט ראשון לא יהיה מוכר למישהו אשר יזהה אותו ובלא כוונה רעה יברך אותו לשלום ויחשוף בכך את זהותו האמיתית..

אין זה פשוט וחסר התרגשות ופחד להיות נוצרי. יום אחד בזמן ארוחת הצהריים זיהה להפתעתו הרבה בבהלה את המלצר כסמל המחלקה שלו בצבא. למזלו, ההוא לא זיהה אותו. כמובן שמאותו יום ואילך הוא לא התקרב למסעדה המסויימת הזו.

במקרה אחר, כאשר היה בדרכו הביתה, במרחק בית אחד מ-KULSO HORTHY MIKLOS UT, הבחין באמבולנס. בלי משים הוא נעצר להסתכל מה קורה שם. ברגע האחרון הצליח לאגוף את המקום ולהמנע ממפגש עם הרופא שיצא מהאמבולנס, שהיה לא אחר מאשר מכר ותיק שלנו, ד"ר SIGETI.

ועוד מקרה שקרה גם כן במסעדה שהיתה תמיד עמוסה באנשים, אדם מבוגר, זר לו לחלוטין, ביקש רשות להצטרף אליו לשולחן.

תוך כדי שיחה שאל הזר: "ידידי הצעיר, במה אתה עוסק?"

אני שכיר במפעל לעיבוד עורות שרשום בספר החברות בשם GROSCHAN  במחלקה הכימית.

אז שלום לך אחי הקטן, ענה הזר, אז אני חושב שאנחנו קולגות, אני חבר בכיר במועצת המכון לבדיקת חומרים, ובאיזה מחלקה בדיוק אתה עובד, המשיך ושאל?

על זה אינני יכול לענות לך, אני עוסק בנושאים צבאיים.

אתה צודק, אמר הזר. לא צריך לפטפט יותר מידי על הדברים האלה.

קרצ'י שילם במהירות והתאדה משם כדי שלא יצטרך לענות לזר הסקרן על עוד שאלות מטרידות.

ועוד מקרה: אצל הגברת BENEDEK בעלת הבית היו ערב אחד אורחים עד השעות המאוחרות. היא מציגה בפניהם את הדייר שלה שחוזר בשעות אלה מהעבודה.

כעבור כמה ימים, כאשר קרצ'י נוסע בחשמלית, מברך אותו שוטר לשלום. מסתבר שהיה בין האורחים אצל הגב. BENEDEK .

בימים הראשונים אחרי שהתחזה לנוצרי, היה בא אלינו לבקור. בדרך היה לובש את המעיל עם הטלאי הצהוב כי אצלינו בבית הכירו אותו, אבל במשך הזמן כשזה נעשה מסובך ומסוכן יותר, העדפנו להיפגש אצל משפחת ידידנו BENCZE ANDOR מרובע XI ברחוב STOCZEK  מס. 11 .

בן המשפחה הצעיר ביותר של משפחת SOMLO היה מגוייס, אבל למזלו היה מוצב בבית הספר הסקוטי שברחוב VOROSMARTHY ועד שלא יצאה ההוראה שעובדי כפיה יהודים נחשבים לשבויי מלחמה, היה חוזר בצורה סדירה ולעתים קרובות הביתה.

SOMLO EVI התחזתה גם היא לנוצריה. למכרה שלהם היתה מחלבה מחוץ לעיר ב- ORCZY-UT. האשה התגוררה בחלק האחורי של המחלבה היה אזור מופרד, שם גרה האשה ולשם לקחה את EVI כשותפה.

אני לא זוכר בדיוק כמה, אבל למיטב זכרוני היא ביקשה סכום גבוה ותשלום של ששה חודשים מראש. כעבור ימים מספר, ביקשה להעלות גם את המחיר הזה, וקיבלה כמה שרצתה כי לא היתה ל-EVI ברירה אחרת.

המסמכים שלה היו מקוריים.

יום אחד באה אלינו אמא שלה TONKA NENI , להיפרד. גם היא עברה להתגורר במקום אחר כנוצריה. גם DEZSO BACSI  תכנן לעבור לאותו המקום אך לא מצא עדיין את הזמן מתאים לכך, היו חסרים לו עוד מסמך או שניים. הם הלכו לביתו של איש אחזקה של מפעל קטן והחליטו שלא יצאו מהחדר עד שתחלוף הסכנה.

אבא, אחרי שהפצרנו בו רבות, החליט להתחזות גם הוא לנוצרי. היו לו טיעונים רבים נגד: מה כבר יכול לקרות לאיש זקן כמוני אם אעבור לגור ב"בית  יהודי". אבל אנחנו הבאנו כנגד טיעוניו דוגמאות מהארצות השכנות שכאשר היה מדובר ביהודי זה לא היה משנה המין או הגיל, הגורל היה שווה. הוא השתכנע.

קרצ'י חיפש עבורו דירה, במשך ימים ארוכים, לא מצא דבר. עד שיום אחד ראה מודעה בקיוסק ב HORTHY MIKLOS KORTER שברובע XI ברחוב TEMESVARY UCCA מס.5 , מוצעת דירת רווקים.

הוא נסע מהר לבדוק את הדירה. המחיר התאים, בעל הבית היה מגוייס בחזית הסובייטית, אשתו התכוננה לסע אל בית הוריה  ל MAKO  כך שבשמחה מסרה את הדירה עד ל 1 בספטמבר. זה היה סוף חודש מאי ומאד שמחנו שהבטחנו את הדירה לשלשה חודשים, עד אז בודאי תסתיים המלחמה, חשבנו.

לצערינו טעינו מאד מאד.

בעלת הבית בקשה המלצות ובטחונות, אנחנו נתנו לה את כתובתו של ידידנו  ERDELYI KALMAN בעל בית מסחר לדברי ספורט,  מ- TEREZ KRT.31 , שכביכול, הדייר החדש נמצא אתו בקשרי מסחר כסוחר עצים שמספק לו מגלשי עץ לסקי.

לאבא לא היו כל מסמכים. רק טופס ריק של פרטים מזהים. איזה שם, גיל,דת וכו' נרשום?

XIV

אבא לקח איתו כלי מיטה של קרצ'י עליהם היו רקומיות האותיות: RK . כאדם שנולד מזמן בחבל סקסוניה, התאים לו השם עם הצליל הגרמני RENZ KAZMAR. כעיסוק, רשמנו סוחר בעצים. לגבי הגיל, מכיוון שעד גיל 70, ביקשו גם הצהרה, רשמנו 71.

אבא המסכן התלבט מאד אם לעבור למרות שכבר לקחנו את הדירה ושילמנו עליה. מהרגע שעבר, עד שעזבנו ונסענו, התראינו אולי פעמיים או שלש בלבד.

הגרמנים שדדו את המדינה לאורכה ולרוחבה, בעיקר את האזורים הכפריים.

בתחנות הרכבת אפשר היה לראות רכבות לאין ספור כשעליהם כתוב באותיות ענק בגרמנית:        LIEBESGABEN AUS UNGARN".

היו אלה חפצים שנשדדו באופן רשמי ביוזמה פרטית של ה- SS, SA, GESTAPPO וה- WERMACHT מהקצת שעוד נשאר.

ברחבי המדינה, הוקמו גיטאות, תחילה בשטח רחב, לאחר מכן בשטח צר מאד מגודר בגדירות.

בגיטאות, המצב היה קטסטרופלי, אני כבר לא מדבר על אפשרות להתארגן במקום שהיה בדרך כלל בי"חר ללבנים, שלא היה מבנה סגור אלא סככה צמודה למחצבה, פתוחה מהצדדים שנועדה לייבוש הלבנים. או צריפים באזור הצועני שהיה מוקף גדר עץ גבוהה של 5-4 מ'. את הרווח בין הקרשים בגדר היה צורך לסגור ואת החלונות שפנו לרחוב היה צורך לצבוע בצבע אטום או לחסום בקרשים.

לכל מבוגר הוקצעו 2 מ' רבוע למגורים, כאשר בפועל היה בקושי חצי מ'.

בהרבה מקומות לא היו מי שתיה. תנאי המחיה שאפו ל "0". מצב ההיגיינה והתברואה היה בלתי נסבל וקשה לתאר את הזוועה.

כל זה נעשה ע"י השוטרים שהיו גוף סמכותי, לא אנושי, סדיסטי ומענה.

במקום שלא היה בנמצא בית חרושת ללבנים או מקום דומה, שימש בית הכנסת המקומי כמקום איסוף של היהודים.

אתם יכולים לתאר לעצמכם את המצב כאשר בבית כנסת קטן שיש בו מקום ישיבה ל150 או 200 איש, ודוחסים לתוכו 1000 ואולי יותר.

בעיירה VESPRIM שם "זכו" יהודי העיירה והסביבה למקום בבית הכנסת, צנחה רצפת "עזרת הנשים" מלמעלה לקומה הראשונה מכובד האנשים שדחסו לשם.

האוכלוסיה הנוצרית התעלמה לחלוטין מהגשת עזרה כלשהי. במקומות מעטים בלבד קרה שרצו להעביר או להבריח מעט מזון או דברים נחוצים אחרים אל תוך הגטו.

אבל לעומת זאת, כן קרה לעתים קרובות, הם היו שודדים את בתי היהודים שעתיים אחרי שבעלי הבית נאלצו לעזוב בחיפזון את בתיהם ורוקנו אותם.

היהדות היתה מחוץ לכל חוק. המקרה העצוב הבא שסיפר לי ידידי ושותפי הפליט, רופא הילדים ד"ר   TAKACS SANDOR מהעיר DEBRECEN, מוכיח זאת:  זה קרה בגטו ב-DEBRECEN, רופא ראשי, בהשפעת המאורעות, אולי ברגע של אי שפיות, הזריק רעל לכל משפחתו. הוא רצה להתאבד גם כן אבל כמות הרעל לא הספיקה והוא נשאר יחיד מבני משפחתו בחיים.

המשטרה לא שלחה חוקר מקרי מוות כפי שנהגה במקרים אחרים, לא עצרה ולא הענישה את האשם ואפשרה לרוצח להסתובב בתוככי הגטו בין שאר היהודים.

את 5000 יהודי MAROSVASARHELY והסביבה אשר לא נמצא להם מקום מתאים לרכוז, אספו אל פאתי יער בגבולה של העיירה, ושיכנו אותם בשטח הפתוח. הרשויות לא הטריחו את עצמם לעשות אפילו איזה מחסה מקרשים עבור הילדים והחולים. זה קרה בחודש אפריל, כאשר באזור ההררי הזה ירד עדיין שלג.

כאשר פנו בבקשה לעשות משהו בנדון, קיבלו את התשובה: "גדרות התיל יכסו עליכם".

ב MUNKACS היכן שרכזו כ-15.000 יהודים כמעט ללא מזון או אמצעי מחיה, אירעו טרגדיות.

הורים קרעו מידי ילדיהם את חתיכת הלחם הקטנה או שאריות המזון שמצאו או גנבו במקום כלשהו.

כאן לא הכניסו את היהודים ה"נבחרים" אל בין חומות הגטו. ימים ספורים לאחר סגירת הגטו גררו חיילים גרמנים את היהודים מבתיהם וללא כל אזהרה הרגו אותם ביריות.

XV

MUNKACS היתה העיר היחידה בהונגריה בה התקוממו היהודים כשהגיע זמנם להשלח למחנות, לצערנו ללא תוצאות.

לא רק שהם לא הצליחו לעצור את המשלוחים אל מחוץ למדינה, התוצאה להתקוממות היתה מצערת מאד: בו ביום הכפילו את מספר המשלוחים ב-10.

רק כמה צעירים אמיצים ברי מזל הצליחו לברוח בחסות החשיכה ולהגיע לבודפשט.

בעיר KASSA הקיפה את הגטו חומת אבן גבוהה. מספר בחורים ובחורות ניסו להוביל את הבריחה מהגטו.

שוטרים הבחינו בהם וירו לעברם. בחורה אחת ומספר בחורים נהרגו. את גופות ההרוגים הציגו לראווה כדוגמא, ולא איפשרו להביא אותם לקבורה.שאר הבורחים הצליחו להתחמק ולהגיע לבודפשט, ושם, מתחזים לנוצרים בעזרת מסמכים מזוייפים השתדלו להיעלם בתוך ההמון.

ב- UNGVAR שם ריכזו את היהודים בשני גטאות: בבית החרושת ללבנים רכזו כ- 10.000 יהודים ובמגרש העצים של GRUNFELD היו כ-4000 איש, נעשו כל הזמן מעשי גבורה.

במחנה הקטן יותר בו היו פחות אנשים חלו כמה מהם במחלת הטיפוס. את יושבי המחנה הגדול שלחו בטרנספורטים למחנות ההשמדה, אבל לגבי המחנה הקטן, לא התקרבו אליו בגלל מגפת הטיפוס. עד מתי? ומה קרה איתם לאחר מכן, אינני יודע.

בעיר KECSKEMET   ריכזו את כל היהודים מאזור מפגש הנהרות "דנובה וטיסה". מפקד הגטו היה הסרן ZEOLDY הידוע בכינויו: "התליין מ UJVIDEK ".

אנחנו יכולים לתאר לעצמנו איך עינה ופגע באותם יהודים מותשים, חסרי הגנה.

כאן הוא כבר לא הופיע כקצין הונגרי, אלא כקצין גרמני לבוש במדי הצבא הגרמני.

היו פעמים, שאת הנשים ציווה להפשיט והצעיד אותן ערומות כביום היוולדן הלוך וחזור בחצר, לקול צחוקם של השוטרים והשומרים.

הוא עצמו היה עובר בית השורות כשבידו שוט עם מסמרים והיה מצליף בשוט בכל מי שעברה בסמוך אליו.

ב- DUNASZERDAHELY , יחסית למקומות אחרים, המצב הפך להיות קטסטרופלי, רק בימים האחרונים של הגטו.

שלשה ימים לאחר פלישת הגרמנים למקום, בזזו חיילים את חנויות היהודים, כשבידם אישורים רשמיים לכך.

את הסחורות העמיסו על כלי רכב שהחרימו מהיהודים.

דברים פעוטים הם מסרו למרכז הקהילתי המקומי לחלוקה לנזקקים. את השאר לקחו.

הם החרימו לאמא את המשאית ששופצה רק לאחרונה, את מכונת החישוב המכנית שלה ואת מכונת הכתיבה.

את הגברים בני 18 עד 50 גייסו לצבא לעבודות כפיה. אז גוייס גם גיסי ALFRED . צווי הגיוס כיוונו לכל חלקי הארץ. הוא הוצב במצודת  .IGMAND

מכאן יצאו לפנות את החורבות שנותרו אחרי ההפצצות אל המגרש של חברה בשם: VACUM-OIL COMP.

גיסתי רוז'י, יחד עם עוד נערות בנות גילה, בנות 22-16 נשארו באזור לעבוד בעבודות חקלאיות.

המשרתות שעבדו בבתי יהודים ונאלצו לעזוב, נלקחו כנראה לעבודות בסרביה.

אבל כל האמור הם שמועות לא מבוססות שהגיעו לאזני מגב.BUKCHER מ- DUNASZERDAHELY , שסיפרה עוד שהרכבות שיצאו הופצצו ומתוך 200 הנוסעים עליה רק 60 נותרו בחיים.

גם שם התחילו להעביר את היהודים לדירות מרוכזות. בתחילה "ניקו מיהודים" רק את 3 הרחובות הראשיים. זה עדיין לא היה נורא כל כך כי הדירות היו די גדולות. שבוע מאוחר יותר הגיעה ההוראה שיהודי לא יכול להתגורר במקום אחר חוץ מאשר 3 רחובות מסומנים לכך. עכשיו כבר נאלצו 20 ולפעמים יותר אנשים להתגורר בחדר אחד.

אין לשכוח שב- DUNASZERDAHELY חיו כ-3000 יהודים, ונוסף לכך הביאו לשם גם את כל יהודי האזור:עוד 1000 במספר.

הציבו במקום 150 שוטרים חדשים, מאומנים לתפקידם, כי את המקומיים פחות או יותר כולם הכירו.

