אולפני פיקסאר
על האולפן
אולפני האנימציה של פיקסאר, או בקיצור פיקסאר (Pixar) הוא אולפן ליצירת סרטי אנימציה ממוחשבת הממוקם בעיר אמריוויל (Emeryville) שבקליפורניה. החברה נוצרה בתחילה ב-1979 כאגף בתוך מחלקת המחשוב של חברת הסרטים לוקאספילם שבבעלותו של ג'ורג' לוקאס. ב-1986 נפרדה פיקסאר מלוקאספילם והפכה להיות חברה עצמאית, בעזרת מימון שהגיע מכיסו של סטיב ג'ובס (שעזב את חברת אפל אותה הקים זמן קצר קודם לכן). בתחילת דרכה יצרה החברה מחשבים לצרכים ממשלתיים וצבאיים (דוגמת סימולטורים לטיסה הנמצאים בשימוש בחיל האוויר). אחת החברות שרכשו חומרה ותוכנה מפיקסאר באותם ימים ראשונים היו אולפני דיסני, שפיתחו באותה תקופה פרויקט בשם CAPS: הייתה זו מערכת שאפשרה אוטומציה של חלק מתהליך היצירה של סרטי האנימציה של דיסני.
המכירות של מוצרי החברה באותה תקופה לא היו מרשימות במיוחד. נקודת המפנה חלה כאשר החברה הציגה בתערוכה מקצועית סרט אנימציה ממוחשבת קצר בשם לוקסו ג'וניור, אותו יצר האנימטור ג'ון לאסיטר (Lasseter). הסרט מציג מערכת יחסים משעשעת בין שתי מנורות שולחן מונפשות, האחת בוגרת והשנייה ילדותית. הסרט זכה להתעניינות גדולה, והוא סימן את הדרך לאולפן, שמאותו רגע החל לעסוק פחות ופחות ביישומים צבאיים, ויותר ביותר ביצירה של סרטי אנימציה. בתחילה יצר האולפן בעיקר סרטים קצרים ופרסומות, אך ב-1991 נחתם הסכם בין פיקסאר לבין אולפני דיסני, ליצירת 3 סרטי אנימציה ממוחשבת באורך מלא. בין השנים 1991 המשיך האולפן להפסיד כסף, וג'ובס - שעדיין היה המממן העיקרי שלו - שקל ברצינות למכור אותו. רק כאשר הבין שסרט האנימציה הממוחשבת הראשון של פיקסאר, צעצוע של סיפור (שהיה גם סרט האנימציה הממוחשבת הראשון בהיסטוריה של הקולנוע), עומד להיות הצלחה מסחררת, החליט ג'ובס להשאיר את האולפן לידיו, וגם הפך להיות מנהל פעיל ומעורב יותר. צעצוע של סיפור, בבימויו של לאסיטר הופץ על ידי דיסני בחג המולד 1995, והפך מיד לסנסציה. הסרט הרוויח 361 מיליון דולר בארה"ב בלבד, והיה הראשון בשרשרת בלתי נגמרת (נכון לרגע זה) של סרטי אנימציה ממוחשבת מצליחים ביותר, ביניהם באג לייף (ג'ון לאסיטר, 1998), מוצאים את נמו (אנדרו סטנטון, 2003), משפחת סופר-על (בראד בירד, 2004), למעלה (פיט דוקטר, 2009) ועוד. סרטי האולפן הרוויחו לאורך השנים מעל 7 מיליארד דולר, כאשר צעצוע של סיפור 3 (לי אונקריץ', 2010) לבדו הרוויח מעל מיליארד דולר ברחבי העולם.
ב-2006 קנה תאגיד דיסני את אולפני פיקסאר תמורת 7.4 מיליארד דולר, ולאסיטר הפך למנהל הקריאטיבי המשותף של אולפני דיסני ואולפני פיקסאר.
הפתרון המדומיין
כל סרט בעל נראטיב קלאסי מביא בסצנת השיא שלו קונפליקט כלשהו לידי פתרון. הפתרון הזה הוא לרוב פתרון מדומיין, כלומר הוא נפתר בסרט אבל ממשיך להתקיים במציאות.
