ז'אנרים - מדע בדיוני

חוקר הקולנוע תומאס שץ מסביר כי ז'אנר נוצר מפני שמתוערר קונפליקט מרכזי בחברה ויש צורך לתת לו מוצא. כל עוד הקונפליקט רלוונטי לחברה, הז'אנר יוסיף להתקיים. כאשר הקונפליקט משתנה, גם הז'אנר משתנה איתו.

אחד הז'אנרים המעניינים ביותר מבחינה זו הוא ז'אנר המדע הבדיוני, שעבר תהפוכות ושינויים כבר מימיו הראשונים של הקולנוע, וגם היום מעמדו איתן ודומיננטי מאוד. הסיבה לכך היא שהקונפליקט שבעומקו של הז'אנר לא איבד מהרלוונטיות שלו - נהפוך הוא: הוא רק הולך ומתחזק.

הכוונה היא לקונפליקט בין האדם לטכנולוגיה, ובעיקר לחרדה כי הטכנולוגיה תביא יום אחד לסופה של האנושות.

השלב הפורמטיבי

המסע אל הירח (ז'ורז' מלייס, 1903)

משתייך לשלב הפורמטיבי. נהוג להתייחס לסרט כאל סרט המדע הבדיוני הראשון. זהו סרט קולנוע מוקדם, והשפה הקולנועית שלו ראשונית ובסיסית ביותר: כל סצנה היא שוט, והעריכה מופיעה רק בחיבור בין הסצנות. כבר בדוגמה מוקדמת זו מתחילים להופיע הסממנים העיקריים של הז'אנר - טכנולוגיה, מסעות אל החלל, וכמובן הערבוב בין המדע לבין הבדיון שנתנו לז'אנר את שמו. אמנם העלילה מוצגת כאן בנימה הומוריסטית ומחוייכת, אבל החרדה מן הלא נודע ומן החוליים והאיומים שהטכנולוגיה עלולה להביא עלינו נמצאת כבר כאן.

החרדה מפני הטכנולוגיה באה לידי ביטוי באופן יחסית מינורי, אבל היא קיימת כאן בלי ספק. המסע אל הירח מוצג כמסע מפוקפק והרה-סכנות, ויש אי-הסכמה בין הפילוסופים והחכמים למיניהם באשר לדרך בה יש לבצעו.

הביטוי המובהק ביותר לחרדה מן הטכנולוגיה בא לידי ביטוי בסוף הסרט, כאשר אחד מאנשי הירח האלימים והמסוכנים נאחז בזנבו של קליע התותח של המדענים, החוזר אל כדור הארץ. משמעות הדבר היא שהמדענים מחזירים איתם אל הארץ את הסכנה בה נתקלו על הירח, והנמשל הוא – הטכנולוגיה עלולה להיות מסוכנת, ועדיף לעשות בה שימוש שמרני ולא חוצה גבולות.

השלב הקלאסי

מטרופוליס (פריץ לאנג, 1927)

הסרט נחשב לפסגת המדע הבדיוני האילם. השפה הקולנועית כאן מתוחכמת הרבה יותר מב"מסע אל הירח". הסרט מתרחש בעיר עתידנית שבה המעמד העליון משעבד את פשוטי העם. בנו של ראש העיר מתאהב במנהיגת פועלים, וכדי לפגוע בו יוצר אביו בעזרת מדען מטורף רובוטית שהיא העתק מדוייק של אותה מנהיגה. הבן מגלה את התרמית והמבנה החברתי נשבר. הסרט היווה השראה עצומה על כל סרט שבא אחריו: התפאורות העצומות, העלילה שהיא אלגוריה חברתית במסווה של סיפור על עולם רחוק ולא מוכר, האפקטים המיוחדים המרשימים, השימוש באמצעים טכנולוגיים כחלק מהעלילה.