הגיעו גם חוקרים ממשרדי הבילוש שבשיטות של עינויים איומים, חקרו וניסו להוציא מהאנשים, היכן החביאו את חפצי הערך שלהם ותכשיטיהם.

גם את גיסתיLOLO  עצרו ועינו במשך יומיים ומכיוון שלא היה לה במה להודות, שיחררו אותה לבסוף ושלחו אותה הביתה.

שלחנו את סוכן הבית שלנו ROMAN JOZSEF כדי שינסה לדבר עם אמא והמשפחה, אבל הוא חזר ללא תוצאות.  במרחק של 25-20 צעדים האחד מהשני, עמדו השוטרים על הקו שסומן על הכביש, ולא היה אדם שיכול היה להתקרב לגטו.

היה אצלי ה"זאב שהתחבא בעור כבש", זה שנודע בדעותיו הימניות הקצוניות, הנגר אומן MATIS GYULA. "צר לי על היהודים" אמר. לדעתו, " אולי לא בצורה כזו, אבל בהחלט מגיע להם הגורל שלהם, הם כבר גזלו גנבו והתעשרו מספיק על חשבוננו." במלים אלה השתמש .

XVI

גם את הנערות הצעירות שעבדו בחקלאות, החזירו לגטו.

גם הדאר כבר לא הגיע בצורה סדירה. הכל נבדק בידי הצנזורה ומעט מאד מכתבים המשיכו בדרכם אחרי הבדיקה.

למעשה, במעט מאד גטאות התאפשר לשלוח מכתבים או חבילות.

היו גטאות שלא נאסר בהם באופן רשמי לשלוח מכתבים וחבילות אבל הנמנעים לא קיבלו את דבר הדאר שנשלחו ושעבורם היו אלה ממש "אוצרות".

STERN GIZI NENI ו-MIK BACSI , אינני יודע איך לכנות זאת, מעשה אמיץ או מעשה שלאחר יאוש, החליטו להתאבד. הדוד נשאר בחיים.

אחרי כמה ימים, היה זה יום רביעי, הגיעה הוראה שיש לרכז את היהודים בבית הכנסת, במרכז הקהילה היהודית שהיה צמוד אליו ובביתו של הרב.

קשה לתאר איזה דוחק היה. היו שם 4000 איש. רק לחולים ולילדים היה גג מעל ראשם. גם אלה שהיו מגויסים להגנת המולדת ועד אז היו פטורים מענידת הטלאי הצהוב, נעצרו. על אספקת מזון או אמצעי מחיה בסיסיים אף אחד לא חשב. רק כמה נוצרים רחמנים שלחו פנימה כמות מזערית של מזון. אבל מה זה עבור 4000 אנשים מורעבים?

המצב היה עד כדי כך גרוע שאפילו כמה חיילים גרמנים, ארבעה במספר, שייצגו את מפקדת הצבא העירונית, התערבו ודרשו מהעיריה לספק מזון ליהודים הכלואים.

זה היה מעשה יפה מאד אבל אינני חושב שזה הספיק להמון כולו או אפילו לחלק ממנו.

כל אחד יכול היה להביא איתו חבילות אבל רק מה שיכלו לסחוב ביד או לשאת על גבם. רק בתרמיל גב או בצרור עטוף במטפחת. לא מזוודות ולא ארגזים.

ניסינו בדרכים שונות להציל את המשפחה מהגורל הנורא והעצוב הזה:

DEUTCH NANDOR שהיה מגויס למפקדת חיל האויר הגרמני והיה מוצב בשדה התעופה, אמר שינסה לארגן משאית צבאית ומדי צבא גרמני ושירד ל-DUNASZERDAHELY להביא משם את המשפחה.

האפשרות השניה שהיתה הגיונית יותר: UNGAR LIPI חברנו, למעשה בעלה של WEISZ MARGIT , בת הדודה שלנו, אמר, שמכר שלו, קצין משטרה בעל דרגה גבוהה, ישלח הוראה כתובה וחתומה על ידו וכך יעביר אותם לבודפשט.

לצערנו שום דבר לא הצליח. לדעתי, כבר לא היה סיכוי מלכתחילה לאף לא אחת מהאפשרויות האלה, רק שניהם רצו לעשות את עצמם "גדולים" ולהראות עד כמה הם דואגים למשפחה וכמה הם טובים.....

ב- 15 ביוני, לא יכלו גם הם (יהודי DUNASZERDAHELY ) להימלט מגורלם. העלו את כל 4000 האנשים על קרונות רכבת משא. הם קיבלו כמות זעומה של לחם ומים ושלחו אותם לדרך לא נודעת למשך זמן לא ידוע.

את החפצים שלהם שהיו כל רכושם העמיסו על שתי משאיות נפרדות שהזמינו במיוחד כדי שיהיה יותר מקום לדחוס אנשים על הרכבת.

על כל קרון שהיה מיועד לבהמות העמיסו 80-70 איש והרכבת יצאה לדרך.

המשאיות עם החבילות נשארו מאחור.

יומיים מאוחר יותר עוד עמדו דחוסים בקרונות בשמש היוקדת של חודש יוני בתחנת רכבות המשא של KOMAROM , עם דלתות נעולות.

מאותו יום לצערי איננו יודעים מה עלה בגורלם.

כפי ששמענו, בנה הקטן של LOLO , שכב עם דלקת ריאות ואנחנו מקוים שהחזיק מעמד בדרך.

כמה ימים מאוחר יותר, באה אלינו אשה מ- DUNASZERDAHELY , והציגה את עצמה כאשת אחד העובדים שעבד אצל אמא, וספרה שרוז'י גיסתי, בדרכה לרכבת, בקשה ממנה שתחפש אותנו ותבקש עבורה בגדים, ושהיא (רוז'י) תכתב לה מאוחר יותר את הכתובת שלשם תשלח את הבגדים אחריה.

כך, עם אגדות ילדים כאלה היא ניסתה להוציא מאיתנו דברים. כנראה, בזמן שלקחו את הרכוש של היהודים שנותר "הפקר", לה לא נשאר מספיק!.

כאשר התגוררו עדיין בגטו ולא בבית הכנסת, שהתה כל המשפחה בביתם של HAAR GYULA ושל אשתו REIZI NENI  שהיתה אחותה של אמא. ביתם עמד בתוך המתחם השמור ע"י חגורת השוטרים,

חיפש אותנו BABEL FERENC שהיה הנהג שלנו והתגורר גם הוא באותו מתחם, כך שאמנם בקושי אבל הוא יכול היה ליצור איתם קשר.

מהר מאד אספנו חבילה של שימורי מזון שונים. אנחנו כבר ידענו מה קורה אחרי שמרכזים בצפיפות במקומות מגורים מסויימים.

מערי דרום הקרפטים זרמו הטרנספורטים למחנות רכוז והשמדה.

אנחנו מקווים שהחבילה שלנו הגיעה ליעדה ושלמרות תוכנה הצנוע, היא היתה לעזר ועשתה שרות טוב.

לשמירת הסדר הפנימי בגיטאות, מינו שוטרים יהודים שקיבלו סמכות מלאה למלא את תפקידם.

ב- PECS למשל ציידו אותם אפילו בנשק בצורת אלות.

לצערנו השוטרים היהודים, אם הודות לחריצות יתר עצמית שלהם, או בגלל שאיימו עליהם, התנהגו בצורה מכוערת מאד ואגרסיבית אל אחיהם.

בדיוק בגטאות של  PECS ו- SZABADKA ביקר ANDRE LASZLO "האמיץ" מזכיר משרד הפנים. העיתונות שרה שירי הלל לאומץ ליבו וציינה שערך את כל הביקור בלא שיש עליו נשק. באמת היה צורך באומץ רב להסתובב רק בליווי משמר אזרחי בין אנשים תשושים ומזי רעב, ללא כל אמצעי הגנה. .....

XVII

היהודים, גברים ונשים בערים הראשיות וגם בעיירות הקטנות, גויסו ע"י הצגת הודעה בכתב לעבודות כפיה

הנשים, ללא ילדים או רווקות עד גיל 30, והגברים מגיל 18 ועד 50.

גם לי קראו באמצע חודש מאי. היה עלי להתייצב ב- IKERE JASZBERENY ב 24 לחודש.

גם "מועצת היהודים" היתה אמורה להקצות מקרב עובדיה לעבודות כפיה.

אחוז אחד, שכולל 200 איש במספר קיבלו פטור.

מספר המתאימים לגיוס מקרב עובדי "מועצת היהודים" היה 600 איש, חלקם שייכים למעגל החברים והקרובים של חברי וועד הקהילה. למחלקה הרשמית לדיור שהיתה מורכבת ברובה מאותו מעגל חברים וקרובים, היקצו 160 אישורי פטור, ורק 40 האישורים הנותרים, נחלקו בין כל שאר החברים. כך שרק מעטים זכו לפטור מגיוס.

גם אני לא קיבלתי את הפטור המיוחל, והתגייסתי.

הבדיקה הרפואית היתה עניין של מזל. תלוי איך הצלחת לשכנע את הרופא המאשר בדבר מחלתך. כי לא בדקו באמת אף אחד.

לי, כנראה היה מזל כי בלי כל צרמוניה, תוך דקה, אובחנתי כלא כשיר לעבודה ושוחררתי.

חשבתי לתומי שהשתחררתי מהדאגה בעניין הגיוס לעבודות כפיה, לזמן ארוך, אבל טעיתי.

יומיים-שלשה מאוחר יותר הופיעה הוראה בדבר גיוס מיידי של היהודים. בני שכבת הגיל שלי נקראו להתייצב ב-5 ביוני.

לפי הפרסומים על לוחות המודעות, היה עלי שוב להתייצב ב- JASZBERENY.

האם להתגייס? האם לא להתגייס? אדם, לא ידע איך לנהוג נכון ובחכמה.

אם יתגייס, יינצל אולי מהגורל האכזר שנסתמן לאוכלוסיה האזרחית, אבל הוא מתנתק לגמרי מכל קשר עם משפחתו.

אם לא יתגייס, יחסוך אולי את האפשרות להישלח לשדה הקרב.

הבחירה קשה.

אני ראיתי לנכון וחכם, לעשות הכל כדי להשאר יחד עם משפחתי.

עם חברי ROTMAN BELA , שיחד איתו כבר התגייסתי ולמזלנו גם השתחררנו בעבר, ישבנו לדבר ולחשוב מה יהיה צעדנו הבא.

היה זה כבר יום ראשון, ובבקר יום שני היה עלינו להתייצב ב- JASZBERENY במפקדת הגדוד לעבודות בשרות הצבורי.

מפאת קוצר הזמן לא היתה לנו הרבה ברירה. יכולנו לעשות רק דבר אחד: להכנס לגוב האריות, לבית החולים הצבאי של ה-SS ולהציע את עצמנו כנהגים או כמלווים. זה היה פוטר אותנו מחובת הגיוס.

מכיוון שהיה זה יום ראשון ומנהל בית החולים לא היה, יכולנו לדבר רק עם מזכירתו שלדעתה, היה צורך בנהגים באגף העליון אבל בלי אישור של הממונה עליה, לא יכלה לקבל אותנו, והציעה שנחזור למחרת בבקר.

מכיוון שלמחרת היינו אמורים להתייצב במקום הגיוס, לא היה כבר על מה לדבר.

ביום ראשון בערב ארגנתי את הציוד שלי ובלב כבד נפרדתי מהיקרים לי. לא ידעתי מתי אזכה לראות אותם שוב בגלל המצב שהיה בכי רע. מעיירות השדה נמשכו כל הזמן הטרנספורטים למחנות הרכוז וההשמדה, ולא היה זה מן הנמנע שבמוקדם או במאוחר יגיע גם תורם של יהודי הבירה וגורלם יהיה כגורל אותם האומללים.

לפני תחנת הרכבת המזרחית התגודדו אלפי מתגייסים יהודים. אף אחד לא בא ללוות אותם כי סביבת תחנת הרכבת לא היתה מקום מומלץ ליהודים להסתובב בו. שם, היית צפוי תמיד למעצרים.

את פנינו, המתגייסים, קיבלו שוטרים בכניסה לתחנה ולמרות שהרכבת עמדה לצאת בעוד דקות מספר, לא נתנו לנו להכנס אלא סידרו אותנו בשורות ברחבה שלפני התחנה.

קיבלנו הוראה לחכות וכשתגיע הרכבת המיוחדת עבורנו, יכריזו עליה, כי ברכבת הסדירה לא היה מקום, רק לחלק קטן מאיתנו.

בינתיים נהיה כבר חצות הליל.

פתאם קרא לנו פקיד הרכבת להתפזר כי רחבת תחנת הרכבת הוא יעד להפצצות מטוסים, ובגלל האזעקה הקרובה במילא לא תצא הרכבת לפני עלות השחר.

אתם יכולים לתאר לעצמכם איזו הפתעה מהולה בשמחה, כאשר אני, הרבה אחרי חצות, חוזר באופן בלתי צפוי.

אמנם היה זה רק לכמה שעות קצרות אבל בכל זאת היתה זו מתנה נפלאה לכולנו.

למחרת בחמש לפנות בקר כבר עמדתי שוב, יחד עם מאות חברים לצרה בתחנת הרכבת.

בערך עד השעה שבע, הסתובבנו, כשלבסוף הודיעו שהרכבת להסעתנו הגיעה.

היתה זו הפעם הראשונה מתוך הפעמים שהתגייסתי, שנסעתי למקום הגיוס ברכבת להובלת בהמות.

עלינו, ובערך בשעה תשע, הגענו ל-  HATVAN . כאן היינו אמורים להחליף רכבת.

כאן קיבל את פני ההמון היורד, קצין בדרגת סרן אם אני זוכר נכון. היינו כמה מאות, אולי אפילו יותר מאלף. העמיד אותנו בשורות ולהפתעתנו הרבה, נתן הוראה להזיז את הטור.

הלכנו והלכנו, אחרי שעה וחצי של הליכה, עברנו בערך 8-7 ק"מ. בהתחשב בכך שסחבנו על גבנו את הציוד בשמש היוקדת של חודש יוני היתה ההליכה קשה מאד ומעייפת.

הגענו לגדת נחל בוצית, כאן קיבלנו פקודה מאחד הקצינים, לא ללכת לשום מקום לפני שנקבל הוראות.

XVIII

לא הבנו את ההגיון בדברים. גם לא הכרנו בסמכותם של קצין זה או אחר עלינו, כי בעצם עוד לא היינו מגויסים, אבל החם הרב, העייפות, וההתרגשות מהאירועים , הראו בנו את אותותיהם, כך שבלי כל הרהור ובלי התנגדות, עשינו כל מה שציוו עלינו באותו  הרגע.

היום חלף בלי שעשינו דבר.

היה כבר תשע בערב, כאשר התקרב אלינו חייל רכוב על אופניים. הוא פקד עלינו להסדר בשורות ולצעוד מייד חזרה אל עבר תחנת הרכבת של HATVAN .

כאשר הגענו לשם, קיבלנו הסבר להוראה המשונה הזו: בערב הקודם, כאשר הגיעו המסכנים, או אפשר לומר המגוייסים חסרי המזל שהצליחו לעלות על הרכבת הראשונה הסדירה ל- HATVAN . נאלצו לחכות שם שעתיים שלש לרכבת שתיקח אותם הלאה ל- JASZBERENY .

בזמן שחיכו בתחנה המואפלת בחשיכה מוחלטת, התנפלו עליהם המון רב, התקיפו אותם ושדדו את הציוד שהיה עליהם. ציוד שלא היתה להם אפשרות להשלים לאחר מכן, וגם לא חסכו מהם את ההתעללות האכזרית.

אתם מתפלאים ודאי על כך שההתנגדות היתה כה מעטה, אבל צריך להתחשב בכך שהמתקיפים היו ברובם שוטרים ושומרים מצויידים בנשק.

