שער חמישי: אקספרסיוניזם גרמני

האקספרסיוניזם הוא זרם באמנות המאה העשרים, המעמיד במרכז היצירה את היוצר ואת ראייתו הפנימית. הזרם האקספרסיוניסטי מתקיים בציור, בספרות, במוזיקה ובענפי אמנות נוספים.

זרם זה רווח בעיקר בתרבויות דוברות הגרמנית (גרמניה, אוסטריה, שווייץ, וחלק מצ'כיה). בכל התחומים בהם בא לידי ביטוי זרם זה, קווי היצירה היו גסים יותר, זועקים יותר, אלימים יותר. זאת בניגוד לקווים המעודנים של האימפרסיוניזם.

אחד הציורים האקספרסיוניסטים הידועים ביותר - "הצעקה" של מונק.

הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני היה זרם קולנועי ששאב את השראתו מן האקספרסיוניזם בציור ובפיסול, ושאף למצוא יישום קולנועי של הרעיונות שהופיעו באמנויות האחרות. הדגש באקספרסיוניזם הקולנועי, כמו באמנויות האחרות, היה על הביטוי החיצוני העז של העולם הפנימי המסוכסך. במילים אחרות - יוצרי האקספרסיוניזם הגרמני ניסו לבטא בכלים קולנועיים (שהם תמיד חיצוניים, כי הקולנוע מראה רק את מה שאפשר לצלם), את העולם הפנימי של הדמויות (שאותו אי אפשר לצלם).

הזרם החל להופיע בגרמניה בשנת 1919, עם הסרט "הקבינט של ד"ר קאליגרי". הסיבה להופעתו של הזרם דווקא בגרמניה באותן שנים קשורה בנסיבות ההיסטוריות - גרמניה חתמה ב-1919 על הסכם כניעה במסגרת הסכמי ורסאי שסיימו את מלחמת העולם הראשונה. ההסכם היה משפיל ומבזה מבחינת הגרמנים, והוא גם חייב את גרמניה לשלם פיצויים למדינות המנצחות. הפיצויים הללו, בנוסף לנזק שעשתה המלחמה העקובה מדם והארוכה, הביאו לכך שהכלכלה הגרמנית התמוטטה. המטבע הגרמני היה חסר ערך, ולאנשים לא הייתה עבודה. לכן מצב הרוח הלאומי בגרמניה היה ירוד, והקולנוע הגרמני של אותה תקופה מצא דרכים ייחודיות לבטא זאת.

יחד עם זאת, במהלך מעט יותר מעשור חוותה גרמניה פריחה חסרת תקדים באמנויות - בשירה, בציור, במוזיקה, וגם בקולנוע. האקספרסיוניזם הגרמני היה, לפיכך, חלק בלתי נפרד מהתרבות והאמנות הגרמנית של אותה תקופה - עובדה לא מובנת מאליה, כיוון שהקולנוע נחשב באותם ימים לבידור נחות ולא לאמנות.

סופו של הזרם בא לו ב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון. אנשיו של היטלר השתלטו על המנגנונים התרבותיים בגרמניה, ולא אפשרו יותר ליצור סרטים אקספרסיוניסטיים. זאת מפני שהם מצאו את הסרטים הללו מטרידים מדי, ובעיקר ככאלה המציגים את הנפש הגרמנית כמסוכסכת ומלאת ספקות, בעוד שהנאצים האמינו שעל גרמניה להציג לעולם נפש בריאה, שלמה וללא תסביכים.

הזרם ניחן במספר מאפיינים צורניים מובהקים וקלים לזיהוי:

1. משחקי אור וצל המבוססים על ניגודים חדים

2. זוויות צילום קיצוניות

3. תפאורות מוזרות ואקסצנטריות, המבוססת על זוויות חדות, פרספקטיבה מעוותת, רהיטים מאורכים במיוחד, שימוש בהשתקפויות ובמראות, לעתים מראות המשקפות מראה מעוות.

כמו כן ניחן הזרם במספר מאפיינים נראטיביים מובהקים:

1. דמויות המצויות על סף השיגעון או מעבר לו

2. סיפור המסופר בצורה סובייקטיבית,

3. עלילות המציגות מאבקים מניכאים – בין טוב מוחלט לרע מוחלט.

