קוונטין טרנטינו

רקע:

קוונטין טרנטינו נולד ב-27 במרץ, 1963 בעיר נוקסוויל שבמדינת טנסי, בן לאם ממוצא אינדיאני (משבט הצ'ירוקי) ואירי, שילדה אותו כאשר היא בת 16 בלבד. אביו, טוני טרנטינו, שהיה מוזיקאי ושחקן במקצועו, נעלם טרם היוולדו. זמן מה לאחר לידתו התחתנה אמו של טרנטינו מחדש עם המוזיקאי קורט זסטופיל, עמו פיתח טרנטינו קשרי חיבה עמוקים. בילדותו התגורר בקליפורניה, והרבה לנדוד עם אמו ממקום למקום, תוך שהוא נאלץ להחליף בתי ספר רבים. טרנטינו היה ילד מסוגר ודחוי חברתית, שהעדיף לוותר על ימי לימודים לטובת קריאה בחוברות ובספרי קומיקס וצפייה בטלוויזיה. כשהיה בן שש-עשרה עזב את מסגרת הלימודים והחל לעבוד במגוון עבודות מזדמנות, ביניהן כסדרן בבית קולנוע לסרטי פורנו וכמוכר בספריית וידיאו, שם התיידד עם הבמאי והתסריטאי רוג'ר אברי שעבד אף הוא באותה החנות. העבודה האחרונה מבין השתיים העניקה לו הזדמנות לצפות במספר עצום של סרטים, וכך צבר את השכלתו הקולנועית הרחבה. הידע שרכש אז, בא לידי ביטוי בעושר הציטוטים הקולנועיים שמאפיין את יצירותיו.

הקריירה הקולנועית שלו החלה כשהצליח שני תסריטים שכתב, הראשון לסרט "רוצחים מלידה" (אוליבר סטון, 1994) והשני לסרט "רומן על אמת" (טוני סקוט, 1993). שני התסריטים הפכו רק כעבור זמן לסרטים, אך טרנטינו ניצל את התשלום שקיבל עבורם, והקרדיט שצב, אפשרו לו להשיג מימון ולהפיק את סרטו הראשון כבמאי - "כלבי אשמורת" (1991). הסרט הזניק את הקריירה שלו והפך אותו לבמאי מבטיח, וכן זכה בפרס הגדול בפסטיבל סאנדאנס באותה שנה. ארבע שנים מאוחר יותר הגיע טרנטינו לפסטיבל קאן עם סרטו השני "ספרות זולה" לפסטיבל קאן ועורר שערורייה עקב האלימות והשפה הבוטות בסרט. למרות (ואולי בגלל) זאת, הסרט זכה בפרס הגדול בפסטיבל קאן, וכן בפרס האוסקר על התסריט. הוא גם מיצב את טרנטינו לא כהבטחה, אלא כאחד הקולות החשובים והייחודיים ביותר בקולנוע העולמי, במאי שכל סרט חדש שלו הוא אירוע.

בכל סרטיו חוזרים מספר מאפיינים בולטים, אשר הופכים את סגנונו הקולנועי לייחודי ואישי.

בין המאפיינים ניתן למנות:

1. אלימות קיצונית:

המאפיין הבולט ביותר בסרטיו של טרנטינו הוא האלימות. החל מסרטו הארוך הראשון "כלבי אשמורת" (1992), כל סרט שלו, ללא יוצא מן הכלל, רווי באלימות קיצונית: כנופיות פשע, רוצחים שכירים, סוחרי סמים, אומנויות לחימה שונות, או – כמו בסרטו האחרון "ממזרים חסרי כבוד" (2009) – מלחמה אכזרית ועקובה מדם. בסרטיו של טרנטינו מופיעות אמנם כמויות אדירות של דם, אך הדבר המאפיין אותו ביותר הוא הדרך האגבית, ואפילו ההומוריסטית, בה מתייחסות הדמויות אל האלימות. כך, למשל, ב"כלבי אשמורת" מפורסמת סצנת "כריתת האוזן" בה כורת מר בלונד את אוזנה של דמות אחרת, תוך שהוא מנופף בתער גילוח, ומפזז לצלילי שיר עליז משנות השבעים ("Stuck in the Middle of You" של ג'רי רפרטי), בעוד שהקורבן האומלל מתחנן על נפשו. דוגמה נוספת היא מתוך הסרט "ממזרים חסרי כבוד", שבו מכריז סגן אלדו ריין על המשימה הייעודית של "הממזרים", צוות של חיילים אמריקאים-יהודים המסתננים לאירופה הכבושה בידי הנאצים: לגרום בהלה והרס ברחבי הרייך השלישי על ידי הרג אכזרי של חיילי צבא גרמניה, רבים ככל האפשר. אין לקחת שבויים ועל כל איש צוות מוטלת החובה להשיג לפחות 100 קרקפות של נאצים. בסצנה הבאה מוצגים "הממזרים" מקרקפים באדישות יחידה של חיילים נאצים- מראה שמזעזע את הצופים שלא היו מוכנים לכך. מלבד זאת "הממזרים" חורטים צלב קרס על מצחם של מי שהחליטו לא להרוג, כאות "תזכורת" לכך שהם נאצים ושלא יוכלו להסתיר זאת לאחר שהמלחמה תיגמר. דוגמה שלישית היא סצנה מתוך הסרט "ספרות זולה" (1994) בה וינסנט וגה וג'ולס וינפילד – צמד של רוצחים שכירים מגיעים לדירה על מנת לחלץ ממנה מזוודה השייכת לבוס של ארגון הפשע אליו הם שייכים. בזמן שהם מתחקרים את אחד הנערים תחת איומי אקדח, יורה ג'ולס בפתאומיות באדם אחר בחדר ואז אומר למתוחקר: "הו, אני מצטער, הוצאתי אותך מריכוז?"