סיבה נוספת שבגללה הוביל אותנו אותו קצין אנושי למסע שנראה לנו כה מיותר, היתה הידיעה שבאותו היום היו אמורות לעבור במקום מספר רכבות טרנספורטים למחנות הרכוז, ויותר מכך, באותו היום אספו את כל הגברים מגטו HATVAN והעבירו אותם למחנות. היה חשש שהקבוצה שלנו, כולה או בחלקה תיפול בידיהם של השוטרים ושהם ימצאו עצמם ברכבות בדרך אל מחוץ למדינה....

זו לא היתה אפשרות דמיונית. היו כבר מקרים שמגויסים חדשים או כאלה שזה עתה השתחררו, או קבוצות שנעו עם אישורים צבאיים והיו בדרכם לתחנת הרכבת, מצאו את עצמם על רכבות למחנות הרכוז וההשמדה..

הרכבת שלנו כבר חיכתה בתחנה. 14 או 16 קרונות להובלת בהמות עמדו לרשותנו.

משונה היה לראות שעל הקרון הראשון מאחורי הקטר עמד משוריין שקנה התותח שלו כוון אלינו. עם קצת דימיון אפשר היה לחשוב שקנה התותח הוא שמאלץ אותנו לנסיעה הזו.

בחצות הלילה הגענו לתחנת הרכבת של JASZBERENY . במרחק 10 דקות משם היה מה שכונה מקום המגורים החדש. מחנה מאורגן ומסודר יפה מאד.

בכניסה למחנה קיבל את פנינו הקולונל ZENTAY  .

"נו, נשארו בפשט עוד יהודים?" הדהדו המלים. "מתחם המגורים סגור בלילה. חכו עד הבקר ותורכם יגיע".

התמקמנו איך שיכולנו: חלק בצד הדרך, חלק בתעלת הניקוז של מי הגשמים. ומכיוון שכל החבורה היתה מאד עייפה, נרדמנו תוך דקות.

בבקר הכניסו אותנו פנימה. כאן נודע לנו שחלק מאלה שהתגייסו מספר ימים לפנינו נמצאים עדיין בערבה הקרובה: MIZSEPUSZTA, וחלק גדול יותר הובלו למרחק של כ-50 ק"מ משם לתיקון ניזקי ההפצצות מהאויר ולסילוק ההריסות.

לפי הידוע, הפצצות כוחות האויר הסובייטים בהונגריה נגד נקודות מפגש של מסילות ברזל, ונגד ערים גדולות, גברו אולי היה זה רק שכנוע עצמי מכיוון שמשלוחי היהודים ברכבות את מחנות המוות מהונגריה, התחילו כבר. בנקודת זמן זו אירעה גם ההפצצה הגדולה על SZOLNOK .

רק בשעות אחר הצהרים המאוחרות הגיע גם תור הקבוצה שלנו, מכיוון שקבוצות גיל שונות מהימים הקודמים עוד התעקבו.

ראוי לציון שמי שהזכרתי קודם: קולונל ZENTAY שלפני כן היה מפקד גדוד משוריינים ברחוב ACS בבודפשט והיה "טורף" את נהגי המשוריינים היהודים ששרתו תחתיו, השתנה לחלוטין, התלוצץ והתבדח איתנו. הסתבר ששנאתו לגרמנים היתה עזה יותר משנאתו ליהודים.

אם מישהו הראה לו אישור פטור גרמני משרות, היה פשוט קורע אותו לגזרים: "זה חתיכת זבל גדולה" היה צועק, ושולח את המציג חזרה לשורות.

הגיעה זמן הבדיקה הרפואית. רק נכים ופסחים נשלחו לראות רופא. כשהתייצבתי והודעתי שרק לפני 6-5 ימים היייתי ושוחררתי מסיבת מחלה, לא התחשבו בזה ואמרו לי להודיע על כך למפקדי כשאגיע לגדוד. הוא ישלח אותי לבית חולים ואם אמצא שם חולה הם ישחררו אותי.

הייתי מדוכא, ידעתי מה פירוש הדבר.

בגיוס הקודם, לאור תלונותי זה לקח 5 חודשים כאשר לפחות 20 רופאים בדקו אותי ולא פחות וועדות רפואיות עברתי עד שהצלחתי להשתחרר. אבל מה יכולתי לעשות? חיכיתי.

פתאם הודיעו שמי שהיה בבדיקה מקיפה מחודש מאי של השנה שעברה ועד חודש מאי, יעמוד בקבוצה נפרדת. גם אני עברתי את הבדיקה שהביאה לשחרורי בתקופה האמורה, התייצבתי.

לא היינו רבים, אולי 50 איש.

חיפשו לכל אחד מאיתנו את המסמכים שלו ביומן הוועדות הרפואיות ואם נמצאו מתאימים, שלחו את המתייצב לקבוצת המשתחררים.

מצאו את המסמך שלי וגם אני השתחררתי.

זה מעניין שאת החלטתו של הרופא שלהם מלפי שבוע לשחרר אותי לא קיבלו ואת המסמך שנכתב לפני שנה, כיבדו.

XIX

בגלל האירועים שקרו ערב קודם בתחנת HATVAN , לא שלחו אותנו דרך שם בחזרה.

במקום זאת, סחבנו את הציוד הכבד שלנו לאורך 20 ק"מ לכיוון תחנת הרכבת של NAGYKATA  שלא ישבה בצומת רכבות גדולה.

גם כאן קרה אירוע לא נעים: חייל שיכור ניטפל אלינו. (יכול להיות שהיה נוהג כך גם לולא היה שיכור).

הוא התחיל להתגרות בנו. חלקינו לא התייחס אליו וזז הצידה. אבל אלה שהצליח לתפוס, השכיב אותם באבק ובבוץ. אין לשכוח את העובדה שהוא איים עלינו באקדח טעון.

בינתיים, נכנסה הרכבת למזלנו לתחנה ועלינו עליה.

בלי אירועים יוצאי דופן והרפתקאות נוספות, הצלחנו לבסוף להגיע חזרה לבודפשט ועזבנו את תחנת הרכבת המזרחית.

עכשיו, משהשתחררתי, אני שוב בבית. מה עושים עכשיו? צריך לקחת דירה, להשיג מסמכים והקשה ביותר תלושי המזון. למעשה לא עצם השגת התלושים היתה קשה, כי זה היה רק שאלה של כסף. אלא ההצהרה על רכישת תלושים שהיתה אמורה להתבצע בתחנת המשטרה כמובן באותו השם שמופיע על המסמכים.

מסמכים עבור ארנה וז'וז'יקה אולי יכולנו כבר לקבל אצל PONGO GEZA , גם אם הם לא היו ממולאים כראוי, אפשר היה לזייף ולהשלים אותם. בכל אופן, במקרה של חקירה משטרתית או בדיקה הי בהם שמץ של אמת. עבורי חשבתי, שאם לא אמצא רעיון טוב יותר, אקח בחשבון את התעודות של PONGO GEZA עצמו שאמנם היה מבוגר ממני בתשע שנים או שאזייף לי את גילי הנכון.

עבור ארנה והילדה, משפחת, SZEKELY KALINA ETA , הציעו את חבריהם משפחת GERO , שאני, גם אם לא מקרוב, אבל מכיר. משפחת GERO המתגוררת ב- SASHALOM, הציעו שאת ארנה ואת הקטנה, תמורת P .-1000 לחודש, יארחו כנופשים נוצרים.

GERO היה אצלינו בהזדמנויות שונות לסכם את הפרטים, וכבר הסכמנו למעשה על הכל אבל עוד לא מצאנו את הזמן המתאים למעבר.

אבל בסופו של דבר בגלל האירועים הלא צפויים שקרו, לא יצא מזה כלום.

יום אחד, התקבלו במשרדי "מועצת היהודים" בערך 1500 ואחרי כמה ימים עוד 5000 גלויות שהועברו ממפקדת הגסטפו.

נאמר שיש אפשרות לשלוח דרכם תשובות לגלויות אלה שיכללו לא יותר משלושים מלים על גבי גלויה. התשובות יועברו לגסטפו דרך "מועצת היהודים" ויגיעו לנמענים מהר ככל האפשר.

גלויות אלה בעלות נוסח קצר וכמעט זהה, נכתבו בידי אלה שנעצרו בעבר בתחנות הרכבת והועברו למחנה KISTARCSA , משם המשיכו אל הלא נודע. לא היתה עליהם חותמת דאר. כנראה ששליח הביא אותם.

כתובת השולח בכולם היתה WALDSEE . איפה זה היה? באותו זמן לא ידענו. חיפשנו את שם המקום על המפה ואם אינני טועה מצאנו שלשה או ארבעה מקומות בשם זה. נראה היה לנו שמדובר במקום שנמצא באוסטריה תחתית.

המילים אמרו בערך כך: "אני בסדר, אנחנו עובדים, אני שולח דרישת שלום, " וחתימה.

עם משלוח גלויות אלה הגיעה הידיעה הראשונה מידידתנו BRUNNER VERA שעוד חודשיים וחצי קודם לכן, ב-20 לחודש מרץ, נעצרה ומאז לא שמענו ממנה.

אתם יכולים לתאר לעצמכם את השמחה של הוריה כאשר הבאתי להם מיד את הגלויה הכתובה בכתב ידה.

במשך רבע שנה לא שמעו דבר מילדתם וחיו בחוסר וודאות נורא לגבי גורלה. למעשה גם עכשיו לא ידעו יותר, אבל לפחות ראו את כתב ידה, דבר שגרם להם טיפת נחת.

בגל הפצצות נוסף, נפגעו המרפאות ובית החולים ברחובUCCA   COLUMBUS ו- MEXICO UT .

לא היה לאן לפנות את החולים והפצועים לכן העבירו אותם לקומת הקרקע של משרדי "מועצת היהודים".

שוב הופיעה הוראה חדשה. היא לא התייחסה לכל הונגריה אלא רק לבירה, בודפשט: ליהודים אסור להופיע במקומות בילוי ציבוריים כמו בתי קפה, תאטראות, בתי קולנוע, למעט במקומות כאלה שיש להם אזור מיוחד, מצויין בשלטים גדולים ומאירי עיניים: "במקום הזה באזור המגודר, גם ליהודים מותר לשבת". בהודעות הופיעו גם שמות המקומות בהם היה אזור כזה.

תאמינו או לא, אבל היו עדיין טפשים, חסרי רגש וגסי רוח שלא התביישו בזמנים קשים וקריטים כאלה, הלכו לקולנוע להשתעשע.

עוד הודעה הופיעה עם רשימה של כתובות בתי ה"כוכב הצהוב" שרק בהם היה מותר ליהודים לגור החל מה-18 ליוני 1944.

XX

מפאת קוצר הזמן וחוסר היכולת לבצע את ההוראה ולעבור עד תאריך היעד, קיבלו היהודים דחיה של שלשה. כך שעד חצות הליל של ה-21 חיוני, היו צריכים לסיים את כל הסידורים והמעבר.

אחרי תאריך וזמן זה, יהודי שימצא מחוץ לאזורים המסומנים, ייעצר.

לפי הרישומים ב"מועצת היהודים", חולקו וסומנו המגורים בבתי "הכוכב הצהוב" ל-250.000 יהודי העיר.

בשערי הבתים המסומנים היה צריך להציב שלט בגודל של 50 X 50 ס"מ שעליו היה מצוייר כוכב צהוב על רקע שחור, רצוי ממוסגר ומתחת לזכוכית כדי שיחזיק מעמד כמה שיותר זמן. סוכני הבית היו אמורים לשמור את השלט נקי וברור ובמקרה שהשלט נפגע, יש להחליפו מיד בחדש.

עם הרבה מאד בעיות ופרטים הצליחו לסיים את סימון אזורי המגורים.

החישוב בהקצעת המקומות היה שלכל נפש מגיע 2 מ"ר למגורים. היה קשה מאד לדייק לכן לעתים היו כאלה שקיבלו יותר וכאלה שקיבלו פחות. לא היתה מגבלה לגבי חפצים אישיים שהביאו מהבתים הקודמים . לגבי כסף מזומן כבר לפני כן יצאה הוראה שכל אחד יכול להחזיק לצורך מחיה לא יותר  מ- 3000 פנגו. כל סכום מעל זה היה צריך להפקיד תמורת קבלות באחד הבנקים, ולפי הזמנה, בכל חודש, אם לא היתה לאיש הכנסה, העבירו לו מתוך הכסף שהפקיד 1000 פנגו.

אבל מי שעבד, כי היו בעלי מלאכה שעדיין יכלו לעבוד, נאלצו להפקיד בבנק כל סכום שהרוויחו מעל לאותם 3000 פנגו.

מכיוון שכל אחד קיבל מקום צר מאד, רב הרהוט שהיה ברשותו, נשאר בבית שננטש.

כל מה שלא הועבר לבית החדש, נרשם ברשימה מדוייקת שנמסרה לסוכן הבית. והוא יחד עם מפקד המשמר האזרחי הנוצרי חתמו על הרשימה, נעלו את הבית ושמו עליו חותמת.

ה"בית היהודי" היה דומה לכלא. הדיירים היהודים יכלו לעזוב אותו במשך היום רק לכמה שעות ספורות  בזמנים מוגדרים. מבין הדיירים הנוצרים שעדיין התגוררו בבית, נבחר אחד שיהיה אחראי לבדיקת מספר היהודים והיה עליו להודיע מיד לשוטרים שבמשמרת, אם מישהו נעלם ולא חזר בזמן.

מתחת לכניסת הבית היתה רשימה של כל היהודים שהתגוררו בבניין לפי הקומות בהם גרו. כך רצו למנוע אפשרות בריחה.

בכניסה לדירות בהם התגוררו הנוצרים, תלו במקום בולט לעין שלט לבן עם סמל העיריה מודפס בצבע ומתחתיו כתוב באותיות שחורות: "כאן לא גר יהודי".

אנחנו, אחרי חיפושים מרובים מצאנו בשכנות אלינו, ברובע VI ב- SZOBI U. 4.III.15 , בדירת שלשה חדרים מושכרת של BAUER MIKLOS בדירה שפונה לרחוב. את החדר שפונה לרחוב. למעשה היינו צריכים להיות מרוצים מהסידור הזה כי למרות שהחדר היה קטן מאד, גרנו בו רק אנחנו שלושתנו ואף אחד לא הפריע במעבר דרכו.

בחדר השני גרה אשתו של בעל הבית עם אמה. BAUER עצמו היה מגוייס לעבודות.

בחדר האמצעי גרו שלש גברות כך שלא היה לנו צפוף מידי והסתדרנו לא רע עם השותפות שלנו למגורים, למרות המטבח המשותף שיכול היה להיות סיבה לחיכוכים.

את הרהיטים לא כל כך יכולנו להביא, כי לעומת דירת שלשת החדרים המרווחת בה גרנו קודם, עברנו לחור קטן וצפוף. אבל כאשר חשבנו על גורלם האומלל של יהודי האזורים הכפריים, החדר שלנו נחשב בעינינו, ארמון.

את בגדינו הטובים נתנו למשמרת לידידנו הנוצרים.

רק ברגע האחרון הצלחנו להשיג את החדר הזה ועברנו אליו ממש ביום האחרון שנקבע למעבר.

כל העיר רחשה כמו תל נמלים. 25% מתושבי העיר נדדו מדירה לדירה.

לצד המשאיות הענקיות להובלה, ניצלו כל אמצעי מתגלגל כדי להעביר את החפצים לדירה החדשה.

מראה של נשים או ילדים סוחבים ארגזים ענקיים ברחובות העיר, לא היה יוצא דופן.

כל אחד עבר כפי שיכול היה. העונש הצפוי: מעצר, הניע את כולם להשתדל ולהספיק לעבור בפרק הזמן שנקבע. כי אחרי פקיעת הזמן, לא רק שאסור היה לגור בבית לא מסומן, אלא שאסור היה כבר להוציא ממנו שום דבר.

המובילים ניצלו את המצב ודרשו סכומי עתק עבור ההובלות, שלא לדבר על הסכומים שגבו הפועלים עבור העברה וסדור חבילות או רהיטים אפילו למרחק קטן ביותר.

היה להם שגשוג, ואף אחד לא התערב בעניין ג'ונגל המחירים הגבוהים האלה.