4. לעתים קרובות מופיעה בסרטים אלו דמות של אישה הרסנית, מפתה ומסוכנת.

הקבינט של ד"ר קאליגרי (רוברט ויינה, 1919)

הטריילר

הסרט המלא

תאורה קונטרסטית אקספרסיבית, עיצוב תפאורה לא ריאליסטי ששובר את כללי הפרספקטיבה, זוויות צילום קיצוניות שמדגישות את העיצוב הלא ריאליסטי, דמויות מעורערות ומסוכסכות רגשית (בית המשוגעים).

נוספרטו (פ.וו. מורנאו, 1922)

הסרט המלא

תאורה קונטרסטית אקספרסיבית, איפור ומשחק מוגזם, עלילה העוסקת בדמויות אפלות ומטרידות, וכן עיסוק קיצוני בטוב מול רע (ערפדים).

הצחוק האחרון (פ. וו. מורנאו, 1924)

הסרט המלא

למרות הנושא הריאליסטי, והעלילה המתרחשת בעולם האמיתי ומתארת מסע הדרדרות רגשי ופיזי של דמות, נעשה בסרט שימוש חדשני באמצעי מבע פורמליסטיים, שפועלים כדי להדגיש את העולם הפנימי של הדמות יותר מאשר לתאר מציאות חיצונית. לדוגמה – תנועת מצלמה של 360 מעלות סביב הדמות כדי לבטא את הסחרור הרגשי ואת תחושת השכרות, צילום דרך זכוכיות מעוותות, צילום של שוטים לא בפוקוס במכוון, צילום מזוויות קיצוניות.

אפשר לראות רבים מהמאפיינים האקספרסיוניסטיים בסיקוונס השיכרות/חלום הזה.

מטרופוליס

הסרט המלא

ניתן לראות כאן שלסרט יש נראטיב דמיוני ומסתורי בהשראת הרומנטיקה הגרמנית. העיצוב מוקצן, האיפור והמשחק מוגזמים, זויות הצילום מוקצנות ויוצרות עיוות בחלל. התאורה קונטרסטית. הפועלים מצולמים כגוש אחד, ללא ייחוד. ובעיקר - העיצוב האמנותי, כלומר התפאורה: מעוותת את המרחב והפרספקטיבה, ויוצרת תחושה של התגמדות האדם אל מול המבנים והארכיטקטורה.

השפעות האקספרסיוניזם הגרמני

הזרם עצמו התקיים רק כ-13 שנים, ואז נקבר על ידי הנאצים ונעלם, אבל השפעתו על הקולנוע היא למעשה עצומה. הזרם פתח שער לאפשרויות ביטוי רבות וחדשות, ובמידה רבה שיחרר את הקולנוע מה"אזיקים" הריאליסטיים שהוא היה כבול בהם עד אז. בעקבות האקספרסיוניזם הגרמני החלו במאים ואולפנים להעז יותר וליצור עולמות קודרים, מאוכלסים בדמויות מתוסבכות ורדופות שדים. צלמים, מעצבי תפאורה ומלבישים חיקו את סגנונם של יוצרי האקספרסיוניזם הגרמני, ויצרו בעקבותם אימאג'ים חזקים המורכבים מתאורות קונטרסטיות, תפאורות מוזרות ותלבושות בלתי שגרתיות.

בנוסף, עקב עליית הנאצים לשלטון, רבים מבין במאי האקספרסיוניזם הגרמני ערקו למדינות אחרות - בעיקר ארה"ב וצרפת - והביאו לתוך הסרטים שיצרו שם את הסגנון והרוח של האקספרסיוניזם הגרמני.

זעם (פריץ לאנג, 1936)

תקציר העלילה (מאתר האוזן השלישית): ספנסר טרייסי (משפטי נירנברג) מככב בסרטו הראשון של פריץ לאנג (מטרופוליס) בארצות הברית, לאחר שיצא לגלות מגרמניה הנאצית. הסרט מתאר את נקמתו של אדם שהואשם בחטיפה ומצא עצמו מותקף על ידי המון זועם ומוסת שארגן לינץ' בבית המעצר בו שהה. לאנג שוב מביע את דעתו על לקיחת החוק לידיים על ידי הקהילה (כמו ביצירת המופת שלו M), תוך התייחסות מוחבאת למה שהתרחש באותו הזמן במולדתו האירופית. את התסריט המועמד לאוסקר כתב נורמן קראסנה ("מר וגברת סמית'" של היצ'קוק).