עלילת הסרט: ראש העיר פרדרסן (החי בעולם העליון, השולט) פונה אל המדען המטורף רוטוואנג כדי שיבנה עבורו רובוט. רוטוואנג עושה זאת, ומעניק לרובוט המרושע את השם הל, ואת חזותה של מריה, מנהיגת הפועלים האידאליסטית, שפרדר, בנו של פרדרסן מאוהב בה. פרדרסן שותל את הל בין ההמונים, בני מעמד הפועלים, כדי לגרום להם לאבד את הלהט המהפכני ולצאת כנגד מריה.

העולם התחתון של הפועלים מוצג כעולם טכנולוגי קר – מבנים עצומים, זוויות חדות, המונים המוסעים מהעבודה ואליה כמו בקר. הטכנולוגיה כאן היא מסוכנת, מתעתעת, והיא משמשת ככלי בידי השלטונות כדי לשעבד את ההמונים ולבצע בהם מניפולציה. רק כאשר נחשפת ההונאה, והרובוט המרושע נהרס, אפשר לבנות גשר בין העולם העליון לתחתון – קשר אנושי ולא טכנולוגי.

מעניין גם שהבמאי היהודי ברח אחרי עלייתם לארה"ב, ואילו התסריטאית (תיאה פון הארבו) הלא-יהודיה, שהייתה גם אישתו של הבמאי, הצטרפה למפלגה הנאצית.

מטרופוליס היווה דוגמה נדירה יחסית לז'אנר במשך רוב שנות ה-30 וה-40, בעיקר מפני שהעולם היה עסוק אז בעניינים אחרים, והטכנולוגיה פחות הטרידה אותו.

ב-6.8.1945 הטילה ארה"ב את פצצת האטום הראשונה על העיר היפנית הירושימה, והעולם מצא את עצמו בעידן חדש - העידן הגרעיני, שבו יש בידי מדינות את הכוח להשמיד את האנושות כולה. עם התפתחות המלחמה הקרה בין ארה"ב לברית המועצות, הלכה החרדה מפני השמדת האנושות והחריפה, והדבר בא לידי ביטוי בעשרות סרטי מדע בדיוני שהופקו בשנים שלאחר המלחמה.

אחד הידועים שבהם הוא "מלחמת העולמות" (ביירון האסקין, 1953), על פי ספר המדע הבדיוני המפורסם של ה.ג'. וולס. הסרט עוסק בחייזרים ממאדים המפעילים מכונות השמדה משוכללות שהוחבאו משך אלפי שנים מתחת לאדמת כדור הארץ. החייזרים, שהמשאבים על עולמם הדלדלו, מבקשים להשמיד את האנושות לעבור לחיות על הכוכב שלנו.

ברגע האחרון האנושות ניצלת בשל וירוס שפעת רגיל, שאנשי המאדים לא פיתחו עמידות כלפיו.

השלב האינטלקטואלי/מודרניסטי

לקראת סוף שנות ה-60 הפך האיום הגרעיני למוחשי פחות, כשהוברר (בין השאר בעקבות משבר הטילים בקובה ב-1963) שהשמדה הדדית של שתי המעצמות היא רעיון רע במיוחד.

העימות הבין גושי (ארה"ב ואירופה המערבית מול בריה"מ ואירופה המזרחית) המשיך והתגלגל למישורים אחרים - מלחמת ויאטנם למשל. אבל הז'אנר לא נעלם - הוא רק שינה צורה, מפני שגם הקונפליקט השתנה. במקום החרדה מן האטם הפכה החרדה מן הטכנולוגיה למאיימת במובן אחר - חרדה מפני שינוי המבנה החברתי, מפני החלפת בני האדם במכונות, מפני השתלטות הטכנולוגיה על הגוף, וכן הלאה. בשנות השבעים הפך המדע הבדיוני לאחד הז'אנרים הפופולריים והמרכזיים בתרבות האמריקנית, עם הצלחתם העצומה של "מפגשים מהסוג השלישי" של ספילברג ובעיקר "מלחמת הכוכבים" של ג'ורג' לוקאס, שניהם מ-1977. "מלחמת הכוכבים" הוליד שני סרטי המשך ("האימפריה מכה שנית" מ-1981, במאי: אירווין קירשנר; "שובו של הג'דיי" מ-1983, במאי: רוג'ר מרקנד), וכן טרילוגיה שנייה ("אימת הפאנטום" מ-1999, "מתקפת המשובטים" מ-2001, ו-"נקמת הסית'" מ-2003, שלושתם בבימויו של לוקאס עצמו. בטרילוגיה הראשונה הוא ביים רק את הסרט הראשון, ותפקד כתסריטאי ומפיק-על בשני הסרטים האחרים).