בעלי מלאכה שבתי המלאכה שלהם היו בבתים, או רופאים שהיו להם מרפאות בבתיהם הישנים, יכלו להמשיך ולתת שרות בבתים הקודמים אבל כמובן רק בשעות שמותר היה לצאת החוצה.

בשעות הלילה אסור היה להכנס לבתים האלה

רופאים יהודים היו צריכים לציין על לוח שמם מגן דוד צהוב בגודל 10X10 ס"מ. הם יכלו לטפל רק ביהודים.

XXI

עוד בתחילת האירועים, התחילו לדבר בחוגים ציוניים על אפשרות "עליה", שתוכננה בעיקר עבור פליטים מפולין סלובקיה וכו', כעסקת חליפין עם הרשויות הגרמניות.

הנסיעה תוכננה עבור 600 איש לערך.

את הנסיעה, או יותר נכון את ביצוע המשא ומתן עם הגרמנים, ערכו המנהיגים הציונים" ד"ר KOMOLY OTTO, ד"ר KASSNER REZSO ועוד.

איכשהו, כל העניין נראה לי משהו פנטסטי ולא בר ביצוע. MARTON MIKLOS סיפר את כל פרטי הנסיעה המתוכננת. לפיו הקבוצה היתה אמורה להפליג באניה כטרנספורט יהודי עד וינה. שם יסתיים אפיה היהודי של הקבוצה, הספינה תסתובב ותעשה דרכה לאורך הדנובה כספינת נוסעים אזרחית גרמנית, עד לאחד הנמלים בים השחור, משם ימשיכו כספינת מהגרים רגילה את הדרך לפלשתינה.

הוא האיר את תשומת לבי לעובדה שבקבוצה הזו לא יהיו רק פליטים מארצות חוץ, אלא בגלל השינויים שחלים בהונגריה, גם יהודים הונגרים המתכננים להגר – ציונים, ושכדאי להיות ביניהם.

מספר האנשים בקבוצה הנוסעת עלה ל-750 ולאחר מכן  ל- 1200.

אני עצמי, עוד לא העליתי אפילו בדעתי לנסות ולקחת חלק ב"עליה" הזו. לא שלא בטחתי בדרכם של האנשים שעמדו בראש המבצע הזה, אלא שלא יכולתי להאמין שהגרמנים יושיטו יד ויתנו לאיזה יהודי לחמוק מבין צפורניהם.

מחלקת האזור הכפרי של "מועצת היהודים" המשיכה בהכנות ל"עליה". רשימות נערכו: שמות הוספו לאלה שכבר היו קודם ואחרים נמחקו כי באמת הי קשה להחליט על 1200 איש. הוחלט שמחצית הרשימה תהיה פליטים, רבע ציונים והרבע הנותר יהיו מקרב היהודים האורטודוקסים.

מכיוון שלנסיעה הזו, אף אחד לא יכול היה לקחת איתו רכוש מביתו הישן, כל מי שהיה מועמד, היה צריך למסור את כל דברי הערך שלו וכל מה שהיה אפשר להזיז, לטובת ההתארגנות המשותפת.

כמו שבהתחלה כל אחד ראה את עניין הנסיעה הזו כאוטופיה, כך עם ההתפתחות המהירה של האירועים, וההתדרדרות המהירה של המצב, רבו המתעניינים בנושא ה"עליה".

אני חושב שכולם ראו כבר שאין הרבה סיכויים לבריחה. יהודי עיר הבירה כבר לא חיו באשליה שהם "אחרים", יהודים טובים יותר מאחיהם בכפרים.

אפשר היה כבר לחזות שגורל היהודים הכפריים, ישיג במוקדם או במאוחר גם את יהודי פשט.

התחילו להציע מחירים כמו במכירות פומביות: מי המרבה במחיר שיבטיח את מקומו ברשימות ה"עליה".

אבל לאף אחד לא היה ביטחון שזו אכן "עליה" ולא עוד מעשה נוכלות. אבל המצב היה כבר כל כך חסר תקווה, שכולם אמרו: ננסה, במילא אין לנו מה להפסיד, במצב הכי גרוע, נגיע שבוע או שבועיים מוקדם יותר למחנות.

זמן היציאה עדיין לא נקבע.

מהגטאות המשיכו לצאת הטרנספורטים למחנות, ללא הפסק.

את כל יהודי אזורKARPATALJA (הקרפטים הנמוכים), וצפון ומזרח ERDELY כבר שלחו. את רב יהודי האזור הכפרי הדרומי גם כן בלע כבר ה"לא נודע" שמעבר לגבול.

יום אחד, אם אני זוכר נכון היה זה ב- 8 ביוני, נודע לי בהפתעה ושמחה ש-300 ועוד כמה אחדים מיהודי גטו KOLOZSVAR , הגיעו לבודפשט ושהם נמצאים במחנה זמני שהוקם ברחוב COLUMBUS. ושהצליחו גם להציל כמה אנשים יקרים, מסכנה מיידית של משלוח למחנות, מהגטאות ב: BACSALMA, DEBRECEN, KECSKEMET, ו- SZEKESFEHERVAR ולהביא אותם לבודפשט.

גם הם זכו  להגיע למחנות הרכוז הזמניים שהקימו בבתי הכנסת ב- UCCA COLUMBUS,  ARENA UT, ו- BOCSKAI UCCA.

מקומות האלה, היו שמורים ומטופלים בידי צוותים מה- SS .

במחנות אלה התנאים היו די טובים. יהודי בודפשט עשו הכל כדי להקל על אחיהם, פליטי בתי החרושת ללבנים והגטאות, ולאפשר להם, בהתחשב בנסיבות, חיים קצת יותר קלים ונעימים, יחסית כמובן.

מוזר היה, שחיילי ה SS הידועים לשמצה, שהיו מוצבים במחנות אלה, נהגו בהתחשבות באנשים, כי איך אפשר לצפות מחיילים גרמנים שחונכו לשנאה קיצונית, שיתנהגו בהתחשבות מול יהודים הנמצאים תחת אחריותם.

ב"מועצת היהודים" עשו הכל כדי להציל עוד יותר יהודים מאלה שעוד נותרו , ולמטרה זו הרכיבו רשימה של 3000 שמות, מיהודי ERSEKUJVAR  , DUNASZERDAHELY , GYOR , ויהודי KOMAROM.

XXII

היו אלה יהודים מועדפים ובני משפחה לפי רשימה שמית, שבהסכמתם של הרשויות הגרמניות יובאו לבודפשט, כך שגם אם היה זה רק באופן זמני, ינצלו בינתיים מאימי המשלוחים לתופת.

גם אמא, ועוד מקרובנו ב-DUNASZERDAHELY הופיעו ברשימות אלו.

אבל לצערי את העניין הזה לא הצלחתי לסדר בזמן, כי בזמן שהמשא ומתן נמשך במפקדה הראשית בבודפשט, בין הגרמנים לבין הממונים היהודים, אותם "מלכים קטנים" שהיו אחראים על אזורים אלה, לקחו יוזמה בחריצות רבה וב-13 ביוני השלימו את אחרוני המשלוחים למחנות המוות.

מצב הרוח הכללי בבודפשט, התדרדר מיום ליום. העתונים הודיעו ש-1500 שוטרים מאומנים היטב הגיעו לעיר הבירה כדי להשגיח מקרוב על מבצע הביעור הסופי של היהודים. ידענו מה פרוש הדבר: שבעוד כמה ימים יגיע טורם של יהודי בודפשט להישלח למחנות המוות.

יותר מכך: בחוגים מסוימים דיברו כבר על תאריכים, ב- 2 או ב- 3 ביולי יתחילו לשלוח קבוצות בנות 15.000 איש.

מאוחר יותר נודע לנו שהשמועה היתה נכונה.

את אבא (APUKA) וקרצ'י לא ראינו מאז עברנו לבית הכוכב, במשך, בערך 10-8 ימים. מכיוון שמספר השעות בהם היה לנו מותר לשהות בחוץ היה מוגבל מאד, וגם לא ידענו היכן לפגוש אותם כדי שלא נחשוף חס וחלילה את זהותם.

ב-27 בחודש יוני נודע שתוכנית ה"עליה" שדובר בה כבר כל כך הרבה זמן, תוך ימים ספורים עומדת לצאת לדרך.

עדיין לא החלטתי אם לקחת חלק בתכנית הנסיעה הכל כך לא בטוחה הזו.

למחרת, כשקראתי מאמר בעתון לגבי הגעת אותם שוטרים מאומנים, החלטתי בכל זאת לנסות. לא תליתי הרבה תקוות באפשרות להצטרף בשלב זה ל"עליה" כי הרשימות היו כבר מזמן מלאות,  אבל כדי שלא אוכל בעתיד לבא לעצמי בטענות שאפילו לא ניסיתי, חיפשנו למחרת יחד עם ארנה במשרדי "מועצת היהודים" את MARTON EDE  שהיה גם הוא בין מארגני ה"עליה".

תהו ובהו קידמו את פנינו. אלפי אנשים נדחקו במסדרונות וניסו להוסיף את שמם לרשימות ה"עליה".

לעומתם, בגלל חוסר הביטחון ואי הוודאות בכל הקשור ב"עליה", רבים שכבר השקיעו את כל הונם ומרצם בנסיון להצטרף ל"עליה", חזרו בהם. בעיקר היו אלה פליטים פולנים וסלובקים שישבו במחנות: COLUMBUSZ, ARENA  ו- BOCSKAY שטענו שהם מכירים את הגרמנים שתמיד משקרים, וגם הרכבות האלה לא יגיעו אף פעם ליעדם המקורי.

המקומות שהתפנו, נמסרו מיד לנלחמים עליהם.

הביקוש היה רב בהרבה מהמקומות הפנויים, לכן גברו הצעקות והמהומה, וההמון העצבני ממש "איבד את ראשו".

היו כאן הרבה מאד מכרים שבאו באותו עניין. פגשנו את הרבי  VERBOI שהתלונן כמה עצוב שהוא, בגילו, כשהשיבה בשערו, מתחבא כבר זמן ארוך כל כך בבודפשט ולמרות קשריו הטובים הוא לא מצליח לעלות לרשימת הנוסעים.

אחרי הרבה שעות קשות של הסתובבות ללא תוצאות, הצלחתי לאתר את MARTON EDE ולמשוך אותו לכמה שניות לגומחה של חלון.

אמרתי לו שאהיה מאד אסיר תודה אם בצורה כלשהי יצליח לצרף אותי לרשימות של ה"עליה".

מאוחר מידי, אמר הוא, והתעניין מה הסכום שאוכל לגייס לטובת העניין.עשיתי מהר חשבון שאם אמסור את כל דברי הערך וכל כספינו, אצליח לגייס סכום של בערך 200.000-180 פנגו. זה מעט מאד, אמר הוא, בהתחשב בכך שמדובר ב-5 נפשות.

במילא בקבוצה הראשונה לא תוכלו להצטרף כי הרשימה כבר מלאה, אבל בימים הבאים תצא קבוצה נוספת. הוא נתן בידי מכתב המלצה עבור SZILAGYI ERNO אחד המארגנים של הקבוצה השניה ואמר לי להודיע גם לו (ל-SZILAGYI) מה הסכום שעומד לרשותי.

היה כבר חמש ושלושים אחר הצהריים ואדה נפרד מאיתנו. הוא עמד לסע עם הקבוצה הראשונה והיה עליו להתייצב כבר בחמש במחנה ARENA .

גם אנחנו מיהרנו הביתה כי ליהודים אסור היה להיות בחוץ אחרי השעה חמש ברחובות הבירה.

XXIII

בלילה, הי כרגיל התקפות מן האויר וגם למחרת, יום ששי ה-30 ליוני, שהינו עד הצהריים במקלט.

השעה היתה כבר שלש אחר הצהריים כאשר הגעתי למשרד בו עבדתי אצל "מועצת היהודים".

כמו ביום הקודם, גם עכשיו המשיכו הדוחק והמהומה. למעשה האוירה היתה עוד יותר מחוממת כי הופצה שמועה שבאותו ערב בשעה תשע, עומדת תוכנית ה"עליה " לצאת, ושקרונות הרכבת כבר עומדים מחכים בתחנה.

רציתי למסור את מכתב ההמלצה של MARTON EDE ל-SZILAGYI ERNO  , שחלילה לא אאחר דקה, אבל להפתעתי הרבה נמסר לי ש SZILAGYI נכנס עוד ערב קודם, גם הוא למחנה ARENA כדי להיות בקבוצה הראשונה היוצאת ל"עליה".

עכשיו כבר באמת התעצבנתי ושאלתי את עצמי איך זה שלא שמתי לב שכל המנהיגות היהודית הציונית, חברה לקבוצה הראשונה.

בין מארגני ה"עליה", נשאר רק   KOMOLY OTTO במקום. הוא הבטיח לצאת עם מונית אל כל המחנות ולבדוק אם יש אנשים שהתחרטו ופינו מקום והוא מיד יחזור לקחת איתו אנשים מהמתגודדים במקום, במקום אלה שלא יוצאים לרכבת.

אנחנו חיכינו בעצבנות לתוצאות הבדיקה שלו. סגרנו את הדלת ועם חלק מחברי לעבודה שהיו במקום, קבענו שביום ראשון ב-12 בצהריים, ניפגש ב-BETHLEN TERI OMZSA ונרכיב רשימה של הקבוצה השניה של ה"עליה".

היה שם איתנו גם בן דודי DUSCHINSKI HIRSCHI . התלוננתי בפניו על השיחה שהיתה לי יום קודם עם MARTON EDE , ועל אכזבתי מ-SZILAGYI. הוא יעץ לי לפנות אל GUNSBERGER MOR , קרוב משפחה שלנו, שיש לו שני מקומות פנויים כי הם מצאו בינתיים סידור אחר. הם מוכנים למסור את המקומות האלה תמורת 100.000 פנגו.

מפאת קוצר הזמן לא הססתי. היה כבר ארבע ושלושים בערך כאשר ד"ר KOMOLY חזר.מאחרי דלתות סגורות, הודיע לנו שהאנשים במחנות עומדים כבר מוכנים ליציאה. הרכבת יוצאת אחרי השעה תשע בערב מתחנת RAKOSRENDEZO , דרך גרמניה לספרד ומשם ימשיכו ישר ליעד הסופי: פלשתינה. הוא ציין שלא היו מתחרטים, ורק במחנה BOCSKA מצא מקום לשלשה גברים.

מכיוון שידע כי בתוך ההמון המצפה לו לא יוכל לחלק את שלשת המקומות, החליט להציע אותם לחברים לעבודה אם מישהו מהם ירצה להצטרף.

שלשה גברים צעירים התייצבו, נפרדו מאיתנו והלכו.

אנחנו שנשארנו מאחור הלכנו לדרכינו בידיעה שניפגש, כפי שסיכמנו, ביום ראשון בצהריים.

מיהרתי מאד כי כבר חסרו רק כמה רגעים לשעה חמש, שאחריה אסור היה לנו להמצא ברחוב.      בשער, פגשתי את ידידי GROSS IZSO, שהיה בין שלשת הבחורים שלקחו את    3 האישורים מד"ר KOMOLY , כשבידו האישור לעליה לרכבת. לאן אתה הולך? שאלתי, "עכשיו כבר מאוחר מידי", אמר, "לא אספיק להתארגן, אני הולך להחזיר את האישורים".

בהחלטה של רגע, לקחתי ממנו את הפתק, "אני כבר אסדר את זה", אמרתי והכנסתי את הפתק לכיס.

באותה שניה גמלה בלבי ההחלטה  להשתמש בפתק, למרות שהפתק היה מיועד רק לאדם אחד, איך אכניס גם את המשפחה? עדיין לא ידעתי. באותו זמן הגיע לשם   D. HIRSCHI בן דודי. אמרתי לו שכנראה אני נוסע גם וביקשתי ממנו להיפרד בשמי מבני המשפחה.