"זעם": ההמון שורף את בית הכלא

פריץ לאנג, שהיה אחד היוצרים המרכזיים של האקספרסיוניזם הגרמני, ייבא להוליווד חלק מן המסורת הזאת, והדבר ניכר בסרטו הראשון בארה"ב: "זעם" מספר כיצד אדם מהוגן וטוב לב הופך לאיש אלים ומסוכן. לאנג מבטא זאת באמצעות שלל השתקפויות, צלליות וזוויות צילום קיצוניות.

האזרח קיין (אורסון וולס, 1941)

תקציר העלילה (מאתר האוזן השלישית): סרטו הראשון של אורסון וולס פורש את סיפור חייו של צ'ארלס פוסטר קיין - נער המאומץ על ידי בנקאי ועולה לגדולה כאיל עיתונות. הסרט מתחיל במותו של קיין וסוקר את חייו דרך תחקירו של עיתונאי, המחפש את משמעות מילתו האחרונה של קיין: "רוזבאד". הסרט נחשב על ידי מבקרים ובמאים כאחד הגדולים בתולדות הקולנוע וכבעל ההשפעה הגדולה ביותר על הקולנוע המודרני.

ההשפעות של האקספרסיוניזם הגרמני על האזרח קיין ניכרות במספר היבטים, ביניהם ניתן לציין את השימוש בתאורה דרמטית וקונטרסטית (בעיקר בסצנות בהן מופיע העיתונאי תומפסון), את השימוש בתפאורות עצומות מידות ואקספרסיביות (הספרייה של תאצ'ר, סצנת נאום הבחירות, בית האופרה, ובעיקר הסצנות באחוזת קסנדו), ואת השימוש בזוויות צילום קיצוניות (הויכוח בין לילנד לקיין אחרי ההפסד בבחירות).

דוגמה לסצנה ב"האזרח קיין" המושפעת מהאקספרסיוניזם הגרמני - הסצנה בחדר ההקרנה.

ביטוח חיים כפול (בילי וויילדר, 1944)

תקציר העלילה (מאתר האוזן השלישית): סוכן ביטוח המגיע לביתה של הגברת דיטריקסון, נופל לרשתה של אשת עכביש, המפתה אותו לאהוב אותה ולרצוח בשבילה. יחד הם מתכננים את מות בעלה, שילווה בזכייה בדמי הביטוח. ברברה סטנוויק (ליידי איב) היא האישה המסוכנת, בסרט המבוסס על ספרו של ג'יימס מ. קיין (הדוור מצלצל פעמיים). בילי וויילדר יצר את מה שנחשב לאחד מסרטי הפילם-נואר הגדולים של כל הזמנים.

בילי ווילדר היה במאי יהודי יליד אוסטריה, והשתייך לאותה קבוצה של במאים שעזבו את אירופה ועברו להוליווד בעקבות עליית הנאצים לשלטון והביאו יחד איתם רעיונות סגנוניים ותמאטיים שלא היו בהוליווד לפני הגעתם. וויילדר נחשב לאחד מגדולי הבמאים בתולדות הוליווד. הוא היה במאי מגוון מאוד, אבל זכור בעיקר כבמאי של קומדיות (חמים וטעים, 1950; הדירה, 1960). כל סרטיו, גם הפחות מצחיקים, מתאפיינים תמיד בדיאלוגים שנונים ומהירים מאוד. כך גם המקרה בסרטו "ביטוח חיים כפול" מ-1944. הסרט הוא אחת הדוגמאות המובהקות לז'אנר הפילם נואר, שהופיע בקולנוע ההוליוודי בשנות ה-40, והושפע באופן ניכר מהאקספרסיוניזם הגרמני. בסצנת המפגש בין וולטר ופיליס אפשר לראות כמה מן ההשפעות הללו, למשל השימוש בתאורה (הצללים דמויי המלכודת על הקיר). כמו כן, אפיון דמותה של פיליס כפאם פאטל (אישה קטלנית), גם הוא מהווה השפעה של התפיסה הדיכוטומית של נשיות לפי האקספרסיוניזם הגרמני (קדושה/זונה).