דוגמה - For The Birds
באופן דומה גם בסרטים של פיקסאר מופיע קונפליקט חוזר שמגיע בסוף העלילה לפתרון. הקונפליקט המשותף בסרטים של פיקסאר הוא הקונפליקט שבין הרצון של היחיד לחיות למען עצמו, לבין הרצון לחיות למען האחר או למען החברה בכללותה. כיוון שיש לסרטים של פיקסאר מאפיינים נראטיביים משותפים, ניתן לומר שהם מתפקדים כמעין תת-ז'אנר בתוך הז'אנר הכללי יותר של סרטי האנימציה הממוחשבת לילדים.
דוגמאות:
1. צעצוע של סיפור 2 (ג'ון לאסיטר, 1998) - אנדי הוא הבעלים של וודי ובאז הצעצועים. וודי מתלבט בין הרצון להמשיך לחיות עבור אנדי עד שאנדי יתבגר, לבין האפשרות לעזוב ולהמשיך לחיות במוזיאון לצעצועים ביפן, שבו יהיה הכוכב של המוזיאון (כיוון שמסתבר שהוא צעצוע נדיר ומיוחד). באחת הסצנות המרכזיות בסרט, השם של אנדי שכתוב על המגף של וודי נמחק ומכוסה בצבע. מאוחר יותר, וודי מחליט להתמסר לייעודו החדש כפריט לאספנים ולעזוב את חבריו, הצעצועים האחרים. אלא שאז משהו מזכיר לו את עברו. וודי מגרד את הצבע ומגלה מחדש את השם, והדבר מזכיר לו את הילד שהוא היה שייך לו. באותו הרגע הוא למעשה מחליט לחיות עבור אנדי ולא עבור עצמו. הוא מוותר על הרצון לנסוע למוזיאון ביפן, וחוזר לסייע לצעצועים האחרים לחזור הביתה, אל אנדי.
2. וול-E (אנדרו סטנטון, 2008) - בסיקוונס כותרות הסיום של הסרט מלמדים שני הרובוטים וול-E ואיב את בני האדם כיצד להפוך את כדור הארץ למקום ראוי להתיישבות אנושית, ובכך בונים את הציוויליזציה האנושית מחדש. גם כאן, משמעות הקיום של גיבורי הסרט נובעת מהקיום למען האחר, למען כלל החברה.
הסיקוונס בנוי כשחזור של דימויים וסגנונות ידועים מתולדות האמנות, החל בציורי מערות הקיר הפרה-היסטוריים, דרך הפיסול והציור המצריים והיווניים, עבור בסגנון הציור הריאליסטי של הרנסאנס ועד לאימפרסיוניזם הצרפתי של סוף המאה ה-19. בכך בעצם רומז הסרט על כך שבעזרתם של שני הרובוטים קורים שני דברים חשובים: א. התרבות האנושית מתפתחת שוב מחדש, מן הפרה-היסטוריה ואילך. בעצם העובדה שהציורים האחרונים מחקים ציור מן המאה ה-19, רומז הסרט שהרגע בו האנושות התקלקלה הופיע בתחילת המאה ה-20. ב. בזכותם של הרובוטים חווה האנושות מחדש את רגעי השיא החשובים ביותר שלה. כלומר - הרובוטים לא רק משקמים את החיים על פני האדמות, אלא גם את התרבות ואת שיאיה.
לוקסו ג'וניור, סרט האנימציה הקצר הראשון של אולפני פיקסאר, אותו ביים ג'ון לאסיטר ב-1986, הוא זה ששינה את ייעודה של החברה מיצרנית של סימולטורים צבאיים לאולפן סרטים. בשל כך מופיעה המנורה הקופצת כחלק מהלוגו של האולפן (לחצו על התמונה כדי לצפות בסרט).