חסר נשימה רצתי הביתה. בדרך לשם עברתי בביתנו הישן וביקשתי מסוכן הבית שיודיע ל- PONGO GEZA  שכני לשעבר, שיבוא אלי ושהוא (סוכן הבית) ישלח איתו את המזוודה שהשארתי אצלו כבר מזמן, חוץ מאשר את מכונת הכתיבה הקטנה, אותה ישאיר אצלו למשמרת. הסברתי לו בקיצור שאנחנו נוסעים כנראה לספרד במסגרת חילופי שבויי מלחמה. בלחץ בו הייתי נתון לא יכולתי למצא סיפור כיסוי טוב יותר.

כשהגעתי, מצאתי את ארנה מודאגת מאד כי היא לא ידעה לאן נעלמתי. השעה חמש חלפה כבר מזמן.

"אנחנו נוסעים!" אמרתי. לאן, שאלה? "עם העליה". לשמע תשובתי זו, חשבה שיצאתי מדעתי.

הייתי חסר נשימה מהריצה, ובקושי הצלחתי להסביר לה את השתלשלות הדברים.

רק ברגע זה היכתה בי המחשבה שבעצם עם אישור שמיועד לגבר אחד, אנחנו לא יכולים לעלות שלשתינו.

בשניה של תעוזה, חשבתי: "אני אנסה לזייף את האישור.השם שהופיע עליו היה: MLADI SMUEL .

ראיתי שהשם מודפס במכונת כתיבה מדגם ישן של מפעלי ROYAL .  נזכרתי שבבניין הזה ישנו מחסן לכימיקלים בשם ERDOS ובמשרד שלהם ראיתי מכונת כתיבה מדגם זה.

ניכנסתי אליהם והוספתי על האישור: MLADI SMUELNE (גב. מלדי שמואל), ובתה ZSUZSANA. עכשיו נשארת השאלה, אם יקבלו את האישור הזה או לא. סמכתי על הגורל הטוב.

PONGO הביא את המזוודה הקטנה. בתיק נוסף באותו הגודל עטפנו את הבגדים של ZSUZSIKA , והוספנו כמה לבנים שלנו.

XXIV

לקחנו עוד מזוודה קטנטונת בה נכנסו רק כמה חיתולים וגם את התרמיל והחפצים שהכנו למקרה של הפצצות. למזלינו היו מחוברות לתרמיל 4 שמיכות אשר אם לא כן, לא היינו זוכרים לקחת אותם.

בתרמיל צד, העמסנו קצת אוכל שהשותפות שלנו למגורים, אספו בחיפזון ונתנו לנו לדרך. אנחנו בהתרגשות הגדולה, לא חשבנו בכלל על אוכל. מכיוון שהיינו בתקופה של גל חום, לא רצינו ללבש את נעלינו הגבוהות והחזקות, ובגלל חוסר מקום, זרקנו אותם חזרה לארון, על קלות ראש זו הצטערנו מאוחר יותר מאות פעמים, כמו כן על העובדה שבגלל החם הכבד, לא לקחנו איתנו שום מעיל עליון, לא שלי ולא של ארנה, רק את מעילי ה"בלון" הדקים.

הזמן רץ ונהיה כבר רבע לשבע.

מכיוון שמקום הריכוז במחנה BOCSKAY  היה די רחוק ופחדנו שנאחר, שלחנו את אשתו של PONGO שבאה יחד עם בעלה, לברר במחנה ARENA UT האם אפשר להתייצב גם שם למרות שהאישור הוא למחנה BOCSKAY .

היא חזרה ואמרה שהאנשים ממחנה ARENA יצאו כבר בליווי חיילים גרמנים אל תחנת הרכבת ושהיא לא הצליחה לדבר עם אף אחד.

היא הפצירה בנו לא ללכת עם הקבוצה הזו. כנראה שמראה הליווי של החיילים הגרמנים החמושים לא נסך בה ביטחון.

אבל אנחנו היינו כבר כל כך מדוכאים, והרצון לסע היה כבר כה עז שאינני חושב שהייתי מאפשר כבר למישהו להשפיע עלי לרדת מהרעיון.

תוך כדי כך, החלפתי לבנים וידי רעדו כל כך שלא יכולתי להחזיק עט ביד הזמן הלך והתקצר, וביקשתי משותפתי לדירה, גב. BAUER שתכתב את המכתבים שאכתיב לה.

במכתב יידעתי את ידידי הנוצרים: גב. BERGER BELA, משפחת KALINA REZSO , את   ERDELYI  KALMAN ואת KOVACS HENRIETTE על נסיעתנו הלא צפויה. וביקשתי שאת בגדינו וחפצי הערך שהשארנו בידם למשמרת, יתנו לאבי היקר או יותר נכון לאחי קרצ'י.

למשפחת ROMAN נתתי את אותם הנחיות בעל פה.

מ PONGO GEZA ביקשתי שיחפש למחרת את אחי ואבי ויספר להם את מה שארע.

לשותפות שלנו לדירה אמרנו שהם יכולים לעשות עם החפצים שלנו שבארון וכל תכולת החדר שלנו, מה שהם מוצאים לנכון.

למרות שהיה כבר מאוחר. הרכבת עמדה מוכנה ורק חצי שעה חסרה לתזוזה יצאנו, או יותר נכון היינו יוצאים אם הגב. האחראית עלינו בבניין שלא הסתירה את דעותיה הקיצוניות והשתייכותה למפלגה הסוציאליסטית הלאומית, ובחדר האוכל שבדירתה, התנוסס דגל "צלב החץ", לא היתה מעכבת אותנו.

קודם כל התלוננה בגלל השם שהופיע באישור. הצלחנו לשכנע אותה בקושי שכל הנסיעה הזו היא לצורך חילופי שבויים ולכן יש צורך לשנות את השמות היהודים שלא יבלטו.

את העיצה לנהוג כך, נתן לנו ERDOS ברגע האחרון מאחורי גבה של האשה, כי בלחץ שהיינו נתונים בו לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר.

נקודה נוספת שבגללה עיכבה אותנו היתה שעל האישוא לא היתה שום חותמת רשמית.

תחילה אמרה שתברר בתחנת המשטרה הקרובה אם האשור בסדר, ולאחר הסברים ארוכים שלי שבכל המסמכים של "מועצת היהודים" יש רק חתימות ואין חותמת, הסכימה לאפשר לנו לזוז, לא לפני שחתמנו שאנחנו יוצאים מבנין "כוכב צהוב" שלא בשעות המקובלות באחריותינו.

כמובן שלא ענדנו את הטלאי הצהוב כי היו עוצרים אותנו מיד בפינת הרחוב הראשונה. לא הצלחנו לעצור מונית בשום מקום ועלינו על חשמלית כשפנינו אל הרובע ה XI לרחוב BOCSKAY

הנסיעה בשעות בהן אסור היה לנו למעשה להיות בחוץ לא היתה נעימה.כל הזמן חשבנו שכולם מסתכלים עלינו.

בדרך המוזיאון MUZEUM KORUT ראינו מחלון החשמלית עגלות עם אנשים וחבילות, ביניהם גם כמה ממכרינו שהיו רשומים ב"עליה" ממהרים לכוון תחנת הרכבת. כנראה שכבר איחרנו! אבל מכיוון שקבענו מפגש עם משפחת PONGO שהביאה את חפצינו, ברחוב  BOCSKAY, לא יכולנו להפסיק את נסיעתנו ולחזור הביתה והמשכנו בדרכינו לעבר מטרתינו המקורית.

בכניסה למחנה BOCSKAI היה המון רב של אנשים.

הבחנתי בידידי PARTOS FERENC שהיה עסוק בלארגן עו שנים, שלש חבילות שהיו מונחות שם ברכב עמוס בחבילות.

חייל ה-SS שעמד שם, לא רצה לתת לנו להתקרב, רק עם הצגת אישור. לשמע קריאתו של PARTOS אליו, שהסתבר שהיה אחד ממנהלי המחנה, הוא נתן לנו לעבור את המחסום.

"אם הייתם באים שתי דקות מאוחר יותר, הייתם נשארים מאחור", אמר. הוא סידר שבאחת המכוניות שעמדה כבר לצאת לדרך, יעמיסו גם את החבילות שלנו.

משפחת PONGO התחננו שנחשוב שוב ברגע האחרון ושנחזור בנו שנישאר ולא ניסע.

אני צריך לציין שבגלל תחושה פנימית, ממש ברגע האחרון כשיצאנו מפתח הדירה, הושטתי את ידי באופן לא מודע והורדתי מהקולב שעל הקיר את שק השינה של ZSUZSIKA שבהמשך היה לנו לעזר רב. אני ממש לא יודע מה היינו עושים אם לא הייתי לוקח אותו איתי.

XXV

לרשות הילדים והחולים, העמידו שני רכבים. הגברים, ואלה שיכלו לצעוד נקראו לעמוד בשורות.

הזהירו אותנו שהדרך עד לתחנת הרכבת היא בערך 12-10 ק"מ. אבל באותו זמן פרט "קטן שכזה" לא הטריד אף אחד.

הרכב עם הילדים והנשים זז. ארנה וז'וז'יקה נסעו ברכב.

עוד לפני שזזנו כתבתי בחופזה שתי גלויות, יכול להיות שכתבתי יותר, שהיו ממוענות  ל-RENZ KAZMER (אבא שלי), ול- GROSCHAN LASZLO (קרצ'י) שכתבתי בהם במספר מלים קצר שאנחנו נוסעים ונפרדים מהם. ואז זזו גם הצועדים ברגל.

נעצבתי מאד ולבי כאב מצער כשעברנו ליד בית מס. 72 ברחוב         HORTHY MIKLOS בו גר קרצ'י.

למרות שידעתי שבשעה זו הוא לא היה בבית, שרקתי לו את השריקה המוסכמת שלנו. ידעתי שזה לחינם, אבל לא היתה לי דרך אחרת להיפרד ממנו.

כשהגענו לכיכר HORTHY MIKLOS , עצרו חיילי ה-SS שליוו אותנו את החשמלית. באותו זמן היו כבר למדים של חייל גרמני כוחות כישוף בבודפשט. הם הורידו את כל הנוסעים וציוו על נהג החשמלית להסיע את הקבוצה לכיוון תחנת הרכבת RAKOSRENDEZO .

כנראה שלחיילים שליוו אותנו גם בהמשך והתנהגו כלפינו בסדר גמור, לא היה חשק ללכת עוד שעתיים ברגל.

השעה היתה כבר עשר וחצי כאשר הגענו אל תחנת הרכבת החשוכה.

היתה כאן מהומה גדולה.

רכבת המורכבת מ-38 קרונות להובלת בהמות עמדה ברציף הקיצוני עמוסה באנשים. התברר שהאנשים משני המחנות האחרים הגיעו לכאן הרבה לפנינו ותפסו כל מקום אפשרי לעצמם ועבור חבילותיהם.

מאוחר יותר נודע לנו ששלחו 10 קרונות פחות מכפי שסוכם לנסיעה.

מה שתרם עוד יותר לצפיפות, היתה העובדה שבמקום 1200 איש בהם היה מדובר, הגיעו 1685 איש למסע.

בכל מקום היו ערימות של חבילות.

אנשים התרוצצו ממקום למקום ומכיון שהיה חשוך, אף אחד לא מצא את מה או את מי שחיפש.

פתאום הבחנתי לזוועתי שעל תרמיל הצד של אחד האנשים, מופיע אותו השם שמופיע עכשיו גם אצלי MLADI SMUEL .

בשיחה איתו התברר לי שהוא לא רצה לבא ל"עליה", למרות שכפליט יוגוסלבי הוא הופיע ברשימה. ברגע האחרון הוא התחרט ובכל זאת הופיע והתחבר לקבוצה.

סיפרתי לו מיד את מצבי והוא הבטיח לי וגם עמד בהבטחתו שזה ישאר סוד ביננו.

ועוד הסכמנו ביננו שאם תתעורר השאלה, נציג את עצמנו כקרובי משפחה. מאוחר יותר הפכנו לידידים טובים מאד, איתו ועם אשתו דינה שברחה מסלובקיח לבודפשט וכאן התחתנו.

אחרי התרוצצות מרובה וחיפושים, חברתי לארנה וז'וז'יקה.

ארנה היתה מצוברחת מאד מהמראות וביקשה בבכי שלא ניסע ושנלך הביתה.

אני עמדתי על שלי ואמרתי שאין דרך חזרה ואנחנו נוסעים.

אזעקה!!! לעלות מיד!!!! יוצאים לדרך!!! הרכבת זזה!!! נשמעו הפקודות בגרמנית.

החבילות שלנו בתחתית הערימה, אנחנו עומדים ליד הרכבת העמוסה. ניסיתי למצא לנו מקום בשנים, שלשה קרונות ללא תוצאות.

הבחנתי  בקרוב רחוק שלי KLEIN IMRE עומד בדלת אחת הקרונות. ניסיתי לעלות. "אין מקום" הוא אמר. "אה, זה אתה? אמיל? זה משהו אחר, בואו תעלו".

בחושך, בקושי נאחזנו ועלינו  אל קרון המשא שהיה מלא ודחוס באנשים, ובשניה הבאה הרכבת זזה.

איפה החבילות שלנו? לא ידענו. מבלי למיין אותם זרקו אותם על הקרונות.

מה נשאר על הרציף? גם כן לא ידענו.

התמקמנו כפי שיכולנו, חצי בישיבה וחצי בכריעה הצטופפנו האחד ליד השני, על רצפת הקרון.היו בני מזל שיכלו לסרוגין ליישר את רגליהם, פעם האחד ופעם השני.

בגלל ההתרגשות והעייפות, למרות אי הנוחות שבישיבה הזו, נרדמנו כולנו.

כמה, או מי היינו בקרון הדחוס הזה? אינני יודע. ZSUZSIKA ישנה בשקט יפה על הבטן שלי.

נסענו כל הלילה. אני יודע זאת כי התעוררתי לעתים קרובות מהשכיבה או יותר נכון מהכריעה הלא נוחה והרכבת היתה כל הזמן בתנועה.

לפנות בקר, כאשר הייתי בטוח שאנחנו קרובים כבר לגבול, הופתעתי לגלות שאנחנו חוצים בדיוק את KOBANYA אל עבר תחנת הרכבת של FERENC VAROS. לשם הגענו בשמונה בבוקר.

כל הלילה היקפנו את בודפשט.

כשהגענו לתחנה של FERENC VAROS , הודיע לנו השומר שנשהה במקום כשעתיים עד שלש שעות.

את הזמן הזה ניצלנו כדי לחפש את החבילות שלנו וכדי להתארגן איכשהו בקרון.

חלק ניסו להתקשר בטלפון הציבורי וחלק הלכו לחפש מים אך ללא תוצאות.

XXVI

אחד מחברינו למסע MANHEIM MAYER , בנו של סוחר עורות מבודפשט, שהלך גם הוא להביא מים, לא חזר.

רק הרבה יותר מאוחר, כשהגענו כבר לגרמניה נודע לנו שאת הנער המוגבל בן ה 15 עצרה המשטרה.

התחלנו לחפש בין אלפי החבילות במקום. אחרי שעות רבות של חיפושים, הצלחנו למצא את כל חפצנו חוץ מתרמיל הגב עם השמיכות.

רק עכשיו נודע לנו שהיהודים שהובאו מחוץ לעיר אל בודפשט נמצאים גם הם איתנו.

עד הצהרים הצלחנו להתארגן גם במקומות. פגשנו את MARTON EDE ואשתו MAXI וילדיהם שהיו באחד הקרונות.

הם הופתעו מאד לראות גם אותנו שם. הם לא יכלו להבין איך הצלחתי לארגן לנו את האישור ל"עליה". הם שמחו מאד לראות אותנו והזמינו אותנו לעבור לקרון שלהם.

היו לנו חברים נעימים למסע: חוץ מהמרטונים היה גם SILAGYI ERNO ומשפחתו, המורה, ד"ר KOMLOS ALADAR ומשפחתו, MAYER GUSZTI ומשפחתו, אחותו NOEMI ,   BAMBERGER GYORGY ומשפחתו,   החתן של STERN SAMU, קרוב שלהם TORDA PISTA  ומשפחתו, WEISZ DEZSO שבדיוק כמונו חבר לקבוצה בשם אחר של ד"ר ADLER ERICH . הוא היה הבן של WEISZ LIPOT , החיט מרחוב KADAR.