הטרילוגיה הראשונה מציבה במרכזה אביר ג'די צעיר (לוק סקייווקר) שלומד כיצד לשלוט ב"כוח", יכולת מיסטית המחברת בין כל היצורים החיים. רק אם יילמד לשלוט בו, יוכל להביס את האימפריה המרושעת, ואת מנהיגה האכזר דארת' ויידר, שהוא התכה בין גוף אנושי לבין שלד חיצוני מכני. בפרק השני של הסדרה "האימפריה מכה שנית" (1981) יילמד לוק שדארת' ויידר (ספוילר בן 30) הוא בעצם אביו. הטכנולוגיה היא כבר לא לגמרי האויב, אבל היא גם לא ממש אלמנט טוב ומיטיב: השאלה היא לא מה הטכנולוגיה יכולה לעשות, אלא מי מחזיק בה. כאשר היא נמצאת בידיהם של המורדים הטובים, ובעיקר בידיו של אביר הג'דיי הטוב לוק, היא יכולה להביא לנצחון ולשלווה. לעומת זאת, כאשר מי שאוחז בה הוא האימפריה הרעה, היא הופכת מסוכנת והרסנית. הדבר בא לידי ביטוי מובהק בדמותו של דראת' ויידר, הנראה כשילוב מאיים של אדם ומכונה. העובדה כי ויידר הוא למעשה אנאקין סקייווקר, אביו של לוק, מבהירה שהקשר בין כוחות האור והחושך הוא הדוק מכפי שניתן היה לחשוב, וכי היכולת להיטיב ולהרוס טמונה בכל אחד מאיתנו.

הנה סצנת הקרב המפורסמת ביניהם:

לוקאס משלב כאן בין המדע הבדיוני הקלאסי שעליו גדל ואותו העריץ בילדותו, לבין השפעות "זרות" כגון סרטי הסמוראים של אקירה קורוסאווה.

השלב הפארודי/פוסטמודרניסטי

"שגעון בחלל" של מל ברוקס מ-1986 הוא מיקס מטורף (וכבר לא כל כך מצחיק בימינו) של סצנות הלועגות לאינספור סרטי מדע בדיוני, כולל "מלחמת הכוכבים", "הנוסע השמיני", "כוכב הקופים" וכן סדרת הטלוויזיה וסרטי הקולנוע "מסע בן כוכבים".

הסרט הוא ערבוב מטורף של סצנות הלועגות לאינספור סרטי מדע בדיוני, כולל "מלחמת הכוכבים", "הנוסע השמיני", "כוכב הקופים" וכן סדרת הטלוויזיה וסרטי הקולנוע "מסע בן כוכבים". כמעט כל סצנה בסרט מפנה לסצנה מפורסמת מתוך סרט מדע בדיוני אחר, כאשר הגרסה של "שגעון בחלל" תמיד מוגזמת ומגוחכת פי כמה. למשל – הסצנה בה הגיבור לון-סטאר פוגש בלורד הלמט הרשע, והם נלחמים בקרב טבעות אור היא ציטוט מסצנת הקרב בין לוק סקייווקר לבין דארת' ויידר מתוך "האימפריה מכה שנית" (ג'ורג' לוקאס, 1981). בגרסה המקורית מגלה ויידר ללוק שהוא אביו. בגרסה של ברוקס אומר הלמט ללון סטאר – אני השותף לחדר לשעבר של בן-דודו של אחיינו של אחיו של אביך. מה שאומר שאין בינינו שום קשר!