בראד בירד VS פיקסאר
פיליפ בראדלי בירד, הידוע יותר בשם בראד בירד, הוא במאי, תסריטאי, אנימטור, מפיק ולעתים גם שחקן. הוא ידוע בעיקר בזכות הסרטים ענק הברזל (1999), משפחת סופר-על (2004) ורטטוי (2007). ב-2011 ביים לראשונה סרט מצולם – משימה בלתי אפשרית 4.
בירד נולד ב-1957 בעיר קליספל שבמדינת מונטנה. בגיל 11, בעת ביקור באולפני וולט דיסני בקליפורניה, הצהיר בפני משפחתו שיום אחד יהפוך לחלק מצוות האנימציה של האולפן, ומיד לאחר מכן החל לעבוד על סרט אנימציה קצר באורך 15 ד'. יצירת הסרט ארכה שנתיים, וכשהושלם הציג אותו בירד בפני אנימטורים מאולפני דיסני, שהתרשמו עמוקות ואפשרו לאחד מהאנימטורים המובילים שלהם לחנוך וללמד את בירד.
כמה שנים מאוחר יותר, אחרי שכבר סיים את לימודיו בבית הספר, קיבל בירד מילגה מאולפני דיסני כדי ללמוד במכללת CalArts, שם פגש והתיידד עם מי שיהפוך לימים לבמאי ולאחד ממקימי פיקסאר, ג'ון לאסיטר.
לאחר סיום לימודיו עבד בדיסני במשך תקופה קצרה, ואז המשיך ליצור עבודות אנימציה שונות בטלוויזיה, ובין השאר היה בין היוצרים של סדרת האנימציה משפחת סימפסון. הוא אף ביים מספר פרקים בסדרה. הוא המשיך לעבוד בטלוויזיה והיה מעורב בסדרות אנימציה כגון ראגרטס ומלך הגבעה, כאשר לקראת סוף שנות ה-90 הציע לאולפני וורנר ליצור את הסרט ענק הברזל. הסרט יצא ב-1999 והיה להצלחה מסחררת בביקורת, אבל נכשל בקופות. יחד עם זאת, הסרט הרשים מאוד את ג'ון לאסיטר, שהיה אז כבר מבין מקבלי ההחלטות הראשיים בפיקסאר, וזה הזמין את בירד להציע רעיון לסרט עבור האולפן. בירד הציע את הרעיון לסרט משפחת סופר-על, והסרט יצא ב-2004. משפחת סופר-על היה להצלחה גדולה הן בקופות והן בביקורת. הוא זיכה את בירד באוסקר על סרט האנימציה הטוב ביותר, והיה גם מועמד לאוסקר בקטגוריית התסריט המקורי הטוב ביותר.
באמצע שנת 2005 התבקש בירד ע"י אולפני פיקסאר לקחת לידיו את בימוי הסרט רטטוי, ולהחליף את הבמאי הקודם יאן פינקווה. הסרט יצא לאקרנים ב-2007, וגם הוא הצליח הן בקופות והן בביקורת. הסרט זכה בפרס גלובוס הזהב לסרט האנימציה הטוב ביותר, וזכה גם באוסקר בקטגוריות סרט האנימציה הטוב ביותר (כמו משפחת סופר-על, הסרט גם היה מועמד לאוסקר על התסריט המקורי הטוב ביותר, ולא זכה בקטגוריה זו).
ב-2010 החל בירד לעבוד על הסרט משימה בלתי-אפשרית 4, שיצא לקולנוע ב-2011 וגרף מעל 700 מיליון דולר בקופות.
בירד התבטא מדי פעם בנוגע לאנימציה, וטען בתוקף כי מדובר באמנות בפני עצמה. בערוץ הקריינות לסרט משפחת סופר-על, אותה הקליט בירד יחד עם המפיק ג'ון ווקר, אמר בירד בחיוך כי הוא יחבוט בפניו של כל אדם שיטען שאנימציה היא ז'אנר ולא אמנות בפני עצמה. הוא המשיך והסביר שלדעתו ניתן להשתמש באנימציה כדי לספר כל סוג של סיפור – דרמה או קומדיה, ועבור כל קהל – מבוגרים או ילדים.