לפחות 40-35 אחוז מהקבוצה לא הופיעו בשמם האמיתי. כי כפי שציינתי קודם, היו רבים שהתחרטו ולא רצו להגיע או כאלה שלא הצליחו להגיע ואחרים השתמשו בשמות שהופיעו ברשימה שהוכנה מראש.

כמה דקות אחרי השעה 12 זזה הרכבת ברעש וזעזועים.

דקות מספר לפני שזזנו הצטרפו לקרון שלנו עוד 18 נפשות. 17 יתומים קטנים שהובאו מבית היתומים ואיתם המלווה JUNGREISZ ELZA , כך שהיינו סה"כ 72 אנשים עם חבילות. בהתחשב בכך שהקרון שלנו היה עם מקום האיכסון הקטן ביותר, 21 מ"ר, ישבנו מאד בצפיפות.

כאשר הרכבת חצתה את גשר LAGYMANYOSI , ניפרדנו בעיניים דומעות מבודפשט העיר ומאנשיה שגרמו לנו כל כך הרבה סבל ועצב, וככאלה שבילו בה גם הרבה ימים יפים ושנים טובות ולי שהיתה זו עיר הולדתי, היו אלה רגעים כואבים מאד.

אולי עוזבים לתמיד.............. . במחשבתי ניפרדתי שוב מאבי היקר ואחי הצעיר והפקדתי אותם בידי האל,  מאמי ז"ל שנפטרה לא מכבר ולא היה לי זמן לבקר את קיברה.

בשעות אחר הצהריים עזבנו את KOMAROM והגענו אל MAGYAROVAR שם הפנו את הרכבת למסילה צדדית והודיעו לנו שאנחנו נשארים פה לזמן לא ידוע עד שיתקבלו הוראות חדשות לגבי הקבוצה.

לא יכולנו לתת לעצמנו הסבר לסיבת העצירה הבלתי צפויה. ומכיוון שהיינו צפויים אולי לחניה של ימים רבים במקום, השתדלנו בהתאם לאפשרויות להפוך את מצבנו לנח יותר.

לילדים , מבוגרים וחולים סידרנו בחלק הפנימי של הקרון מקומות לשכב. אנחנו, הצעירים יותר, בילינו את הלילות בשינה בחוץ.

ארנה ואני סבלנו מאד מכיוון שהתרמיל אליו היו מחוברות השמיכות ומעיל הרוח שלי, עדיין לא נמצא וגם מעיל עליון לא היה לנו. שכבנו ליד הקרונות מכורבלים במעילי הגשם הקלים שלנו ורעדנו מקור בצינת הלילה.

רק בלילה השלישי לשהותינו במקום, גילינו את הקרון בו במקרה מצאנו את התרמיל אליו היו עדיין מחוברות השמיכות. רק מעיל הרוח היה חסר.

מציאת התרמיל הביאה לנו שמחה גדולה כי תכולתו היתה חסרה לנו מאד.

מהר מאד התגברתי על היעלמות מעיל הרוח. סוף סוף גם אנחנו נוכל לישון טוב הלילה חשבתי. שמחתי היתה מוקדמת מידי.:

סידרנו לפני הקרון שלנו שמספרו היה 15, מקום שינה ונכנסנו אל תוך הקרון לראות עוד פעם את ז'וז'יקה ששכבה בתוך הקרון והתכסתה פעם ראשונה בשק השינה שלה. כשיצאנו ל"מיטה" שהכנו, מצאנו לחרדתינו שהשמיכה היחידה מתוך ה-4 שאפשר היה לקרא לה שמיכה, כי השאר היו דקות מאד, נעלמה. כך שמהתוכניות שלנו לשינה טובה לא יצא כלום.

למעשה, הלילה הזה לא יכול היה להיחשב בכלל כלילה לשינה כי הופצה שמועה שקבוצת השומרים המלווה של ה- SS ה-GRUPPENFUHRER , קיבלה הוראה לא להעביר אותנו למחנה STRASSHOF ליד וינה כפי שתוכנן בתחילה, לשהיה של 10-8 ימים לבידוד פוליטי ורוחני, אלא להפנות אותנו לאושוויץ.

אתם יכולים לתאר לעצמכם איזו מהומה פרצה שם. נוסף לכך, הגיעה הוראה ממשטרת MAGYAROVAR ש: 1. אסור לנוסעים להתרחק יותר משלשה מ' מהקרונות

                           2. את הטלאי הצהוב שכולם הרחיקו מבגדיהם ביציאה לדרך, יש לתפר חזרה.

XXVII

חלק מהקבוצה כל כך נבהלו שמבלי לקחת בחשבון את הסכנה, עלו על רכבות נוסעים רגילות בחזרה לבודפשט.

באותו לילה קרה עוד דבר גדול: מספרינו גדל באחד. בקרון השני שהוכרז כבית חולים, נולד תינוק.

הודות למספר הרב של הרופאים שהיה בינינו לא היו שום סיבוכים למרות התנאים החרידים ותאורת פנסי הכיס.

33 רופאים מיקצועיים שונים, הבטיחו בהתאם לנסיבות את בריאות הקבוצה.

גם תרופות לא היו חסרות לנו לולא היציאה החפוזה מ-RAKOSRENDEZO . בגלל האזעקה העמיסו את התרופות יחד עם מוצרי המזון. צמר הגפן התערבב עם האפונה ולתוך קופסת תרופות אחרת נזל תרכיז הפירות. נוסף לכך דלף גג הקרון וגשמי הקיץ שירדו בעוז זרמו והרטיבו אתהמצרכים שהיו כל כך חיוניים עבורינו.

בינתיים, במצרכי מזון היינו מצויידים היטב גם מבחינת כמות וגם מבחינת איכות, לא רק בקרון המזון המשותף אלא גם הנוסעים עצמם, אלה שהגיעו מהגיטאות שבמשך הזמן אספו ואגרו מזון ושימורים לקראת הנסיעה.

אנחנו עצמינו לא הבאנו כמעט כלום, רק מה שיכולנו לשים בצידנית קטנה, אבל זה נגמר כבר כעבור יומיים.

לא הרגשנו מחסור כי האורל המשותף היה טוב ומספיק. גם מנות הלחם שחילקו היו מספיקות.

תושבי המקום סיפקו לנו במחירים מופקעים פירות טריים.

כאן הצטערתי פעם ראשונה שאת כל הכסף המזומן שהיה איתי במחנה BOCSKAY UCCA סה"כ כ 4700 או 4800 פנגו, נתתי לפרנץ פרטוש, אחד המנהלים במקום, לאחר שהוזהרתי שחוץ מטבעת נישואין אחת ולא יותר מ-20 פנגו, אסור לקחת שום דבר.

אחת הסיבות שהעלו שבגללן אנו ממתינים, היתה ההמתנה למספר נוסף של קרונות אספקה שמתעכבות. לא קיבלנו שום הסבר אחר לעיכוב.

כמו שהופתענו לחניה הבלתי צפויה, כך תפסה אותנו בהפתעה גמורה התזוזה מהמקום. אבל הזעזוע הגדול ביותר עבורינו היה כאשר התברר שאנחנו לא נוסעים לכיוון וינה כמתוכנן, אלא חוזרים לכוון בודפשט.

כדי להרגיע אותנו הודיעו שאין שום שינוי בתוכנית המקורית, רק מכיוון שמעבר הגבול ב-HEGYESHALOM  נפגע בהפצצות, נאלצו לסע לוינה מכיוון KOMAROM- ERSEKUJVAR – GALANTA – POZSONY . ההסבר הזה לא הניח את הדעת ולא הרגיע את האנשים, כי זו היתה הדרך מהונגריה לגהינום בגליציה (פולין).

היתה בכל זאת נחמה קטנה בכך שלעומת הרכבות שלקחו את האנשים למחנות המוות אשר נסעו עם קרונות סגורים מרגע היציאה ועד הגעתם למטרתם העצובה, אנחנו נסענו את כל הדרך שהיתה אזור חסות גרמני, מתחילת המסע עם דלתות פתוחות.

בתחנות הרכבת דרכם עברנו בתחומי הונגריה, לא ראינו על פניהם של עובדי הרכבת אף טיפה של השתתפות או רחמים.

במקרה הטוב הם הסתכלו באדישות ברכבת החולפת, אבל לרב הביעו פניהם שמחה לאיד ורע.

בשעת לילה הגענו ל-GALANTA , תחנת הגבול עם סלובקיה. כאן לא רצו השוטרים לאפשר לרכבת להמשיך לכיוון וינה. הם לא יכלו להבין איך רכבת עמוסה ביהודים אינה ממשיכה לאושוויץ.

רק אחרי כמה שיחות טלפון שקצין SS מליווי הרכבת, ניהל עם המפקדה הגרמנית – הונגרית, הם הסכימו לאפשר לנו להמשיך לכיוון SCENC – POZSONY .

אם פריץ שלנו, חייל ה-SS ששמר עלינו, לא היה בעל מזג טוב ומרץ כפי שהיה, היינו ממשיכים ישר לאושוויץ.

לפנות בקר חצינו את הגבול ההונגרי-סלובקי, וזמן קצר לאחר מכן הגענו ל-POZSONY – ברטיסלבה.

כאן קיבלו את פנינו "היהודים המועדפים" באהבה רבה.

כמה אנשים ששמעו שמועות שבאותו זמן בסלובקיה המצב היה יחסית טוב, חמקו מהקבוצה ANGOLOSAN ונשארו בסלובקיה.

אבל קיבלנו נוסע חדש: עובד כפיה יהודי שעבד ליד תחנת הרכבת, קיבל את אישור החברה הצעירים, עלה לרכבת וחבר אלינו.

בשעות אחר הצהרים המאוחרות, הגענו לאחת מתחנות הרכבת שמחוץ לוינה.

עוד לפני שהגענו לתחנה, במרחק של כמה מאות מטרים משם, עברנו ליד מחנה ביתנים שלהפתעתנו הרבה, הבחנו ביניהם ביהודים נושאי טלאי צהוב.

לשאלתינו, מה הם עושים שם? ענו, שהביאו אותם לכאן מ-SZOLNOK ומצבם פה יחסית טוב. וכדי להוכיח זאת הוציאו כהרף עין מהביתנים ילדים קטנים שנראו מטופלים היטב ועליזים.

לפי חישובי הם היו פה שבועיים שלשה, ועדיין לא ראו עליהם סימני מחסור. יותר מזה לא ידענו עליהם דבר כי כל השיחה התנהלה תוך כדי תנועת הרכבת.

XXVIII

כשהגענו לוינה קיבלה את פנינו קבוצה גדולה יותר של קצינים גרמנים בעלי דרגה גבוהה.

ביניהם היה גם הקצין שאירגן את נסיעת הקבוצה.

כאן חיכתה לנו ארוחת ערב טעימה ומלאה גם לחם קיבלנו. נמסר לנו שהאספקה, לה חיכינו ב-MAGYAROVAR עדיין לא הגיע, אבל ברגע שתגיע, ישלחו אותה בעקבותנו.

את האספקה הזו מעולם לא קיבלנו.

הודיעו לנו גם שמכיוון שהמחנה ב-STRASSHOF מלא ועמוס, ישכנו אותנו במקום מצויין למשך אותם ימים בהם עלינו לשהות בגרמניה.

יעד הנסיעה שלנו הפך להיות: ברגן בלזן.

איפה נמצאת ובאיזה כוון ברגן בלזן, לא ידענו. במשך הנסיעה נודע לנו שזה איפשהו ליד הנובר. למחרת בבוקר הגענו לפרברי לינץ.

כאן נודע לנו שגם אנחנו וגם חפצינו יעברו חיטוי. עוד לא נקבע התאריך לכך.

אנחנו ניצלנו את זמן הצפיה הזה לחיפושים אחר השמיכה שנעלמה לנו עוד ב-MAGYAROVAR בין ערימות החפצים שנערמו מחוץ לקרונות.

למעשה בעניין השמיכות, תמיד היו בעיות.

מצאנו אותה לבסוף ברשות אחת מהשותפות למסע שמחתה נמרצות על רצוננו לקחת אותה ממנה. היא אמרה שגם לה יש בדיוק שמיכה כזו וגם אם זו לא שלה, היא שמרה עליה עד עכשיו ובאיזו זכות אנחנו לוקחים לה אותה. רק אחרי שהוכחנו לה לפי סימון המכבסה שהיה עליה שהיא שלנו, הסכימה בחוסר רצון והתמרמרות להחזיר לנו אותה.

ליד תחנת הרכבת עברה החשמלית העירונית. על הקרון הראשון היה תלוי שלט גדול: "לפולנים ועובדים מהמזרח – אוקראינים, הנסיעה בקרון זה אסורה".

על הקרון השני היה שלט: "פולנים ואוקראינים רשאים לעלות רק על קרון זה".

ה (LATRINA ) בסביבת התחנה היתה מחולקת גם היא לשניים: בחלק אחד הודיע שלט גדול: "לשייכים לוורמכט ANGEHORIGE  , ובחלק השני: "לעובדים מהמזרח".

כל חלקי העיר שנגלו לעיני היו ריקים לחלוטין. כמעט ולא נראו אנשים. הרחובות הרחבים היו שוממים, רק פה ושם נראו חיילים בודדים. לעתים רחוקות מאד נראו אזרחים.

כלי הרכב שנעו בכביש היו רק צבאיים

תריסי החנויות ברובם היו מוגפים.

מרחוק ראינו אזור תעשיה גדול מאד שהיה ממש עיר של בתי חרושת. שלט גדול הראה את הדרך לשם: KLEINMUNCHEN – מינכן הקטנה, היה שם המקום. מתחם בתי החרושת נקרא: "HERMAN GORING WERKE".

בשעה תשע הגיעה הפקודה לקבוצה הראשונה ללכת למקום החיטוי. הצעירים נצטוו לקחת איתם גם את החבילות לאותה מטרה.

בקבוצה הראשונה היו נשים וילדים. אחת מחברותנו למסע ניסתה לפתר עצמה מהתהליך והתלוננה על מחלה. בסטירה אדירה ומספר בעיטות, הבהיר לה קצין גרמני שכולם חייבים לעבור את החיטוי.

הקבוצה הראשונה זזה.

עברו כמה שעות ואף אחד מהם עוד לא חזר.

מה שהדאיג מאד היתה העובדה שנושאי החבילות שחזרו, סיפרו שאת הנשים הכניסו למקום סגור לגמרי, אסור היה לפתוח את החלונות האטומים שלו ושגזזו את שערות הנשים.

בשעה שתיים זזתי גם אני עם אחת הקבוצות. גם אותנו הכניסו למבנה שעמד למרגלות גבעה במרכז פארק מאד יפה לא רחוק מהתחנה.

החום בתוך המבנה היה בלתי נסבל.

ליד החלונות עמדו חיילים חמושים שלא הרשו לפתוח אותם כדי שיכנס קצת אויר.

האוירה היתה קשה כולם היו בפניקה. מהמבנה השני שמענו את צעקות הנשים והילדים שאת סיבתם לא ידענו.

היאוש והאימה גברו כאשר מהמקום בו עמדנו כבר ערומים, כאשר בגדנו ביד, ראינו שלטים עליהם כתוב: "זהירות GIFT וזהירות גז"

לאורך קירות האולם בו עמדנו, ניצבו שורות של חביות קטנות, עליהם היו מצויירים גולגלות והיה כתוב:  ZIAN .

לבסוף אחרי ציפיה ארוכה, פוחדים ומזיעים, העבירו אותנו לאולם הבא. שם הכניסו את בגדינו לדודים גדולים לחיטוי.

אותנו העבירו בדיקה קפדנית לגילוי כינים. מי שהיה לו הסימן הקטן ביותר להימצאות ביצי כינים, גילחו את ראשו. לאחר מכן חיטאו אותנו באמצעות נוזל חיטוי שצרב בצורה איומה את עורנו.

