תסריט, נראטיב והסיפור הקולנועי

נארטיב (סִפֵּר) - במובנו הצר זהו מונח ספרותי כולל לסיפור הבנוי כרצף-עלילה בעל התחלה אמצע וסוף. בשיח התרבותי הפוסט-מודרני, מונח זה הורחב לתחומים אחרים מלבד הספרות בהם פילוסופיה, סוציולוגיה ופוליטיקה. בעיקר הוא משמש בתחום ביקורת ההיסטוריוגרפיה.

במשמעותו הרחבה, הנרטיב הוא סיפור המפרש את המציאות דרך פריזמה מסוימת של תרבות ויחסי-כוח בחברה. הנרטיב מתווך בין העולם לאדם ומאפשר לו לתרגם את חווית המציאות האובייקטיבית לכדי תבנית בעלת משמעות. בדומה למיתוס, הנרטיב משמש לשם כינונה והבנייתה של מציאות בעלת משמעות, הגוזרת ראיית עולם מסוימת.

הנראטיב הקלאסי – נקרא גם מבנה שלושת המערכות (ר' ערך). מבנה העלילה המקובל ב-2000 השנים האחרונות. בספרו "הפואטיקה" מנסח הפילוסוף אריסטו את הדרך הנכונה לבנייה של נראטיב. הכללים היסודיים אותם מפרט אריסטו הם: כל סיפור חייב להתחיל בחשיפת העולם שבו מתרחש הסיפור (אקספוזיציה); לאחר מכן צריך להופיע מאורע חד-פעמי שישבש את הסדר המקובל בעולם זה ויניע את הגיבור לנסות ולהשיב את המצב לקדמותו (מאורע מחולל); הגיבור ייתמודד עם סדרה של מכשולים ואתגרים, שכל אחד מהם ייקח אותו ואת העלילה לכיוונים חדשים, שיהיו בעת ובעונה אחת בלתי צפויים אך גם הגיוניים ומסתברים לחלוטין (נקודות מפנה); לבסוף תוביל העלילה את הגיבור אל העימות הסופי, שבו יעמוד מול הכוח ששיבש את הסדר מלכתחילה. אירוע זה יהווה את שיאה של העלילה, ובסופו הגיבור יצליח או ייכשל. כך או כך, אם סופו של האירוע, ישרור שוב סדר קבוע ויציב, ופתרונות של הקונפליקט יוצג (התרה).

התחלה-אמצע-סוף – על פי עקרונות הנראטיב הקלאסי, התסריט אמור להיות בנוי באופן אורגני, כך שכל אלמנט בתסריט - מרמת הסצנה (ע"ע), דרך הסיקוונס (ע"ע), המערכה (ע"ע) ועד העלילה השלמה - כולם יהיו מבוססים על אותם עקרונות. משמעות הדבר היא שגם בסצנה הבודדת, גם בסיקוונס, גם במערכה וגם בסרט השלם אפשר למצוא את רעיון ההתחלה-אמצע-סוף. כלומר - לא רק לסרט השלם יש מאורע מחולל, קונפליקט ושיא, אלא גם לכל סצנה וסצנה בסרט.

אקספוזיציה – החלק בסרט שבו נחשפים הדמויות , הקונפליקט, המקום/העולם, החלל והזמן של הסרט. מאורע מחולל – מאורע יוצא דופן וחד-פעמי, המכריח את הגיבור לצאת לפעולה. המאורע המחולל יוצר את הקונפליקט המרכזי של העלילה, קונפליקט שייפתר רק בשיאו של הסרט. לכל עלילה יכול להיות רק מאורע מחולל אחד. בסרט שיש בו עלילה מרכזית אחת (וממנה נגזרות עלילות המשנה) אכן יהיה רק מאורע מחולל אחד. בסרט שאין בו עלילה מרכזית אחת, והוא מורכב ממספר עלילות שוות בחשיבותן, ייתכן גם מצב שבו לכל עלילה יש מאורע מחולל משלה.

קונפליקט – עימות דרמטי הנובע מרצונות מנוגדים של שתי דמויות או שני גורמים או יותר. בבסיס כל עלילה ישנה בעיה המעמתת שני גורמים זה מול זה. לעתים קרובות הקונפליקט נרמז באקספוזיציה ומתפרץ במאורע המחולל. הוא ימשיך ויתפתח ויתעצם לכל אורך העלילה, עד שיגיע לשיאו הבלתי נמנע בסצנת השיא.

נקודת מפנה ראשונה – מסמנת את המעבר מהחלק הראשון (ההתחלה) לחלק השני (האמצע). בנקודת המפנה הראשונה מסתבך עוד יותר הקונפליקט, ובפני הגיבור עומדים אתגרים ומכשולים חדשים.