2. קולנוע במקום מציאות:

אחד המאפיינים המרכזיים של "ממזרים חסרי כבוד" הוא העובדה שהסרט כותב את ההיסטוריה מחדש. סרטים תקופתיים רבים מאוד נעשו בתולדות הקולנוע, ולמעט יוצאים מן הכלל, כל הסרטים הללו תמיד דבקו בצורה זו או אחרת בעובדות ההיסטוריות. סרטים היסטוריים מעוותים לעתים קרובות אנקדוטות וסיפורים מינוריים ושוליים מתוך ההיסטוריה, אבל לעולם אינם מערערים על הסיפור הגדול, על הנראטיב המרכזי והמקובל הנוגע למה שהתרחש. ב"ממזרים חסרי כבוד" טרנטינו שובר לגמרי את המוסכמה הזאת ובעצם ממציא עובדות היסטוריות חדשות כמו למשל העובדה שבסוף הסרט ה"ממזרים" הם אלה שהורגים את היטלר ומביאים לסיום המלחמה. לכאורה מדובר ביצירה חריגה בתוך המכלול של סרטיו של טרנטינו – אלא בעצם היותו סרט היסטורי. סרטיו האחרים של טרנטינו מתאפיינים בכך שהם כמעט נטולי היסטוריה – הם מתרחשים בעולם של קולנוע טהור, עולם שנקודת ההתייחסות שלו היא קולנועית ולא היסטורית. אלא שעובדה זו, במבט מעמיק, רק מוכיחה כי "ממזרים חסרי כבוד" הוא המשך עקבי לפילוסופיה הקולנועית של טרנטינו. בסופו של דבר, הסרט אינו סרט היסטורי, אלא סרט המתכתב עם ז'אנר הסרט ההיסטורי, ובמיוחד עם סרטי מלחמת העולם השנייה. כיוון שכך, לטרנטינו אין בעיה גם לשכתב את ההיסטוריה, כי מה שהוא מציג אינו ההיסטוריה האנושית, אלא דווקא מציאות שהיא קולנועית בלבד, ולכן יש לו חופש לעשות בה ככל העולה על רוחו.

ב"ממזרים חסרי כבוד" טרנטינו גם מגדיר את יחסו לקולנוע – קולנוע עבורו הוא נשק: הדבר בא לידי ביטוי בכך ששושנה מתכננת להבעיר את בית הקולנוע ולהרוג את כל יושביו באמצעות הצתת סלילי הפילם שברשותה.

דוגמה נוספת לכך ניתן למצוא בסרטו "ספרות זולה", בציטוט מתוך ספר יחזקאל אותו מדקלם ג'ולס בכל פעם שהוא מחסל מישהו. מקורו של הציטוט אינו באמת מספר יחזקאל (ומי שיחפש את הפסוק המדויק בתנ"ך פשוט לא יימצא אותו). מקורו האמיתי שלהציטוט הוא בסרט הקראטה "שומר הראש" משנת 1976, בכיכובו של סוני צ'יבה, אחד השחקנים האהובים על טרנטינו (שהופיע אחר כך בתפקיד קטן ב"להרוג את ביל".). גם במקרה הזה, ניתן לראות שלא ההיסטוריה או התרבות האנושית משמשים מקור ונקודת התייחסות עבור טרנטינו, אלא דווקא הקולנוע.