הטכנולוגיה כאן היא מתוחכמת באופן המשים את המשתמש בה ללעג. היא מורכבת מדי מכדי שמישהו יידע כיצד להשתמש בה, וכל שימוש מביא לתוצאות הרסניות – אך באופן מגוחך. הנבל הראשי – לורד דארק הלמט, הוא פארודיה על דארת' ויידר – הנבל של סדרת סרטי מלחמת הכוכבים של ג'ורג' לוקאס. בעוד שויידר מבטא את החרדה מפני הטכנולוגיה בגופו – הוא ערבוב בין מכונה לאדם, הרי שהלמט הוא נמוך, חלוש וכמעט ואינו מסוגל להשתמש בכוחות שלכאורה עומדים לרשותו. באחת הסצנות הוא אף מתבלבל בין מכונת קפה לבין הרדאר המשוכלל של הספינה. בסצנה אחרת הוא פוקד על הקפטן של ספינת החלל להעלות את המהירות ל"מהירות מגוחכת", ומסרב לחגור חגורת בטיחות, מה שגורם לו לעוף ממקומו ולחבוט את ראשו בפאנל מתכת.

קיימות כמובן עוד עשרות דוגמאות שלא ציינתי כאן, מ"אי.טי", דרך "בלייד ראנר", "שליחות קטלנית", ועד "דליקטסן" (כולם אהובים עלי מאוד), שכל אחד מהם השתמש בחוקי הז'אנר, עיוות ושיפר אותם, וכמובן היווה מוצא לחרדה קיומית של החברה בה נוצר.

לסיום, וגם כדי להראות כמה הז'אנר פופולרי ומצליח היום, שימו לב להבדלים באיכות ההפקה בין הגרסה של "מלחמת העולמות" מ-1953, לבין זו החדשה של ספילברג מ-2005. הסרט מ-53' הופק בתקציב דל ביותר, כאשר הז'אנר נחשב נחות ושוליבתעשייה, ואילו ב-2005 מדובר בשובר קופות עתיר תקציב, כשמאחורי ההגה יושב אחד הבמאים החשובים והמשמעותיים בעולם.

למרות שהוא הסרט העדכני ביותר ברשימה כאן, הוא משתייך לשלב הקלאסי, מפני שאפשר למצוא בו רבים מן המאפיינים המד"ביים שנמצאים גם במטרופוליס - תפאורות גדולות, העלילה שהיא אלגוריה חברתית במסווה של סיפור על עולם רחוק ולא מוכר, האפקטים המיוחדים המרשימים, השימוש באמצעים טכנולוגיים כחלק מהעלילה. ובכל מקרה – אין כאן ממש שבירה או לעג לחוקי הז'אנר. יש פשוט שימוש יעיל ומיומן מאוד בהם.

הסרט מציג תרחיש לכאורה מציאותי, שבמסגרתו כל ההתפתחויות התרבותיות והמדעיות של האנושות לא יועילו לה. החייזרים הקבורים באדמה מפגינים עליונות טכנולוגית ניכרת על בני האדם, ומשמידים אותם בקלות וללא נקיפות מצפון. לדמויות המרכזיות בסרט לא נותר אלא לשרוד. אמנם ריי, הגיבור (טום קרוז) לוקח חלק באקט נואש של השמדת כלי משחית חייזרי, אבל זו טיפה בים. את הנצחון האמיתי משיגים בני האדם במקרה – וירוס שפעת, שהחייזרים אינם מחוסנים כלפיו, הוא זה שהורג אותם. הטכנולוגיה כאן היא בלתי ניתנת להכנעה. כמו במטרופוליס, מי שמחזיק בה הוא גם מי ששולט.