סוגי עדשות

שזה טוב, כי אז אני יכול להחליט להשתמש בכל מיני תכונות ותופעות לוואי אחרות של העדשה, כדי לייצר אווירה, או תחושה, או משמעות לפי מה שמתאים לי בסצנה.

נסתכל על מספר דוגמאות:

פתיחת הסרט "שלושת הצבעים-כחול", קז'ישטוף קישלובסקי, 1993

בקטע שלמעלה משתמש קישלובסקי באופן כמעט בלעדי בעדשות צרות. אחת מ"תופעות הלוואי" של עדשה צרה היא שגם עומק השדה צר מאוד, או במילים אחרות: אם הדמות נמצאת בפוקוס, אז הרקע שלה מטושטש לגמרי.

קישלובסקי יוצר עולם של דמויות בודדות, מנותקות לגמרי מן הרקע שלהן, מהסביבה שבה הן פועלות. הוא יוצר בכך עולם של בדידות, של אנשים שאין להם קשר אחד לשני.

שוט של שינוי פוקוס קיצוני מתוך "שלושת ימי הקונדור", סידני פולאק, 1975

שימו לב לשינוי הפוקוס בדוגמה שלמעלה: כיוון שעומק השדה צר כל כך, כאשר הפוקוס נמצא על הדמות, אי אפשר לראות את הרחוב שמאחוריה, ואילו כשהפוקוס עובר לרחוב, הדמות הופכת מטושטשת לגמרי.

הפתיחה של "הנידון למוות ברח", רובר ברסון, 1956

הבמאי הצרפתי רובר ברסון לא אהב עיוותים שכאלה. הוא האמין שהקולנוע צריך לייצג בצורה הנאמנה ביותר האפשרית את המציאות, ולכן יש לצלם אותה בכלים פשוטים שלא יהפכו אותה למשהו שהיא לא. הוא השתמש תמיד רק בעדשות נורמליות, ולרוב בעדשת ה-50mm, שנחשבת לעדשה הכי קרובה לעין האנושית. בקטע שלמעלה אפשר להבחין בכך שהרקע אינו מטושטש מאוד, אבל הוא גם לא ברור לגמרי, בדומה למה שהעין שלנו רואה. הדמות היא חלק מהרקע, אבל ברור לגמרי שאנחנו מתמקדים בה ולא בשום דבר אחר.

הסצנה הזו היא גם שיעור מצויין בבימוי: בסצנה יש תחושה חזקה של חוסר טעם וחוסר סיכוי, וברור לנו (הצופים) שאין לגיבור סיכוי להימלט מהרכב. התחושה הזו מושגת באמצעות שתי בחירות פשוטות: א. לצלם את כל הסצנה מתוך הרכב. כאשר הגיבור בורח מהרכב, המצלמה נותרת בפנים, וכל מה שאנחנו רואים זה את פניו האדישות של השומר, ואת השומרים האחרים היוצאים מהמכונית שמאחור. ב. לצלם את הסצנה בעדשה נורמלית. העדשה הנורמלית גורמת לדמויות, לעצים ולמכוניות שברקע להיראות מטושטשים, אבל לא לגמרי. אם הסצנה הייתה מצולמת בעדשה רחבה, אז גם הרקע היה מודגש, ואז לא היינו מתמקדים כ"כ בפניהם של האנשים שבתוך האוטו. אם היא הייתה מצולמת בעדשה צרה, אז הרקע היה מטושטש לגמרי, ואז לא היינו מבינים מה קורה מחוץ לרכב.

לעומת ברסון, הבמאי טרי גיליאם מעדיף להשתמש בעדשות רחבות ככל האפשר. לעדשות רחבות יש 2 תופעות לוואי:

1. עומק השדה רחב מאוד, וכמעט כל מה שנמצא בפריים נמצא גם בפוקוס.

2. העדשה יוצרת מעין עיוות אופטי שגורם לכל מה שקרוב למצלמה להיראות גדול מאוד, ולכל מה שרחוק ממנה להיראות קטן מאוד, באופן שמקצין ומעצים את המציאות.

גיליאם משתמש בעדשות מסוג זה כדי ליצור סרטים מוזרים, הזויים ובלתי-מציאותיים באופן מכוון.

מתוך "פחד ותיעוב בלאס וגאס", טרי גיליאם, 1999

שימו לב איך העדשה הרחבה גורמת לכל הקטע הזה להיראות כמו חלום או הזיה.