משם הועברנו למקלחות, שפכו מים רותחים על צוארינו שבצורה לא צפויה הפכו בין רגע למים קפואים כקרח.

כאן קיבלו עלינו אחריות קבוצת נשים שהתנהגה אלינו בגסות. גם בקבוצות הנשים טיפלו גברים ונשים לסרוגין.

העובדים היו כולם אוקראינים.

אחרי ציפיה ארוכה קיבלנו לבסוף את בגדינו. ליתר דיוק קיבלנו את כל אלפי פריטי הלבוש שחזרו מחיטוי בערימה אחת גדולה במרכז האולם.

אחרי חיפושים רבים של כמה שעות מצאתי את בגדי. הייתי בר מזל כי מצאתי הכל.

XXIX

היו כאלה שעזבו את המרחצאות בלבוש חלקי בלבד כי לא היתה להם הסבלנות להמשיך ולחפש.היה כבר הרבה אחרי עשר בלילה כאשר חזרתי לרכבת.

בהקלה רבה ראיתי שבין הנשים שחזרו כבר נמצאות ארנה וז'וז'י.

הם סיפרו את הקורות אותם. גורלם היה גרוע ומר משלנו.

הם הלכו לאותו מקום ובאותו הסדר כמונו. רק שבהגיעם, גילחו את ראשי כולם ללא יוצא מן הכלל. זאת היתה הפרוצדורה הרגילה של כל באי המחנה. ורק הודות לפריץ, מפקד הרכבת שלנו, שיידע את הרופא וצוות העובדים במקלחות שאנחנו לא קבוצה רגילה, נפסק העניין אחרי שגילחו כבר 40-35 נשים.

כשנודע לנשים שלוקחים את בגדיהם לחיטוי, זרקו רבים מהם את התכשיטים שהחביאו בבגדים לבית השימוש.

גם ארנה שפחדה פן יגלו את היהלומים שתפרה בחגורת החצאית, הוציאה אותם משם והטביעה אותם בתוך פיסת הסבון שהיתה בידה.

כמובן שלא העיזה להתרחץ עם הסבון הזה ואחזה בו בחוזקה בידיה.

היו בעיות עם הילדים הקטנטנים שמהבוקר לא קיבלו כלום לאכול. רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות, כאשר יצאו מהמקלחות, קיבלו קצת חלב.

אנחנו כבר עמדנו ליד הרכבת, אבל איפה החפצים שלנו? לבסוף גם הם הגיעו והושלכו על הרציפים לפני הרכבת.

למרות שהחבילות היו מסומנות בשמות, נראתה זו משימה בלתי אפשרית לדוג את אלה שלנו בין כל החבילות שהיו מונחות שם.

עד השעות הקטנות של הלילה נמשכו החיפושים אחר חפצינו.

אנחנו מצאנו יחסית מהר את החבילות שלנו אבל השמיכות חסרות המזל נעלמו שוב ולא התגלו יותר.

משניתן האות לתזוזה, ויתרתי בעצב על השמיכות והתמקמנו בקרון.

מזל שאת שק השינה הפרוותי של ז'וז'יקה ששימש לה חדר שינה, הצלחתי להחביא מתחת לקרון כך שנחסך ממנו לעבור חיטוי ויכולנו לכסות בו את הקטנה.

למעשה מקום השינה של ז'וז'יקה היה בתוך אחת המזוודות. במזוודה השניה שלנו העבירה את לילותיה בשינה NONNI הבת של מרטון MAKI .

במשך הנסיעות שנמשכו לאורך ימים רבים ישנו מעט מאד. בקרונות הצרים ששליש משטחם היה תפוס ע"י ציוד, שהו 72 איש מתוכם 21 ילדים וזקנים,שלהם השתדלנו להקצות מקומות לינה נוחים ככל שניתן. כך שלנו נשארו רק מקומות עמידה או במקרה הטוב, כריעה.

עברנו דרך ערים גרמניות גדולות רבות, ולצערינו לא ראינו מקומות רבים מופצצים או הרוסים. כנראה הובילו במתכוון את הרכבת בדרכים צדדיות שלא נראה הכל.

עברנו דרך רגנסבורג, נירנברג, קסל, ווירצבורג. רק בנירנברג עקפנו את תחנת הרכבת הראשית.

עשינו בדרך הפסקות קצרות יותר וארוכות יותר למנוחה, בעיקר בתחנות עזובות. את הזמן הזה ניצלנו לצנן את גופינו הלוהט מהחום ברחצה.

היה זה יוצא מן הכלל שכל הרגשת הבושה נעלמה לחלוטין. נשים וגברים התרחצו אחד ליד השני מבלי לשים לב לזה שלידך.ואפילו את הצרכים עשו כך. לא היתה שום התקפה אוירית לאורך כל המסע. רק במקרה אחד נעצרה הרכבת ובמרחק שמענו את קול טירטור המטוסים וראינו את הבזקי האור מההפצצות.

אחר צהרים אחד כשפנינו ועברנו ליד שלטי דרך שהובילו להנובר, נעצרה הרכבת שלנו ליד HOLTVAGANY אחד, לא נראה שום בניין בסביבה. זו היתה תחנת רכבות משא של BERGEN .

AUSSTEIGEN – לרדת נשמעה הפקודה המזרזת. זה היה בעשירי ביוני, כך שהדרך ארכה כ-11 יום.

עייפים ו- ELCSIGAZOTAK היינו מהנסיעה.

אי אפשר היה לתאר איזה סבל ו-GYOTRELEM  יכולה להיות נסיעה בחום כזה בלי מים ובלי אספקה, בקרונות סגורים, אחרי שאנחנו שעברנו יחסית את הדרך לעומת זאת, כסוגה בשושנים יצאנו מקופלים ומעוכים.

הירידה מהרכבת והורדת המטען, ארכו כמה דקות כשהפקודות שהונחתו עלינו כל העת מזורזות אותנו.

חולים וזקנים הועמדו בצד כדי שיועלו על המשאיות יחד עם כל הציוד, איתו יעברו את שבעת הקילומטרים הנותרים עד המחנה.

את השאר העמידו בחמש שורות כדי שנתחיל לצעוד ברגל.

פתאום הגיע מולנו קבוצה גדולה של זקנים לבושים במדי הצבא הגרמני. קצין בדרגת FOHADNAGY ן- ORMESTER הונגרים ליוו אותם.

על גבם נשאו שקי בד קטנים של MALHAK . עליהם זיהיתי שמות של ערים שונות מ ERDELY . שאלנו אותם מי הם בעצם, ולהפתעתינו הרבה ענו לנו בהונגרית: עובדים רומנים אותם ראינו לעתים קרובות בהונגריה בבגדים אזרחיים כשעל זרועותיהם סרטים באדום לבן ירוק, שהם כמו KISEBSEGI ALAKULATOK היו מצורפים. ליד ה-HONVEDSEG .

הם אמרו גם שהביאו אותם לכאן מהונגריה לפני כמה ימים, הלבישו אותם במדי הצבא הגרמני.

XXX

בחבילות שעל כתפיהם, אותם הביאו לתחנת הרכבת, היו בגדיהם האזרחיים שלבשו עד אותו זמן ושאותם שלחו עכשיו הביתה ל-ERDELY .

בתחנת הרכבת היתה מהומה. אנשים הלכו הלוך ושוב, מכוניות, אופניים, אופנועים וטרקטורים, הסתובבו שם. השומרים שליוו אותנו מבודפשט עד כאן, נפרדו מאיתנו ואמרו שהם יוצאים לכמה ימי חופשה ואחר כך יחזרו ללוות אותנו גם בהמשך הדרך.

החליפו אותם שומרים הרבה פחות ידידותיים. היה לנו קשה אחרי האוירה ה-SZALONKEPES למדי שהיתה עד כה, להתרגל לגסות הרוח שלהם. טוב,אבל זה במילא יהיה רק לימים מספר. עד אז נצליח איכשהו לשרוד את זה, חשבנו בליבינו. אז עוד לא תארנו לעצמנו שבמשך חצי שנה בקרוב נאלץ לסבול את "קבלת האורחים האוהבת" הזו.

מפחידים היו הכלבים שהיו שייכים למלווים שלנו. מי שפיגר אפילו במרחק חצי צעד מהשורה החמישית, כבר נהמו עליו הכלבים נהמות מאיימות וחשפו את שיניהם הנוצצות.

לאורך קילומטרים רבים עברה דרכינו ליד עיר צבאית ענקית. ראינו כאן חיילים הונגרים וסלובקים. TENGELYHATALMAKHOZ SZOVETSEGES .

אי אפשר לתאר כמה מאות אלפים של אנשים יכלו להכיל מאות המבנים בעלי קומות שהיו במקום. המשך הדרך עבר ליד מחנה שבויים. ראינו שבויים אמריקאים, אנגלים ורוסים.

הרוסים היו במצב הפיזי הגרוע ביותר. למעשה הבגדים שעל גופם היו הבלויים ביותר: בגב בחזה ועל הכובע היה סימון צבעוני בולט מאד "SU ".

אחרי צעידה של יותר משעתיים עברנו מתחת למחסום. כאן היתה לנו הפתעה נעימה: מימין ומשמאל לדרך, ביתנים מבהיקים בניקיונם, ידידותיים שביניהם מפרידות ערוגות פרחים פורחות.

בהציצינו אל תוך החלונות, קיבלו את פנינו שולחנות מכוסים במפות לבנות ומקושטים בפרחים. מחלונות אחרים הבהיקו בלבן כלי מיטה על מיטות מוצעות. אבל השימחה היתה מוקדמת מידי. כי אחרי מספר פסיעות חסם את הדרך עוד מחסום. כשזה התרומם, עברנו דרך שער והגענו למעשה לשטח המחנה – הגענו לברגן בלזן.

הבתים ביפים שעברנו לידם קודם, היו מיועדים לחיילים ששמרו עלינו. מעבר למחסום הובילה דרך GONDOZOT לחלק הפנימי של המחנה.

מיד מימין לכניסה היתה מנסרה גדולה, שם עבדו שבויים רוסים בניסור עצים. עבודה שהיתה קשה ביותר כי העצים שניסרו היו ענפים ושורשים בעלי בליטות רבות שכידוע קשה מאד לנסר אותם.

מימין ומשמאל היו מבנים ענקיים BARAK שחלקם שימשו למגורי השבויים וחלקם למחסנים, מטבח ואורוות סוסים.

הקבוצה שלנו זכתה בביתן 10 ו-11 . עייפים ותשושים מהצעידה, הגענו. כאן מיד התייצבו יושבי הביתן השכן שהיו יהודים והובאו לכאן מהולנד. בעזרת כוח עבודה שצורף HOZZANK VEZENYELT  אלינו, אספו את פרטינו האישיים ועסקו ברישומיו.

מכיון שלכל אחד מאיתנו KARTOTEK LET FELFEKTETVE שבו ציינו את כל הפרטים, גם הקטנים ביותר, למרות שלפחות 10 עד 12 איש התעסקו בזה, זה לקח הרבה שעות.

אחרי שזה הסתיים, התחיל הקרב על מקומות הלינה. בביתן אחד היו הגברים ובשני הנשים. הביתן עצמו היה מחולק להרבה חללים שלכל אחד מהם היה פתח לחצר ובפנים היו מופרדים לחלוטין אחד מהשני.

לעבור מביתן אחד לשני היה אפשר רק דרך החצר. כל חדר פנימי כזה בביתן היה בן 9 ל-15 מ"ר.

דרגשי השינה הצרים מעץ היו מוצבים שתיים או שלש אחד מעל השני. ה"מזרון" עצמו עליו ישנו היה שקי נייר מלאים בקצת נסורת. הגובה בין הדרגשים שהיו מונחים אחד על השני היה בן 60 ל-70 ס"מ, שרק בזחילה על הבטן היתה אפשרות להיכנס אל מה שכונה "המיטה".

מה שהיקשה עוד יותר, היתה העובדה שהרווח בין הדרגשים עצמם היה בקושי 30 ס"מ.

לכן, כדי שאפשר יהיה לעלות לקומה השניה או השלישית, היה צריך מיומנות טיפוס של קוף.

במרכז הביתן היה רווח של בערך מטר אחד, לאפשר תנועה בו ומימינו ומשמאלו, היו מוצבים דרגשי העץ, זוגות זוגות בשורות. באולם הכניסה לביתן היה שטח ריק בו היו מוצבים שני שולחנות שהיו מיועדים לכך שנאכל סביבם. אבל מכיוון שסביב כל שולחן יכלו לשבת לכל היותר 30 – 35 איש, וכיוון שכל ביתן כזה הכיל כ- 100 ל-120 איש, הדבר היה גורם למריבות וויכוחים כמו דברים נוספים.

לתאורה ואיוורור היו שני חלונות מכל צד, השמשות ברובן היו שבורות ונחסמו בלוחות, נייר או קרשים, כך שהם לא בדיוק שימשו למטרה שלשמה היו שם. בודאי לא להחדרת אור יום.

XXXI

כך, שבחלק הפנימי של הביתן, בהתחשב בכך שמקומות הלינה, שאי אפשר היה לקרא להם "מיטה", היו כל כך צפופים, האחד ליד השני, שגם בשעות הצהריים אי אפשר היה לראות שום דבר.

גם בנושא האיוורור, לא עזרו החלונות. כי גם אם מישהו אחרי ויכוח גדול פתח חלון, כולנו פחדנו שבגלל מצבם הרעוע, הוא יפול יחד עם המסגרת.

אמרתי:  "אחרי ויכוח גדול" – כי אכן כך היה: החלונות היו בקירות שניצבו האחד מול השני וכל הזמן נשבה דרכם רוח פרצים. היתה זו תוצאה של האיטום הגרוע וגם בגלל מיקום המחנה במרכז אזור LUNEBURG – HEIDE שהיה ידוע כאזור הפרוץ ביותר לרוח באירופה. LEGCSAPADEKUSZAB  ))

וכך, חוץ מאשר במשך שבוע או שבועיים חמים במיוחד בחודש יולי, היו הימים קרים ולחים כל הזמן. אילו היו הסיבות שעוררו ויכוחים רבים בעניין איוורור המקום. הרב שטען שמסירחון עוד אף אחד לא מת אבל מדלקת ריאות כן, הם שקבעו בסופו של דבר אם החלונות יהיו פתוחים או סגורים.

מה שעוד הוסיף ל"אווירה הנעימה" היתה עובדת היותו של בית שמוש אחד בלבד בחלק האחורי של הביתן, שבו היה מותר להשתמש  רק בין 10 בערב לשש בבוקר. היו אלה השעות בהם אסור היה לעזוב את הביתן וממש לא יאומן כמה היה החדרון הקטן הזה פעיל בשעות אלה. כנראה בגלל מקום המגורים הקר והלח והמזון שהכיל הרבה מאד מים אותו אכלנו.

אני, שאינני זוכר שאי פעם קמתי אפילו פעם אחת בלילה, הלכתי שלש או ארבע פעמים בכל לילה לבקר באותו חדרון קטן.

כפי שכבר אמרתי, היה מצב  התחזוקה של הציוד בביתן ובבית השמוש, רע מאד, דבר שגרם לריח איום בביתנים ולאויר מצחין. את זה לצערינו לא יכולנו לשנות.

הביתן, שהיה בנוי מלבנים היה מכוסה בגג מקרשים שמעליהם לוחות פח חלודים ופגומים.   KATRANYLEMEZ ))

הגשם ירד לעיתים קרובות מאד ודלף אל תוך הביתן בכל פינה. רצפת הביתן היתה מכוסה כמעט כל הזמן ב 10-5 ס"מ מים שלא היתה כל אפשרות לסלקם. חוץ מהפסקה אחת לשעתיים, הגשם המשיך לרדת ונחשולי המים המשיכו לזרום אל הביתן. בדרגשי השינה העליונים, הפכה השהות לבלתי אפשרית.

אני שמקום הלינה שלי היה בדרגש העליון, הצלחתי בקושי רב בעזרת מעיל הגשם לשמר את עצמי וחפצינו יבשים בחלקם. הוספתי עוד שמיכה מלמעלה אבל גם זה איפשר להשאיר את הדרגש יבש רק בחלקו.