3. מחוות וציטוטים:

טרנטינו ידוע כמי שאובססיבי למחוות וציטוטים מתרבות הפופ. סרטיו עמוסים בציטוטים מהקולנוע של שנות ה-60 וה-70 של אותם ימים. בנעוריו עבד טרנטינו בתור מוכר בספריית וידאו, מה שנתן לו הזדמנות לצפות במספר עצום של סרטים, וכך רכש את השכלתו הקולנועית הרחבה, וצבר ידע אנציקלופדי בקולנוע, בביקורת קולנוע ובהיסטוריה של הקולנוע. טעמו נע בין סרטי "בלקספלויטיישן" לסרטי קונג פו, ואף סרטי איכות אירופיים. בכל סרטיו ניתן למצוא אזכורים ומחוות לסרטים אלו. הסרט "ג'קי בראון" (1997) לדוגמא, מהווה מחווה של טרנטינו לסרטי בלקספלויטיישן, ז'אנר משנות השבעים של סרטי פשע בכיכוב שחקנים שחורים לרקע מוזיקת דיסקו-מוטאון (סוג של מוזיקה אופיינית משנות השישים והשבעים).

שני סרטי "להרוג את ביל" הם, לדברי טרנטינו, מחווה לסרטים שתמיד אהב: מערבוני הספגטי, סרטי אומנויות הלחימה הסיניים, סרטי הסמוראים, האנימציה היפאנית ומנה גדושה של ה-B-Movies של שנות השבעים (סרטי "זבל" שהופקו בתקציבים זעומים והוקרנו בבתי הקולנוע בשעות מאוחרות בלילה, אחרי שהוקרנו הסרטים היקרים והחשובים של הוליווד, שכונו "A-Movies").

הדוגמה הבולטת ביותר היא הסרט "חסין מוות" (2007). סרט זה הוא מחווה לסרטי האימה של שנות השבעים, והוא מתפקד כפרק אחד מתוך שני סרטי הקולנוע שבפרויקט גריינדהאוס – את החלק השני ("פלאנט טרור") ביים רוברט רודריגז, חברו הטוב של טרנטינו.כוונתם של טרנטינו ורודריגז הייתה ליצור מחווה לסרטי ה"זבל" שהוקרנו בתי הקולנוע הזולים וכונו סרטי "גריינדהאוס" ולסרטי האקספלויטיישן (סרטים דלי תקציב שהיו נפוצים במיוחד בשנות השישים והשבעים שהציגו אלימות ומיניות בוטה מאוד והוקרנו בדרייב-אינים ברחבי ארצות הברית).

4. מוזיקה:

טרנטינו מרבה להשתמש בסרטיו בשירים משנות ה-70, כאשר לרוב מדובר בלהיטי עבר נשכחים, שטרנטינו מחזיר לתודעה והופך אותם לאיקוניים בזכות סרטיו. בין הדוגמאות המפורסמות לכך – "Stuck In the Middle With You" של ג'רי רפרטי שהופיע בסצנת כריתת האוזן ב"כלבי אשמורת"; בסרט "ספרות זולה", הפסקול כולל להיטים ונעימות משנות ה-70, חלקם מוכרים וידועים (למשל "Son of a Preacher Man" בביצוע דאסטי ספרינגפילד) וחלקם הפכו ללהיטים, שנים רבות לאחר הקלטתם, בזכות הופעתם בפסקול (למשל - "Misirlou" נעימת הגיטרות העצבנית, שביצע דיק דייל); השיר "Across 110^th Street" של בובי וומאק שהופיע בסרט "ג'קי בראון"; נעימת "הרועה הבודד" וכן השיר "באנג באנג" של נאנסי סינטרה שהופיעו בסרטי "להרוג את ביל"; השיר "Putting Out a Fire With Gasoline" בביצועו של דייויד בואי, מתוך הסרט "קללת אנשי החתול" (גרסת פול שריידר, 1982).

מאפיין נוסף של המוזיקה בסרטיו של טרנטינו הוא השימוש שהוא עושה במוזיקה שמקורה בפס הקול של סרטים אחרים, למשל בשלל יצירות של המלחין ברנרד הרמן בהן השתמש ב"להרוג את ביל", או במגוון של יצירות שנכתבו למערבוני ספגטי, מאת אניו מוריקונה ומלחינים אחרים, המופיעים בפסקול של "ממזרים חסרי כבוד".

5. דיאלוגים שנונים: אחד המאפיינים החוזרים שוב ושוב בסרטיו של טרנטינו הוא הדיאלוגים המבריקים והשנונים, ובעיקר דיאלוגים ארוכים ותלושים, על נושאים טריוויאלים שנדמה כאילו כלל אינם קשורים לעלילת הסרט. הסרט "כלבי אשמורת" נפתח בחבורת פושעים המתכננים שוד, ותוך כדי כך מנתחים לעומק את שירה של מדונה "כמו בתולה". ב"ספרות זולה" זכורים במיוחד דיאלוגים ארוכים בין וינסנט וגה וג'ולס וינפילד העוסקים בשאלות כגון מדוע טובלים ההולנדיםצ'יפס במיונז, והאם עיסוי לרגליים הוא פעולה בעלת משמעות מינית. בסרט "ממזרים חסרי כבוד" כבר בסצנה הראשונה מתפתחת שיחה מבריקה בין קולונל האנס לנדה, המגיע לבית כפרי של משפחה צרפתית ומתחיל לנהל עם בעל הבית – רפתן בשם לפדיט, שיחת חולין על כוס חלב (על נושאים כמו עכברושים וכינויים של אנשי מפתח במשטר הנאצי). היות שלפדיט ולנדה מדברים באנגלית, משפחת דרייפוס היהודית המסתתרת מתחת לרצפה לא מבינה שלפדיט נשבר ומסגיר אותם, ולכן לא הם לא מספיקים לברוח.