נקודת מפנה שנייה – מסמנת את המעבר מהחלק השני (האמצע) לחלק השלישי (הסוף). מספקת עוד עליית מתח ומכשול קשה יותר ואתגרי יותר לגיבור. נקודת המפנה השנייה מקדמת אותנו לקראת השיא שבו יופיע העימות הגדול.

שיא – הרגע הדרמטי ביותר בסרט. זהו העימות הגורלי של הגיבור שלאחריו בא הפתרון לבעיה והקונפליקט מגיע לסופו.

התרה – הסגירה הסופית של הנראטיב, לאחר שרגע השיא הסתיים. זהו גם הרגע המצביע על הסדר שישרור כעת, בעקבות פתרונו של הקונפליקט.

דיאגזיס (Diegesis) – העולם הבדיוני בו מתרחש הסיפור. מכלול האירועים והאלמנטים שניתן להניח לגביהם שהם נגישים עבור הדמויות שבעולם הסרט.

סיפור – מכלול האירועים אותם אנו רואים או שומעים בסרט בצירוף כל האירועים ונתוני הרקע, שאת קיומם אנחנו מניחים או מסיקים. ניתוח הסיפור מחייב את ארגון האירועים על פי הסדר הכרונולוגי (סדר ההתרחשות) שלהם.

עלילה –מכלול האירועים המוצגים ישירות לצופה, כולל יחסיהם הסיבתיים, הסדר הכרונולוגי שלהם, אורכם, תדירותם (במקרה שאותו האירוע חוזר יותר מפעם אחת בעלילה) ומיקומם המרחבי, ובנוסף – חומר חוץ דיאגטי המוצג על המסך.

פלאש-בק ((Flashback – שינוי בסדר העלילתי, בו העלילה נעה לאחור בזמן ומציגה אירועים שהתרחשו מוקדם מאלה שכבר הוצגו.

פלאש-פורוורד (Flashforward) – שינוי בסדר העלילתי, בו העלילה נעה קדימה ומציגה אירועים שטרם התרחשו, ביחס לאירועים המוצגים במסגרת הסדר הכרונולוגי של העלילה.

סצנה (Scene) – התרחשות עלילתית הנערכת בחלל (מקום) אחד ובזמן אחד. כאשר אחד מהשניים משתנה (המקום או הזמן), מדובר למעשה בסצנה חדשה.

סיקוונס (Sequence) – רצף של התרחשויות עלילתיות, שיכול לחרוג מחלל ומזמן אחד. הסיקוונס מורכב מאוסף של סצנות קצרות המחוברות זו לזו באמצעות נושא או אלמנט מאחד. אלמנט כזה יכול להיות הקונפליקט המרכזי (למשל – סצנת המרדף הזו מתוך "דרייב" (ניקולס וינדינג רפן, 2011)), או שיר (למשל סיקוונס "Let The Good Times Roll" מתוך "דיק טרייסי" (וורן בייטי, 1991)).

מערכה (Act) – המבנה הנראטיבי הקלאסי מורכב משלוש מערכות: מערכה ראשונה (התחלה), מערכה שנייה (אמצע), ומערכה שלישית (סוף). בין כל אחת מן המערכות מפרידה נקודת מפנה. כל נקודת מפנה מביאה את הקונפליקט לכדי סיבוך ועלייה ברמת המורכבות. כל מערכה מורכבת ממספר רב של סצנות וסיקוונסים. לעתים קרובות, כל נקודת מפנה גם מסמנת שינוי מורגש באופיה של העלילה, בין אם מדובר בזירת ההתרחשות, בסגנון או באופיו של הקונפליקט. יחד עם זאת, אין לבלבל בין נקודת מפנה לבין מאורע מחולל: נקודות המפנה אינן משנות את הקונפליקט באופן מהותי, מפני שהקונפליקט שנוצר במאורע המחולל יכול להיפטר רק בשיאה של העלילה. בשל כך יכולות להיות שתי נקודות מפנה ויותר (ואז העלילה תהיה מורכבת משלוש מערכות או יותר), אך לכל עלילה יכולים להיות רק מאורע מחולל אחד, ורק שיא אחד.

שוט-סיקוונס (Shot Sequence) – סיקוונס שמתרחש (לרוב) בזמן אחד ובמספר חללים קרובים, אך הוא מצולם כולו בשוט אחד, ארוך ומורכב. בין הדוגמאות הידועות לשוט סיקוונס ניתן למנות את הכניסה למסעדה מתוך "החברה הטובים" (מרטין סקורסזה, 1991), ההגעה לחוף דאנקירק מתוך "כפרה" (ג'ו רייט, 2006) וכן הפתיחה המפורסמת של "מגע של רשע" (אורסון וולס, 1957).