ביטוח חיים כפול: זהירות, פאם פטאל!

קברט (בוב פוסי, 1972)

תקציר העלילה (מאתר האוזן השלישית): אחד ממחזות הזמר החשובים של כל הזמנים מתייחס לתהליכים הפוליטיים והחברתיים שעברו על גרמניה במעבר מרפובליקת וויימאר לעידן החושך של הרייך השלישי. לייזה מינלי גדולה מהחיים כסאלי בואלס (אוסקר על תפקיד ראשי), האמריקאית המתגוררת בברלין ועובדת למחייתה כזמרת. הסרט מתאר את משולש האהבים שלה עם סופר אנגלי ואריסטוקרט גרמני ביסקסואל. הכוריאוגרף הגדול, בוב פוסי, ביים על פי הנובלה של כריסטופר אישרווד. עם ג'ואל גריי שזכה באוסקר ומייקל יורק (המרוץ לחיים).

הפתיחה (Wilkommen)

השיר "In The Flesh" מתוך "פינק פלויד: החומה". מישהו אמר נאצים?

בסרט זה אפשר לראות את השימוש בעיצובי תפאורה ואנימציה מוגזמים וגרוטסקיים, בדמויות מוקצנות ובתאורה קונטרסטית.

עיר הילדים האבודים (ז'אן פייר ז'נה, 1995)

תקציר העלילה (מאתר האוזן השלישית): עולם סוריאליסטי קודר, מדען מטורף חוטף ילדים קטנים כדי לגנוב מהם את חלומותיהם בשל אי יכולתו לחלום בעצמו. כשאחיו של קרקסן נחטף, יוצא הגיבור לעיר הילדים האבודים כדי להחזירו, בלוויית שורה שלמה של טיפוסים ביזאריים. סרטם של ז'אן פייר ז'נה (אמלי) ומארק קארו, הוא הזיה אקספרסיוניסטית מרהיבה שמשלבת הייטק עם גותיקה. זוכה פרס הסזאר על העיצוב.

הסרט מציג עיצוב עולם מוגזם ומסוגנן מאוד, החל בעיר עצמה ועד האסדה בלב הים עליה מתגורר המדען המטורף קראנק. גם העלילה המופרכת והפנטסטית, והדמויות המוזרות (תאומות סיאמיות מרושעות, מדען מטורף שחוטף ילדים כדי לגנוב את חלומותיהם) יכולים להיחשב לגלגול מודרני של סרטי האקספרסיונזם הגרמני).

הטריילר של "עיר הילדים האבודים"

פרנקנוויני (טים ברטון, 2012)

תקציר העלילה (מאתר האוזן השלישית):רגע לפני שפרץ עם פיצ'ר ראשון, יצר טים ברטון ב-1984 סרט קצר, כולו מחווה לפרנקנשטיין של מרי שלי. עכשיו הוא חוזר לסיפור הזה בסרט אנימציית סטופ-מושן באורך מלא – סיפורו של המדען הצעיר ויקטור פרנקנשטיין. אביו של ויקטור מנסה להוציא לו את האף מתחביב המדע שהפך לכל עולמו. הוא דוחף אותו לשחק בייסבול עם החבר'ה, בלי לדעת שהמשחק יוביל לניסוי מדעי בעל השלכות מרחיקות לכת שכוללות שימוש בחשמל כדי להחיות את כלבו המת ספארקי. בין המדבבים: ווינונה ריידר, מרטין שורט (אבי הכלה) ומרטין לנדאו (אד ווד).

מתוך "פרנקנוויני" - דג מת. העיצוב והצילום מזכירים את האקספרסיוניזם הגרמני ובמיוחד את הסרט "מטרופוליס".

העובדה שסרט אנימציה שנוצר ב-2012 מצולם כולו בשחור לבן נובעת בעיקר מהרצון של הבמאי ברטון ליצור בסרט מחווה מחוייכת לסרטי האימה הישנים של שנות ה-20 וה-30, שראשיתם בסרטי האקספרסיוניזם הגרמני.