אורסון וולס

הקריירה של אורסון וולס, כך מספרים, הפכה בתולדות הוליווד למעין מעשיית מוסר השכל. וולס היה – כבר בצעירותו, למעין אגדה מהלכת, איש נערץ על ידי הקולגות שלו ונחשב מאוד גם בחוגים שמחוץ לתעשיית הקולנוע, ויחד עם זאת – באותה מידה שהעריצו אותו, כך גם חששו ממנו: לא מהאיש עצמו, אלא מהסכנה שבלהיות כמותו.

הרי וולס היה גאון. זאת ידעו כולם, מראשי האולפנים ועד אחרון אנשי הצוות. שחקן מזהיר, כריזמטי, בעל קול בריטון רועם, צעיר ושאפתן, ובעקבות "האזרח קיין" – גם במאי פורץ גבולות (ותסריטאי מבריק. האוסקר היחיד של "האזרח קיין" הלך לוולס ולהרמן ג'. מנקייביץ', על כתיבת התסריט). אבל כאן גם טמונה האזהרה: אל תבריק יותר מדי כבר בהתחלה. אל תשבור את כל החוקים בסרט הראשון. והכי חשוב – אל תסתבך עם האנשים עם הכסף הגדול.

סיפורו של "האזרח קיין" הסרט הוא מרתק לא פחות מהסרט עצמו, ואכן נעשה על פיו סרט, "RKO281" שמו, אמנם סרט טלוויזיה זניח יחסית, שבוודאי אינו מתקרב לעוצמה ולייחוד של "האזרח קיין", אבל הוא מצליח להסביר במידה מסויימת של יעילות את שתי השאלות המרכזיות הקשורות בקריירה של וולס: א. איך ייתכן שאיש כל כך צעיר, שמעולם לא ביים סרט לפני כן, יצר סרט כה משמעותי ומהפכני? (להזכירכם, וולס היה רק בן 25 כשביים את הסרט); ב. אם וולס היה כזה גאון, איך ייתכן שסרטו הראשון היה ונותר הטוב, השלם והמצליח ביותר מבין סרטיו? איך זה שלא יצר עוד סרטים כאלה?

התשובה לשאלה הראשונה היא יחסית פשוטה, אף שברור שדבר אינו פשוט לחלוטין בסיפור הזה. וולס היה ילד פלא כשהגיע להוליווד. הוא צץ בתודעה הציבורית בארה"ב כבר ב-1938, כששידר את ברדיו קטע מתוך הספר "מלחמת העולמות" של ה.ג'. וולס, וגרם לפאניקה רבתי בקרב המאזינים, שהיו משוכנעים שהם שומעים דיווח על פלישת חייזרים לכדור הארץ. בעקבות זאת, כשנודע שוולס, שהיה כבר מנהיג קבוצת תיאטרון בשם "תיאטרון מרקורי", מתכוון לעשות הסבה לעולם הקולנוע, חיזרו האולפנים אחריו, והבטיחו לו הרים וגבהות, ורק שיבוא לעבוד אצלם. מי שהצליח "לקנות" את וולס היה מנהל אולפן RKO, ג'ורג' שייפר, שהבטיח לוולס חופש אמנותי מוחלט.

וולס חיפש נושא לסרט, והשתעשע ברעיונות שונים (ביניהם עיבוד לספרו של ג'וזף קונראד "לב המאפלייה", אותו תכנן וולס לצלם כולו מנקודת המבט של הגיבור), עד שלבסוף החליט ליצור מעין עיבוד חופשי לסיפור חייו של איל העיתונות רב העוצמה וויליאם ראנדולף הרסט. כך, פחות או יותר, נולד "האזרח קיין", והתשובה לשאלה השנייה – איך זה שוולס לא חזר לשיא של "האזרח קיין", קשורה באותו וויליאם ראנדולף הרסט. עוד לפני ש"האזרח קיין" הושלם, שמע הרסט על הסרט, ואפילו מבלי לצפות בו, החל מיד לפעול כדי לפגוע בוולס וביצירתו – ובאותם ימים היה הרסט איש רב עוצמה מאוד בארצות הברית, בעליה של רשת עיתונים בתפוצה רחבה מאוד בכל רחבי אמריקה. הרסט האמין שוולס מכפיש את שמו בסרט, ולכן לא יכול היה להעלות על דעתו את האפשרות שהסרט ייצא לאקרנים. הוא הורה שלא לפרסם דבר על הסרט בעיתוניו, ואיים על האולפן שלא יאפשר לכתוב דבר על אף אחד מסרטיו, אם לא ייבטל את הפצת הסרט. אחרי מאבק ארוך הסרט יצא לבסוף בהפצה מוגבלת. כמעט מיד הכירו מבקרים וצופים בגדולתו וייחודו של הסרט, ולקראת סוף שנות ה-40 הוא החל להתמקם דרך קבע בראשי רשימת "הסרטים הגדולים".