חלק מהמשפטים בדיאלוגים בסרטיו של טרנטינו כבר ביססו מעמד פולחני, למשל " Are you gonnabark all day, little doggy, or are you gonna bite?" מתוך "כלבי אשמורת", "אני אמריקאי, מותק, השמות שלנו חסרי משמעות" מתוך "ספרות זולה" או "להתראות, שושנה" ב-"ממזרים חסרי כבוד".

6. שבירת רצף הזמן: אחד המאפיינים הבולטים ביצירותיו של טרנטינו. העלילות בסרטיו מפורקות לגורמים, נעות קדימה ואחורה בזמן, ולרוב מחולקות לפרקים המתרחשים בזמנים ובמקומות שונים. סרטיו מהווים דוגמה למבנה נראטיבי פוסט-מודרני: לשבירת רצף הזמן הכרונולוגי אין משמעות או ערך כשלעצמה (בניגוד לשבירת הרצף ב"האזרח קיין" או ב"רשומון").

"כלבי אשמורת" – הסרט מגולל את סיפורה של כנופיית שודדים המתאספת במחסן נטוש לאחר שביצעו שוד יהלומים שהסתבך והפך למרחץ דמים. רובו של הסרט מתרחש באותו מחסן, אך הוא כולל גם פלאשבקים להתגבשות החבורה, לתהליך תכנון השוד, וכן לעלילת משנה מרכזית במסגרתה שוטר סמוי מסתנן אל תוך החבורה.

"ספרות זולה" – הסיפור אינו מוצג באופן כרונולוגי - הוא מפורק לחלקים, מסודר מחדש, ומוצג לצופה מנקודות מבט שונות. בסרט קיים סיפור מסגרת, העוסק בשוד במסעדה, אך אירועי הסרט מתרחשים באופן בלתי רציף לפני השוד ולאחריו, ולעתים מוצג אותו אירוע עצמו מנקודות ראות שונות, תוך מסירת פרטים חשובים שלא הועברו בפעם הקודמת שהוצג. צורה זו של נרטיב בלתי רציף, המפורק לגורמים ומחובר שנית, הפכה לפופולרית בסרטי שנות ה-90 וזכתה לחיקויים רבים. "להרוג את ביל" – מספר על "הכלה" (אומה תורמן), אשר הייתה פעם חלק אחד מארגון עולמי של רוצחות שכירות, עד שביל, הבוס של אותו ארגון מחליט לשלוח את הבנות האחרות לחסל אותה ביום חתונתה. חמש שנים לאחר ניסיון החיסול, "הכלה" מתעוררת מתרדמת ארוכה ויוצאת למצוא נקמה. בכוונתה לחסל את כל אחת מהבנות כשהיא משאירה את ביל לקינוח. העלילה מתפרסת על פני שני סרטים בני חמישה פרקים כל אחד. גם כאן, טרנטינו אינו מספר את העלילה באופן כרונולוגי, אלא נע קדימה ואחורה בזמן.

"ממזרים חסרי כבוד" – מדובר בדוגמה יוצאת דופן בקרב סרטיו של טרנטינו: אמנם הסרט מחולק לחמישה פרקים, אך הם מסודרים ברצף כרונולוגי עקבי.

7. כינויים לדמויות: אחד מהמנהגים החביבים ביותר על טרנטינו הוא מתן כינויים לדמויות השונות בסרטיו. החל מהשודדים ב"כלבי אשמורת" המכנים זה את זה בשמות של צבעים (מיסטר ווייט, מיסטר אורנג', מיסטר פינק, מיסטר בראון, מיסטר בלונד, מיסטר בלו) וכלה בגלריית הכינויים הצבעונית לרוצחים השכירים ב"קיל ביל" (כמו "הכלה" והחוליה של הרוצחים השכירים ששמו של כל אחד מהם נקרא על שם נחש צפע אחר). ב"ממזרים חסרי כבוד" כמעט לכל גיבור (גם ל"ממזרים" וגם לנאצים) יש כינויים אופייניים (אלדו "האפאצ'י", "צייד היהודים", "הדוב היהודי" ועוד).