כיצד נשקם את ים המלח?

בשנים האחרונות חלו שינויים דרסטיים במפלס ים המלח - גובה פני ים המלח ירד מ-396.5 מ' מתחת לפני הים בשנת 1972 ועד 429.9 מ' מתחת לפני הים בשנת 2016, כלומר ירידה של כ-33.5 מ' בקירוב. שינויים אלו יצרו תופעות שונות כגון נסיגת הים והתרחקות המים מהחוף, היווצרות הבולענים, התחתרות נחלים בשטח שנחשף ועוד. במרוצת השנים הועלו מספר רעיונות לשיקום של מפלס הים (מתוך מסמך שנכתב על ידי מרכז המחקר והמידע בכנסת בשנת 2015 המפורסם בקישור):

הותרת המצב הנוכחי על כנו ("תרחיש ברירת המחדל"): המשך המצב הקיים, שבו מאזן המים השלילי באגן נותר על כנו, ואף מחמיר בגין גריעת מים שפירים נוספים. לפי אפשרות זו, ירידת המפלס צפויה להימשך עוד כ-200 שנים, ואז יושג שיווי משקל, שכן כמות המים היוצאים עקב אידוי תהיה שווה לכמות המים הנכנסים. חלופת ברירת המחדל היא החלופה הגרועה ביותר מהבחינה הסביבתית והכלכלית – עלותה כ-90 מיליון דולר בשנה, עקב הנזקים הסביבתיים והנזקים שנגרמים לתיירות ולכבישים.

יצירת תעלת ים-סוף–ים-המלח (Dead–Red): כריית תעלה ממפרץ אילת לים-המלח לשם הזרמת מי ים מלוחים אל ים-המלח בכמות השווה לכמות המים המתאדים ואף גדולה ממנה, והתפלת מים עבור ממלכת ירדן.

יצירת תעלת הים התיכון–ים-המלח (Dead–Med): כריית תעלה מהים התיכון לעמק בית-שאן (המסלול הצפוני), לשם הזרמת מי ים מלוחים אל ים-המלח מהירדן הדרומי ולשם העברת מים מותפלים למשק המים של ממלכת ירדן.