בראד בירד
הבמאי מול האולפן
בהמשך לדיון הקודם, על הפילוסופיה המרכזית בסרטי אולפני פיקסאר, ניתן לומר כי בסרטיו של בראד בירד מופיעה פילוסופיה שונה ואף סותרת. הסרטים האחרים של האולפן מביאים לידי ביטוי את הרעיון לפיו היחיד מוצא את המשמעות לחייו כאשר הוא מקדיש את עצמו למען האחר. שני סרטיו של בירד במסגרת פיקסאר מביעים פילוסופיה אחרת, לפיה היחיד מוצא את המשמעות לחייו רק כאשר הוא מממש את יכולותיו עד למקסימום. התרומה לאחר - אם יש כזו - היא משנית ומתפקדת למעשה כתופעת לוואי למימוש העצמי, ובכל מקרה אין זו מטרתו של היחיד.
דוגמאות:
1. משפחת סופר-על - למרות שבסוף הסרט המשפחה מתגייסת כדי להציל את העיר מפושע נוסף, אין מדובר בהתגייסות של המשפחה למען הכלל, אלא בהגשמה עצמית של יכולותיו של כל אחד ואחת מבני ובנות המשפחה. הילד דאש מביע את הרעיון המרכזי של מיצוי היכולות בסצנה מוקדמת בסרט: אימו הלן מבקשת ממנו לא לרוץ מהר ולנצח במירוצים בביה"ס, כדי שלא יחשוף את יכולותיו המיוחדות. כדי לפייס את השאפתנות שלו ואת רצונו להיות יוצא דופן היא אומרת לו שכולם מיוחדים. לכך הוא מגיב: "אם כולם מיוחדים, זו בעצם דרך אחרת לומר שאף אחד לא".
2. רטטוי - שמו של הספר של השף גוסטו הוא "כל אחד יכול לבשל". על פניו, משמעות הדבר היא שכל אחד הוא מוכשר בפוטנציה. אלא שסיקוונס הסיום של הסרט מביע עמדה הפוכה: מבקר המסעדות אנטון אגו מסביר את משמעותו של הביטוי, לפיה ניתן למצוא כישרון בכל מקום, אבל הכישרון הזה הוא נדיר ומיוחד. אגו מסביר שרמי העכברוש הוא גאון, ומכך אנחנו מבינים שכל מהותו של הסרט היא לאפשר לרמי לממש את יכולותיו המיוחדות. בתהליך מגייס רמי את להקת העכברושים לה הוא משתייך כדי שיסייעו לו, ויחד הם יוצרים מעדנים נפלאים ומיוחדים. אך הגיוס של הלהקה אינו למען שיפור תנאי חייה של הלהקה (אף ששיפור כזה אכן מתרחש), אלא כדי לאפשר לרמי להביא לכדי מיצוי את יכולות הבישול החד-פעמיות שלו.
האוטר מול השיטה
המקרה של בירד ופיקסאר הוא דוגמא מעניינת לתופעה אותה כינינו בשיעור "המתח שבין האוטר לשיטה". תופעה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בהתנגשות או בעימות בין תפיסת העולם של האוטר לבין כל שיטה שהיא - ז'אנר, אולפן, זרם קולנועי, אידאולוגיה לאומית, ועוד. במהותה, התופעה נוגעת להיבט חשוב ומרכזי בתיאוריית האוטר: ההיבט המסביר את הסרט ככלי הביטוי לתפיסת עולמו של האוטר. כלומר - כדי שבמאי יוכל להיחשב אוטר, עליו להיות מסוגל להביא לידי ביטוי את תפיסת עולמו בסרט (באמצעות שימוש באמצעי המבע הקולנועי), גם כאשר הוא פועל במסגרת שיטה כלשהי שהאידאולוגיה והפילוסופיה שלה הן שונות. כיוון שבירד מצליח לעשות זאת, הוא בהחלט זכאי לתואר "אוטר".