אבל וולס כבר לא התאושש. המאבק על הקרנת סרטו, והחופש האמנותי המוגזם שלקח לעצמו בתסריט ובעת ההפקה, עשו לו שם של מעורר מהומות, של במאי שקשה לעבוד איתו, בעל דרישות מוגזמות ורעיונות מופרכים. כל סרטיו, מאותו רגע ואילך, היו רצופים מאבקים, עם אנשי הצוות, עם השחקנים ועם האולפנים, וכמעט כולם נלקחו ממנו בשלב מסויים ויצאו לקולנוע בגרסאות שלא ביטאו לחלוטין את כוונתו המקורית. ויחד עם זאת, בכל אחד מסרטיו אפשר למצוא מאפיינים "וולסיים" לחלוטין, מאפיינים ששרדו את השינויים וה"תיקונים" שהשיטו האולפנים על הסרטים. במילים אחרות – הסרטים של וולס, למרות הכל, נשארו שלו.

שוטים ארוכים:

אולי בשל המקורות התיאטרוניים שלו, אולי בגלל שתמיד העסיקה אותו חקירת גבולות האפשרי בקולנוע, ואולי פשוט כי הוא אהב להשוויץ, הסרטים של וולס רצופים בשוטים ארוכים, מתוחכמים הבנויים מתנועות מצלמה שוטפות ודינמיות וממיזנסצנות מורכבות. מתוך "האזרח קיין" זכור במיוחד השוט הארוך שבסצנת המו"מ על קיין הילד, שבה וולס מצלם שתי סצנות בשוט אחד. אבל השוט הידוע ביותר בקריירה שלו, שרבים אחרים חיקו, ושאין One shot בעולם שלא חייב לו משהו, הוא שוט הפתיחה של "מגע של רשע", סרטו של וולס מ-1958.

מרשימה במיוחד העובדה שהשוט הזה הוא לא רק מורכב ומסובך מבחינה טכנית, אלא גם קשור קשר הדוק לתימה של הסרט – העלילה מתרחשת על הגבול שבין מקסיקו לארה"ב, מספרת על בלש מקסיקני קשוח (צ'רלטון הסטון) המתעמת עם מפקד משטרה אמריקני מושחת (בגילומו של וולס עצמו). הסרט בוחן את מושג הגבול, הפיזי והמוסרי, אותו מותר לשוטר לעבור. המצלמה, כבר בשוט הפתיחה, חולפת על פני הגבול (הפיזי), לכאורה מתעלמת ממנו אך למעשה מבליטה אותו.

Deep Focus:

ב"האזרח קיין" העזו וולס והצלם גרג טולנד וצילמו את הסרט כולו בעדשה רחבה מאוד, היוצרת עומק שדה גדול (Deep Focus), כך שגם הדמויות/החפצים הקרובים למצלמה וגם אלה הרחוקים ממנה נשארים בפוקוס, ובכך וולס לכאורה מזמין אותנו לבחור במי מביניהם להסתכל. ייתכן שגם בחירה זו מקורה בתיאטרון, שבו אין, כידוע, מצלמה, ולכן אין גם עומק שדה או פוקוס, והצופה רואה את הבמה כולה באותה מידה של חדות.

על כל פנים, מאפיין זה הפך לאחד הבולטים בשפה הקולנועית של וולס.

מתוך - מגע של רשע (1958)

זוויות צילום קיצוניות:

כבר ב"האזרח קיין" אפשר לראות את נטייתו האקספרסיוניסטית של וולס להציב את המצלמה במקומות לא צפויים, כדי לייצר קומפוזיציות והעמדות יוצאות דופן ומפתיעות. מבחינה זו, אחד מחידושיו של "האזרח קיין" טמון בעובדה שוולס לא חשש להראות את תקרת החדר שבו צילם – היום זה נראה מובן מאליו, אבל עלינו לזכור שבתקופה ההיא הסרטים צולמו באופן כמעט בלעדי באולפן, שבו התקרה היא המקום שממנו נתלים הפנסי התאורה. וולס דאג שייעצבו את הסטים של סרטיו כך שניתן יהיה לצלם גם את התקרה.

כמה דוגמאות מתוך סרטיו:

תאורה קונטרסטית ואקספרסיבית:

אנחנו יכולים לראות, כי וולס לא היה ריאליסט, למרות מה שייטענו אחרים לגביו אחר-כך. הוא אהב להבליט את אמצעי המבע, ולהשתמש בהם באופן קיצוני, כך שיישקפו יותר מאשר את המציאות עצמה. אמצעי המבע אצל וולס תמיד קשורים לתמה, לדמויות, לעולם. וכיוון שהעולמות שבהם מתרחשים סרטיו הם תמיד עולמות אפלים, עולמות של חטאים נסתרים, תככים ושאפתנות אין קץ, אין פלא שהם גם מוארים כך. וולס הושפע מאוד מהז'אנר המכונה "פילם נואר" (הסרט האפל), שבו התאורה היא תמיד קיצונית וקונטרסטית, ומשקפת את העולם המפוקפק שהסרט מתאר.

כמה דוגמאות מתוך סרטיו:

וכמובן הסצנה הזו מתוך "מגע של רשע":

אך השימוש המורכב ביותר במראות מופיע בסצנת השיא של סרטו "הליידי משנחאי" (1948):