בזמן רישום פרטינו האישיים ע"י ההולנדים, שותפינו לגורל, הערתי, שבודאי נשהה פה רק כמה ימים. תשובתם היתה כשהם סופקים כפיים שגם הם חשבו כך כשהגיעו לכאן למעבר לפני שנה וחצי, וכפי שאנחנו רואים, הם עדיין כאן. אבל אל לנו לאבד תקווה כי כ-300 מהבלוק שלהם שמנה במקור 4000 איש נשלחו כנראה בטרנספורט לאמריקה וכנראה שגם הם עוד יעברו מכאן.

כשאמרנו שאנחנו קבוצה מיוחדת ולא באנו לעבוד שם הם ענו, שבחודשים הראשונים היו גם הם עסוקים בארגון הפנימי של המחנה, אבל אחר כך מיום אחד למשנהו, שלחו אותם לעבודות קשות מאד בחקלאות ותעשיה.

אחרי השיחה הזו, התפזרנו כל אחד לחפש את מקומו.

ארנה וז'וז'יקה הפכו להיות דיירות של ביתן הנשים F ואני בביתן הגברים D מצאתי את מקומי.

כאשר חשבנו שסוף סוף הגיע הלילה הראשון הרגוע יחסית ושלאחר ימים ולילות רבים כל כך נוכל להחזיר לעצמנו את שעות השינה החסרות, הוכרזה הפקודה: כולם להתייצב בשורות במגרש שבין שני הביתנים.

סדרו אותנו בחמש שורות.

התייצבות בשורות הפכה לדבר של קבע כי זו היתה הדרך הקלה ביותר לערוך ספיקה בהמון רב כזה.

כולם ללא יוצא מן הכלל: גברים, נשים, זקנים ועוללים היו צריכים להתייצב באותו יום ובכל יום שאחריו למסדר הספירה.

כאן נפגשנו לראשונה בגשם התחוף והבננו שמשגיחי ה-SS סיימו מהר את הספירה רק כאשר מזג האויר היה נאה.

כאשר ניתח גשם זלעפות או לחילופין, כאשר השמש הלוהטת קופחת על ראשינו, היה זה תענוג מיוחד עבורם להשאיר אותנו עומדים בשטח הפתוח.

היה כבר מאוחר מאד והיינו רטובים עד לשד עצמותינו כאשר הרשו לנו לחזור לביתנים.

אחרי היום המתיש והארוך הזה, כל אחד התארגן מהר, ותוך דקות נפלה על כל המחנה תרדמה.

רק למחרת בבקר הבחנו בסביבתנו והמראה גרם לזעזוע. (SIVARAN HATOT  ).

סביב סביב הקיפו גדרות תיל סבוכים וצפופים את מתחם בלוק XI – זה היה שמו של מתחם המגורים שלנו.

בין המחנה השכן לשלנו היתה נוסף לכך גם גדר צפופה עוד יותר מקנים (NADSOVENY ) מוצבת על גדרות התיל. דבר שלא איפשר לראות מה קורה בצד השני.

XXXII

החלק הראשון היה שער היציאה מהמחנה שלנו, מימין ומשמאל עמדו מבנים ששימשו למטרות שונות. הצד השלישי פנה למבנה מס. IX. כאן לא היתה גדר קנים משולבת בגדרות התיל כמו בצד השני, כך שיכולנו לראות באופן חופשיאת המבנים האלה שהכילו מחסנים ואורוות סוסים ובתי מלאכה: סנדלריה, נגרייה וחייט.

הצד הרביעי היה הצד האחורי של המחנה שלנו. אחרי כמה מטרים היתה תעלה רחבה שאת עמקה לא יכולנו לראות ואחריה עוד גדר שהיתה כנראה מחושמלת. בין גדר התיל הקרובה אלינו לבין התעלה, היו מוצבים SPANYOL LOVASOK , וביניהם קונצרטינות מתיל בגובה מטר מעל פני הקרקע.

את קו האופק בכוון הזה, תחם יער צעיר וצפוף שמאחוריו אפשר היה לנחש שיש דרך לפי קולות כלי הרכב שנעו שם יום ולילה.

מעל ליער הקטן התרומם מגדל שמירה בדיוק מאחורי גדר התיל השניה, שהיה מאוייש תמיד בשומרים.

המגדל היה בגובה  של 10 מ, מצוייד במקלע, טלפון ומשקפת, וכדי שאפשר יהיה לפקח גם בלילה על כל תנועה במחנה, הציבו עליו זרקור ענק.

מכל עבר התנוססו מגדלי שמירה כאלה במרחק של 200-150 מ' האחד מהשני.

המגדל שהתנוסס מעל לביתן שלנו נשא את המספר 3. כאן, בתוך המחנה, בחלק שאפשר לכנות חצר, היה מבנה קטן וחשוב מאד אותו פקדו לעתים קרובות: ה- LATRINA – בית השמוש הציבורי. הוא היה מחולק לשניים ע"י מחיצה נמוכה מעץ. צד אחד גברים והצד השני נשים.

הרהוט בפנים היה פשוט ופרימיטיבי: לוח עץ שמשני צידיו עיטרו את המושב המלכותי שורות של 15-15 חורים כדי שהאדם יוכל להעביר את זמנו בנעימים בשיחה.

למעשה היה המתקן עשוי טוב, כי בתעלה למטה זרמו כל הזמן מים שמנעו התפתחות של מושבות חיידקים שיכלו לגרום למגיפה בקרב 1700 האנשים שהיו במקום, שיכלה להיות קטלנית.

המקום היה תמיד מלא בגלל הלחות, הבגדים הרטובים והמזון שהכיל הרבה מים.

ליד המבנה הזה היה עוד מבנה קטן שבעצמו שימש בעבר כבית שימוש אבל בזמן הזה חציו היה מיועד למחסן כלים וחציו כחדר בידוד לחולים במחלות מדבקות. תודה לאל, היו רק ארבעה מקרים של ילדים שחלו במחלות מדבקות.

בביתן הנשים היתה גם מחלקת הבריאות של המחנה – בית חולים.

המבנה חולק לשניים ע"י כמה ארונות. בחלק הראשון היה  המשרד בו התנהלו עינייני המחנה שלנו, בחלקם כאוטונומיה פנימית. (INNEREVERWALTUNG ). בראש עמד מי שנבחר על ידנו ואושר ע"י מפקדת ה-SS    (JUDENALTESTER) ד"ר פישר יוסףׁ, עו"ד מקולושבר שהיה בעבר  ORSZAGGYULESI KEPVISELO SZEMELYBEN  של רומניה.

בחלק הראשון היה עוד אזור חשוב מאד של המחנה: מחסן המזון.

בחלק האחורי הגדול כפי שהזכרתי היה בית החולים שבו היה מקום ל-34 איש על דרגשי עץ פשוטים מסודרים בקומות כמו בשאר הביתנים.

רק שני דרגשים לא היו מעליהם קומות נוספות. שם שכבו החולים שהיו במצב אנוש כדי שתהיה אליהם גישה יותר נוחה. המטפלות היו נשים שנבחרו מתוך יושבות המחנה.

"בבית החולים" לא היה שום ציוד רפואי, גם התרופות היו בכמות זעומה ונאספו מתוך המלאי שהתגלה אצל הרופאים או שאר האנשים מבין יושבי המחנה.

הגרמנים אמנם ניסו למראית עין לעזור בעניין הזה אבל, או שבאמת לא היה או שרק עשו את עצמם כאילו עוזרים. חוץ מכמות קטנה של אספירין ועוד תרופות חסרות ערך לא קיבלנו שום דבר.

זה היה ארוע גדול כשיום אחד הגיע למחנה סטרליזטור חדש קטן, כדי שהרופאים יוכלו לחטא את המכשירים שלהם. דבר שעד אז נעשה בעזרת קובית META ושלהבת נר.

מפאת הצפיפות, שכבו הנשים והגברים באותו אולם. הגברים בחלק שסומן באות A שהיה קצת מופרד. ליד החלון היתה פינת עזרה ראשונה. הפינה היתה מצויידת בצורה פרימיטיבית בדיוק כמו "בית החולים".

אנחנו יכולנו להיות מלאי גאווה כי  בקרב יושבי המחנה היווני-ספרדי הסמוך לא היה אפילו רופא אחד ובמקרים דחופים ביותר קראו לרופא משלנו לעזור לסובלים.

XXXIII

היה זה בלתי אפשרי לבצע ניתוחים אצלינו בגלל מחסור במכשירים. במקרים דחופים, אחרי תחנונים רבים, אפשר היה להשיג את האישור להעביר את הזקוק לניתוח לבלוק XII במחנה ההולנדי. גם שם היה מתקן פשוט כמו אצלינו אבל היה בו חדר ניתוח קטן.

שם מותר היה למנתח, כנראה כירורג בעל ידים טובות, ממוצא יווני שהובא למחנה מהולנד, לבצע את הניתוח. לשום רופא או מלווה ממשפחת החולה, אסור היה לצאת את שטח המחנה שלנו לכן חיילים גרמנים היו סוחבים את החולה על אלונקה, אל הניתוח וחזרה.

הודות למאמציהם של הרופאים המצויינים שהיו בקירבנו, למרות מזג האויר הגרוע, והתזונה הלקויה, לא התפתחה שום מגיפה במחנה חוץ ממחלות ילדים ידועות כמו אבעבועות רוח וחזרת. מספר מקרי המוות היה נמוך יחסית.

רק את ארבעה מחברינו הקרובים השיג המוות בזמן שהותינו במחנה. בהתחשב במספר הרב של האנשים ובתנאים החריגים בהם שהינו זה באמת לא היה הרבה.

החלק האחורי שבביתן הנשים היה מקום הרחצה והכביסה. שעת הרחצה של הגברים היתה בין 7-6 ושל הנשים בין 8-7 . בשאר שעות היום, שימש המקום כחדר כביסה.

כמובן שהדוחק היה רב בזמן הרחצה למרות המספר הגדול של הברזים שעמד לרשותינו, כי הזמן שהוקצב היה קצר לכל כך הרבה אנשים.

הכביסה היתה מאד BONYOLULT . קודם כל בגלל מחסור באבקת הכביסה ובגלל העובדה שהיו רק מים קרים. היה אמנם מתקן קטן לחימום מים אבל רק לעיתים רחוקות היה חומר בעירה להפעיל אותו. כשכבר אפשר היה להסיק את המתקן ולחמם קצת מים, היו כל כך הרבה מעוניינים בהם, שאם היו רוצים לחלק אותם בצורה שווה, היה כל אחד מקבל עשירית ליטר מים חמים וגם זה בליווי מריבות. כך שהעדיפו לוותר על המים החמים ובלית ברירה כיבסו את הכביסה המלוכלכת במים קרים.

אבל גם זה לא היה כל כך קל לביצוע. קודם כל היית חייב להתייצב בתור לפני קערות הכביסה, כי מספר האנשים שהצליחו לגייס לעצמם קערה או דלי משלהם, יכלו לכנות את עצמם BIRTOKOSANAK .

כך שלאחר שעות רבות של ציפיה, דשדוש במים הקפואים, הבגדים יצאו יחסית נקיים.

בחלק האחורי של החצר, ליד בית השימוש הציבורי,, היו תקועים באדמה COLOPOK , ששימשו ליבוש הכביסה. לחבלים, כל אחד היה צריך לדאוג לעצמו. ימים ארוכים לפני יום הכביסה המתוכנן, היה מתחיל ציד בעקבות החבלים שהיו כה מעטים. לעיתים, רק אחרי תחנונים, משא ומתן ולפעמים הסדרי תשלום דמי שכירות ניתן היה להשיג אותם.

ועכשיו: הבגדים היו מכובסים, החבל נמצא, ונניח שאפילו השגנו מקום לתלית הבגדים. תלינו הכל, אבל "האדם מתכנן, והאלהים מסיים", דקות מספר אחרי שתלינו את אחרון הבגדים ומהשמים ניתח גשם זלעפות.

מהר מאד מורידים הכל מהחבל כדי שלא יתלכלכו שוב הלבנים שבמאמץ גדול כל כך כיבסנו, כעבור שעות מספר אפשר לשוב ולתלות אותם. יוצאים מהביתן וממהרים לתלות, בקושי מסיימים ונשמעת הפקודה: "כולם להיכנס מיד לביתן". גם את הבגדים צריך להוריד. אזעקה. מה אפשר לעשות? שוב מורידים מהחבל ונכנסים לביתן.

משנשמעת צפירת ההרגעה, כבר שעות אחר הצהריים הגיעו ואין סיכוי רב שהשמש תזרח שוב. אבל האדם תולה שוב את הכביסה בתקווה שרוח הערב תייבש אותה קצת. אבל רוח הערב הקלילה משתנה והופכת לסופה משתוללת המעיפה מעל לחבל את הבגדים. צריך מהר לאסוף את הכל, כדי שממעט הבגדים שעוד יש לנו, לא ילך משהו לאיבוד. מה אפשר עכשיו לעשות?

הבגדים מוצאים את דרכם שוב לביתן, שם פורשים אותם על דרגשי השינה, וכך הופכים את האויר הלח ממילא מהגשם ללח עוד יותר מהכביסה הרטובה. אם היה לך מזל אז תוך 4-3 ימים הכביסה מתייבשת.

בגלל הלחות המרובה בתוך המבנה, התפתח יום יום עובש על הדברים ולכן נאלצנו יום יום או כל יומיים להוציא את הדברים ולנקות אותם מהעובש. הטפול הזה היה נחוץ בעיקר ללחם שגם ככה היה בכמות קטנה מאד ולכן ערכו עלה.

לחיים הלא נוחים והקשים בביתנים תרמה גם הכמות העצומה של מזיקים ELOZSDI

XXXIV

אי אפשר לתאר את כמויות הפשפשים, פרעושים, כינים ועכברים ששרצו OLY NNYISEGBEN) VOLTUNK MEGALDVA). במקרה אחד ניגשו עם HEVVEL להדביר את הפישפשים והפרעושים. פרקו את דרגשי השינה, הוציאו אותם לחצר וכאן ערכו מצוד אחרי החרקים. היה זה בלתי אפשרי להיפטר מכולם והפרעושים הנרדפים והעצבניים התנקמו בלילה ברודפיהם ולא נתנו להם לישון.

אחרים, שהיו חכמים יותר, הבינו שבמילא אי אפשר להדביר את כולם כי מהשכנים יעברו אליהם שוב, לא עשו שום דבר והם צדקו.

נגד העכברים היתה רק דרך אחת להתגונן. גם אותם אי אפשר היה להשמיד. השתדלנו לקשור הכל על ה-ZSINEGEK כדי שהעכברים לא יוכלו להגיע אליהם.

                                             *****************

כאן מסתיימים דפי היומן שכתב אבי אמיל משה רוזן (רוזנבאום) ז"ל מבודפשט, החל מאותו יום נורא  בחודש מרץ 1944 כאשר הגרמנים הנאצים נכנסו בשערי בודפשט והחלו בהשמדת מאות אלפי יהודי הונגריה.

 אני מקדישה תרגום זה שהכנתי באהבה רבה, לזכר בני המשפחה שלא חזרו משם: סבתא צילי נני, דודתי לולו ובנה בן החמש לציקה, מדונהסרדהיי, שניספו באושוויץ

לזכר כל שאר בני המשפחה, מכרים וחברים של הורי אשר ניספו במחנות העבודה, מחנות הריכוז והמוות.

ולכבוד הורי, אמיל ואורנה לבית היפש מדונהסרדהיי, סלובקיה ששרדו את הזוועות יחד עם אחותי ז'וז'י (סוזי אטד), בת שנתיים בהיותה בתופת, אשר מצאו את הכוחות הפיזיים והנפשיים לחזור משם, להרחיב את המשפחה, לעלות ארצה ולהקים בית בארץ ישראל.

                                                                     אריאלה פלד (רוזן רוזנבאום)

                                                                     יום השואה  כ"ז ניסן  תשס"ו

                                                                                     אפריל 2006